בין ראש השנה לסוכות: כל החגים משלימים את האדם!
בעומדינו בימי יום טוב סוכות, יש עניינים שאמנם הם נוגעים לכל השנה, אך אפשר על ידי היום טוב להבינם יותר טוב, וזה יכול להיות יסוד איך לבנות את החיים יותר נכון. הבה נציץ בין החרכים.
הדרך הממוצע
בספר 'אמרי נועם' להרה"ק רבי מאיר מדז'יקוב זי"ע (יום א' דסוכות אות כב), מגדיר את ימי יום כיפור וסוכות איך הם משלימים זה את זה, באופן מעניין ומאוד יסודי.
הוא מביא את דברי הרמב"ם הידועים ב'שמונה פרקים' שלו (פ"ד), שהם יסוד מוסד לכל עבודת המדות. הוא מבאר שאדם שרוצה לעבוד ולתקן איזה מדה, אזי אם הוא קיצוני לצד אחד, עליו לנהוג למשך זמן מה באופן קיצוני לצד השני, אך המטרה צריכה להיות לרצות להגיע אל הממוצע.
הממוצע הוא מדת ה'תפארת', וכן הוא מפרש בדברי המשנה באבות (פ"ב מ"א): "רבי אומר, איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה, ותפארת לו מן האדם". צריך שהמדות יהיו לו תפארת מהקב"ה ותפארת מן האדם, לא מדי לצד ולא מדי לצד זה. למשל בענין הקמצנות והפזרנות, לא לבזבז מדי כסף, ומצד שני צריך רחבות לצרכי הבית וכדו', כי דקדוקי עניות מוציא את האדם מדעתו. והוא הדין בכל סוג רחבות וצמצום שיש במוח, צריך למצוא את הדרך הממוצע!
להגיע לאמצע
ולענין הימים טובים, הקב"ה נתן לנו סדר של 'ימים נוראים', ראש השנה ויום כיפור, שבהם העבודה היא בדרך קיצונית. הצום של יום כיפור, הסליחות, בראש השנה יש שאוכלים סעודה רק סמוך לשקיעה... זה לא סדר יום רגיל של חודשי טבת ושבט, זה לא ממוצע, זה עבודה. יש עובדי ה' שמראש חודש אלול עד מוצאי יו"כ לא נשכבים במטה לישון... זה עבודה קשה!
אומר ה'אמרי נועם', בסוכות מגיעים לאמצע, אחרי יום כיפור כשכבר הזדככת, כשכבר התגברת על ההרגלים, עבדת עם עצמך, אז אפשר להכניס אותך לבית ה'. וזה בעצם מה שהקב"ה רוצה, שנגיע לשם, שנגיע לאמצע!
וצריך להבין בענין ראש השנה יום כיפור וסוכות ובכל המושג של דרך הממוצע, שזה לא בגלל שצריך לא להתייגע באופן קיצוני מדי, שצריך להיות פרווה, להיות נעים, בחינה של 'תורה וגדולה במקום אחד' כפי שאנשים מבינים, וכמאמר העולם 'צו גאט און צו לייט' [-לרבש"ע ולאנשים], להיות אדם נעים שאוהב גם לבלות ולבזבז זמן. חס ושלום, זה לא נקרא תפארת, זה נקרא ללכת אחורה.
יש מושג שרואים הרבה, שאדם שבימי הבחרות היה קיצוני, היה ער בלילות, למד שעות רבות, והתנזר מהבלי העולם, אח"כ כשהוא נהיה אברך, הוא נעשה מיושב יותר, זה נראה שהוא בעצם נופל ממדריגתו ורק נשאר נורמלי. אך חס ושלום לומר שהמטרה היא באמת לרדת במדריגה, להסתפק במועט בעבודת ה'.
אלא אדרבה, המושג להגיע לאמצע הוא להגיע ל'שלימות', כי הקב"ה הוא שלם מכל צדדיו, ואנו מצווים 'והלכת בדרכיו' להגיע לשלימות בכל המדות, בחסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. והשלימות היא, כשכל דבר שיש לאדם מנוצל לעבודת ה', גם החלק המגושם והפחות יותר!
