ניסוך המים כיצד, צלוחית של זהב היה ממלא מן השילוח:
הנה כבר ידוע בשער בת רבים, העובדא הנפלא הפלא ופלא, שהתרחש אצל רבינו קודם תקיעת שופר, דבר שלאו בכל יומא היה מתרחש, ואין פותר אותו. שרבינו רצה לברר הדרך להגיע לטבול במעין השילוח, המקוה של רבי ישמעאל כהן גדול, טרם שהלך לתקיעת שופר. ומחמת החידוש שבעובדא זו, וגם שכפי הנראה התרחש לכה"פ שני פעמים, לכן הבה נעתיק העדיות מכלי ראשון המספרות עובדא זו, ככתבם וכלשונם.
העובדא עם הטבילה במעין השילוח ר"ה תש"י
ז"ל הרה"ח ר' חיים מרדכי שטיינבערג ז"ל בספרו 'פעולות צדיק לחיים' (פ"ז):
גאר א אינטערעסאנטע מעשה, א דבר פלא, האב איך געהאט מיטן רבי'ן זי"ע, בנוגע די מקוה פון רבי ישמעאל כהן גדול. געווען איז דאס אין די ערשטע יארן דאהי אין אמעריקע, ראש השנה תשי"א לפ"ק [תשי"א הוא טעות לכאורה, וצ"ל תש"י. דלפי סיפורו שהבחור המשב"ק ר' ישראל יודא באנדא הי"ו קרא אותו לרבינו, וכן מעיד גם ר' ישראל יודא לאויט"א בעצמו שהוא היה בעל העובדא, הרי מוכרח שהיתה בשנת תש"י. כי בר"ה שנת תשי"א כבר התחתן ר' ישראל יודא, ור' חיים יחזקאל שטיין נעשה הויז בחור במקומו בשבועות תש"י. וטרם שנת תש"י, דהיינו תש"ח ותש"ט עדיין לא התפללו בבית יעקב בסאוט אכט, רק בבית מדרשו של רבינו על 500 בעדפארד עוו. ועכ"ח שהיתה בשנת תש"י, וכן העתיק עובדא זו בשם הרה"ח ר' חיים מרדכי בספר זכר צדיק לברכה (ח"ב) מדרשה שסיפר ר' חיים מרדכי ברבים ביומדה"ל של רבינו, שהיתה בשנת תש"י, וכן העתיקו בספר ימי מלך על שנת תש"י. בספר דולה ומשקה (ח"ב פרק ימים נוראים) העתיקו שנת תשי"א בטעות, לפי מש"כ בספר פעולות צדיק לחיים בשם ר' חיים מרדכי שטיינבערג. כי הגה"צ מפאיע זצ"ל על הטעיפ כשהוא מספר עובדא זו, ששמע אותה מר' חיים מרדכי תיכף בבואו בחזרה לבית יעקב בסאוט אכט מבית רבינו, אומר בדרך אגב שהיה בשנים הראשונות תש"ח, תש"ט. וע"ז בודאי לא דק, כי הוא בעצמו מספר כמה פעמים, שבשנת תש"ח ותש"ט התפללו בביהמ"ד שבבית רבינו, ורק בשנות תש"י ותשי"א התפללו בבית יעקב, ועכ"ח דלא דק בשעה שסיפרו, באיזה שנה בדויק התרחש. לפי הגירסא שהיתה בשנת תשי"א, היו שסברו שהעובדא היתה עם הרה"ח ר' חיים יחזקאל שטיין הי"ו, כי הוא היה אז הבחור המשב"ק, וכבר נדפס כן על שמו, (אף שבזכרונותיו בספר עלי שיח לא נזכר מזה). ולאמיתו של דבר, ר' חיים יחזקאל זוכר ג"כ שהתרחש עובדא כזו עם ר' חיים מרדכי שטיינבערג, אבל אינו ברור לו אם התרחש ממש כשהוא שימש את רבינו, או ששמעו אז בשעתו. משא"כ ר' ישראל יודא באנדא המשמש בשנת תש"י, מספרו בברירות שהתרחש בימיו. וזה ברור שעם ר' חיים מרדכי לא התרחש עובדא זו רק פעם אחת.], יענעם יאר האט מען אפגעדינגען דעם אוידיטאריום פון די "בית יעקב" שולע פון הרב קאפלאן ז"ל, וואס האט זיך געפונען אויף די "סאוט 8" גאס. דער רבי האט זיך געפירט אז ער האט געדאווענט שחרית און געלייענט קריאת התורה ביי זיך (בביתו נאוה קודש) און איז דערנאך אריינגעקומען אין גרויסן בית המדרש צו תקיעת שופר און מוסף. אזוי איז אויך געווען יענעם יאר ווען דער רבי האט געדאווענט שחרית ביי זיך מיט א קלענערע צאל מתפללים, און איך האב אויך מיטגעדאווענט שחרית מיטן רבי'נס מנין.
