השמחה והריקודים בחג הסוכות בהבנה מיוחדת!
חלק א' – השמחה בחג הסוכות – כמו הלומד גמרא בעיון ובבקיאות!
משל מן החיים
כל צורבא דרבנן שדרך על מפתן לימוד התורה הקדושה, יודע ומבין שבכל אות ובכל שורה בתורה, אפשר להעמיק ולעיין עוד ועוד, לחדש חידושים ולפלפל יותר ויותר.
רואים זאת הרבה פעמים בישיבות הק', כגון כאשר לומדים את המשנה הראשונה במסכת בבא מציעא 'שנים אוחזין בטלית', שיש בה די עמקות לפלפל ולהעמיק, ויכולים לשבת ולהתעכב על משנה זה כמה שבועות, עם כל הראשונים והאחרונים. יש את ההבנה כשלומדים משהו שאפשר עוד הרבה להוסיף ולהתעמק, מבינים שזה תורה אלוקית, וכפי שאמרו חז"ל (עירובין נד, ב) שדברי תורה כל זמן שאתה הוגה בהן אתה מוצא בהן טעם.!
מאידך, יודעים שצריך להספיק עוד בכמות, כגון בבבא מציעא יודעים שיש גם דף ג' ודף ד', הסוגיא של תקפו כהן ועוד, אי אפשר להתעכב מידי הרבה על משנה אחת. ולכן הרבה פעמים אדם מצוי בהתלבטות ובספק, האם להתעכב כאן עוד או להמשיך הלאה. ובאמת אין בזה הכרעה ברורה, מתי הוא הרגע שצריך לומר די ולהמשיך, זה הרבה פעמים תלוי ברגשי הלב.
אבל דבר אחד ברור לכל לומד, והוא יכול להרגיש את זה. שמאוד חשוב שלכל הפחות מפעם לפעם, או באחד מסדרי הלימוד שלו, הוא ילמד באופן עמוק יותר, יקלוט בצורה מעמיקה איך דברים בנויים, יתעכב יותר בהבנת העניין בצורה רחבה ועשירה. והתכלית מזה היא, שגם בלימודים אחרים שאינו מתעמק כל כך, וגם כשילמד אור החיים הק' או ספר חסידות, הוא יודע שדברים מתרחבים ואינם רק כפי פשוטם, שתורת ה' כל כמה שהוגים בה מוצאים בה דברים יותר עמוקים, הוא יודע להעריך כל אות בתורה!
מי שלומד רק בקיאות באופן שטחי, חסר לו הרבה פעמים את ההבנה הזאת שאפשר למצוא עמקות בכל אות ואות שבתורה. לכן רואים שגם גדולי ישראל היה להם את ההתלבטות הזו באופן הלימוד, כי מצד אחד הם רצו להתקדם בידיעת התורה, אבל מצד שני הם ידעו כמה אפשר להעמיק ולהרחיב בכל אות וסוגיא בתורה. אצל התנאים והאמוראים כבר היה ספק בזה, הגמרא בסוף מסכת ברכות ובסוף מסכת הוריות דנה בשאלה 'סיני ועוקר הרים איזה מהן עדיף', כלומר בקיאות או עיון.
על כל פנים אם יש לאדם משניהם, 'מזה ומזה אל תנח ידך', אזי יש לו את היכולת שכשמוצא בלימודו משהו שנוגע לו, כאשר הוא מרגיש שהנשמה שלו רואה כאן משהו, אז הוא אומר לעצמו כאן כדאי לי לבדוק במפרשים ולעיין יותר. תלמידי חכמים שהולכים במסלול הנכון, הנשמה שלהם אומרת להם היכן להתעכב יותר, הם יודעים שאי אפשר להתעכב בכל שורה, אבל לפחות כשהנפש מושכת אותם לעיין, כשנראה להם שיש כאן משהו שמדבר אליהם, הם מתעכבים ומעיינים!
הבנה למעשה
כל זה הוא בעסק התורה, אך ככל החזיון והמראה הזה יש גם בחלקים של עבודת ה', שם יש גם כן את שני המהלכים הללו. הקב"ה ברא אותנו בעולם העשיה, שאדם צריך לעשות דברים, ויש לו אחריות שהוא צריך לקחת על עצמו, ולעסוק במה שצריך לעסוק. לכן לא תמיד יש לו את היכולת לעצור הכל ולעסוק חזק באהבת ה', או להרחיב ולהתחמם באיזה מצוה!
ידוע מצדיקים קדמונים שדברו הרבה על המתיקות של מילות התפילה, ומסופר שפעם אמר צדיק אחד לחבירו: 'אני מתפלל מהר, כי אינני יכול להתאפק מלומר את המילה הבאה. אני אומר "יהי כבוד ה' לעולם", ואיך אוכל שלא לומר הלאה "ישמח ה' במעשיו"'. מאידך, הצדיק השני אמר: 'אני מתענג במילה אחת ולא יכול להמשיך הלאה, ה"יהי כבוד ה' לעולם" כל כך מתוק בפי שאינני יכול לעוזבו ולהמשיך!' וזה לא רק בתורה ותפילה, אלא בכל פרט בעבודת ה', כשאדם מתבונן במתיקות הפנימית של זה, הוא עוצר את העשיה ונדבק בענין אחד מבלי יכולת לעוזבו, הוא כולו נמשך ומשתוקק לרבש"ע!
