מתוך החיים: יש מושג שרואים הרבה, שאדם שבימי הבחרות היה קיצוני, היה ער בלילות, למד שעות רבות, והתנזר מהבלי העולם, אח"כ כשהוא נהיה אברך, הוא נעשה מיושב יותר, זה נראה שהוא בעצם נופל ממדריגתו ורק נשאר נורמלי. אך חס ושלום לומר שהמטרה היא באמת לרדת במדריגה, להסתפק במועט בעבודת ה'!
הבנה לחיים: צריך להבין גם בענין ראש השנה יום כיפור וסוכות ובכל המושג של דרך הממוצע, שזה לא בגלל שצריך לא להתייגע באופן קיצוני מדי, שצריך להיות פרווה, להיות נעים, בחינה של 'תורה וגדולה במקום אחד' כפי שאנשים מבינים, וכמאמר העולם 'צו גאט און צו לייט' ['לרבש"ע ולאנשים'], להיות אדם נעים שאוהב גם לבלות ולבזבז זמן.
חס ושלום! זה לא נקרא תפארת, זה נקרא ללכת אחורה!
אלא אדרבה, המושג להגיע לאמצע הוא להגיע ל'שלימות', כי הקב"ה הוא שלם מכל צדדיו, ואנו מצווים 'והלכת בדרכיו' להגיע לשלימות בכל המדות, בחסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד ומלכות. והשלימות היא, כשכל דבר שיש לאדם מנוצל לעבודת ה', גם החלק המגושם והפחות יותר, ובאופן הכי נאות!