"ל, ושמואל הקטן למד משכניה בן יחיאל שאמר "אנחנו מעלנו באלוקינו ונושב נשים נכריות" אע"פ שהוא לא נשא נכרית הכניס עצמו בכלל שלא להלבין פניהם, ושכניה למד מיהושע שאמר לו הקב"ה "חטא ישראל", (ושאל יהושע מי חטא, אמר לו הקב"ה וכי דלטור -רכיל אני, לך והטל גורלות), ואב"א למד ממשה דכתיב "עד אנה מאנתם" אף שלא יצאו אלא מעט.
משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש, והיו משתמשים בבת קול (י"מ שלא היו שומעים את הקול היוצא מן השמים, אלא קול היוצא מתוך אותו קול, כמו הד. תוד"ה בת קול), ופעם אחת שהיו מסובים בעלית בית גוריה יצאה בת קול שיש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה, אלא שאין דורו ראוי לכך, ונתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת אמרו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא. וכן היה ביבנה, ונתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת אמרו הי חסיד הי עניו תלמידו של הלל, ואמר בשעת מיתתו שר"ש – רשב"ג הנשיא, ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, ימותו בחרב, וחבריהם כר"ע ורבי חנינא בן תרדיון בשאר מיתות, ושאר העם לביזה, ויהיו צרות. ורצו לומר כך גם על ר"י בן בבא, אלא שנטרפה השעה, דאין מספידים על הרוגי מלכות מפני יראת המלך, ומיהרו לקוברו.
אין מעברים את השנה אא"כ ירצה הנשיא, ומעשה שהלך ר"ג ליטול רשות משלטון שבסוריא לעסוק בצרכי ציבור, ועיברו את השנה ע"מ שירצה ר"ג.
כמה זמן הוא עיבור השנה- לרבנן ל' יום, ולרשב"ג אם רצו ל' יום ואם רצו חודש כ"ט יום. (ואף שסתם חודש הוא ל' יום, היינו בלשון תורה ולא בלשון חכמים, אי נמי בסתמא הכונה לל' יום מלבד היכא דמוכחא מילתא שהכונה לכ"ט יום. תוד"ה רשב"ג).
על מה מעברים את השנה-
אין מעברים את השנה אלא מפני הדרכים או הגשרים שהתקלקלו בחורף ועדיין לא תיקנום, או תנורי פסחים שצריכים חמה להתייבש, ומפני גלויות שעקרו ממקומם לעלות לרגל לפסח ועדיין לא הגיעו ואם לא יעברוה לא ירגילו לבוא לפסח. (אבל אלו שגרים בארץ ישראל יכולים להספיק להגיע מר"ח ניסן עד פסח. תוד"ה ומפני. עוד כתבו התוס' (ד"ה מפני) שבאלו מעברים גם מפני סיבה אחת מתוכם). אבל לא מפני השלג והצינה מפני שזה לא ימנעם מלבוא, או מפני גלויות שעדיין לא עקרו ממקומם.
אין מעברים מפני הגדיים והטלאים שהם עדיין קטנים, דאפשר להקריב לפסח גם קטנים, ומפני הגוזלות הנצרכות לקיני יולדות וזבים וזבות, שכולם משהים קיניהם עד שעולים לרגל, שלא פרחו, כיון שהם כשרים אף קטנים, (ואפילו על שניים מהם אין מעברים. תוד"ה מפני). אבל עושים אותם סעד לעיבור השנה אם יש סיבה אחת נוספת כגון אביב או פירות, וכדלהלן.
