הַמַּטָּה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ את האתת: סיפור פלא מכלי ראשון אודות הסבא קדישא הרבי ר' מרדכי זי"ע, לרגל יומא דהילולא יום-טוב ראשון של סוכות
- Sukkos
- 5787
- Hebrew
כ"ט אייר תשכ"א.
מניין של יהודים עמלי כפיים ישבו סביב שולחן עץ כבד והקשיבו לשיעור ב'דף היומי'. מגיד השיעור הינו תלמיד חכם שדיבורו נמרץ וקולח מי ששם אוזן נכנס עד מהרה אל תוך הסוגיה ויורד אל מכמניה.
לקראת סוף השעה כבר ניכרה ליאות על פניהם של הפועלים שלא וויתרו על שיעור התורה הקבוע. מגיד השיעור ביקש לעוררם כרבי עקיבא בשעתו על ידי סיפור נאה. "היום חל יומא דהילולא של הצדיק הקדוש הרבי ר' מאיר'ל מפרמישלאן", ציין באוזנם, "אשמיע לכם איפוא סיפור נאה אודותיו לעורר את זכותו"...
ואולם, אחד מן היושבים סביב השולחן קטע - את הסיפור בטרם התחיל:
"רבי מאיר מפרמישלאן היה דודו של רבי מרדכי מנדבורנה כמדומני", קבע בלשון שאלה...
"אכן", נענע מגיד השיעור בראשו בתמיהה על שהיהודי הזה פותח את פיו ונוטל לעצמו את רשות הדיבור בפתע. איש פשוט הוא, מגולח למשעי וכובע קש לבן לראשו. יושב תמיד בשיעור מחריש. קשה לדעת אם הוא עוקב אחרי השורות, אם מבין אפס קצה. כיצד הוא מודע בכלל לשמותיהם של הצדיקים הללו...
"אני מבקש ברשותכם לספר סיפור אותו חוויתי אצל הרבי ר' מרדכיל'ה מנדבורנה", הפתיע היהודי הזה את היושבים סביב השולחן, "זכיתי לשוחח עימו בזכות יצורים שאין להם גוף, ואף אחד מהחיים על פני האדמה לא היה רוצה לפגוש בהם"...
דיבורי חידה אלו הפיגו את העייפות מהנוכחים שפקחו עיניים תמהות ומצמצו בהן בריכוז שלא לאבד אף מילה מפיו של המספר מכלי ראשון:
***
נולדתי וגדלתי בעיירה לא רחוקה מבישטינא, מקום מושבו של הרבי ר' מרדכל'ה.
לאחר שנישאתי, זכרתי היטב את הבטחתו של חמי להעניק לי כנדוניה סכום כסף נכבד. רק מעט אצטרך להוסיף כדי לרכוש לעצמי בית מגורים. כמה חודשים עברו מהחתונה ובינתיים התגוררנו אצל הורי זוגתי כשאני חש עצמי כאורח לרגע. מצפה הייתי מתי כבר יינתן לי צרור הממון ונוכל לנהל את חיינו בבית משלנו. במשך הזמן החילותי מאבד את סבלנותי ופניתי אל חותני בכבוד אך ללא משוא פנים, ביקשתיו שישליש בידי את כספי הנדוניה המובטחת כי כבר כלתה נפשי לרכוש קורת גג פרטית. רוצה אדם בקב שלו יותר מעשרה קבין של חבירו ובוודאי של חמיו וחמותו.
חמי יהודי טוב היה, נאמן רוח וישר דרך. רק יממה אחת חלפה מאז ביקשתי והוא כבר נתן בידי צרור שטרות ומטבעות. ספרתי את הסכום ומיהרתי עימו אל מתווך אותו הכרתי מלפנים. ציינתי באוזניו כמה כסף יש ברשותי והוא העווה את פניו במורת רוח:
"לא מספיק. דירה של ממש לא תוכל לרכוש בסכום כזה"
אבל אני לא וויתרתי. תרתי וחיפשתי. פניתי אל מתווכים נוספים. הציעו לי הצעות של בתים שונים בעיירת מכורתי ומחוצה לה, התרוצצתי הלוך ורצוץ, אך כולם דרשו ממון לפחות כפול ממה שהיה בידי. כמעט עלה בי הייאוש.