באלד נאך שחרית בין איך שנעל אריבערגעגאנגן צום "בית יעקב". איך האב געוואלט כאפן מיין געדונגענעם פלאץ, נאך איידער א צווייטער וועט זיך דארט אוועקזעצן, כ'האב זייער נישט חשק געהאט צו דארפן אויפשטעלן א צווייטן, און איך האב דארט געווארט ווי א יעדער אז דער רבי זאל אריינקומען צו תקיעת שופר. דער זאל איז געווען פול, עס האט געהערשט א ערענסקייט פון יום הדין אין די אטמאספערע, דער עולם האט אריינגעקוקט אין ספרים, און מען האט געווארט אז דער רבי זאל אריינקומען און ער זאל אנהייבן דארט צו פראווען זיין עבודת הקודש.
פלוצלונג שפיר איך א קלאפ אין די פלייצע. אונטער מיר שטייט הרה"ח ר' ישראל יודא באנדא הי"ו (באנדא'ס גראסערי אין וויליאמסבורג) וועלכער איז דעמאלטס געווען דער הויז בחור ביים רבי'ן. ר' ישראל יודא רוימט מיר אריין אין אויער אז דער רבי לאזט מיך רופן צו זיך אינדערהיים אין שטוב—דארט וואו ער האט געדאווענט שחרית. ווי פארשטענדליך האט מיך געכאפט א ציטער, איך האב זיך בשום אופן נישט געקענט פארשטעלן, וואס וויל דער רבי פון מיר יעצט בעפאר שופר בלאזן? יעצט ווען מען האלט אין די הייליגסטע זמנים פון יאר, מ'שטייט פאר תקיעת שופר זאל מיך דער רבי דארפן אזוי נייטיג אז ער שיקט מיך רופן פון בית המדרש?! טראכט איך צו זיך פארווינדערט און דערשראקן.
מיט שנעלע טריט האב איך זיך געמאכט דעם וועג די עטליכע גאסן אויף בעדפארד עוו. די קניען האבן מיר געציטערט, ממש דא לדא נקשן, און איך בין באלד אנגעקומען צום רבי'נס שטוב. אינדרויסן פון רבי'נס שטוב, ביי די אפענע טיר דאן זענען געשטאנען עטליכע אידן, הרה"ח ר' אלי' דוד טירנויער (ע"ה), הרה"ח ר' ליפא יאקאבאוויטש הי"ו, וועלכע האבן אפגעווארט דעם רבי'ן און האבן אים געוואלט באגלייטן אויפן וועג צום בית המדרש צו תקיעת שופר, איך בין אריינגעגאנגען אין צימער, דארט אינעווייניג אין שטוב איז דעמאלט געווען מיט'ן רבין ר' יוסף אשכנזי (ז"ל), ווי נאר איך בין אריינגעגאנגען אין שטוב, ווענדט זיך דער רבי צו מיר מיט די פאלגענדע פראגע: "זאג נאר, דו ווייסט דעם וועג צו רבי ישמעאל כהן גדול'ס מקוה?"
כ'האב באלד אנגעהויבן צו זאגן פארן רבי'ן דעם וועג צו די מקוה, וואס איז מיר געווען קענטליך פון יענע יארן ווען איך האב געוואוינט אין ירושלים, איך האב אנגעהויבן צו ערקלערן לויטן וועג פון די דירה וואו דער רבי האט געוואוינט אין ירושלים. כ'האב דאך געברויכט אנפאנגען פון ערגעץ.
