Skip to content
תמצית חבורת ש"ס

מתי אדם חייב מיתה וממון, ודין פלגינן דיבורא

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

ב' אחים ואחד כשר שראו שאחד הרג נפש. ור"מ ורבנן נחלקו היכא שהקרוב או הפסול שתקו ולא התרו, ר"מ סובר כרבי יוסי שבדיני נפשות אף בזה עדותן בטלה, (ואמנם רבי יוסי עצמו סובר שעד שלא התרה אינו נחשב עד, ובזה אין ר"מ סובר כמותו. תוס' שם), ורבנן סובר כרבי דהיכא דשתק תתקיים העדות בשאר, ומיקטלא.

ט: ואב"א איירי שלא העדים התרו בה, ור"מ סובר כרבי יוסי שאינו נהרג עד שהעדים יתרו בו, דכתיב "על פי שניים עדים", ולרבנן א"צ שהעדים יתרו בו. והא איתא במכות (ט:) שלרבי יוסי שונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה, איתא התם (ו:) שזה רבי יוסי ברבי יהודה, ולא רבי יוסי. תוד"ה רבי יוסי.ואב"א איירי שהוכחשו בבדיקות זה אומר כליו לבנים וזה אומר כליו שחורים, ולא בחקירות באיזה יום או שעה וכדומה, דברים שבאים בהם לידי הזמה, ור"מ סובר כבן זכאי שאף בהוכחשו בעוקצי תאנים (שאמרו תחת תאנה זו היה מעשה ושאל אם היו עוקציה דקים או גסים) נפסלים ולא מיקטלא, ולרבנן אינם נפסלים דלא רמו סהדי אדעתייהו למיבדק כולי האי. וכתבו התוס' (ד"ה בפלוגתא) דמיירי שהעדים אמרו שלא היו שם עדים אחרים, דאי לאו הכי מודה ר"מ שנדון בכ"ג, דמשמע דס"ל כאביי שחוששים ללעז. ולר"ת (שמדובר על הקנס שהאב תובע) מדובר שהוכחשו עידי האב הכחשה גמורה, וחוששים שיבואו עדים ויזימו את המכחישים). אי נמי מיירי ששני עדים הכחישו שני עדים, שגם את יבואו עדים אחרים יהיו מוכחשים מאחת הכתות. אי נמי מדובר שעידי האב הזימו את עידי הבעל, שלכו"ע אין חוששים לעדים אחרים, לרבנן הדין בכ"ג משום כבוד הראשונים, ואפילו בהוזמו קודם גמר דין, ולר"מ כיון שהוכחשו בבדיקות לא היה חיוב מיתה, וממילא אין כאן משום כבוד הראשונים.

מתי אדם חייב מיתה וממון, ודין פלגינן דיבורא

המתחייב בנפשו פטור מן התשלומין, אמנם היכא ששני החיובים הם משתי סיבות שונות, י"א שחייב גם מיתה וגם ממון, וכדלהלן. עוד יבואר להלן חידושו של רבא ש'פלגינן דיבורא' והיינו שאדם שאמר דבר שאינו נאמן על חלק ממנו, מאמינים לו על חלק מהדיבור, ולא אומרים שאינו נאמן כלל בדיבור זה.

הזמה במוציא שם רע-

לרב יוסף אם הוזמו עידי הבעל, נהרגים ואין משלמים ממון, ואע"פ שזממו גם להפסידה כתובתה, והיה ראוי שישלמו טובת הנאה שיש לה מכתובתה, מ"מ כיון שבשבילה הם נהרגים פטורים, דהמתחייב בנפשו פטור מן התשלומין, ומאה כסף שזממו להפסיד לאב, הבעל חייב לשלמם, דאין הבעל חייב מאה סלע אא"כ הביא עדים שזינתה תחתיו והוזמו. ואם הוזמו עידי האב, נהרגים משום שזממו לחייב את העדים מיתה, ומשלמים ממון לבעל מאה כסף שבאו לחייבו כשהזימו את עדיו, וס"ל לרב יוסף שהתורה לא פטרה מתחייב בנפשו מן התשלומין אלא היכא שמיתה וממון משום חד קאתו. וכתבו התוס' (ד"ה עדי) שאין העדים יכולים לומר שלא באו לחייב את עידי הבעל מיתה, אלא באו לחייב את הבעל ממון, (שהרי עדים זוממים א"צ התראה), שכיון שהם יודעים באים להרוג את האשה, הם יודעים שיהרגו אותם אם יוזמו.

פלגינן דיבורא-

המעיד שפלוני רבעו לאונסו, מצטרף עם אחר להורגו לרובע, אבל אם מעיד שרבעו לרצונו, לרב יוסף אין מצטרפים, דהתורה אמרה "אל תשת רשע עד", ולרבא אין אדם נפסל בהודאת פיו, דאדם קרוב אצל עצמו, ואין אדם משים עצמו רשע, ופלגינן דיבורא ומאמינים לו לגבי הרובע להורגו. וכתבו התוס' (ד"ה לרצונו) שאף שלרבא רק רשע דחמס פסול לעדות, הכא כיון שעובר להנאתו על דעת קונו הוי כמו רשע דחמס. והא דקאמר לקמן (כ"ו:) שהבא על העריות כשר לעדות, היינו במי שגס ליבו בעריות ומתייחד עמהם, אי נמי אף בבא על הערוה כשר כיון שיצרו תוקפו, אבל ברביעה אין יצרו תוקפו כ"כ, אי נמי גם ברובע יצרו תוקפו ואינו נפסל לעדות

מלקות-

לת"ק מספיק שלשה דיינים כדי לחייב מלקות, דכתיב "ושפטום" הרי כאן שניים, וכיון שאין בי"ד שקול הרי כאן ג', ואמנם מ"והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע" אין לומדים שצריך עוד ד', אלא מכאן רמז לעדים זוממים שלוקים היכא שאין יכולים לקיים בהם כאשר זמם, כגון שהעידו על אדם שהוא בן גרושה וחלוצה והם כהנים, לוקים ואינם נפסלים, דאם אינו ענין לעדות ממון דהא לוקין ומשלמין, תנהו ענין לבן גרושה וכדומה, שאם עדים הרשיעו צדיק, ובאו עדים אחרים והצדיקו את האדם שהיה צדיק מעיקרא, בכהאי גוונא "והיה אם בן הכות הרשע", אבל אין לחייב מלקות בעדים שנים אין לוקין מ"לא תענה", דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה. וכן י"ל דבעי קרא משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שאין לוקין עליו, והא דגלי הכא קרא דלקי היינו דווקא באופן שלא יוכל לבוא לידי חיוב מיתה. ואחרי שלומדים מ"והיה אם בן הכות הרשע" המלקות הם מצד "לא תענה", והא שעדים שמעידים על אדם שהוא חייב מלקות ונמצאו זוממים "כאשר זמם", אזהרתם היא מ"לא תענה", וא"א להלקות פ' מלקות על לאו אחד. תוד"ה משום. לרבי ישמעאל צריך כ"ג לדון על חיוב מלקות. לאביי הטעם משום דאתיא רשע רשע מחייבי מיתות. ולרבא הטעם משום דמלקות הם במקום מיתה, (דכיון שעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות, ומלקות אף היא אחת מהמיתות כמו סקילה. רש"י. וכתבו התוס' (ד"ה מלקות) דכן עיקר, וי"מ משום שבני נח אזהרתם זו היא מיתתם ומלקות דישראל הם במקום מיתה בבני נח. וי"מ משום

More in this printout

View the whole printout