י"א: מעברים את השנה על האביב שעדיין לא נתבשלה התבואה, ועל פירות האילן שנתאחר בישולם יותר מעצרת שהוא זמן הבאת ביכורים, ואם לא יביאם ברגל יצטרך לטרוח לעלות פעם נוספת, ועל התקופה אם תקופת תמוז נמשכת ולא מתחילה תקופת תשרי עד שעבר החג, או שנמשכת תקופת טבת עד ט"ז ניסן, והבאת העומר תהיה בתקופת טבת, וצריך ב' סיבות מתוך ג' אלו כדי לעבר, ובזמן שהאביב אחד מהם הכל שמחים, דאין מצטערים שאיסור חדש ממשיך עוד חודש, שהרי התבואה לא נתבשלה. ורשב"ג אמר "על התקופה", והגמ' מסתפקת אם כוונתו שעל התקופה שמחים שלא יצטערו עולי הרגלים מפני הגשמים, או שעל התקופה לבדה מעברים (מפני שזה מן התורה, דכתיב "חג האסיף תקופת השנה. רש"י. והקשו התוס' (ד"ה או) שגם אביב הוא דאורייתא, דכתיב "שמור את חודש האביב". ולכן ביארו התוס' שהמעלה של תקופה היא שא"א לטעות בה, אבל בפירות האילן ובאביב שייך טעות). תיקו.
על שלש ארצות מעברים את השנה אם לא הגיע אביב שלהם או שלא נתבשלו הפירות, יהודה עבר הירדן והגליל, וצריך ב' ארצות מתוך שלש שיהיה רוב ארץ ישראל, ואם רק ביהודה לא הגיע יביאו עומר מעבר הירדן או מהגליל, ובעינן עומר רך ומלא, ואם יהודה היא אחת מהם הכל שמחים, מפני שאין העומר בא למצוה מן המובחר אלא מיהודה.
רשב"ג כתב בהודעה על העיבור 'מהודעין אנחנא לכון וכו' ושפרת מילתא באנפאי, ואוסיפית על שתא דא תלתין יומין'. ור"ג כתב '...ושפרא מילתא באנפאי ובאנפי חבירי ואוסיפית' וכו' (והודיע ליושבי הדרום וליושבי הצפון מתי זמן הביעור של המעשר שני). הגמ' רוצה ללמוד מזה מה בין תקיפי קדמאי שר"ג היה תקיף וזורק מרה בתלמידים, לעינוותני בתראי, והגמ' דוחה שי"ל שר"ג כתב כך לאחר שהעבירוהו מנשיאותו ונעשה עניו.
מקום העיבור
מעברים בבי"ד הקבוע ביהודה. ואם עיברו בגליל י"א שמעוברת, וי"א שאינה מעוברת דכתיב "לשכנו תדרשו", כל דרישה לא תהיה אלא בשכנו של מקום ירושלמים שהיא ביהודה. וכתבו התוס' (ד"ה אין) שרבי עקיבא עיבר את השנה בנהרדעא שהיא חו"ל, משום שלא הניח כמותו בארץ ישראל. והא דמבואר לקמן (כ"ו.) שעיברו את השנה בעסיא שהיא חו"ל, הכונה שבעסיא עשו את החישוב, וחזרו בי"ד וישבו וקבעו בארץ ישראל. ובירושלמי איתא שכשאין יכולים לעבר בארץ ישראל מעברים בחו"ל.
זמן העיבור
אין מעברים אלא ביום, ואם עיברו בלילה אינה מעוברת, וכן הדין בקידוש החודש, דכתיב "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו וכו' משפט לאלוקי יעקב", ור"ה זהו החג שהחודש מתכסה בו ששאר החגים הם באמצע החודש, וכתיב משפט, מה משפט ביום דכתיב "והיה ביום הנחילו את בניו, אף קידוש החודש ביום.
י"ב. אין מעברים את השנה בשני רעבון
מפני שכולם רצים לבית הגרנות, מפני שהתבואה נגמרה וצריכים לאכול מן החדש, וכמו שמצינו שהביאו לאלישע לחם שעורים אחרי העומר, ולא לחם חיטים, וא"כ היתה השנה ראויה להתעבר מפני האביב, שלא נתבשלה רוב התבואה, ולא עיבר אלישע את השנה מפני שהיתה שנת בצורת כמבואר בפסוקים.
ממתי אפשר לעבר את השנה
אין בי"ד יושבים לעיין ולומר שמעברים את השנה לפני ר"ה, מפני שישכחו שעיברו, ויבואו לזלזל בחמץ, ואף בדיעבד אינו עיבור, אבל מחשבים אם לעבר כבר לפני ר"ה (דשלחו לרבא זוג בא מרקת ותפשו נשר וכו'), אך אין מגלים אלא אחר ר"ה כדי שלא ישכחו, ובשעת הדחק שמא לא יהיה בי"ד מופלא סמוך לאדר, או שההמלך יעכב, מעברים מיד אחר ר"ה, ומ"מ אין מעברים אלא את אדר, דכתיב "לחודש שנים עשר הוא חודש אדר", ואם יעברו את השנה אדר לא יהיה חודש שנים עשר. תוד"ה אין.