מעמיק ועשיר
הבינני: במשך ימי חג הסוכות שרים ניגונים ומרקדים ריקודים לפני הקב"ה, יש מנהגי שמחת בית השואבה, כל עדה וקהלה לפי הנוסח והמסורת שלה. ולכאורה, יכול לבוא מישהו ולשאול, איך אתה יושב ושר בניחותא, וכי אינך יודע שיש אנשים בבית חולים שצריכים את העזרה שלך, אם אתה רוצה לעבוד את ה' לך תעשה משהו שיש בו תועלת, תקיים מצוה דאורייתא של 'והלכת בדרכיו' שכולל את כל עניני החסד, או לך תלמד דף גמרא.
ואלמדה: אמנם, התשובה היא שבוודאי צריך את שניהם, צריך מדי פעם לעצור ולהתעסק באהבת הבורא, והזמן לזה הוא ביום טוב סוכות 'זמן שמחתנו'. וכמו שאם אדם מתלמד ללמוד בעיון, אז הוא מקבל כלים איך ללמוד אחר כך את שאר הלימודים שלו, כך גם כשאדם מתעורר לאהבת ה', הוא יכול להוציא את זה אחר כך בביקור חולים ושאר מצוות, לעשות הכל עם מעט יותר רגש ועם נשמה!
אם אדם היה עושה כל מצוה עם כל הכוונות וכל ההרגשים, הוא לא היה יכול ללכת למצוה הבאה. כי צריך להיות דבוק במצוה כאילו העולם סביבו מת, כגון כשעוסקים בנענועים של הלל אז מונחים בזה לגמרי, ואין מה לרוץ למוסף. אלא מאי, צריך הרי להתקדם, אי אפשר להישאר מדי הרבה זמן בכל מצוה. אבל לפחות צריך שתהיה יכולת שכשאתה רואה משהו שמדבר אליך, תעשה את זה באופן מעמיק ועשיר!
זמן מיוחד
הבינני ואלמדה: הקב"ה נתן לנו מתנה של שבתות וימים טובים, שבהם קונים הרגשים ששייכים במיוחד לזה השבת ולזה היום טוב, מתיישבים ומתעסקים בהתעוררות האהבה של היהודי לרבש"ע ושל הקב"ה ליהודי. ואם באים ואומרים ליהודי 'לך ועשה ביקור חולים', אזי קודם כל יש כללים והלכות בזה, זה תלוי אם זה מצוה שיכולה להיעשות בידי אחרים או לא. אך כאשר מעיקר הדין הוא פטור, אזי התשובה היא שעכשיו אני קונה כלים כדי שאוכל לקיים את המצוות עם אהבה, לכן הבורא נתן את היום טוב הזה!
כל סוגיות האהבה והיראה ושאר המצוות שבלב, הם לא פחות ממצוות שבמעשה. אדרבא, הם נקודת הכל, וכמו שהזוהר הקדוש קורא לאהבה ויראה 'גדפין', שהם הכנפיים להרים את כל המצוות, זה מה שמחזיק את הכל.
וכמו שבעסק התורה אדם צריך לאסוף ידיעות ובקיאות, להרבות בידיעת התורה, כך גם בעבודת ה', צריך לאסוף הרבה מצוות, כענין שאמרו 'לפיכך הרבה להם תורה ומצוות', ואי אפשר להתרחב ולהעמיק מדי בכל מצוה. אך הבורא ית' נתן זמנים מיוחדים, שבהם אדם יודע שצריך לסגל קניינים שיישארו לו לתמיד, והוא מרחיב יותר את הפנימיות בכוח המיוחד שיש ביום טוב.
לכן ביום טוב הזה כשיהודי שר ניגונים, הוא מתבונן ומחזק את הקשר שלו לרבש"ע, ומעורר את האהבה שלו אליו ית'. הוא חושב ומתבונן שכמים הפנים לפנים גם הקב"ה אוהב את היהודי, ובכל שנה הוא מנקה אותו מהעבירות, ועוזר לאדם בכל מצב להוציאו ממיצר וללוות אותו בכל ההלוך ילך, מסייע לו לעשות את הדבר הנכון.
את זה עושים על ידי אמירת הפסוקים ועל ידי הניגונים, שכאשר הם באים יחד עם התבוננות, זה עוזר לאדם לזכור ולהחזיק את עצמו בכל הטוב, וכך יתעורר הענין הזה אצלו גם בכל ימות השנה. נותנים עכשיו זמן איכות לפנימיות התורה והמצוות, לכל הענינים שצריך להוסיף בהם יותר נפש רוח ונשמה, ואת הפירות רואים במשך כל ימות השנה!