נשאל פעם רבינו, למי כוונתו באומרו 'שמעתי מרבותי'.
בפשיטות, השיב לאלתר: "אל אחד מאלו כוונתי - או אבי הקדוש; או מורי ורבי המהרי"ץ דושינסקיא"---
מעל שנתיים ימים, הגה רבינו בתורה הקדושה בין כתלי ישיבתו הרמה של מרא דארעא דישראל הגאון הקדוש רבי יוסף צבי דושינסקיא זיע"א, בהיכלו אשר בירושלים עיה"ק.
מעל לשנתיים ימים, למן חודש תמוז תש"ו אחר עלותו ארצה, ועד להסתלקותו של המהרי"צ בערב חג הסוכות שנת תש"ט, היה רבינו רווה מלוא לוגמיו ממעיינו הנובע של רבו הגדול, ממנו קנה תורה ויראה ומאוצרותיו מילא את אסמיו שלו, וברבו זה נותרה נפשו כרוכה וחבוקה כל ימיו עד לאחת, וזכרו לא מש מעמו לעולמים.
פרק הזמן שהסתופף רבינו במחיצת רבו הגדול, היה לפרק רב-משמעות בספר מגילת חייו. רבינו בנה את קומתו הרוחנית וניתב את השקפתו הבהירה, מתוך השפעה עמוקה של רבו הגדול. בבואו בשערי הישיבה, כבר היה רבינו בחור משכמו ומעלה בעל-מדרגה ובעל-השגה - וכאשר העיד בו עמוד ההוראה מרן הגאון האדיר רבי שמואל הלוי וואזנר זיע"א בעל "שבט הלוי" בבואו לנחם אחר הסתלקות רבינו, כי זוכר הוא אותו מאז בואו לשערי ישיבת המהרי"ץ בתור 'א עובד'. דרכו היתה בהירה ונהירה לאור משנת צדקם של אבותיו הקדושים מדור דור ולאור משנת אביו הגדול אשר מטל ילדותו דבק בהדרכותיו על כל צעד ושעל, ובד בבד, היטיב רבינו להצניע את ה'רבי'שע הנהגות' בשהותו בישיבה והטיל עצמו כליל תחת מרות רבו הגדול, בהשכל בתבונה ובדעת.
לא בכדי, רחש לו רבו חיבה כה מופלגת, בהעריצו עמוקות את מדרגותיו והנהגותיו הנעלות.
כמה מופלא היה הדבר בעיני כל בני הישיבה, בראותם את רבם המהרי"ץ מסובב עצמו מפעם לפעם במהלך תפילתו לעבר רבינו ומתבונן בקורת רוח מרובה בתפילתו היוקדת. אף בערוב ימיו של המהרי"ץ, כאשר בשל חולשת גופו התקינו ריפוד מיוחד על כסאו להקל על מושבו, לא נמנע מלהטות עצמו לאחוריו ולזון עיניו מתפילתו של הבחור המופלא - הוא ניהו רבינו.
חדב"נ מורנו ראש הישיבה, הגה"צ רבי שלום אהרן אשכנזי שליט"א, שמע מפי דודו הגאון רבי הלל שלזינגר זצ"ל כי בשנה הראשונה או השניה ללימודי רבינו בישיבת מהרי"צ אירע שלא חש בטוב ונאלץ להישאר באכסנייתו לנוח. משראה מהרי"ץ כי רבינו לא בא לשיעורו היומי, קם והלך לבקרו באורח נדיר ביותר, מאורע שלא התרחש אצל אחרים כלל ועיקר, עד שהיה הדבר לשיחת היום בקרב קהלא דקרתא קדישא.
וכשנשאל פעם הגאון המהרי"ץ עצמו על ידי אחד מאנשי שלומו מדוע מקרב הוא את רבינו יותר מכל בחורי הישיבה, שכן היו בהם בחורים נוספים שהיו מופלגים בתורה וביראה, השיב מהרי"ץ: "דבר אחד אני יכול להגיד עליו, שבפורים אינני יודע היכן היו כל הבחורים, אם במשלוחי מנות או בסעודת פורים, ואילו הוא - היה אצלי בשיעור". כי אכן, רבינו לא החסיר שום שיעור מרבו, עד שבפורים היה לתלמיד היחיד (!) שנכח בשיעור.