אין מעברים משנה לחברתה
לעבר שנה מפני צורך השנה הבאה. רש"י. ולתוס' (ד"ה לא) הכונה שלא מחשבים בשנה זו על השנה הבאה, אף אם לא מגלים זאת.
אין מעברים ג' שנים רצופות
מפני שניסן השלישי יצא באמצע הקיץ, וטען ר"ש שכשהיה ר"ע בבית האסורים והוא היה חכם גדול ובקי בעיבור השנה, והיה עומד ליהרג עיברו ג' שנים, ואמרו לו שלא היו שנים רצופות אלא כל אחת בזמנה, וכנ"ל שיכולים לחשב לפני ר"ה. פירוש אחר הנדון הוא אם אפשר בדיון אחד לקבוע עיבור של ג' שנים, אפי' אינם רצופים, ותי' הגמ' הוא שאצל ר"ע ישבו אח"כ ודנו על כל שנה בפני עצמה.
אין מעברים את שנת השמיטה
מפני שמאריכים את איסור עבודת הקרקע, ולא את השנה השמינית מפני שכלה הישן ומאריכים את איסור החדש, אלא את השנה השישית להוסיף חודש לעבודת הקרקע, ושל בית ר"ג היו מעברים את השנה השמינית, והיו מביאים ירק ותבואה מחו"ל ממה שגדל בשביעית, והתירו עומר של שביעית, ונחלקו אם מביאים ירק מחו"ל לארץ, או שחוששים לגושייהו שיביא גוש מארץ העמים ויטמא באהל טהרות של ארץ ישראל. רש"י. והתוס' (ד"ה חוששין) כתבו שגוש הבא מארץ העמים מטמא במגע ובמשא, ולזה החשש, אבל אינו מטמא באהל.
י"ב: עיבור מפני הטומאה
לת"ק אין מעברים לכתחילה, ואם עיברוה מעוברת. לרבי יהודה אם עיברוה מפני הטומאה שמשערים שהנשיא ימות ערב הפסח או שני ימים קודם, או שרובם טמאים בסוף אדר ואין אפר פרה אדומה, אינה מעוברת, דטומאה הותרה בציבור ושלא לצורך עיברוה, וחזקיהו עיבר מפני הטומאה, דבימי אחז אביו לא חששו לתורה ונטמאו מע"ז, וחזקיהו היה מחזירם למוטב, וידע שלא יספיקו להטהר עד פסח, (ובאותה שעה גזרו טומאה על ע"ז. ובירושלמי איתא שמצאו את גולגלתו של ארונה היבוסי תחת המזבח. והקשו התוס' למה עיברוה, והרי יכלו להספיק להטהר ע"י הזאת שלישי ושביעי, ואפר פרה של משה היה מצוי כל ימי בית ראשון. ושמא לא היה להם הדבר מזומן להטהר. תוד"ה שעיבר). דכתיב "כי מרבית העם וכו' לא הטהרו", וביקש רחמים על עצמו דכתיב "כי התפלל חזקיהו עליהם לאמר ד' הטוב יכפר בעד". ואין לומר שרבי יהודה סובר שעיברו מפני הטומאה, שהרי רבי יהודה סובר שטומאה הותרה בציבור, דאי דחויה והיינו שבקושי הותרה, כל כמה שאפשר להדורי לעשותו בטהרה מהדרין, והיו מעברים את השנה. (אין הדבר תלוי בציבור, אלא כל דבר שזמנו קבוע דוחה טומאה אפילו אם הוא של יחיד, וכל דבר שאין זמנו קבוע אינו דוחה אפילו אם הוא של ציבור. תוד"ה שטומאה).
