זכרונות הוד קדומים מרבותינו הקדושים שיחה עם הגאון רבי נחום רוגז'ינצקי זצ"ל על הרבי ה'דבר חיים'
- Sukkos
- 5787
- Hebrew
זְכְרוֹנוֹת הוֹד קָדוּמִים מֵרַבּוֹתֵינוּ הַקְדוֹשִׁים
רואה קדושה גדולה
במסכת בבא בתרא כתבו התוס' על הפסוק "כי מציון תצא תורה", וז"ל: "לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה, היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי למען תלמד ליראה וגו', גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו, והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה".
דברי תוספות אלו נאמרו ברבים ע"י רבינו הקדוש זי"ע, על רבינו אפשר לומר שבדמותו המחיש וגילם יראת שמים, עוד טרם נשמע מילה שיצאה מפיו, עצם מראהו, הן בעניני עבודה והן בעניינים הנקראים גשמיות, היה כל כולו הייליג און ריין, לשם שמים באמת. במחיצתו חשו רוממות ותביעה עצמית, מתי אזכה לנועם ה' ולבקר בהיכלו מתוך מתיקות ורוממות.
מי שראה את הרבי ולו פעם אחת באמירת נשמת כל חי בחנוכה [וכמובן לא רק ראה, אלא התבונן במראהו] מסוגל להבין באפס מה, מהו עבודה במתיקות מתוך השתפכות הנפש.
תמיד כשראוהו היה מלא חיות מתוך שמחה דקודשה, כל כולו אמר א שטיק רצון ה'. ועם כל זאת הרי בשבת ויחי או ביומא דהילולא של אביו הק' לא היתה מציאות שלא לשים לב אל לבבו הנשבר, דרש חשבון הנפש, באמרו הרי הסתובבנו ליד אדם גדול כזה ולפיכך התביעה הרבה יותר גדולה, הלוא ראיתם את האש הגדולה לאן יכול ילוד אשה להגיע ואם כן, מה נענה אנן...
יוודע לנו על חיינו הנצחיים. הדפנות המקיפות אותנו אינן אלא הקליפה, והאנשים היודעים ושמחים על חיינו הנצחיים, הנם הגרעין התווך שבתוכה, כל רגע של חיים וכל מקום שבו מצוי האדם הוא חלק מבריתו עם השי"ת והיא מקור לאושרו ולשמחתו. האמונה באמת זו, היא חכמת החיים, וזו החכמה שאנו לומדים ממצות סוכה.
על הרבי ראו את השמחה בה' תמיד, גם בעבודה, כשהיה מתחנן לפני אלוקיו, היה זה מתוך השתפכות הנפש פנימית, מתוך וטוהר זך שלא מעלמא הדין, ההרגשה היתה כי שמחת חייו נובעת מתוך הבנה והכרה שהכל מאת השי"ת ובכל נשימה ונשימה תהלל י-ה, כל החיים זה הזדמנות של השראת שכינה בתחתונים, שהיא תכלית הבריאה, ולידיעה זו א"א להגיע רק כשהאדם מסתובב בעולם הזה בדרך ארעי ולא בדרך קבע, ודוק. ולכך היתה האוירה במחיצתו בשמחה דקדושה.
דא שמשא דא צדיקיא
על רבינו הדבר חיים מה אומר ומה אדבר? דורנו האחרון זכה בחסדי ה' לאור גדול, אור-בוהק אשר הזריח את שמי העולם היהודי, הוא ניהו קדוש ישראל ותפארתו, הגדול שבענקים, רועה נאמן לעם ה', כבוד קדושת מרן רבינו הקוה"ט בעל ה"דבר חיים".
בפתח דברי חשוב להבהיר ולהדגיש כי אין בדברי אלו חלילה נסיון להתיימר להקיף ולו במקצת את דמותו הק' של האי ס"ק איש האלקים, אשר עקבותיו ודרכיו בקודש לא נודעו, לא לנו היכולת והכוחות לעמוד ולאחוז בשולי אדרתו.
נאה להסמיך את ששמעתי מאת רבינו הקדוש זיע"א משמו של זקינו הס"ק הרבי ר' מרדכי מנדבורנה זי"ע: היה זה ביומא דהילולא של זקנו הרה"ק רבי ארון לייב זי"ע, נתוועדו יחד זקני החסידים להגות ולשוח בדרכי עבודתו בקודש, פתח הרה"ק רבי מרדכי לשאול את המשתתפים: היש מבין המסובים, מי אשר זכה להכיר את זקני הקדוש? השיב אחד, זקן בשנים: כן, רבי זכיתי, והכרתי את זקנכם רבי ארון לייב, זוכר אני - ממשיך הלה לספר - כי היתה לו בליטה במצחו. נענה אליו הסב"ק: וכי הינך חושב כי את זקני הכרתם? את הבליטה שבמצחו הכרתם...!!!
"אף אנו ידענו וגם ידענו", כי אין במיעוט
הידור מצווה
במצוות סוכה נאמר "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי" (סוכה ב). ובמלבי"ם פי' כי ענינה הפנימי של מצות הסוכה הוא ללמדנו לבל נשקע בחומריות ובשכחת העראיות של העולם הזה, והרש"ר הירש מבאר דשב בדירת ארעי היינו תגורו בשלוות ההתמכרות לאמונה, ובשמחת העולם הנצחי, זה סיכומה של כל חכמת החיים, דעו תמיד ואל תשכחו, כי כל חומר עלי אדמות אינו מתקיים אלא לזמן קצוב ומוגבל, בין ארמון ובין צריף, הן מגדל והן צריף רעוע, ובעיצומו של קיום מוגבל זה,
ערכנו לתאר את חייו הנאצלים ודרכיו בקודש; לא לנו היכולת והכוחות לעמוד על עוצם קדושתו". אולם פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן אספר את אשר חזו עיני מעבודת קדשו המופלאה והדברים יהיו בבחינת "לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא", ובבחינת "תן לחכם ויחכם עוד".