ומה לנו גדול, מדבריו של כ"ק הרבי בעל ה"דבר חיים" זיע"א עצמו, ברצותו לתאר לאחד מאנשי סודו את טיבו של בנו הנערץ. סמוך להסתלקותו היה המעשה, כאשר נכנס אליו המשב"ק הרה"ח רבי יחזקאל פרנקל שיחי' והגיש קוויטל, והרבי ה'דבר חיים' אמר לו: "עלה למעלה ותן את הקוויטל לבני". משהבחין כי דמעה נושרת מעיני ר' יחזקאל לשמע התשובה - שמשמעותה היתה מחוורת להחריד, אמר לו ה'דבר חיים': "היודע אתה מיהו בני? הוא הרי נסע לפניי לארץ ישראל ונכנס ללמוד בישיבתו של מהרי"ץ דושינסקיא. בבואי לארץ ישראל, שמתי פעמי לירושלים כדי לדבר עם מהרי"ץ על בני ועל מעשיו בישיבה. רק פתחתי ואמרתי כי הנני אביו של הבחור בערל'ע, פרץ מהרי"ץ בבכי ואמר לי, 'בקש מבנך שלא ילמד בהתמדה כה גדולה, יען חושש אני לשלומו'. זהו בני, ואם כן מה לך לדאוג"---
כאמור, קנה רבינו מלוא חופניו מרבו הגדול, בקניני נצח שעמדו לעיניו כל הימים.
הרבה כבר נכתב על קורות ימיו ועל סדרי שהותו בישיבתו של רבו. מעניין לציין, שבהזדמנויות רבות, כשביקש רבינו לעורר את אנשי קרובו על ענינים שונים, יכול היה להביא דוגמא מ'בחור בישיבת דושינסקיא' שנהג כך וכך והציב זאת כדוגמא, ולא נודע מפיו מיהו אותו בחור כה מובחר ונעלה. לימים, בהצטרף נתונים שונים שהרכיבו את התמונה המלאה, הובן למפרע היטב כי מדובר היה ברבינו עצמו. כך, שדעת לנבון שהנסתר נותר רב על הגלוי.
עם זאת, הונח לנו בקעה להתגדר בה. לראשונה, ריכזנו בזאת לקט של הנהגות קודש שנהג בהם רבינו ובעת מצוא גילה כי ממורו ורבו שבירושלים עיה"ק למד כן, לצד אמרות שפר וסיפורי הוד שקיבל מרבו הגדול.
לרגל יומא דהילולא של הגה"ק מהרי"צ זי"ע, החל בערב חג הסוכות, י"ד בתשרי, כינסנו בזאת אסופה מיוחדת זו, מתוך 'הרגש' מיוחד על הנחת רוח שוודאי יהא לעילא לפני צדיקי עליון אלו כאשר שמועותיהם הללו יתבדרון בי מדרשא.
שכן, פלא פלאים היה, שלמרות התקשרותו האיתנה ודבקותו העזה של רבינו ברבו המהרי"צ כל הימים, עם זאת לא עשה דרכו מעולם לעלות על ציונו ולהשתטח על קברו.
הדבר אמר דרשני, עד שהתברר כי אף זו גופא - שריג איתן של התקשרותו העזה היא. זאת, אחר שבנו כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מאלעד העלה לפניו את הענין, ורבינו השיבו כי קשה הדבר עליו ביותר... בגודל התקשרותו ברבו, חש הוא כי אין הוא מסוגל לכך!
יהיו אפוא שמועותיו והנהגותיו של רבו - אשר אותן נצר רבינו ביקר ובחרדת קודש כל ימיו, לגלעד חי על קשר האיתנים שלא פג ולא סר אף עשרות בשנים אחר שנות הישיבה, וממנו צא ולמד עד היכן מגיעה דבקות תלמיד ברבו עד זקנה ושיבה.
בתפילה, 'ויושר יליצו בעדנו חיות אש'.
