האשמורה השלישית, בעוד היקום כולו נם את שנתו בשלווה. השעה עוד היתה מוקדמת עד מאד, עוד היה זה יותר 'שעה מאוחרת' של הלילה מאשר 'שעה מוקדמת' של הבוקר. עוד היה זה זמן ועידן לפני השיעור הראשון של עלות השחר...
עקבתי אחר תהלוכותיו, ונוכחתי כי כחצי שעה עוד טרם ה'עלות' כבר עושה הוא את דרכו לסוכתו שעל יד בית המדרש, שם היה אוגד את הלולב ומברך עליו בבוא העת. כאן כבר לא עצרתי בעדי, ניגשתי אליו והעליתי את תהייתי העמוקה: "הרי עוד לא עלה השחר!"
ובאה אליי תשובתו הנמרצת של רבינו, ולימדתני פרק נכבד במושגי 'זריזות למצוות'. "אכן, הצדק עמך", אמר לי אז רבינו ברוך. "עדיין מוקדם מאד. אבל האמת אגיד לך: מותש הייתי מאד מעבודת הימים האחרונים, ויראתי לנפשי שמא העייפות תשלוט בי ותכריעני לזמן מועט, עד שאפסיד את עבודת ה'זריזין מקדימין' להתכונן כראוי מבעוד מועד הרבה לפני ה'נץ'. שנתי לא עלתה יפה מתוך חשש זה. הקצתי מהר מתוך מורא, וננערתי לקום תיכף ולהכין נפשי אל המצוה היקרה"...
ממשיך הנכד:
"בשומעי דיבורים אלו, חששתי איך תיראה התפילה. אם היקיצה המוקדמת היתה מתוך פחד על גודל עייפותו, הרי העייפות המצטברת עלולה להכריעו ולהפריעו בתפילתו...
אך חששי היה לשווא... מי ששמע אותו שופך לבו הטהור אחר חצות היום באמירת 'ומפני חטאינו' והזכרת קרבנות היום ברגש טהור כיוצא מפי כהן משרת, או בשאגתו כאריה 'שובה אלינו בהמון רחמיך', יכול היה להיות סבור כי לפניו ניצב איש אשר ישן היטב כל הלילה ואגר כח רב לעבוד עבודה ארוכה וקשה זו"...
הרה"ג רבי חזקיהו יוסף כהן שליט"א, רב ומו"ץ בבית שמש ובעמ"ח ספרי "אבני חן" ושא"ס, מוסר ששמע מפי הגה"ח רבי שמואל צבי קובלסקי זצ"ל שתיאר בפניו, כי כבר בשנות קדם היה שומע עד מחוץ לסוכת רבינו את קולות סערת נפשו של רבינו זמן רב לפני ה'נץ', כאשר רבינו מסובב הנה והנה בסוכתו מתוך רשפי קודש של ההכנה לנטילה, וה'ריתחא דמצוה' ששרתה אצלו עם איגוד המינים בהתלהבות רבתי...
השכנים השתוממו: 'האומנם'?!
כמה מרעיד להיזכר בעבודת הקודש הזאת, כפי שנחזתה בשנותיו האחרונות של רבינו, השנים אשר חוליו גבר עליו וגופו הטהור אפוף היה ביסורים, ובבוא לפניו עבודת הקודש של הנענועים דומה היה כי רואים לפנינו מקשה זהב של נשמה לבדה, בריה מזוקקת של טוהר וזוך, שאין לה בעולמה אלא את קונה לבדו.
כארי שחל המתאזר בגבורת איתנים התייצב על משמרתו עוד טרם ה'נץ', החזיק בחוזקה בד' המינים הקדושים, לפת בעוצמה את האגודה הקדושה של בדי ההדס והערבה המקיפים את הלולב, וכמראה השרפים היה בזעקו את תמצית דם הנפש בברכת הלולב, עד שהדיירים המתגוררים ברדיוס הקרוב שפשפו עיניהם בתמהון גובר מתוך מיטותיהם אשר בסוכתם. 'האומנם, הרבי עצמו הוא זה? האכן מדובר ביהודי הישיש שזה עתה שב מניתוח חירום מורכב בבית הרפואה'?!---
כבר פורסם בעבר יומן כתביו של הגאון הצדיק רבי חזקיהו סנדר ערלאנגער זצ"ל, את אשר רשם לעצמו בדם לבבו כדברים האלו:
"פלא גדול ראינו בעינינו אצל כ"ק מרן אדמו"ר זי"ע, שנתקיים בו "אם בגבורות שמונים שנה" בראותנו אותו בהגיעו לגיל גבורות ומתוך חולי ויסורים המשיך בעבודת הקודש כמימים ימימה. מאת ה' היתה זאת היא נפלאות בעינינו היאך עבד עבודת הנענועים בסוכות במתינות ואריכות, ולא ישב על הכסא חוץ לסוכה גם בימי חליו, רק עמד על רגליו בכל משך זמן התפילות, והיאך הקיף ז' הקפות בהושענא רבא במסירות נפש ושפך לבו להשי"ת כמים, והכל בעמידה לפני ה'"!
