Skip to content
תמצית חבורת ש"ס

יש אם למקרא או למסורת

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

(הניקוד), הכתיבה נקראת מסורת, שזה דבר המסור לסופרים איך לכותבה, והקריאה נקראת מקרא. ולפעמים יש הבדל בין משמעות הכתיבה למשמעות הקריאה, כגון במקומות שהתיבה כתובה בכתיב חסר. הנדון להלן הוא מה הדין במקרים כאלו לענין הדרשות, האם דורשים את התיבה לפי הכתיבה או לפי הקריאה.

ד. לרבי יוחנן התנאים דלהלן סוברים 'יש אם למקרא' והיינו שהעיקר כמשמעות הקריאה [עם הניקוד]. וכתבו התוס' (ד"ה כולהו) שדווקא היכא שהמקרא והמסורת מכחישים זה את זה ס"ל יש אם למקרא, אבל היכא שאין מכחישים זה את זה דרשינן תרוויהו, (והתוס' מוכיחים כלל זה מכמה מקומות, ומקשים על כלל זה ממקומות אחרים).

רבי, כנ"ל ש"ירשיעון" הרי כאן שנים, אף דכתיב ירשיען.

רבי יהודה בן רועץ, דס"ל דאף דכתיב "וטמאה שבעים כנדתה" אינה טמאה אלא שבועיים ולא שבעים, כמו המקרא, (ובתחילה ענה להם שכמו שימי טהרה בנקבה כפלים מזכר ס"ו ימים, אף ימי טומאה כפלים מזכר שבועיים. וה"ה דמצי למימר דכתיב "כנדתה" והיינו להוסיף ז' ימים כנדה על ז' ימים דזכר. (תוד"ה אקרא). וה"ה דמצי למימר מה בזכר ימי טהרה מרובים מימי טומאה, אף בנקיבה ימי טהרה מרובין מימי טומאה. תוד"ה מה).

בית שמאי, דס"ל שהדמים שצריכים להנתן על מזבח החיצון עולה שלמים ואשם, הטעונים ב' מתנות שהם ד', ונתנם במתנה אחת, כיפר, דכתיב "ודם זבחיך ישפך" שפיכה אחת במשמע. (והניתנים על מזבח הפנימי כפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, לכו"ע מתנה אחת מעכבת). ובחטאת ב' מתנות מעכבות, דכתיב ג"פ "קרנת", והקריאה היא קרנות, ד' למצוה וב' לעכב. (ולב"ה אף בחטאת כיפר במתנה אחת, דפעמיים כתיב "קרנת", ג' למצוה וא' לעכב, ואין לומר שהכל למצוה, דכפרה בכדי לא אשכחן).

רבי שמעון, דס"ל שבסוכה בעינן ג' דפנות כהלכתן -שלימות, ורביעית אפי' טפח בגובה י' טפחים, דכתיב ג"פ "בסוכת", והקריאה היא בסוכות, דל חד קרא לגופיה, והלכתא שהרי אמרינן שמחיצות הם הלכה למשה מסיני, גרעה מהרביעית ואוקמה אטפח. (ולרבנן ב' כהלכתן ושלישית אפי' טפח, דב' פעמים כתיב "בסכת" ויש אם למסורת - שנמסרה כתיבתו להכתב חסירה, דל חד קרא לגופיה, והלכתא גרעה מהשלישית ואוקמה אטפח).

רבי עקיבא, דס"ל שרביעית דם שיצאה משני מתים מטמאה באהל, דכתיב "על כל נפשת מת לא יבוא", (דכתיב שתי נפשות ושיעור אחד, ודם איקרי נפש, ורביעית הוא שיעור חיותו של אדם, (ולרבנן בעינן ממת אחד, ד"נפשת" כתיב).

ד: רב אחא בר יעקב סובר שלכו"ע יש אם למקרא, דאל"כ הא דכתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו" יהיה אסור רק בחלב ולא בחלב.

ומחלוקת רבי ורבנן לגבי דיינים היא אם "ירשיעון אלוהים" הם דיינים נוספים, או אלו המוזכרים לפני כן.

ולענין טומאת שבעים רבנן לא חולקים על ר"י בן רועץ.

ולענין מתנות ב"ה סוברים שהיה אפשר ללמוד שהמתנות מעכבות מהחטאות הפנימיות פר כהן משיח והעלם דבר, הטעונים ז' הזאות על הפרוכת ועל מזבח הזהב, ומתנה אחת מהן מעכבת, דכתיב "ועשה כאשר עשה", דשניהם חטאת וארבע קרנות, ומאידך היה אפשר ללמוד מדמים האמורים למטה בחטאת העוף, (לשון אחר למטה מחוט הסיקרא, וזה עיקר, לשון אחר למטה בפרשת אשמות), שאם נתנם במתנה אחת כיפר, דהא לא כתיב שהמתנות מעכבות כתיב "וכפר" ג"פ ללמד שג' מתנות אינם מעכבות בכפרה.

ולענין מחיצה רביעית בסוכה נחלקו ר"ש ורבנן אם צריך פסוק שהסוכה צריכה סיכוך.

ולענין רביעית דם נחלקו ר"ע ורבנן אם נפשות תרתי משמע, או שנפשות דעלמא משמע.