80 שנה לעלותו של רבינו לירושלים עיה"ק
אחר שרשרת נסי הצלתו מזוועות המלחמה ותלאות ההעפלה, שלהי אלול תש"ו:
לקט פרקי הנהגה, יראה וחכמה שדלה רבינו מתורת רבו הגדול מרא דארעא דישראל הגאון הקדוש מהרי"צ דושינסקיא זיע"א בתקופת לומדו בישיבתו הרמה שבירושלים עיה"ק, בשנות בחרותו
מארג ראשון מסוגו מוגש לרגל יומא דהילולא דהגה"ק מהרי"צ זיע"א – ערב יום הסוכות, י"ד בתשרי תש"ט – תשפ"ז
סדרי הלימוד בישיבה
דרך הלימוד
בהדרכותיו הפרטיות לימד, כי אין די בעצם ידיעת מפרשי הסוגיא שציטט המגיד-שיעור, אלא על הבחור לחתור 'לדעת ללמוד' בכוחות עצמו, על פי צורת הלימוד שהוא רואה אצל רבו.
בלימוד הגמרא היה דרכו, שתחילה לימד את כל הגמרא והתוס' של הסוגיא בפשוטן של דברים, ורק אחר כך חזר בשנית לתחילת הסוגיא והחל להעמיק בקושיות ועיונים עד שהתבהר הכל כשמלה.
- ההנהגה: רבינו הנחה את תלמידיו במעלה שנות הבחרות, שישקיעו מח ולב לקלוט מפי רבותיהם ולהפנים לעצמם את דרך הלימוד הנאותה, את צורת הלימוד של שקלא וטריא בגמרא ואת אופני הניתוח הנכון של סוגיא.
- המקור: אמר רבינו: "מורי ורבי המהרי"צ קבע את סדר הלימוד בישיבתו כפי דרך ה"חתם סופר" ותלמידיו: את השיעור פתח בלימוד ספר מוסר משך כרבע שעה, אחר כך לימד את פרשת השבוע חורש"י, משם עבר ללימוד משניות, ואחר כך לימוד הגמרא. הדגש העיקרי של השיעור בגמרא היה, שהבחור יתלמד בעצמו כיצד עליו ללמוד סוגיא. הוא היה מוסר מלכתחילה את הדברים באופן כזה שנוכל להסיק בכוחות עצמנו מה היא דרך הלימוד הישרה וכיצד מנתחים את הענינים".
כשהמהרי"צ דושינסקיא רצה, וגם הרה"ק מבעלזא ביקש:
מועדי חודש תשרי במחיצת רבו הגדול
מבתי אונגארין לקטמון, בעיצומו של ראש השנה
גדוליה וצדיקיה של ירושלים הכירו במרגלית היקרה הספונה בהיכל הישיבה בדושינסקיא, ונתנו בו עיניהם.
לקראת ראש השנה (ככל הנראה בשנת תש"ח), פנה אל רבינו לא-אחר מאשר אהרן קדוש ה', הרה"ק מהר"א מבעלזא זיע"א, והביע משאלתו שרבינו (והוא עודו בחור!) יערוך את תפילות ראש השנה במחיצתו. רבינו פקד מעת לעת את מעונו של הצדיק מבעלזא, וכיון שראהו הרה"ק לקראת ירח האיתנים, הניח לפניו את בקשתו.
רבינו בא לידי התלבטות קשה. לאו מילתא זוטרתא היא לקבל פנייה אישית מהרבי מבעלזא עצמו הרוצה אותו לצדו בראש השנה, ואולם גם ידוע ידע שרבו הגדול המהרי"צ רוצה אותו לצדו בישיבתו בתפילות היום הגדול.
הביע רבינו את מחשבתו בפני הצדיק, ונענה הרה"ק מבעלזא ואמר לו: "אם כן אפוא, התפלל בישיבה ולאחר מכן תבוא לכאן".