"דארט וואו דער רבי האט געהאט געוואוינט אין ירושלים, קומט מען ארויס פון די טויער צום גאס, גייט מען א רעכטס, קומט מען אן צו רחוב "שמואל הנביא", דארט גייט מען אויך א רעכטס אויף שמואל הנביא און מען גייט ארויף די גאס, דאן קומט מען אן צו די גאס וואס רופט זיך סענט—דזשארדזש, אויף סענט דזשארדזש מאכט מען א רעכטס, און די גאס פירט גראד צו ביז "שער יפו", און שער יפו גייט אריין גראד אין "אלט שטאט" און אין אלט שטאט גייט מען ווייטער, מען גייט קודם ברייטע טרעפ און דערנאך די שמאלע טרעפ, און אזוי ווייטער, ביז מען קומט ארויס פון די חומה דורך "שער האשפות", וואס דאס גייט צו די מקוה פון "רבי ישמעאל כהן הגדול" (מעין הגיחון, מעין השלוח).
ווען איך בין פארטיג געווארן מסביר צו זיין דעם וועג, האט דער רבי א פרעג געטוהן: "און א נאנטערן וועג ווייסטו נישט?" האב איך געזאגט: "יא", ווען מען גייט ארויף "שמואל הנביא", (אנשטאט גיין רעכטס קיין "שער יפו", דורך די גאנצע וועג פון סענט דזשארדזש) גייט מען לינקס—צו ביי (די קבר פון) "שמעון הצדיק", און דארט, נישט ווייט, איז דא די פרייע—פעלד, מען גייט עס אדורך, פון דארט... ביז מען קומט אן צו "שער שכם" און מען גייט אריין אין "שער שכם"... און אזוי האב איך מסביר געווען ווי אזוי מען גייט דורך די "אלט שטאט", ביז מען קומט ארויס די חומה צום מקוה מיט אט די קורצערע וועג. ווען איך האב געענדיגט ערקלערן די קורצערע וועג צו די מקוה, האט זיך דער רבי באלד אנגעטוהן די טילעפ און איז געגאנגען אין בית המדרש צום [לייענען] "תקיעת שופר".
העובדא עם טבילה במעין השילוח בערך עשרה שנים לאחריו
ועל השנות עובדא כזו עוד הפעם בשנים שלאחריו, יש לנו עדות נוספות. וז"ל הרה"ח ר' מנחם בארבער ע"ה בזכרונותיו בספר באילנא דחיי (ח"ו פע"ד):
איין יאר ראש השנה (כפי מש"כ בספר ימי מלך, היתה זאת בעת שדר כאן באמעריקא מסוף שנות ה'תש"י עד אמצע שנות ה'תש"כ) דורכאויס דער הפסקה צווישן תפילת שחרית און תקיעת שופר, האט דער רבי מיר געבעטן אים אויסצומאלן די מקוה פון רבי ישמעאל כהן גדול. דער רבי האט דערמיט געמיינט דעם קוואל נעבן "הר הזיתים", וואס מהאט גערופן "מעיין השלוח" און "נהר גיחון". דארט האט רבי ישמעאל כהן גדול זיך געטובלט איידערן טאן די עבודה אין בית המקדש אין די הייליגע טעג, און אסאך ירושלימער אידן פלעגן אהינגיין זיך מקדש ומטהר זיין לקראת ימי הרחמים והסליחות.
איך האב אנגעהויבן אויסמשלען די מקוה, און דער רבי האט מיר פונקטליך אויסגעפרעגט וואו מהאט זיך געטובלט, אינעווייניג אין דער מערה אדער אינדרויסן אויפן פעלד. איך האב געזאגט פארן רבין אז סזענען דארט דא צוויי ערטער וואו זיך צו טובלען; איין פלאץ איז א מקוה אונטער א דעכל, און דאס אנדערע אויפן פעלד. ביי די אנדערע חלקים פונעם קוואל איז פארהאן צו ווייניג וואסער און סאיז נישט בכדי שיעשו פאר א מענטש זיך דארט צו טובלען.