באחד הימים פנה אליי ידיד טוב ובפיו הצעה שאליה וקוץ בה:
"שם", הוא הצביע אל קצה העיירה, מקום בו שורת בתים ישנים גובלים עם היער שמשתרע בהמשך, "שם עומד בית שבעליו יהיה מוכן להיפטר ממנו בסכום פחות אפילו מאשר יש ברשותך".
"להיפטר ממנו?!", שאלתי בחשד.
"בהחלט כך", הסביר, "הבית הזה מוזנח מאוד ולפי הידוע לי כבר חמש עשרה שנה לפחות לא ביקר בו איש. גם לפני שנסגר הבית ונאטם הוא החליף בעלות בכל תקופת זמן קצרה. היהודי האחרון שרכש את הבית והתגורר בו זמן קצר, מנסה מאז ועד עתה למכור אותו. מה שמבטיח לך אפשרות לרכושו בלא מחיר.
החילותי לברר על הבית הזה שאלתי שכנים ומתפללים בבית הכנסת והנה כולם משיבים באותם דברים: בבית הזה שוכנים שדים ורוחות רעות, נשמעים פתאום קולות של יללות ולחשושים, שחוק חלול ודיבורים שאינם נהירים. דירת רפאים שכל שומר נפשו ירחק ממנה.
"ואתה מציע לי להתגורר במחיצתם?", שאלתי את ידידי.
"הרי אין לך אמצעים לדירה רגילה", השיב בהיגיון, "ובאמת כל העניין הזה של שדים ורפאים יש בו הרבה דמיון והמצאות של אנשים חומדי לצון או תמימים ומפוחדים כדרדקים. גם אם נניח ונאמין שהיו שם שדים ו'חיצונים' הם כבר עזבו בוודאי את המקום ברבות הימים. לך אל בעל הדירה. ערוך עימו עסקה מהירה. בכסף שיוותר לך תוכל לשפץ את הבית ולרכוש רהיטים נאים. מזל וברכה!".
כך קניתי את הבית הזה ואת החצר המקיפה אותו באמת במחיר פעוט. לרעייתי לא אמרתי דבר, כמובן, על השמועות הרוחשות והשם הלא טוב שיש לבית הזה. התחלתי לשפץ את הדירה ששיני הזמן נגסו בה וניקיתי את החצר שהייתה עמוסה בגרוטאות וכלים אין חפץ בהם. שבועיים ימים עמלתי וטרחתי בהכנת המקום למגורים. וכשנכנסנו הייתי מאושר מאוד. חשתי שעשיתי עסקה נאה ומזל טוב מלווה אותנו.
התגוררנו שם בנחת במשך כמה שבועות. אמנם חשנו מעט בדידות. היו אלו כאמור הבתים האחרונים בעיירה והם מרוחקים באופן ניכר האחד מחבירו. גם היער שעציו הצפופים עמוסים בעטלפים ששאון מעופם מרעיד את הלילה לא הוסיף הרגשה נעימה וחביבה. אך השתדלנו להתבונן בטוב. הלא לא יכולנו לרכוש בית משל עצמנו והנה יש לנו מקום פרטי ורחב ידיים.
ובאישון לילה אחד, בחודש החמישי או השישי מאז באנו הלום, התעוררנו לפתע מקול צחוק מבעית שנשמע בחלל הבית. קפצנו כנשוכי פתן, הדלקתי לפיד שהאיר את החשיכה ברגע והתבוננו לכל עבר. אין אף אחד בתוך הבית. אולי היה זה חלום, או דמיון. אולי קול שנשמע מבחוץ.