בהיכלו של מהרי"ץ התפללו כוותיקין, ולאחר סיום התפילה הלך רבנו רגלית לשכונת קטמון, כשלבו מתרונן ברוב התרגשות על הזכות להיות נוכח בתפילתו של צדיק הדור. בבית תפילתו של הרה"ק מבעלזא היו שני חדרים, חיצוני ופנימי, והרה"ק עמד בחדר הפנימי ועמו מעט מקורבים וחשובי החסידים ויתר הקהל נדחק בחדר החיצון. קודם התקיעות נשמע קולו שהוא שואל את הגבאי אודות רבינו אותו כינה 'מיין בערל'ע' אך המשב"קים לא הבחינו ברבינו שניצב בחדר החיצון, ופעמיים שאל הרה"ק והשיבוהו כי אינו בנמצא. עד שפנה הרה"ק בעצמו לעבר החדר החיצון, הצביע על רבינו וקרא לו. פילס רבינו דרכו אל החדר הפנימי, והרה"ק העמידו בסמוך אליו עד סוף התפילה!
רגעים בלתי נשכחים ביום הכיפורים לצד מיטת רבו
כעבור שנה, בעשרת ימי תשובה תש"ט, כאשר רבו המהרי"צ היה כבר שרוי על ערש דווי וימים היו ספורים, נכנסו ושאלוהו אודות עריכת התפילות ביום הקדוש הממשמש ובא, שכן בחולשתו הגדולה לא היה מסוגל לרדת ממיטתו ולהיכנס להיכל בית מדרשו.
נענה מהרי"צ ואמר, כי מבקש הוא שמנין מובחר מתלמידיו וקהלו יתפללו בחדרו, ומנה את שמו של רבינו בין העשרה הנבחרים.
למרות שאביו הקדוש, הרבי ה'דבר חיים', הנהיג את בית מדרשו ביפו, נאלץ רבינו לוותר ולהיוותר בירושלים עיה"ק כדי למלא רצון רבו ולהתפלל במחיצתו. כעבור ימים ושנים, עוד הפליא רבינו לתאר את ההתרוממות הגדולה שחשו כל הזוכים להימנות באותן תפילות. ארבעה ימים לאחר מכן, בערב חג הסוכות, נתבקש מהרי"צ דושינסקיא לגנזי מרומים.
ההתלבטות בחג הסוכות
שנה או שנתיים קודם לכן, בהיות רבינו עושה את ימי חג הסוכות בהיכל הישיבה ובעוד המהרי"צ בשיא תוקפו ומוסר את שיעוריו יום יום, נקלע רבינו לחיבוטי נפש אודות ההנהגה הנאותה בימי החג.
שכן, מנהג קודש נטל לו רבינו מבית אביו הקדוש, שלא לשבת מחוץ לסוכה בכל שבעת ימי החג. לימים סיפר רבינו, כי קיווה בכל לבו שרבו מהרי"צ ימסור את שיעורו הקבוע בסוכה, אך תקוותו לא התממשה והשיעור הקבוע התקיים בבית המדרש.
התחבט בדבר, שכן לא העלה על דעתו להיעדר מן השיעור, ומאידך לא היה ראוי שיעמוד בשעת השיעור. לבסוף הכריע לבטל דעתו מכל וכל, ואם מהרי"צ אומר את השיעור בבית המדרש - אף הוא יהיה שם---
סיפורי צדיקים שקיבל רבינו מפי רבו הגדול
בהזדמנויות נוספות פירט רבינו:
- "דרך הלימוד בישיבת מהרי"צ היתה, שלמדו מסכתא מרישא ועד גמירא, כאשר בסיומה של כל סוגיא היתה נערכת בחינה על ידי מהרי"צ. למשל, מסכת ביצה למדו במשך שנה שלמה ומסכת חולין שנתיים ויותר, והיו לומדים גם מסכתות הנחשבות קלות (כמסכת מגילה) אך עסקו בהן בעין עמוק. דקדקו היטב בכל תיבה בגמרא וברש"י ועיינו בכל מראה-מקום המובא בתוספות. מורי ורבי מהרי"ץ הורה לנו, שבכל מראה-מקום המובא בתוספות, עלינו לעיין שם בגמרא עם הרש"י, התוספות, ואף המהרש"א שם!"
