Skip to content
קרני אור

הרה"ק רבי שניאור זלמן מלאדי זיע"א (ד)

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

עונש המתנגדים שחולקים על חסידים

בסוף שנות תק"ן כאשר תנועת החסידות החלה להכות שורש ולהתבסס בלבות עם בני ישראל, לאחר שרוב המשברים והגלים הראשונים של ההתנגדות שככו. התעוררה לה שוב קבוצה מסוימת של מתנגדים בשנות תקנ"ח-נ"ט שהחליטו לצאת למלחמת חורמה נגד החסידים ומנהיגיהם.

לאחר שנכחו שכל העלילות וההשמצות שטופלו על החסידות והחסידים עד כה, לא נתקבלו בקרב שלומי אמוני ישראל, כי באותו הזמן הבינו כבר רוב העם שאך שקר בדו על החסידים ורבותיהם. גם החששות הראשונים של גדולי הדור מה'כת' התבררו כלא מאומה, כאשר ראו את צדקת החסידים ודבקותם בעבודת השי"ת במעלות רמות. פנו הם לאפיק חדש והרסני מאין כמותו כשהם יורדים עד לדיוטא התחתונה של 'אכילת קורצא' בפני שלטון הרשע אנשי ממשלתו של ה'צאר' הרוסי, למסור נפשות ישראל באמצעות עלילות שוא ומדוחים על רועי החסידות.

לרוב שנאתם נגד הרה"ק בעל התניא זי"ע היתה עליו ראשית עלילתם, בהלשינם בפני הצאר הרוסי אשר מושבו בפטרבורג ומצודתו פרוסה עד לפאתי ליטא שהוא מקומם וממריד את היהודים נגד שלטונו של הצאר, בכך שהוא חפץ להשתרר עליהם כמלך ישראל, ואף השתמשו בעובדת התעסקותו במעות להחזקת עניי ארץ ישראל אשר נשלטה אז בידי התורכים אויבי הרוסים - כמרידה במלכות, לא פחות...

לאישום החמור אף הוסיפו סימוכין - מאמר של בעל התניא בו הוא אומר: ש'מידת המלכות לית לה מגרמא כלום', שכוונתו היא שמלכות רוסיא לא שווה כלום... שהעונש על עוון זה הוא חמור ביותר, כמובן. בעל התניא סבל מהם מרורות ואם בתחילה נדמה היה שרשעים צלחה ובעקבות פועלם נאסר בעל התניא, אולם לא לעולם חוסן וזממם לא הופק. כאשר בעל התניא השתחרר ממאסרו החל בהפצת מעיינותיו חוצה בריבוי והמשכה, ומכל אותם מתנגדים לא נשאר שם ושארית, הם נפלו ויבושו לדראון עולם. וכפי שמביא רבינו הקדוש בספר המידות (ערך מריבה אות לו): "כשמתנגדים חולקים על חסידים ורוצים לבטל אותם ממלאכת שמים, על ידי זה נופלים ונבזים בעיני עצמן".

באותו הזמן היה בעל התניא נפחד מאד מהמוסרים והמרגלים עבור הממשלה שעקבו אחריו תמיד, ומחמת שראה את המון המלווים, שאל את רבינו "אפשר איז דא דא עפעס שפיגערס?" - "אולי יש פה מרגלים". השיב לו רבינו בצחות לשונו: "אבער זיי זענען ניט קיין שפיגינארן"... אנשיי הם לא נערנים-טפשים, דהיינו שאנשי שלומינו יודעים להיזהר ולהישמר היטב, ואשר על כן אין לו לחשוש

[וביאר החסיד רבי לוי יצחק זצ"ל שלמוסרים מהשלטון היו קוראים "די שפיגן" כעין שקוראים בימינו למרגל "שפיאן". ורבינו ביטל את חששו של בעל התניא בהמליצו בצחות לשונו שאנשיו אינם "שפיגינארן" שהוא צירוף מילים של "שפיגן" ו"נארן" טפשים (שפיגינארן היה חומר שהשתמשו באותם ימים לשימור בגדים)] (מספר שיח שרפי קודש).