(ר"ש סובר שהציץ מרצה אף אם אינו על מצחו של כהן גדול בשעת הטומאה, ומוכיח ממה שביוה"כ אינו על מצחו כשנכנס לפני ולפנים שאינו לובש בגדי זהב, ומרצה אם אירעה טומאה בקדשים, ולרבי יהודה אין הציץ מרצה כשאינו על מצחו, ואין להוכיח מיוה"כ, דטומאה הותרה בקרבן ציבור).
לר"ש מעברים לכתחילה מפני הטומאה, וחזקיהו ביקש רחמים מפני שעיבר ניסן בניסן, ובאמת ידע שא"א לעבר את ניסן, דכתיב "החודש הזה לכם" זה ניסן ואין אחר ניסן, שאם קבעו חודש לניסן א"א לעשותו אדר וחודש אחר יהיה ניסן, אלא לא ידע שאין מעברים ביום ל' של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן אם אדר היה חסר, וסבר שלא אומרים הואיל, ולבסוף הודה שאין מעברים, וביקש רחמים על עצמו.
ר"ש בן יהודה אומר בשם ר"ש, שביקש רחמים מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני, שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים (לאו דווקא אלא רובם טמאים), ויחד עם הנשים היו רובם טהורים, ובתחילה סבר שחובה על הנשים להקריב בראשון, וממילא הטמאים הם מיעוט ונדחים לפסח שני, ולבסוף סבר שנשים בראשון רשות, וממילא הטמאים הם רוב ואינם נדחים לפסח שני. והגמרא לא העמידה שחצי מהגברים היו טמאים ועם הנשים היו הרוב טהורים, או שרוב הגברים היו טמאים ועם הנשים היו מחצה טהורים ומחצה טמאים, משום שבזה יש מ"ד (פסחים ע"ט.) שעשו כדין, דאיתא התם שמחצה טהורים מחצה טמאים, לרב הללו עושים לעצמם והללו עושים לעצמם, ולרב כהנא לל"ק הטמאים עושים את השני, ולל"ב הטמאים אינם עושים לא את הראשון ולא את השני.
אם עיברו את השנה ביום ל' לחודש אדר
לעולא אין מקדשים את החודש לומר מקודש הוא לאדר שני, אלא שותקים כיון שראוי לקובעו ניסן, ובחודש הבא מקדשים את ניסן. ואם קידשו לרבא בטל העיבור, ולרב נחמן חל העיבור והקידוש, וטען רבא שא"כ יזלזלו באיסור חמץ שלא יאמינו לשלוחי בי"ד, שהרי שואלים ודורשים בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום, (ולרשב"ג שתי שבתות), וענה רב נחמן שיודעים שהשנה תלויה בחשבון שאנו קובעים המועדות לפי חודשי הלבנה, והקיץ והחורף הם לפי תקופת החמה, וכשרבים ימי שנות החמה על שנות הלבנה יותר מדאי מתאחר האביב אחר הפסח, ויתלו שלא חישבו עד עתה.
י"ג. עיבור מפני התקופה
שיטת שמואל שאין מעברים את השנה אא"כ היתה התקופה של תמוז חסירה מהשלמת צ"א ימים שלה רובו של חודש תשרי, דכתיב "חג האסיף תקופת השנה", ואסיף היינו חולו של מועד שאפשר לאסוף בו דבר האבד, וצריך להשמר שזה יהיה בתקופה החדשה, לרבי יהודה היינו ט"ז יום שתקופת תשרי נופלת בי"ז, מפני שצריך שכל החג יהיה בתקופה החדשה, ולרבי יוסי כ"א יום שתקופת תשרי נופלת בכ"ב, אבל אם נופלת בכ"א אין מעברים, דמספיק מקצת החג בתקופה החדשה, ואם חסר יום אחד אין מעברים את אלול, כיון שמסדרים מעיקרא שתחילת תשרי לא יהיה בימים אד"ו, שלא יהיו ב' ימי שביתה רצופים, וכדי ששביעי של ערבה לא יצא בשבת, וממילא א"א לעבר את אלול אא"כ יצא תחילת תשרי ביום ב', ומשום שברוב השנים זה לא כך לא פרכינן לה, ואין מעברים ב' חודשים לדחות ב' ימים, דא"כ יוצא ח' חודשים מעוברים, ואין עושים כך אלא אחרי שנה מעוברת. רש"י. ולר"ת (תוד"ה ורבי יוסי) סובר רבי יוסי שאם התקופה נופלת בכ"ב לחודש (וה"ה בי"ז לחודש לרבי יהודה), מעברים חודש אחד במקום לעבר את השני, ולא חוששים למה שר"ה יוצא באד"ו. ולמ"ד שחודש העיבור כ"ט יום א"כ גם אחרי שיעברו ר"ה יוצא באד"ו, יעברו בי"ד חודש נוסף מחודשי הקיץ, ולמ"ד שחודש העיבור הוא כ"ט יום יחסרו חודש נוסף מחודשי הקיץ.