מעשה רב:
נכנס בחור אל רבינו, ותינה את מחשבותיו. הוא סבור כי השיעורים של המג"ש אינם תורמים לו רבות, והוא יספיק יותר אילו יישאר ללמוד בעצמו בביהמ"ד. אמר לו רבינו:
"בבחרותי, כשלמדתי אצל מהרי"צ דושינסקיא, למעלה ממחצית הבחורים היו מכינים היטב את הגמרא עם רש"י ותוספות, ועם זאת היה המהרי"צ פותח את השיעור כפי שלומדים עם ילדים קטנים, מילה במילה עם טייטש, 'מאימתי' - פון ווען, 'קורין' - ליינט מען, 'את שמע' קריאת שמע, ומעידני - שאפילו המצוינים שבתלמידים היתה להם תועלת מלימודם אצלו. בתחילה היה הדבר קשה לי מאד, אבל היתה לי מזה תועלת גדולה. ללמדך, שאינך צריך לשבת בשיעורים רק כדי לתרום לשמירת מסגרת הישיבה, אלא שלך עצמך תהיה מזה תועלת גדולה כפי שהיתה לנו".
שמירת סדרי הישיבה
- ההנהגה: רבינו הציב דגש גדול על שמירת סדרי הישיבה, הוא דרש זאת בכל עוז מכל בחור הנמנה בין לומדי ישיבתו, ואף הנחה את מחנכי הישיבה לעמוד על כך.
- המקור: רבינו הצביע על מורו ורבו המהרי"צ, אשר אחד היסודות שעליהם השתית את ישיבתו, היה בהקפדתו היתירה על שמירת סדרי הישיבה.
מעשה רב:
סיפר רבינו לבנו מורנו הרה"צ רבי ישראל שליט"א:
בכל ליל שבת קודש היו הבחורים עוברים להגיד 'גוט שבת' למהרי"צ והיו מנשקים את ידו. ברם, אם היה בחור שלא נכח בכל סדרי הישיבה והתפילות באותו שבוע, או שאיחר לבוא, היה המהרי"צ מושך ידו ושומטה כאות תוכחה על זלזולו! אצל רבינו, לא אירע כזאת אפילו פעם אחת לאורך כל שנות לימודיו בישיבה...
עניני חינוך
כבוד בית המדרש
- ההנהגה: רבינו עודד בכל עוז 'מבצע' שנערך בתלמוד-תורה להחדרת שמירת כבוד בית המדרש והנחלת ערכי הסדר והנקיון בבית ה'.
- המקור: מעשה רב שראה אצל רבו המהרי"צ, כמסופר להלן. רבינו התבטא על סיפור זה בענוות קדשו: בשעתו, כשהתבונן בדבר, תמה בינו לבינו, כי "השיעור הזה היה גדול ומשפיע יותר מכל השיעורים, והא ראיה שאת השיעור הזה הנני זוכר אף שכבר חלפו למעלה מחמישים שנה"...
מעשה רב:
סיפר רבינו: ביום מן הימים נכנס המהרי"צ לבית המדרש, והבחין בקליפת תפוז המונחת על הרצפה. נחרד מהרי"צ מביזוי בית המדרש, וסב על עקביו ומיאן להגיד שיעור בו ביום. אף התלמידים היו צריכים להיכנס ולקבל 'נזיפה', ולכל אחד השמיע שיחת מוסר על שבכך ניכר הרפיון בכבוד בית המדרש, כי איככה יתכן שקליפה תהא מוטלת על הארץ ואיש לא יסלקנה (מפי כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מביתר, ששמע מפ"ק). כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מספר, כי בהזדמנות ניתח רבינו את העובדא באזמל העיון וסח כי רבינו התבטא על סיפור זה בענוות קדשו: בשעתו, כשהתבונן בדבר, תמה בינו לבינו, כי הגם שכבוד בית המדרש חשוב הוא עד מאד, אולם כיצד ניתן לבטל תורה דרבים ולא להגיד שיעור, ובפרט שמהרי"צ היה מקפיד מאד על אמירת השיעור מדי יום ביומו חק ולא יעבור. ורבינו המשיך ואמר כי לאחר זמן מצא לכך מקור, שכן בגמרא איתא (סנהדרין יא.) "כי