אבל אז פילח את השקט שחוק מתגלגל נוסף, ארוך ומתמשך, ומחריד.
"מה זה", החווירו פניה של זוגתי ונראו כפני בר מינן.
אני הייתי פחות מבוהל. "כנראה תן מילל שעזב בטעות את היער ובא להעביר את הלילה מתחת לחלוננו. נשוב לישון. יום עבודה חדש מצפה לי עוד מעט".
השקט שב לשרור. אני נרדמתי מיד אבל היא כבר לא נמה באותו הלילה. עיניה מתרוצצות בבהלה ובחשד שמא ישוב השחוק המתגלגל בלא שנדע מהיכן מקורו.
חלפו להם כמה ימים וכמעט שכחנו מהמאורע המוזר. בערב אחד ישבנו לסעוד את ליבנו בניחותא ופתאום נשמע קול חצוצרה ומצהלות תופים יחד עם דיבורים רועמים. פעימות ליבנו הואצו בבת אחת ונשמותינו כמעט פרחו לנו מן הגוף מפחד. ניסיתי להתרכז בקולות שבקעו משום מקום והם היו עמומים משהו. אבל חזקים ואמיתיים.
זוגתי כמו נקשרה אל הכיסא עליו ישבה מבלתי יכולת לנוע, וכאילו לא היה די בזה ניסרה את הבית לפתע שריקה צורמנית ואחריה השחוק מתגלגל הזכור לנו היטב שלא לטוב מאותו לילה לפני כמה ימים.
כמובן שהבטנו כה וכה ואין כל זכר לשהותו של מישהו בתוך הבית. היא ביקשה שעוד הלילה נעזוב את הבית. אך אני התעצלתי ללכת ולתור אחרי מקום מגורים אחר. הסברתי לה שאין מקום לחוש שמישהו יזיק לנו חלילה. אמנם אין פתרון מתקבל על הדעת לחידת הקולות המשונים, אבל ייתכן בהחלט שמאן דהוא חומד לו לצון ומבקש להטריד אותנו כשהוא מסתמך על השמועות שהתהלכו על הבית הזה בטרם באנו לגאול אותו משממונו.
אחרי זמן רב היא נרגעה ושבנו אל השגרה כשבירכתי ליבנו אנו עדיין חוששים וערניים לכל רחש.
אבל הימים הבאים הפכו אימתניים יותר ויותר. קול השחוק המתגלגל והפרוע נשמע כמה פעמים. בעיקר מאז ירד הערב. מרגע לרגע התקבעה אצלי יותר ויותר הידיעה הברורה שאכן יש ממש בשמועות ואולי את הבית הזה איוו למושב להם שדים ורוחות שלא ניתן לראותם ולדעת מהיכן באו. מי יודע מה הם מנסים להביע בקולות וברקים שהם משמיעים.
ואז אירע דבר מה שיותר לא היה שייך להשלים עימו.
אנו שוהים בבית ומתארגנים לשנת לילה ופתאום נפתח לו מעצמו חלון ישן סגור היטב, כאילו עקרו מישהו ממקומו בכוח וזגוגיתו מתנפצת בקול רעש, חלקו בתוך הבית וחלקו מחוצה לו אל תחילת גבול היער. אל קול הנפץ התלוו גם צליליו המוזרים של השחוק המתגלגל והחורק אותו כבר הכרנו.
בני ביתי הכריזה שיותר היא לא נשארת כאן אפילו רגע אחד. נסה בבהלה אל בית הוריה. עתה הבנתי שסכל הייתי כשהתפתיתי לרכוש את הבית הזה, ועוד הוצאות רבות הוצאתי לשפצו ולהכשירו למגורים. פניתי איפוא בצר לי אל בני משפחתי וחברים קרובים, סיפרתי להם את המאורעות המפחידים שבאים מעולמות אחרים והם הביטו עליי ברחמים, חלקם אף הזכירו שהזהירו אותי שלא להתקרב אל הבית המכושף.