צווישן אנדערן האט דער רבי מיך געבעטן איך זאל אים פונקטליך אויסמשלען דעם וועג וויאזוי מקומט אן פון אלט-שטאט ירושלים, נאך אינדרויסן פון דער חומה, ביז צו דער מקוה, און דער רבי האט מיט גרויס אינטערעס אויסגעהערט מיך שילדערן דעם גאנצן וועג. פאר מיר איז עס געווען א גרויסער פלא פארוואס דער רבי האט פונקט יעצט, אין די געהויבענע מינוטן איידער'ן צוגיין צו דער עבודה פון די תקיעות און תפילת המוספין, געפרעגט די אלע זאכן, נאכדערצו אזויפיל פרטים.
שפעטער האב איך געהערט, אז ממש די זעלבע מעשה האט זיך אפגעשפילט מיט עטליכע יאר פריער בשנת תשי"א [כנ"ל זה טעות, והמדפיס נמשך אחר הטעות שבספר פעולות צדיק לחיים, והיתה בשנת תש"י.], ווען ראש השנה פאר די תקיעות האט דער רבי געבעטן פון הרה"ח ר' חיים מרדכי שטיינבערג ז"ל, וועלכער האט במשך א תקופה געוואוינט אין ירושלים, אים צו שילדערן וויאזוי מקומט אן צו יענער זעלבער מקוה. ומי יעמוד בסוד קדושים.
שאלת מעיין השילוח הנכתבים בהגיטין בירושלים
פשר הדברים להעובדות דלעיל, שהתרחש לכה"פ ב' פעמים קודם תקיעת שופר, אין אנו יודעין, ואף לא נרהיב עוז לנסות לומר פירושים בדברים שאין לנו שום השגה בהם, שביליו במים רבים ועקבותיו לא נודעו. אולם מה שהרשות בידינו לומר, הוא ללמוד בעיון תשובת רבינו, בשו"ת דברי יואל אבהע"ז סי' קכ"ה, שכתב בענין מעין השילוח בהגיטין הנכתבים בירושלים, ומשם נלמוד להבין קצת, גודל ועומק השגתו באותה מעין השילוח, ועל מה ירמזון הדברים.
ומעשה שהיה כך היה. בפטירת הגאון ר' זעליג ראובן בענגיס זצ"ל גאב"ד ירושלים ביום ב' דשבועות תשי"ג, הוכתר רבינו כגאב"ד ירושלים. הגאון רבי פינחס עפשטיין זצ"ל שימש עד אז כראב"ד ירושלים, ובפטירת רבי זעליג ראובן, כמובן היה גם הוא מעומד לקבל משרת גאב"ד ירושלים. אולם כשנתמנה רבינו כגאב"ד, הוסיף כמה שורות על הכתב רבנות בזה"ל 'בע"ה גם אני מאשר ומסכים לכל הנ"ל בלב שלם לס"ט ולמז"ט ויאריך ימים על כסאו כבוד ירושלם עה"ק ת"ו לחזק בדקה בכל הכבוד, הצעיר פינחס בהגריז"ל עפשטיין, ראב"ד פה עיה"ק העדה החרדית'.
אולם כפי שסיפר בנו הרה"ח הישיש ר' יודל עפשטיין ז"ל מבארא פארק, טען אז אביו רבי פנחס, שאם מקבלין את רבינו לרב העיר, על רבינו להיות מעורב בעניני העיר מקרוב. וכשביקר רבינו בירושלים בשנת תשט"ו, בפעם הראשונה לאחר שהוכתר כגאב"ד ירושלים, תבע רבי פנחס מרבינו, שבתור רב העיר עליו לפסוק בכל עניני העיר אפילו שאינו דר שם. וענה לו רבינו שהיות והוא דר במרחקים, לכן בכל שאלה גדולה, יכתוב לו רבי פנחס השאלה, והוא יענה לו תשובה בכתב.