גשמיות ורוחניות
מסביר ה'אמרי נועם', לרבש"ע יש הרי מלאכים שאין להם שום קשר לגשמיות, ומאידך יש לו את עם ישראל שנתן להם את התורה שיוכלו לעובדו בתוך הגשמיות. זה הרי כל השקלא וטריא של משה רבינו עם המלאכים בגמרא שבת (פט, א), שכשרצו שתישאר התורה אצלם, טען נגדם משה רבינו 'כלום משא ומתן יש ביניכם, אב ואם יש לכם'. התורה היא דבר שמלאכים לא יכולים להגיע עד סופה, כי יש השראת אלוקות בתחתונים, והם אין להם את הכלים להגיע לאלוקות שבתחתונים. רק יהודי בשר ודם יכול וצריך לזכך את החומריות, להישאר עם החומריות אבל לזכך אותו.
ומעתה נבין, שמאחר שאדם בטבעו שקוע בגשמיות, אם לא יתנו לו מהלך לצאת מהגשמיות, הוא אף פעם לא יבין מה זה רוחניות אמיתית. לכן אומרים לו תעשה עצמך ביום כיפור כמלאך, תאמר 'ברוך שם' בקול, אל תאכל ואל תשתה כלום. זה קשה לגוף מאוד, אך הקושי הוא בעיקר בהתחלה ובבוקר, כשעוד לא מורגל בזה, אך בסוף היום שהוא כבר דומה למלאך זה פחות מפריע לו, לא רק בגלל שבבוקר חסר לו את הכוס קפה, אלא שאחרי שמתרגל לחיות כמלאך יותר קל לו.
אחר כך מגיע סוכות, ואז אומרים לאדם אחרי שנמשכת לצד של להיות כמלאך, אתה יכול לאכול ולשתות, להתנהג בדרך הממוצע. משום שאתה יכול כבר לאכול כמו יהודי, ולהתנהג בכל ההלוך ילך כפי הראוי, בדרך הממוצע שתתאים מכל הצדדים.
לכן נקרא סוכות 'זמן שמחתנו', כי עכשיו אתה יכול להתענג בכל טוב העולם, לשתות יין ולאכול בשר, לשמוח עם המשפחה. כביכול הקב"ה אומר, אני כבר סומך עליך שתעשה זאת כיהודי!
שיהיו הכוכבים נראין...
ומבאר ה'אמרי נועם', שזה נרמז במה שהצריכו בסכך שיהיו הכוכבים נראין מתוכה, דהיינו שהקב"ה יוכל להסתכל עלינו. שזוהי הבחינה שנאמרה לאברהם אבינו 'לך לך מארצך' דהיינו מהגשמיות שבארציות, 'אל הארץ אשר אראך', שתהיה הארציות שלך מזוככת כמו זכוכית שקופה, שאוכל אנכי להסתכל בך. וכעין זה איתא גם בבארות המים להרה"ק ר' צבי הירש מרימינוב זי"ע (ליל א' דסוכות).
צדיק כשהוא אוכל אתה יכול להסתכל עליו, כי הוא עובד את ה' באכילתו, וזה כמו שהוא מתפלל. אבל סתם אדם כשהוא אוכל הוא מתגשם, וכאילו אומר תעשה לי טובה אל תסתכל לי בפנים, אני עסוק עכשיו בגשמיות. התנאים והאמוראים הגיעו כל כך גבוה בעבודתם בגשמיות, הכל היה אצלם כל כך קדוש וכל כך מעובד, שלא היה בזה שמץ של גשמיות, וכענין שמובא בגמרא (ברכות סב, א) 'תורה היא וללמוד אני צריך'. וזה מה שהקב"ה אומר לנו בסוכות, תעסוק בארציות אבל בבחינת הזדככות, כדי שאוכל להסתכל בך!
הנקודה היא שכל אדם יכול לעבוד על עצמו, ולרומם את הגשמיות, וזה ההמשך שאחרי ראש השנה ויום כיפור מגיע סוכות, כי אחרי הטהרה והנקיות, אז השמחה היא יוצאת מגדר הרגיל!
השמחה הגדולה
וצריך קצת להבין למה זה שמחה, וזה נקודה שנוגעת בכמה תחומים ומדריגות. יש את העבודה הגדולה של 'קדש עצמך במותר לך', שבזה מגיעים לשמחה. אך יש גם הרבה יותר רחב, ובעיקר מה שנוגע לכל אדם באשר הוא שם, ואפשר להשיג אור חדש אפילו הרבה לפני שאוחזים במדריגות הגבוהות.