הגמ' אומרת שלשמואל נמצא דקסברי יום תקופה מתחיל שהיום שהתקופה נופלת בו הוא היום הראשון לתקופה החדשה, דאי יום תקופה גומר אין כאן לא כל החג לרבי יהודה ולא מקצת החג לרבי יוסי בתקופה החדשה.
והגמ' שואלת שמצינו להדיא שלרבי יהודה יום תקופה גומר, ולרבי יוסי יום תקופה מתחיל.
ועוד דאיתא בברייתא שלרבי יהודה צריך שתהא התקופה חסירה כ' יום, דיום תקופה גומר, ואם תיפול התקופה בכ"א ליכא מקצת חג בתקופה החדשה, ולרבי יוסי אם התקופה של טבת מתאחרת ט"ז יום בחודש ניסן מעברים, דנמצא שתקופת תשרי תתחיל בכ"ב תשרי, וליכא מקצת חג בתקופה חדשה, אבל אם חל בכ"א לא, דיום תקופה מתחיל, (ונחלק על רבי יהודה אם יום תקופה מתחיל או גומר), וט"ז יום לפני החג אין מעברים (וה"ה י"ז או י"ח עד כ', ותנא ט"ז אגב פסח). ולר"ש אף על ט"ז יום לפני החג מעברים, ונחלק על ת"ק אם יום תקופה מתחיל או גומר. ולאחרים אפי' כשתקופת ניסן חסירה מיעוט של חודש מעברים, והיינו שאם חסר י"ד יום מעברים את חודש אדר ודוחים את הפסח ביום אחד, (ויעשו בקיץ עוד חודש חסר כדי שר"ה לא יצא בבד"ו), אבל אם חסר יותר מי"ד יום מעברים את השנה, דסברי שצריך שאביב של תקופה יהיה בחודש ניסן, דכתיב "שמור את חודש האביב", ואין ניסן קרוי אביב אלא בגלל בישול התבואה שמבכרת בו, וביכור התבואה והקיץ והחורף הם לפי שנת החמה, וצריך שניסן של חמה יהיה בימי חידוש הלבנה דכתיב "חודש", וימי חידוש הלבנה הם י"ד. רש"י. ולתוס' (ד"ה שמור) אחרים סוברים שיום תקופה גומר, וחידושה של לבנה עד ט"ו, הלכך כשנופלת תקופת ניסן בט"ו מעברים. ולרבינא אחרים למדו שיו"ט ראשון צריך להיות בתקופה החדשה, דהא דכתיב "חג האסיף" אינו חול המועד אלא היינו חג הבא בזמן אסיפת הפירות, ויום תקופה גומר, ולכן אף אם התקופה בט"ו מעברים.
הגמרא חוזרת לבאר דינים נוספים ממתני' (ב.) שצריך עבורם בית דין של שלשה.
י"ג: סמיכת זקנים על ראש פר העלם דבר של ציבור
זקני העדה המיוחדים שבעדה הם הסומכים, דכתיב "וסמכו זקני העדה". לר"ש שלשה סומכים, דכתיב "זקני" וכיון שאין בי"ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד. ולרבי יהודה חמשה סומכים, דדריש גם את "וסמכו", (ולר"ש איצטריך לגופיה דלא תימא ד"על" הכונה בסמוך, ור"י לומד זאת גזירה שוה ראש ראש מעולה, ור"ש לא דורש גזירה שוה זו).