הא דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום, אמר 'מי שאכל שום יצא'. עמד רבי חייא ויצא, עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה 'אתה הוא שציערת לאבא'. אמר לו 'לא תהא כזאת בישראלי". ובפשטות, חשדו רבי שמעון ברבי לרבי חייא שאכל שום וציער בריחו את אביו, רבינו הקדוש. ברם, המהרש"א שואל, כיצד חשדו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, הלא כולם יצאו וממילא נודע שרבי חייא יצא כדי שלא לבייש את מי שאכל שום, ואם כן מדוע הוכיחו רבי שמעון לאמור לו "אתה הוא שציערת לאבא". ותירץ המהרש"א, שבוודאי ידע רבי שמעון ברבי שרבי חייא יצא כדי שלא לבייש את מי שאכל שום, רק שהקפיד עליו על שיצא מבית המדרש וגרם שכולם ייצאו ומחמת הביטול תורה היתה עגמת נפש גדולה לאביו, והשיב לו רבי חייא שעדיף לבטל תורה ובלבד שלא יתבייש אדם מישראל. וזו לשון המהרש"א: "ואמר לו 'לא תהא כזאת בישראל', דודאי ביטול תורה הוא עוון וחטא, אבל לבייש אחד מישראל לא תהא כזאת עבירה גדולה בישראל, וטוב לבטל תורה מלבייש בן ישראל". כיוצא בזה, ביאר רבינו, מהרי"צ היה יכול לקרוא לבחור שהשליך את הקליפה על הארץ ולהוכיחו, אבל אז היתה נגרמת בושה לאותו בחור, והעדיף לבטל תורה מלהכלים פני תלמיד. כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מירושלים מציין כי רבינו אף הפטיר ואמר: "באותה שעה, למרות שלא ידעתי מדברי המהרש"א ולא היה לי מקור להנהגתו של מורי ורבי, עם כל זה ברור היה לי שהוא נוהג בדרך התורה ויש מקור לדבר. והא ראיה, שאני זוכר מכך לאחר חמישים שנה ויותר, ומכאן שנקבע הדבר בלבי באופן חיובי".
כבוד הבריות
- ההנהגה: על הנהגותיו המזוקקות של רבינו בכיבוד כל איש מישראל וכל אשר צלם אנוש לו, מן המותר לפרט.
- מעשה היה, שבאו וסחו לרבינו אודות איש מסוים שנוהג שלא כשורה בענין פלוני, וביקשו מרבינו שיוכיחו לשנות דרכו. השיב רבינו: "כבר שמונה עשרה שנה שיודע אני מזה, ועדיין מתלבט אני אם להעיר לו על כך נסב הויכוח. היו בחורים שטענו, כי אך מקרה הוא. המהרי"צ שקוע בלימודו ואינו מבחין מהיכן מגיע קול הדיבור. אך רבינו עמד על כך שלא כך פני הדברים. "רבינו נוהג כך במודע, בכוונה תחילה", טען בלהט. "אתם יודעים מדוע? הוא נוהג כן כדי שלא לבייש את אותו תלמיד. כי גם בעת שנאלצים לזרוק מרה בתלמידים, הלכות בין אדם לחברו עודן נוהגות!"---
הנהגות כלליות
נטילת ידים אחר חליצת מנעלים
- ההנהגה: רבינו נהג ליטול ידיו אחר חליצת מנעליו אף כשלא נגע בהם כלל.
- המקור: רבינו טען שכך משמע מפשטות לשון השו"ע (או"ח סימן ד) שכתב 'החולץ נעליו' ולא פירט משום נגיעה, משמע שכל חליצת מנעל מחייבת ולאו משום טינוף ידים. רבינו הראה שכך מובא גם בפרי מגדים (שם א"א סקי"ט), ואמר שכך נהג רבו המהרי"צ. כשנשאל רבינו בענין, אמר שלימים ראה בספר שכך נהג גם הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זיע"א, ושמח מאד שכיון לדעתו.