אם תחנה עלי מחנה לא יירא לבי

מסופר, שלפני המאסר התייעץ בעל התניא עם אחד מגדולי חסידיו, ה"ה החסיד הנודע רבי שמואל מונקעס זצ"ל (שהיה ידוע בחכמתו ובשנינותו), אם להסכים להיאסר. השיב לו רבי שמואל: מה נפשך, אם 'רבי' אתם, לא יקרה לכם מאומה. ואם אינכם 'רבי', באיזו רשות נטלתם מעשרות אלפי יהודים את תענוגות העולם הזה...

כי יש שב"ר במצרים

מיד כאשר באו לאסור את בעל התניא, הורה לשלוח מיד שליח לרעו הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב להזכירו ולמסור לו פדיון נפש. השליח יצא בבהילות, ומשום כך שכח לשאול לשם אמו של הרבי.

כאשר הגיע לבארדיטשוב לרבי לוי יצחק וסיפר לו על המאסר, נפל הצדיק על הארץ וזעק זעקה גדולה ומרה. אחר כך שאל לשמו המלא של בעל התניא, אולם השליח התנצל שמרוב הבהלה שכח לברר זאת. פתח רבי לוי יצחק חומש בראשית, שהיה מונח על שולחנו, ונפתח הספר בפסוק: "וירא יעקב כי יש שבר במצרים". אמר רבי לוי יצחק: "שבר ראשי תיבות, שניאור בן רבקה", ואכן כיוון לאמת.

בפי חסידים התבאר, שמרומז כאן שכמו שיעקב ראה ברוח קודשו, שדווקא בירידה למצרים היה 'שבר' ומזון, כך גילו להרה"ק מבארדיטשוב שדווקא על ידי המאסר תבוא התגלות גדולה של פנימיות התורה.

כי יצפנני בסכה ביום רעה

כאשר באו אנשי השלטון הרוסי לאסור את הרה"ק בעל התניא זי"ע, היה זה בחול המועד סוכות בשנת תקנ"ט. וכאשר בעל התניא רָאָם, חמק מהדלת האחורית והסתגר בחדר מבודד, כשהוא חושב מחשבות כדת מה לעשות.

מפקד הפלוגה שלא מצאו החל לחפשו, ואף פנה אל הרבנית לברר איה מקום בעלה, אולם היא מילאה פיה מים ולא אמרה דבר וחצי דבר, משכך, החליט המפקד להניח לו לעת עתה ולהמתין עם ביצוע המאסר עד אחרי החג. ואמנם, כאשר שבו אנשי הצבא באסרו חג, למחרת שמחת-תורה, או אז הסכים בעל התניא ללכת עמם.

חבוקה ודבוקה בך

לאחר שסבר וקיבל על עצמו, מסר עצמו הרה"ק בעל התניא, לידי הסרדיוטים ויצא עמם לדרך הארוכה מליאזני עד לפטרבורג לקראת המאסר. הצדיק שכל כולו ובכל הוויתו חבוק הוא ודבוק בבורא כל העולמים באמונת אומן בבחינת כגמול עלי אמו ומה לי הכא ומה לי התם, הרי בכל מקום נמצא השי"ת ביחודא שלים. וכפי שדיבר בקדשו במהות ענין חג הסוכות: "חג הסוכות הוא בבחינת 'וימינו תחבקני'. כשם שאדם מחבק את חברו מרוב אהבה ואינו מניחו להיפרד ממנו, כך בחג הסוכות, הסכך והדפנות הם בחינת חיבוק של הקב"ה, שסובב ומקיף אותנו מכל צד, ואינו מניח לנו להיות 'נפרדים' ממנו". (ליקוטי תורה - דרושים לחג הסוכות).כי בסוכה מתגלה אהבתו של הקב"ה לכל בר ישראל.

זמן המאסר היה בסמיכות לפגישתו (השניה) של הרה"ק בעל התניא עם רבינו הק' זי"ע. כזכור בפרקים הקודמים הגיע בעל התניא לרבינו בעיר ברסלב שם נועדו המלכים באריכות. בעת פרידתו ליווהו רבינו עד לחוץ לעיר, ורבינו ישב אז יחד עמו בתוך מרכבתו ואנשי שלומינו הלכו סביב המרכבה ללוותם.

More in this printout

View the whole printout