הציץ ונפגע...
ש. איך וכיצד נוצר הקשר שלכם עם הרבי זי"ע, הרהבנו עוז לשאול את הגאון ראש הישיבה זצ"ל בפתח השיחה?
"היה זה בתקופת בחרותי כאשר למדתי בישיבת סלבודקא בבני ברק, כבר באותן שנים הרגשתי משיכה עזה להכיר מקרוב את גדולי וצדיקי הדור ההוא. בישיבה היה לי חבר טוב, ה"ה הרב החסיד המפורסם והנודע לתהלה, ר' נח הר זהב זצ"ל, שזכה להיות קרוב לרבי זי"ע והיה נוסע רבות לשהות במחיצת קדשו, והוא אשר יעצני לנסוע ליפו שם התגורר אז הרבי זי"ע. הפעם הראשונה שהגעתי לרבי, היתה זה באחד מימי החנוכה, למעמד הדלקת הנרות. "מה אומר ומה אדבר", "בפעם הראשונה שראיתי את צורת קדשו של הרבי נשביתי מיד בקסמו וחינו המיוחד, ראיתי לנגד עיני דמות של צדיק וקדוש שלא מעלמא דהדין, איש אלקים, איש צדיק הדבוק בקונו באופן פלאי וכחד מקמאי ממש.
"ואכן רבות ניתן לספר על עבודתו בקודש, ויכלה הדפים והם לא יכלו. ואציין בזה מספר נקודות ממה שחוויתי אישית במחיצת קדשו.
שמחה של מצווה
"דבר נוסף שברצוני לומר, היה, השמחה הגדולה השי"ת ובמצוותיו שהרבי היה שרוי בה כל העת. "שמחה של מצווה הייתה אצלו עבודה מיוחדת. עבודה מיוחדת שסחפה אחריה את כל מי שנוכח במחיצתו. תחושות עילאיות אלו, מורגשות היו בשולחנותיו הטהורים. וכדבריו של אותו אלמוני שהופיע פעם אחת בשולחנו הטהור, וביציאתו הפטיר מתוך נפש סוערת ורוגשת: "ס'איז ממש מעין עולם הבא"...
סוכה ותפילין
"פעם כששהיתי אצלו בסוכה אמר לי הרבי ששתי מצוות חביבות עליו ביותר וכי הוא מרגיש קשר נפשי עמוק למצוות אלו. האחת היא מצות סוכה, והשניה היא מצוות תפילין. וכפי הידוע היה הרבי מחדש מדי תקופה את התפילין והפרשיות שלו שיהיו בתכלית ההידור והיופי, למרות העלויות הגדולות שהיו כרוכות בכך.
קשה עלי פרידתה...
"עדיין חרות בזכרוני עמוק עמוק, המעמד הקדוש ונורא ההוד איך שהרבי היה נפרד מדי שנה בשנה מהסוכה בהושענא רבה עם דמדומי חמה, היה זה מעמד עילאי ומיוחד, חוויה רוחנית נדירה ביותר שלא תישכח ממני לעולם. ראיתי אז את הרבי איך שפניו בערו כלהבים והיה נפרד מהסוכה בדמעות שליש כבן המתחטא לפני אביו ממש, ראיתי אז את הרבי איך שהוא שרוי בגעגועים וכיסופים עזים למצווה קדושה וחביבה זו, דומני, שלא ראה את המחזה הנורא לא יבין זאת. בחוש ראיתי את אהבת המצוות של הרבי ועד כמה שקשה היה עליו ההתנתקות מהסוכה צילא דמהימנותא. הרבי נשק שוב ושוב את דפנות הסוכה והיה נראה כמי שמנשק את
חזר שוב לסוכה כמי שרצה לחטוף עוד נשימה קלה בתוך הסוכה הק', לחסות בצילא דמהמנותא ולינוק חיות דקדושה בצל ה'.
"בענין זה, אני נזכר כי באחת השנים ישבתי בסוכתו בליל הוש"ר, ולפתע התאנח הרבי ואמר לי בכאב שהנה מחר יצטרך לעזוב את הסוכה והוא אינו יודע איך הוא יצליח להתנתק מהסוכה שכ"כ אהובה עליו.
"פעם התבטא בפני הרבי באמרו, שלולי לי פעם הרבי תחת אחד השיחים: "ווען דו וועסט זיין ביי מיר אויף שביעי של פסח, וועסטו שפירן אז עס איז נישט דא קיין פלאץ פאר עצבות בכלל". [כשתהיה אצלי בשביעי של פסח תחוש שאין שום מקום לעצבות].
צלילי זמרה וניגון נשבו כל העת מבעד לחלונות בית מדרשו של הרבי. שירה חדשה שנובעת מהרגשות המתחדשות וממושגים חדשים של שירו לה' שיר חדש. וכמו שאמר לי פעם הרבי תחת אחד השיחים: "ווען דו וועסט זיין ביי מיר אויף שביעי של פסח, וועסטו שפירן אז עס איז נישט דא קיין פלאץ פאר עצבות בכלל". [כשתהיה אצלי בשביעי של פסח תחוש שאין שום מקום לעצבות].