ליבי נקפני על שאיאלץ לעזוב את הבית ולהפסיד כסף רב. שבתי עם זוגתי להתגורר אצל הוריה ומשם ניהלתי חיפושים אחרי יהודים משכמם ומעלה, גבוהים מכל העם, אולי תהיה לאחד מהם עצה טובה, אולי קמיע בעל ערך לסילוק 'חיצונים' מהבית אותו רכשתי בכסף מלא והם עושים בו כבתוך שלהם.
כך תהיתי והצטערתי עד שהיה מי שיעץ לי לנסוע לבישטינא שהיא די קרובה אלינו ובה מתגורר הרבי ר' מרדכל'ה מנדבורנה. משסיפרתי על הרעיון הזה לחמי וחמותי ולשכנים קרובים פתאום תהו כולם איך לא חשבנו על זה עד עתה. איך זה שלא הלכתי להתברך אצל אותו צדיק לפני נשואיי או לפני רכישת הבית הזה.
כשעמדתי על מפתן חדרו של הרבי ר' מרדכל'ה באה עליי צמרמורת שהרעידה את גווי. מעולם לא הייתה לי כזאת. אני איש פשוט ופעם ראשונה שחשתי רגשי קדושה. כל ימיי גדלתי כבן כפר שאין לו בעולמו אלא עסקי המשק ותענוגות הגוף המעטות.
הרבי ר' מרדכל'ה הביט בי בחמלה, מצפה לשמוע מה בפי. גוללתי את הסיפור, וטענתי בכאב שהנה נותרתי בלא בית ובלא ממון ושאלה קשה יש לי: "מכל ריבואות הפרסאות על פני כל הארץ, מכל היערות, הקרובים והרחוקים והאזורים השוממים העצומים אשר אין להם סוף, לא מצאו לעצמם הרוחות האלו היכן לשכון כי אם בבית אשר רכשתי לי בכסף מלא?!"...
הרבי ר' מרדכיל'ה היה מופתע מהחדשות. נראה לרגע חשתי שהיצורים הללו כאילו מתגרים בנו, מתריסים ורומזים שאין להם עוד פחד מהצדיק שגירשם לפני שנה.
"אתה צודק", הרבי חייך אליי, האיר לי פנים, "דע לך שלפני שנים רבות שכן בית יראה של הנוצרים במקום הזה. טומאה שורה על הקרקע ולכן חשקו להם המזיקים הללו את הבית למעונם. אבל הגיע הזמן לגרשם היות ויהודי הינו הבעלים של המקום, ומתכוון להתנהג בבית הזה ביראת שמיים ובקדושה והוא בוודאי קודם להם".
הרבי ר' מרדכיל'ה ציווה עליי לשוב הביתה ולאצור בזיכרוני את אשר הוא אומר לי כעת:
"אם יישמע שוב אחד מן הקולות אשר תיארת אותם לפניי, גש אל הקיר הבית הפונה אל היער, נקוש עליו ג' פעמים והכרז בקול גדול שרבי מרדכי מנדבורנה המרדכי ציווה על כל מי שאינו ילוד אישה לעזוב את הבית מיד ולשוב לשכון בין עצי היער"...
קיבלתי את הדברים כפשוטם. הודיתי לרבי על עצתו. הנחתי על שולחנו שטרות של פדיון נפש והחשתי פעמיי הבייתה אל חמי וחמותי. כששמעה זוגתי שהרבי ר' מרדכיל'ה לקח אל עצמו את סילוק המזיקים המשונים, שבה עימי אל הבית.