באותן השנים, השנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, כשהעיר העתיקה נפלה בידי הערביים, דנו רבני ירושלים האיך לכתוב מהיום והלאה הגיטין בירושלים. כידוע, צריכין לכתוב בתוך הגט מקום כתיבת הגט, ומקום עמידת האיש והאשה. כל עיר שכתבו שם גיטין, עשו מתחלה טרם שהתחילו לכתוב שם גיטין, קביעות האיך לכתוב שם העיר עפ"י התורה. כי חוץ ממה שצריכין לכתוב שם העיר בכל האופנים שקורין אותה, צריכין לכתוב גם שני סימנים על העיר כמבואר באהע"ז סי' קכ"ח. והסימנים הם הימים והנהרות הנצאים בעיר, ואופן סיפוק המים לצרכי העיר, כגון מי בורות, מי מעינות, מי בארות. וע"י הסימנים יכולין להכיר מאיזה עיר הם, לאפוקי מטעות מעיר אחרת שיש לה אותה שם.
בירושלים ישנה קביעות ישן נושן האיך לכתוב שם העיר בגיטין, ומן הסתם זהו הקביעות הישינה ביותר שיש לנו כהיום. המהר"ם חביב, מהפוסקים הספרדים הראשונים בירושלים, מביא אופן הקביעות בספרו גט פשוט (סי' קכ"ח סקנ"ג). והוא כדלהלן: מתא ירושלם (חסר י' כמו שהוזכר בפסוק) דיתבא על מי שלח ועל מי בורות. דהיינו שהעיר ירושלים יושבת על מעיין השילוח הנמצא מחוץ לחומת ירושלים, והם מספקים סיפוקי המים לצרכי העיר ממי בורות, כמו שהיה בימים ההם שאופן סיפוק המים בירושלים היה ע"י בורות שחפרו בחצרותיהן, ונתמלאו ממי גשמים. וזהו השני סימנים לירושלים עיר הקודש.
כאמור, מעין השילוח נמצא סמוך לחומת העיר העתיקה, לכן במלחמת השחרור בעת הקמת המדינה בשנת תש"ח, כשהערביים קיבלו העיר העתיקה לידם, נפל גם מעיין השילוח לידם, והיהודים לא היה להם עוד שום גישה להמעין. וגם נפוצו שמועות שהמעיין נתייבש, והיו שאמרו שהערביים עשו אותה במזיד לעכב מקור המים להציונים. והיתה השאלה נשאלת אז, מה לעשות עם הגיטין, האם עדיין יכולין לכתוב ירושלים דיתבא על מי שילוח, בו בזמן שהשילוח נמצא כעת במדינה אחרת תחת שלטון מדינת ירדן, והיהודים תושבי ירושלים החדשה, אין להם שום גישה להנהר, ויתכן שכל הנהר כבר נכזב לגמרי.
לשנות קביעות באופן כתיבת הגיטין מקדם, אינו מהדברים של מה בכך, ויש לחשוש על הוצאת לעז על הגיטין הראשונים, ולכן לא היה מי מרבני ירושלים שיסכים לשנות הקביעות. גם הרבנים מהרבנות הראשית, כתבו תשובות על שאלה זה, וכמובן לא רצו לשנות אופן כתיבת הגיטין מקדם, הן מחמת חומר הדבר לשנות קביעות שם העיר, וגם שלא היה ניחא להו לוותר על העיר העתיקה, וכמו שאחד מהם כותב בלשונו "וגם שעוד אנו מקוים שתחזור ירושלים העתיקה לעם ישראל" לשיטתו, והכריעו שלא לשנות ולהשאיר הקביעות כמקדם.
שאלת הגאון רבי פנחס עפשטיין לרבינו אודות הגיטין בירושלים
כמובן שהשאלה עלה גם על שלחן מלכים בבי"ד של העדה החרדית, וכפי הנראה בספר מתורתו של רבי פנחס, כבר דנו על שאלה זו שנים מקודם, כאשר הגאון רבי חיים ביק זצ"ל אבד"ק מעזיבוזש קיבל גט שליחות מהבי"ד בירושלים בשנת תשי"ב, וראה כתוב שם השילוח כסימן על העיר, וכתב שאלה להראב"ד רבי פנחס עפשטיין, למה מזכירין שם נהר זו שאינו כעת בירושלים. ורבי פנחס ענה לו תשובה קצרה שנדפס שם בספר מתורתו של רבי פנחס. וכנראה שלאחר שרבינו הבטיח לרבי פנחס בשנת תשט"ו, שיענה לו בכתב כשישלח לו שאלה, החליט הראב