- מעשה רב: את פרטי הדברים, גולל רבינו כאשר נשאל על ידי נכדיו אודות הנהגתו בקודש ליטול את ידיו אחר טבילה במקוה וכדומה בסדר זה: ג' פעמים לסירוגין, ואח"כ עוד ג' פעמים בזה אחר זה על כל יד. רבינו הסביר להם, שנחלקו הפוסקים אם הנטילה צריכה שתהא ג' פעמים לסירוגין או ג' פעמים בזה אחר זה לכל יד ויד, ו'ירא שמים יוצא ידי שניהם'. אחר זה הרחיב רבינו בדקדוקי ההלכה שאימץ בכללי נטילת ידיים ותוספת טהרה, המיוסדים על יסודי ההלכה הצרופה, וכדוגמא גילה על מנהגו ליטול ידיו בכל פעם שחולץ מנעליו, ואפילו כשלא נגע בהם כלל, ושכך ראה אצל רבו המהרי"צ. ברם, מן החובה לציין, כי אליבא דאמת, הזהירות המופלגת בנטילת ידיים והדקדוק הרב בהנהגה זו בתור תוספת טהרה אף מעולם לא הישיר מבטו לאותו בחור שהפריע.
שיירי חלה מסעודת ברית
- הנהגה: רבינו נהג, שבברית מילה ששימש בה בסנדקאות, היה נוטל עמו חלה מסעודת הברית.
- המקור: רבינו נימק פעם כי ראה מנהג זה אצל רבו המהרי"צ, ומשם אימצו (יצוין, שבהקדמת המו"ל לספר "אות חיים" להגה"ק בעל "מנחת אלעזר" ממונקאטש זיע"א, כותב שכן היה מנהג המנח"א, ושהיה אומר כי הוא יכול להרגיש על חלה אם היא משיירי סעודת ברית).
ישיבה בפני ארון-קודש פתוח
- הנהגה: רבינו הקפיד ביותר שלא לשבת בפני ארון-קודש פתוח, ואף כשהתארכה השעה כגון בימים הנוראים כאשר זימרו 'מכלכל חיים' וכדו'.
- המקור: כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מירושלים אומר כי שמע מפי חסידים שרבינו קיבל הנהגה זו מפי רבו המהרי"צ, אחר שרבו התייחס לכך בתוך שיעור בישיבה ורבינו קיבל זאת כהוראה. אך כאשר שאל את פי רבינו אודות נכונות הדברים, לא השיב ברורות.
אבני הכותל המערבי
- הנהגה: הקפיד רבינו בבואו אל הכותל המערבי, שלא לגעת כלל באבני הכותל.
- המקור: רבינו נימק כי כך ראה בהנהגת רבו המהרי"צ, ושף הורה במפורש לתלמידיו שלא לגעת בפאותיו לקצרן. תפסתי מנהג אחד ממנהגיו כדי לזכרו תמיד".
סירוק הפאות וגזירתן
- הנהגה: רבינו הקפיד שלא לסרק את פאות ראשו במסרק (למרות שמנהג אבותיו הקדושים לא כן היה). כמו כן, רבינו הקפיד שלא לקצר את הפאות (לעומת אביו כ"ק הרבי ה"דבר חיים" זיע"א שנהג לחרוך את קצותיהן באש).
- המקור: פעם נשאל רבינו לפשר קפידתו, והשיב: "מורי ורבי, מהרי"ץ דושינסקיא, היה מקפיד שלא לגעת בפאותיו לקצרן. תפסתי מנהג אחד ממנהגיו כדי לזכרו תמיד".
- מעשה רב: סיפר רבינו עצמו, כי באחד הבקרים, כששב מטבילת שחרית, הבחין באחד מעמיתיו לישיבה שהוא מסרק את פאותיו במסרק. אותו הכיר הרבי ה"דבר חיים" מסיגעט ומשם קראו למלאכת הקודש ללמד את רבינו בשנות ינקותו - העיד שכבר אז הבחין שרבינו מקפיד שתהיה מונחת לפניו כוס מלאה מים, ומזמן לזמן הוא מושיט ידיו וטובל ראשי אצבעותיו לתוספת קדושה. המלמד שלא הורגל בכגון דא מיהר לדווח לאבא על ההרגל ה'מוזר' שאימץ בנו, אך הרבי ה'דבר חיים' הגיב בחיוך ושתק. כיוצא בזה סיפר הר"ר שרגא פייבוש הרמן ז"ל, מיוצאי סערט, שמפעם לפעם היה הרבי ה'דבר חיים' שואלו אודות בנו, שהיה בן גילו ולמדו יחד. פעם אחת, כששאלו הרבי ה'דבר חיים' "וואס טוהט מיין בערעלע?", השיב כי אמנם לומד הוא היטב אך גם 'מרבה לטבול ידיו בכוס מים'. נהנה הרבי ה'דבר חיים' והפטיר: "ער וועט נאך וואקסן גרויס" [-הוא עוד יצמח לגָדול]. ואכן גם כשגדל והיה לאב ולפטרון, המשיך רבינו והתמיד במנהגו משכבר הימים, ונמצא כי הקפדתו זו נמשכה כמעט שמונים שנה!
