Skip to content
תמצית חבורת ש"ס

הלכות דיינים

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

נטילת רשות-

שניים שדנו- דיין שרוצה להפטר מלשלם, עליו ליטול רשות לדון, מבי ריש גלותא. נטילת רשות מבי ריש גלותא בבבל מועילה לבבל ולארץ ישראל, דכתיב "לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו", שבט היינו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט שיש להם כח ורשות ממלכי פרס. שבט הוא לשון שררה, ויש להם רשות להפקיר. ומחוקק הוא שררה מועטת היינו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים, ושבט מועיל למחוקק, אבל לרבי יוחנן התנאים דלהלן סוברים 'יש אם למקרא' והיינו שהעיקר כמשמעות הקריאה [עם הניקוד]. וכתבו התוס' (ד"ה כולהו) שדווקא היכא שהמקרא והמסורת מכחישים זה את זה ס"ל יש אם למקרא, אבל היכא שאין מכחישים זה את זה דרשינן תרוויהו, (והתוס' מוכיחים כלל זה מכמה מקומות, ומקשים על כלל זה ממקומות אחרים).

לשמואל אליבא דרבנן שנים שדנו דיניהם דין אלא שנקראים בי"ד חצוף, (וה"ה אחד דינו דין, וקמ"ל שאפילו שנים נקראים בי"ד חצוף. תוד"ה שנים). ולרשב"ג צריך דווקא שלשה, ואם דנו בשנים יכולים הבעלי דינים לחזור בהם.

ו. והיכא שישבו על דעת שלשה ואחד מהם אומר איני יודע, אף לשמואל יוסיפו עוד דיין, כיון שמעיקרא ישבו על דעת שלשה.

לרבי אבהו דין בעי שלשה לכו"ע.

התוס' (ד"ה נגמר) מה שייך לעשות פשרה אחרי שנפסק הדין לגמרי, ובדוחק י"ל שהכונה שלא יטעו אותו לומר שהם יראים שמא טעו בדין. והתוס' מבארים שנגמר הדין הכונה שכבר דקדקו בדין היטב ולא חסר אלא אמירת איש פלוני אתה חייב, שאז אם טעה בדבר משנה שטעה במשנה דבזה אין מפורשת הדין חוזר, ואם טעה בשיקול הדעת (וזיכה את החייב וחייב את הזכאי, טיהר את הטהור או טיהר את הטמא), וכגון היכא שיש מחלוקת ולא נפסקה ההלכה וסוגין דעלמא כחד מינייהו, ועשה כמו השיטה השניה, הדין קיים וישלם מביתו, אם נשא והתורה נמשלה למים. (והא דאיתא בשבת ל"א. ששואלים לרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אסור לעשות פשרה אחר שבאו לדין, והעושה פשרה הרי הוא חוטא, והמברך את הבוצע הרי זה מנאץ דכתיב "ובוצע ברך ניאץ ד' ", אלא יקוב הדין את ההר, דכתיב "כי המשפט לאלוקים הוא", וכן משה היה למד מפסוק זה, שתיגרה תחילתה קטנה וכיון דרווח רווח ושוב א"א לסותמו. ואביי קשישא אמר שמריבה דומה לנסרים של הגשר, שנקבעים במקומם ע"י ההליכה, וכך כשהאדם מרבה בקטטה היא מתחזקת. השומע חרפתו ושותק ורגיל בכך חולפות ממנו מאה רעות, דכתיב "פוטר מים ראשית מדון".

גנב אינו נהרג על שתים או שלש גניבות, וה"ה העובר עבירה פעמים ושלש ולא באה עליו פורענות לא יתמה, דסופו ללקות באחרונה, דכתיב "על שלשה פשעי ישראל, ועל ארבעה לא אשיבנו".

עושה שלום לא יפול בשבע בורות, אבל עושה רעה יפול גם באחד, דכתיב "שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה".

מי שבי"ד הוציאו ממנו גלימתו בדין, ישמח שהוציאו דה גזילה מידו, דכתיב "וגם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום". יחיד. הגמ' אומרת שאין הכרח לבאר שלכו"ע פשרה הוקשה לדין דכתיב "משפט וצדקה", ונחלקו במחלוקת שמואל ורבי אבהו אם דין בשלשה או בשניים. די"ל שלכו"ע דין בשלשה, ונחלקו אם מקישים פשרה לדין או לא. והמ"ד שמצריך שניים בפשרה מודה שמספיק אחד, ואמר שיקח שניים כדי שיהיו עליו עדים. וכתבו התוס' (ד"ה ביצוע) שאם פשרה בשלשה צריך ששלשתם יסכימו לדבר, ולא הולכים אחר הרוב.

האם פשרה צריכה קנין-

לרב אשי פשרה א"צ קנין, דאם צריכה קנין למה לר"מ צריך שלשה ולא מספיק שנים עם קנין. ואע"פ שטעמא דר"מ משום שלום שפשרה ג"כ צריכה הכרע דעת, מ"מ משמע מר"מ שאם שנים עשו פשרה כמו ששלשה רגילים לעשות לא עשו ולא כלום ובעלי הדין יכולים לחזור בהם. (תוד"ה תיסגי). והלכתא פשרה צריכה קנין אפי' בנעשית בשלשה. וכתבו התוס' (ד"ה והלכתא) דלא סגי בתרי משום דהוי דוחק. (ואם לא הוזמו אלא הוכחשו, שהדבר יכול להגיע לדיני נפשות, נדון בכ"ג, אפילו בתבעו ממון. וצ"ל שהיא מותרת לבעלה כלא כוונו עדותם או שהוכחשו, דאי לאו הכי אינו חייב ק' סלעים, דלא קרינן בה "ולו תהיה לאשה". ויש ללמוד מכאן שעדים שבאים ואומרים שאשת פלוני זינתה, צריכים דרישה וחקירה כדי לאוסרה על בעלה. תוס' שם).

לרבא לכו"ע אין חוששים ללעז, ואם תבעו ממון תתקיים העדות בשאר. ולרבי ה"ה בדיני נפשות, מתחילה ואינו מביא עדים ובא רק להפסידה כתובתה לכו"ע מספיק שלשה, ומתני' מיירי במקום דאיכא דיני נפשות והיינו שאף אם אין לבעל עדים יש לחוש שישמעו עדים ויבואו, וצריך כ"ג, וכנסו כ"ג ונתפזרו מפני שהבעל לא מצא עדים (רש"י. ולתוס' (ד"ה רבה) מיירי שהאב הביא עדים ובתנאי שבאמת באו להעיד (דמשום ראיה לחוד שנתכוונו להעיד אין זה סיבה לפסול את כל העדות, (ולרבי יוסי מספיק שיעידו אע"פ שלא נתכוונו להעיד. ובשם רשב"א כתבו התוס' שרבי יוסי סובר שרק עד שהתרה נחשב עד). וכן לענין אין עד נעשה דיין מדובר דווקא כשהעיד, אבל אם רק נתכוין להעיד אינו נפסל. ודלא כרשב"ם שסבר שבין לענין נמצא אחד קרוב או פסול ובין לענין אין עד נעשה דיין מספיק שיתכוין להעיד), ואפילו העיד לאחר כדי דיבור מהשאר, ואי אמרי למיחזי אתינן) לא נעשים עדים, ותתקיים העדות בשאר, דאל"כ מה יעשו

ונתן ביד, דאי לאו הכי הדין חוזר.

More in this printout

View the whole printout