חלק ב' – כל עצמותי תאמרנה – עבודת הריקודים בהבנה!
הבינני:
ובימים הקדושים האלו עוסקים הרבה בריקודים, אם זה בשמחת בית השואבה, או בשמיני עצרת ושמחת תורה. ויש להתבונן ולחשוב איזה סוג עבודת ה' היא זו? מה הענין בזה שמסתובבים במעגל ומרימים את הרגלים ומזיעים, מה התכלית של זה? בשלמא אדם שלומד תורה ואומר תהלים הרי הוא עובד את ה', או אפילו אדם ששר ניגון זה גם כן דרך שבו הוא מביע את ההשתוקקות שלו לה', אבל מהי עבודת הריקודים?
הבינני:
והאמת היא, שהצדיקים כידוע דברו נוראות על זה, מה שאפשר להגיע על ידי רקידה, ובמיוחד בשמיני עצרת ושמחת תורה. בספרים הק' מובא שזה מועיל לקדושה, ומועיל להנחלת מסורת הדורות, וגם איתא שזה משבר כמה קליפות. והדבר צריך ביאור, מהי עבודת הרקידה.
ואלמדה:
אכן הענין הוא, שיש כמה דרכים ודרגות שהקב"ה סידר שאדם יוכל להביע בהם את עצמו, להוציא את רגשי ורחשי לבו החוצה. עצם זה שאדם חושב ומתבונן באיזה ענין, זה כבר צורה שהוא מוציא את זה מתוך מקום עמוק בנפשו ומכניס באותיות. הר"ן בנדרים אומר, שאדם יכול לחשוב בלשון אחד ולדבר בלשון אחר, כי מחשבה זה גם כן אותיות, זה מופיע בראשו בשפה כזו או אחרת. זה הדרגה הראשונה של הוצאה מן הכוח אל הפועל, ואחר כך יש דיבור, שזה כבר יוצא יותר החוצה, ויותר ניכר שיצא מן הכוח אל הפועל!
וכל כמה שמוציא את הדבר יותר חזק מן הכוח אל הפועל, כך יהיה גודל הרושם שזה ישאיר אצלו. כשאדם שומע שיעור זה דרגה אחת, אך כשמוציא ואומר שיעור לאחרים, זה משאיר אצלו רושם הרבה יותר גדול. כך סדר הבריאה, שכשאדם מוציא מחשבה או כל רעיון החוצה, זה משאיר רושם והרעיון מתפשט בכל המהות, זה לא רק נקודה קטנה אלא זה מאיר. אדם חשב משהו הוא עוד יכול לחזור בו, אך כמה שהוא יותר מוציא את זה, זה נעשה מציאות, וכבר יש בעיה לשנות את זה, צריך כבר להתנהג כך!
'ריקודים' זה צורה שאדם לוקח את הרגש שבו ומוציא אותו מן הכוח אל הפועל לעוד שלב, לעוד דרגה. לא רק 'תהלת ה' ידבר פי', אלא 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'. הוא לא רק מביע בפה את השמחה, אלא כל המהות שלו צועקת את זה!
כשאדם רוצה להסביר משהו היטב, הוא מסביר לא רק בפה, אלא הוא עושה תנועות עם הידים, כי כך הוא מוציא את זה יותר חזק. אתה רואה על התנועות של האדם איך שהוא בוער באיזה ענין, אתה יכול להבחין לפי התנועות של האדם אם הוא שרוי בכעס, כי הוא מוציא את פנימיותו יותר חזק!
עם כל הרמ"ח והשס"ה
הבינני ואלמדה:
יהודי צריך להוציא מפנימיותו ולפרסם שהקב"ה הוא אדון העולם, שהוא מנהיג את העולם והוא טוב ומיטיב לכל, שהוא נתן לנו את התורה תורת אמת. אדם יכול לומר זאת בדיבור לבד, אבל הרבה יותר חזק כשהוא מוציא את זה עם כל הרמ"ח והשס"ה, שזה הרקידה. לא רק אמירה של 'תורת ה' תמימה משיבת נפש', אלא מחזיקים את הספר תורה, מתרוממים עמה וצועקים שהיא תמימה ומשיבת נפש, ואז האהבה פורצת ויוצאת עם כל חלק של האדם, וזה הפירוש בפסוק 'כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך'. יחד עם זה הוא גם מכניס בכך הרבה יותר עמוק בנפש שלו את האמת של הקב"ה, כי אדם נפעל כפי פעולותיו, וזה משאיר עליו רושם הרבה יותר חזק.