ה'אמרי נועם' מניח כאן יסוד שנוגע גם בהתחלת העבודה, רק הוא לוקח את זה גבוה. הוא מביא את המדרש (בר"ר סו ד) שצדיקים תחילתן יסורים וסופן שלווה, הוא אומר שתחילתן יסורים זה הסיגוף בראש השנה ויום הכפורים, וסופן שלווה זה בסוכות, שאז שום דבר לא מפריע מהעבודה, וזה שמחה גדולה עד מאוד.
יש מאמר ידוע ש'אין שמחה כהתרת הספקות', וביאור הדבר הוא על פי המבואר בספר העקרים (פ"ב), ששמחה נקרא כשיכול להוציא את רצונותיו מן הכח אל הפועל, שאז נתמלא רצונו. כי כשאדם רוצה להוציא רצונו לפועל ואינו מצליח, זה מפריע לו מאוד ואינו יכול לשמוח, וכשכן מצליח זה שמחה גדולה, וזה מביא לו חיות שלימה. זה לא תלוי בכלל בגודל הבעיה, אם זה ענין גדול או קטן, זה תלוי רק עד כמה הוא רוצה את זה. שדבר שהוא מאוד רוצה ונתמלא רצונו זה שמחה גדולה, ואם לא זה עצבות גדולה.
והן הן הדברים גם כשיש לאדם ספקות, שאחד מהדברים שהספק עושה לו זה שהוא לא יכול להמשיך הלאה, הוא לא יודע מה לעשות, כך או כך, וזה מבלבל אותו לגמרי. אפילו לו יצוייר שהוא כן עושה, עם כל זה הוא מגשש באפילה, הוא חושב שאין לו ברירה אז הוא עושה. למשל, משכנעים אותו לקנות משהו, הוא רוצה להתייעץ אבל אומרים תן תשובה עכשיו, אז אפילו שהוא מחליט, זה לא בגלל שהוא יודע ורוצה, רק אין לו ברירה.
אין שמחה כהתרת הספיקות
הענין הזה נוגע קצת בנושא של 'כפייתיות' - 'נערוון' והמסתעף, שהנקודה של זה היא רגישות גבוהה מדי לספיקות, והאמת היא שלכל אדם יש ספקות, מסתפק אם בירך או לא, אם נטל ידים או לא, אבל כשזה ברגישות גבוהה זה הופך להיות בעיה נפשית. עשייה צריכה להביא נעימות לאדם, שהוא מצליח להוציא דברים מן הכוח אל הפועל, זה משלים את הנפש שלו, אך במצב של ספקות קשה לפעול, ואפילו כשכן פועל אם זה מתוך מצב של ספק זה מבלבל את הנפש!
סוכות – אין ספיקות
מעתה נשוב לבאר את ענין השמחה בסוכות, שהיא כענין אין שמחה כהתרת הספיקות. כי מאחר שהאדם התקבל בתשובה בימי הדין, מעתה הוא יכול להמשיך הלאה, הוא יכול לפעול, וממילא הוא נעשה בשמחה.
כמו אדם שרכבו מעוכב בפקק תנועה, והוא לא יודע כמה זמן זה ייקח, קרתה תאונה או משהו אחר, אזי כשלבסוף נפתח הפקק הוא נעשה בשמחה, ומה החילוק בין עכשיו לקודם, רק כי עכשיו הוא יכול להמשיך הלאה. וכן למשל, אדם זכה בלוטו, הוא נעשה בשמחה, וזאת הגם שהוא עדיין גר בדירה ישנה, אבל הוא יודע שהוא יכול לקנות דירה חדשה, אז הוא לא צריך יותר. כשאדם לא יודע מה קורה והוא לא יכול להמשיך, הוא מבולבל, וכשנעשה אצלו התרת הספיקות הוא נעשה בשמחה, כי הוא יכול להוציא את רצונו מן הכוח אל הפועל, הוא יכול להמשיך!
עד לשמחת תורה
ה'אמרי נועם' מסביר בזה את הרמב"ם, הוא אומר שהרי שמיני עצרת הוא היום הכי גבוה מצד יחוד קוב"ה אורייתא וישראל, אבל אי אפשר להגיע לזה בלי יום כיפור שזה קיצוני לצד אחד, שאז הוא מוצא את דרך הממוצע, מגיע להבנה חדשה, שהנשמה יכולה להיות בישוב הדעת עם כל האורות. ועד אז יש מלחמה, אדם מוצא את עצמו במצבי בחרות גם בגיל ארבעים וחמישים, ואם הוא קצת חכם אז זה בתחומים אחרים, והוא שואל את עצמו הרי עבדתי על אמונה ובטחון ולמה אני כל כך אבוד, אבל האמת היא שהדרך רצופה בהתמודדויות עד שמגיעים לדרך הממוצע שהיא מנוחה!