הגמ' מוכיחה שיש חולקים על יש אם למקרא, שמלמדים תורה ברבים, ושבט מועיל למחוקק, אבל דלרבי ישמעאל לומדים מדכתיב "לט'טפות" "לטטפת" "לטוטפת", שצריך ד' בתים לתפילין של ראש, (ולר"ע טט בכתפי שתיים ופת באפריקי שתיים). רש"י כתב שבפרשת והיה אם שמוע כתוב "לטוטפות" מלא. והקשו התוס' (ד"ה לטטפת) שבכולם לא כתוב ו' בין הפ' לת'. ותירצו שיש שדורשים ע"י שנוטלים ו' מתחילת התיבה ומניחים אותה בהמשך התיבה. ור"ת מפרש שלומדים מו' דתחילת "ולטוטפת", ואף לר"ש שלא דורש ו', עדיפי בני בבל, דראש גולה שבבבל בא מזכרים ונשיא שבארץ ישראל מנקיבות, אבל לענין איסור והתר בני ארץ ישראל עדיפי, דאוירא דארץ ישראל מחכים.

ולפ"ז צ"ל שמה שנאסר בשר בחלב, משום מרב, ורב מרבי חייא, ורבי חייא מרבי, ורשות זו לא קריאת בחלב וקריאת בחלב שוה, ובזה לכו"ע יש אם למקרא.

הגמ' מוכיחה שיש מחלוקת גם היכא שיש ב' קריאות בכתיבה שוה, שמצינו שנחלקו לגבי מצות ראיה בסומא באחת מעיניו אם דורשים "יראה יר אה", שצריך לבוא ליראות בשתי עיניו לאפוקי סומא, כמו שנראה בשתי עיניו דכתיב "עיני ד' אלוקיך". לרש"י כדרך שהקב"ה בא לראותך בב' עיניו, כך אתה רואה אותו בב' עינך. ולר"ת (ד"ה כדרך) כדרך שאתה בא ליראות את פני השכינה והקב"ה רואה אותך בשתי עיניו, כך אתה צריך לראות בשתי עיניך.

ועל כן צ"ל שמה שנאסר בשר בחלב, משום שדרך בישול אסרה תורה וחלב הוא צלול כמים, אבל חלֶב אינו בישול אלא טיגון. רש"י. וכתבו התוס' (ד"ה דרך) שי"מ שהתורה אסרה בדרך בישול, לאפוקי חלב שהוא אסור בלאו הכי.

רבה בר רב הונא נטל רשות מרב הונא, ורב הונא יכול לסמוך, כך מי שיש לו רשות יכול לתת רשות.

רבה בר חנה נטל רשות מרבי לדון ולהורות, ולהתיר בכורות דלאחר החורבן היה, שאין התר לבכורות עד שיפול בהם מום, ונטל רשות זו כדי לדון בעיירות העומדות על הגבולין הנמשכות אחר ארץ ישראל.

ה: רב קיבל רשות מרבי לדון ולהורות אבל לא להתיר בכורות, ואע"פ שהיה חכם, וגם היה בקיא במומים שהרי גדל י"ח חודש אצל רועה בהמה, לדעת להבחין בין מום קבוע למום עובר, מ"מ לא נתנו לו רשות להתיר בכורות כדי לחלוק כבוד לרבה בר חנה, שבני בבל ינהגו בו כבוד, (דברב נהגו כבוד בלאו הכי), או משום שרב כיון שהיה בקיא ביותר, והיה מתיר מומים שלא היה ידוע שהם קבועים, יכלו לבוא מכך לידי טעות ולהתיר מום עובר.

נטילת רשות להורות- אף מי שהוא גמיר לא יורה בלא ליטול רשות מרבו, ורבו יראה שאין מקום לטעות בלשונו, מפני שפעם אחת ראה רבי במקום אחד שמגבלים עיסותיהם בטומאה של הכלים, ואמרו לו שת"ח אחד לימדם שמי בצעים (-אגם) אין מכשירים, ובאמת אותו ת"ח אמר מי ביצים של תרנגולת ואוז. וכן טעו בהא דאיתא שמי קרמיון ומי פיגה שהם נהרות של אגמים פסולים מפני שהם מי בצעים (ובעינן מים חיים. רש"י. ולתוס' הם נהרות גמורים, ופסולים משום שמימיהם אינם צלולים אלא עפר וטיט מעורב בהם, דהוי חציצה בין מים לכלי, דכתיב "מים חיים אל כלי"), וח חשבו שכמו שהם פסולים למי חטאת ה"ה שאינם מכשירים, וזה אינו, דלחטאת בעינן "מים חיים אל כלי", אבל להכשר כל דהו נמי מכשיר. ובאותה שעה גזרו תלמיד אל יורה אא"כ נוטל רשות מרבו. וכתבו התוס' (ד"ה אי) שרשות מועילה גם כדי להפטר מתשלום אם יטעה, אך רשות בדיני ממונות מועילה גם לאיסור והתר. מותר ללתות חיטים בפסח לשרות מעט במים ולכותשם, ולא חוששים לחימוץ כיון שכותשם מיד.

אין לתלמיד להורות הלכה במקום רבו, אא"כ היה רחוק ממנו ג' פרסאות, כנגד מחנה ישראל, ואמנם מותר אף במקום רבו. וכתבו התוס' (ד"ה אלא) שמחוץ לג' פרסאות יכול להורות גם תלמיד גמור, ולא רק תלמיד חבר, ואם למשה עצמו הלכו יותר מג' פרסאות. ולאפרושי מאיסורא דיין שטעה, אם קיבלום עליו לילך אחריו בין לדין בין לטעות, ושלא יתבעוהו אם טעה, פטור, ואם לא קיבלוהו עליהם אלא אמרו לו שידון דין תורה חייב לשלם, אבל אין הדין חוזר. רש"י. ולתוס' (ד"ה ואי) מיירי שלא קיבלוהו עליהם כלל.

נתינת רשות לפלגא כגון לדון ולא להתיר בכורות, מהני, וכן שייך לתת רשות לזמן.

More in this printout

View the whole printout