ידוע המעשה בספר שמואל (ב' פרק ו) בעת העלאת הארון אל עיר דוד, שדוד המלך היה מפזז ומכרכר בכל עוז לפני הארון. ומיכל בת שאול אשת דוד בזה לו בלבה והוכיחה אותו על כך. מסופר שם שהיתה עליה קפידא גדולה, ובעקבות כך היא נענשה שלא היו לה יותר ילדים עד יום מותה. וזה משום שהיא פירשה את הדבר כבזיון למלך, כי היתה סבורה שמלך צריך לנהוג בגינוני מלכות ולא לבזות את עצמו.
אך הקב"ה אמר שזה טעות, משום שמלך ישראל הוא לא מלך לעצמו, הוא משקף מלכות שמים, וכשדוד המלך רקד לפני ארון הקודש הוא עשה בזה עבודה קדושה, הוא הראה בכך דלית ליה מגרמיה כלום, ורק התורה נותנת לו חיים, הוא יצא מהכלים כדי לגלות ולהגיד שזכות היא לו שיש לו חלק ושייכות בתורה, שייכות לרבש"ע!
התרוממות
וכשם שאדם שבא לפייס את מי שחטא נגדו, מבקש ממנו שימחול לו לפנים משורת הדין ואומר שזה לא היה צריך לקרות, אזי ההוא רוצה לבחון אם זה אמיתי, הוא בודק אם הוא ניגש אליו עם כל הבושה, או שזה רק מן השפה ולחוץ והוא לא באמת מתחרט. כך אדם שאומר כל יום 'שמע ישראל' וממשיך 'ואהבת את ה", בבוקר ובערב, בימי החול ובשבת ויום טוב, צריך להראות פעם את הרצינות שלו בזה, צריך להוציא את כל ההרגשים ולהביע את ה'ואהבת', לא להשאיר זאת רק בדיבור.
אדם צריך לרומם את עצמו, להביע בגלוי את ההשתוקקות שיש לו לקדושה, וזה ענין הריקודים. להביע הן את הרגשות ההודאה, שזוכה ל'אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלוקיו', והן את ההרגשות שרוצה להתקרב עוד. אפשר לומר, אפשר לשיר, ואפשר לרקוד. הריקוד זה ענין של התרוממות מעל הקרקע, שגם כשכוח המשיכה מושך אותו חזרה הוא מתרומם שוב, בחינה של 'שבע יפול צדיק וקם' ויותר מזה!
עבודה גדולה
צדיקים אמרו שרקידה זה עבודה יותר גדולה מתפיל, יש תפילה או שירה עם אותיות, ויש שירה בלי אותיות, ויש יותר מזה, שכל גופו רוקד בשביל הקב"ה. ברקידה אדם לוקח את כל הכוחות ומביע את עצמו, וזה גבוה מעל מילים, זה 'כל עצמותי תאמרנה'. הוא מביע ואומר בזה לרבש"ע אני רוצה להיות קרוב אליך, אני מודה על העבר ומבקש על העתיד להיות קרוב אליך, 'הודו לה' כי טוב' ו'אנא ה' הושיעה נא', לא רק מהבעיות והצרות אלא להיות קרוב אליך. הוא מודה על ההצלחות שהיו לו בתורה ועבודת ה', ומבקש על העתיד שיהיה לו עוד הצלחות בזה.
והרי יהודי לא יכול לרקוד לבד, לכן עושים מעגל עם עוד יהודים, ובכוח הרבים מוציאים ומגלים את ההשתוקקות ההודיה והדבקות. כי כמו שתפילת יחיד לא דומה לתפילת ציבור, בציבור יש יותר השראת השכינה, כך כשרוקדים וצועקים יחד 'אשרי העם שככה לו', יוצא ומתברר האמת מה נקרא יהודי, ההשתוקקות והאהבה מתגלים הרבה יותר.
'שמחת בית השואבה' זה שמחה של מצוה, מבררים בזה שכל בריה יכולה לעבוד את הבורא, שאפילו מים מתנסכים על גבי המזבח, וכל שכן יהודי שיש לו מוח ולב. שמחים ומודים לרבש"ע שיכולים לקיים מצוות, להתקרב לרבש"ע. צריך לתפוס ולנצל את הכוח המיוחד הזה, וכפי שצדיקים הפליגו כמה שזה משפיע על הנפש, כמה שזה מנקה ומרומם את האדם. אדם שמזיע לדבר שבקדושה, מתנקה מחמימות להבלים ולדברים גשמיים.
יעזור ה' שנוכל לרקוד כמו יהודים, שהנשמה תמשוך את הגוף למעלה, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונו בלבב שלם. שנזכה לרקוד בכזה אופן שכולם יוכלו לאחוז עצמם יחד, עם שלימות התשוקה לרבש"ע, וכך יהיה לזה יותר השפעה!