אנו שבים לכתביו של נכד רבינו הרה"צ רבי יוסף מאיר כהנא שליט"א מטשאקאווא בית-שמש, המתאר אף הוא את אותם ימים נוגים, בשרטטו את העבודה הרבתי בהמשך היום, בנענועי הלולב במהלך תפילת ה'הלל' של יום טוב:
"חלחלה אוחזת בי, בהיזכרי באותו חג סוכות שנתיים לפני הסתלקותו לחיי עד, ימים ספורים אחר הניתוח המורכב שעבר בראשו בין יוכ"פ לסוכות, וארכובותי דא לדא נקשן בהעלותי אל לבי את זכר אותו יו"ט. ביום הראשון של חג התפללנו בביתו, מנין מצומצם ממש, רבינו היה שרוי באפיסת כוחות מוחלטת, מראהו היה מכמיר לב, טיפת כח לא היתה בו אף להניע ידיו.
בהגיעו ל'נענועים', נטל את ד' המינים בידיו בכוחות איתנים וניסה לנענע, אך לרוב שברון לבנו לא הצליח אפילו לנענע לצדדים. אך הוא לא וויתר. הוא המשיך לאחוז בחוזקה במינים שבידיו והסתייע בסובבים, ותוך שתמכו בידו מזה ומזה נענע את כל הסדר.
ברם, אם בתחילת העבודה היה נראה שהוא כבר מנקז את טיפת הכח האחרונה שבו ודימינו לחשוב כי ככל שימשיך בנענועים יהא הולך ונחלש, התבדינו. אדרבה ואדרבה. ה'שמחה של מצוה' שפשתה על פניו בקיימו את המצוה כתיקונה - הלכה והתרחבה והאירה את כל פניו באנפין נהירין, וככל שהמשיך - ראינו כיצד רק ננסכים בו יותר ויותר כוחות"...
ה'סטראקעס' עוד הגירו ארצה...
ואם בעבודת הנענועים שב'הלל' וההושענות עסקינן, הרי לנו עדותו המרטיטה של הרה"ג רבי חזקיהו יוסף כהן שליט"א:
"לפני רבות בשנים, טרם נפוצו בין הכלל 'מחזורים' מיוחדים לסוכות, ופיוטי ההושענות נדפסו רק בסידורים הגדולים. אצלי היה סידור עם הושענות בגודל בינוני הנוח להחזיקה בכף היד, ומכיוון שכך, מבקש היה ממני המשב"ק הרה"ח ר' יחזקאל פרנקל להשאיל את המחזור לרבינו ל'הקפה' סביב הבימה, שכן רבינו הקפיד לאחוז באגודת הלולב ובאתרוג בשתי ידיו גם בעת ההקפה.
המחזור שמור אצלי עד היום הזה כאוצר יקר מפז. עבודת הקודש הנשגבה, טבועה בו בחותם נצחי. העמודים של ההושענות - מעוטרים בכתמי זיעה שניגרו ללא הפוגות, ואף בכתמי דם"!
"מנהג של קבע עשיתי לעצמי" - מספר הגרח"י כהן - "לעלות אל ה'רעבעצן' אחר התפילה ולאחל ברכת 'גוט יום טוב', והיתה לי גם כוונה נוספת בדבר: משתוקק הייתי לשזוף עיניי כל יום מחדש בזרמי הזיעה שניגרו ארצה מה'סטראקעס' שפשט רבינו מעליו אחר התפילה, ועוד ספוג היה עד לשד בזיעת נהר הדינור של עבודת קדשו בנענועים ובהושענות"---
***
הוֹשַׁעְנָא לְמַעַן וְהוּא לְךָ כְּסֶגֶן בְּאֶרְאֶלֵי אֵשׁ, הוֹשַׁעְנָא.