והיות שיום כיפור וסוכות בנוי בכזו צורה, אז ככל שהוא יותר מתבונן בזה, ורוצה להגיע לזה, יש לו את ההבטחה שהבא ליטהר מסייעין אותו, ואז מגיעים לשמחה הגדולה!
הדרך הממוצעת בחג הסוכות!
גם בניצול ימי 'חול המועד', מצד אחד יודעים שזה זמן גדול, ומצד שני יש ב"ה משפחה וצרכים, ואדם מתמודד בין שתי הקצוות. תחילה הוא מחליט שבחול המועד הוא האבא הטוב, לוקח את הילדים לטייל, וסומך על כך שיוכל להתפלל מנחה בדרך. אלא שאז הוא פתאום תופס את עצמו שהוא לא מרגיש שזה סוכות, ומה עם שמירת העינים ועוד. ואז הוא הולך לצד השני, אומר שלא מתאים לאברך חסידי לטייל, יש שמירת העינים שזה דאורייתא, חול המועד נקבע רק לעסוק בתורה. זה הכל אמת, השאלה היא רק מה עושים כדי לצאת ידי שניהם.
שמעתי ממשגיח בישיבה, שבכל חול המועד משאירים לו הודעות בתא-קולי, כל תיבת ההודעות מלאה בהודעות מהורים ששואלים מה עושים עם הבחור, עוד לא עבר חצי בין הזמנים והוא כבר נאבד לגמרי.
והתשובה היא דרך הממוצע, זה השמחת יום טוב, ללמוד ולהתמסר, נופלים ומתרוממים, בחול המועד קורה שנכשלים בכעס, כי אדם לא מצליח להתאים את עצמו עם הרצונות שלו ושל ילדיו, זה רוצה לכאן וזה לכאן, ומה שלזה נחשב פרס לזה נחשב עונש. לא צריך לתכנן את חול המועד במה שלא מציאותי, צריך לדעת שהממוצע זה השמחה, ולתכנן בדרך זו, כי אם הוא לא מסודר אין שמחה אמיתית. הנשמה תצעק אני רוצה ללמוד ולהתפלל, לא למשוך ולאבד את הזמן, זה לא שמחה!
סוכות זמן שמחתינו, הלל והושענות, הכל יש, אבל שמחה זה רק כשיכול לבטא את נשמתו, לעשות הכל יחד. אם בתפילה של חול המועד מחפש איזה מנין, לא יעזור כלום, זה לא שמחה. ובאמת צריך לדעת, שזו אומנות שרק הקב"ה יכול לעזור לך בזה, לפחות תדע את זה.!
ואם ישאל השואל איך אפשר להיות בשמחה אם במציאות אי אפשר לעשות שכל אחד יהיה מרוצה. התשובה היא, שלא זה שהוא לא מרוצה מרגיז אותך, אלא זה שאתה לא מצליח לבטא את עצמך זה גורם לך כעס, אבל כשאתה ברור ויודע שעשית הכל טוב, אתה עושה מה שאתה יכול, אתה בשמחה!
זה הבדל כחוט השערה אבל זה חושך ואור. אדם שאומר מה שאני מחליט ורוצה אני עושה ולא מעניין אותי משום דבר, הוא לא יהיה בשמחה. אבל אדם שעושה את הדבר הנכון, הוא ברור אצל עצמו, יש לו את הזמנים של קביעות עתים לתורה, אז גם אם מישהו כועס עליו שחיפש אותו, הוא מפייס אותו אחר כך. כי הוא ברור ומסודר ושם את הכוחות איפה שצריך, וכך הוא יכול גם לפייס ולהתפייס, 'ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו' (משלי טז ז), הכל יסתדר, חז"ל אומרים (בר"ר נד א) זו אשתו. אבל זה עבודה גדולה.
כשיודעים את זה, אפשר גם להפוך את הרצון ולהיות בשמחה, כי השמחה הגדולה היא כשיודע שזה הדבר הנכון. צריך לזה הרבה ביטול והכנעה, הרבה תפילות וסייעתא דשמיא!
השם יעזור שנגיע לזה, שיהיה 'זמן שמחתינו' מושלם – השמחה הגדולה והשלימה!