כמה ימים חלפו בשקט. חשבנו שהנה חלפה לה הרעה. אבל הרוחות הללו הזכירו לנו את קיומם. מיד כשנשמעו השחוק והיללה שבאו הפעם ביחד, והם עוד בעיצומם מיהרתי אל הקיר, חבטתי בו שלוש פעם וקראתי בקול:
"הרבי ר' מרדכיל'ה מנדבורנה ציווה שמי שאינו ילוד אישה שיסתלק מיד מן הבית"
שקט סמיך השתרר. מפחיד לא פחות מהקולות עצמם.
ואז התברר שהציווי הזה פעל את פעולתו. שנה תמימה לא נשמע קול אחד שאין לו פשר. כמעט כבר נשכחו מאתנו אותם רגעים אימתניים ומצמררים.
אבל לא לעולם חוסן. באמצע החורף שבו להם הקולות והתזוזות והפעם ביתר שאת. כאילו הלכו הללו לאסוף כוח ומעתה הם מעיזים יותר. זגוגיות נופצו בפתאומיות, כלים התעופפו, ניירות הגיעו מאי שם ועליהם כתובות מילים לא ברורות בשפות שונות, חפצים נפלו למרות שעמדו על מקום בטוח, ומעל הכל הקולות והשחוק הפרוע שהגיעו בתדירות גבוהה יותר.
חשתי שהיצורים הללו כאילו מתגרים בנו, מתריסים ורומזים שאין להם עוד פחד מהצדיק שגירשם לפני שנה.
שבתו ונחפזתי אל בישטינא. המתנתי בסבלנות כמה ימים עד שהואילו להכניס אותי אל הקודש פנימה. אחרי כמה רגעים קם הרבי ממקומו, פנה אל פינת החדר שם היה שעון מקלו אשר גולת כסף עתיק הייתה על ראשו. הרבי הניף את המטה ונתנו בידי וכה אמר לי:
"מרדכי כבר זקן. (אכן לפי חשבון השנים המעשה היה באחרית ימיו) כבר אין בכוחו לנסוע ולכן לא אוכל לבוא אל ביתך לטפל בהם בעצמי. קח איפוא את מקלי, שמור עליו היטב, והיה אם יבואו הם שוב ויטרידו אתכם, דפוק על הקיר שוב ג' פעמים ותאמר כך בשמי:
"הרבי ר' מרדכי מנדבורנה אמר שאם לא תסתלקו מן הבית הזה לא תהיה לו ברירה כי אם לבוא לכאן בעצמו ואז יעקור אתכם מן השורש בזה ובבא"...
שבתי לביתי אשר בעיירתי והרגע הזה לא איחר מלהגיע. לקול השחוק הנורא נטלתי את המקל של אותו צדיק הקשתי עימו על הקיר והכרזתי את אשר הורה לי הרבי מילה במילה.
שריקה פראית, מאיימת ומחרישת אוזניים החרידה את הבית, ולאחריה החלו החלונות והדלתות להתנועע בצורה משונה. אבל בחלוף רגעים מספר נדם הכל. שקט שליו כבש את חללו של הבית. חשנו היטב שדבריו התקיפים של הרבי עשו את שלהם. הם הסתלקו לצמיתות כשבדרכם הם משתוללים לאות מחאה וצער בפעם האחרונה.
עוד כמה שבועות הותרתי את המקל היקר ברשותי שמא אצטרך לו שוב, ולאחר תקופת שקט נסעתי לבישטינא והשבתי אותו לבעליו איש האלוקים שמאז לא עזבתיו עוד ודבקתי בו עד ליומו האחרון.
משתתפי השיעור הביעו את התפעלותם ומגיד השיעור, הגאון החסיד רבי חיים מנדל שטייגר זצ"ל מפארי זקני תלמידי החכמים בקריית צאנז נתניה קרא אחריו את הפסוק "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל"...
מקור: הרב חיים סלומון הי"ו אשר שמע את הסיפור מאביו ספרא רבא ויקירא הרה"ח ר' יחזקאל סלומון שליט"א מבני ברק ממשתתפי השיעור באותו ערב בימי בחרותו.