תשלומי ממון
- הנהגה: רבינו לא הסכים להסתפק בהענקת 'ברכה' במקום שמוטל תשלומי ממון, אף שבעל-המלאכה וכיו"ב לא אבו ליטול ממנו שום תמורה בעד מלאכתם מלבד ברכה.
- המקור: רבינו היה תולה הנהגת בהנהגת רבו המהרי"צ, שכאשר עסקו בעלי מלאכה בביתו ולאחר מכן ביקשו ברכה תחת ממון, היה אומר להם שלשלם בברכה זה שעבוד גדול ומחויבות כבדה, מה שאין כן בכסף שניתן מיד ליד...
- מעשה רב: פעם שמע רבינו מפי אחד האברכים כי עוסק הוא בצרכי צדקה פלונית, ומיד נענה רבינו שאף הוא רוצה ליטול חלק במצוה ולהרים נדבה. אמר האברך, כי חשוב לו יותר לקבל ברכה מרבינו שיצליח במצוה זו, ולא בא לבקש כסף. השיב לו רבינו: "מורי ורבי המהרי"צ דושינסקיא היה אומר - 'כסף הוא הדבר הזול ביותר שניתן לשלם בו'..."
מכתב מהרבי מזלאטשוב אל רבינו בישיבה:
"ותמחול להזכיר אותי בתפלתך"
הצצה פורתא אל ה'חבריא' שסובבה את רבינו באותן שנים, ניתן לקבל ממכתבו של הרה"צ האדמו"ר רבי מיכל'ע מזלאטשוב זצ"ל, אשר הכיר את רבינו בשבתו אף הוא בשבת חברים בין כתלי בי מדרשא בישיבת מהרי"צ, ומבין שיטי מכתבו ניכרת ההערצה הבלתי-מסויגת שרחשו החברים לרבינו.
להלן תמלול שורות נבחרות, מתוך המכתב המתפרסם בזאת לראשונה.
בין הדברים כותב הוא לרבינו: "ותמחול להזכיר אותי בתפילתך שאזכה להתפלל וללמוד תורה לשמה על דבר כבוד שמו, והנני מברכך שהשי"ת יעזור לך להתקבל כל תפילתך שאתה מתפלל לפניו, וללמוד תורה לשמה, ולהיות ממזכי הרבים כרצונך הטוב. והנני פורס בשלום שאר החברים, מנשה שווימער, יוסף ישעיה ווידער, טוביה צימענד, שמוא' בנימין שישא, עקיבה שישה".
מכתב עוז מרבינו גדוש רגשי ערגה שוצפים אל דמות קדשו של רבו הגדול
אחר שהובא בפני רבינו ספר חדש מתורתו של רבו, התיישב להעלות על הכתב אגרת תודה, ורגשי לבו הטהור ברחשי ערגה אל דמות דיוקנו של רבו - מבצבצים ועולים מכל תיבה ותיבה.
כך כותב רבינו בתוך הדברים: "זכור זכרתי באש הגדולה והנורא, במתן שיעורי תורה, ועריכת העבודה זו תפילה בלהבה ובבכיה. דברים אלו מאירה ועולה בלבי ובמחשבה לעתים הרבה, כח גדול זה ועמוד האורה מאיר ועולה, פורח וזורח כשושנה"---
במכתב קודש אחר, מוריק אף שם רבינו רגשות גואים וכותב: "דבריו הקדושים, אשר האיר ומאיר לארץ ולעולם כולו בגדולתו ותורתו וקדושתו, וצורתו והדרתו והוד קולו נשמע ונשמר בלבנו ובזכרון טוב לפנינו"---