מצוה נטילה ביום הראשון ובשאר ימי החג
מצוה נטילת לולב ביום הראשון היא מן התורה ובשאר ימי המועד מדרבנן, שנאמר (ויקרא כג מ) 'ולקחתם לכם ביום הראשון', ורק בבית המקדש היה מצוה ליטול כל שבעה ימים כפי שנאמר בהמשך הפסוק 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים'. וממשחרב בית המקדש התקין רבי יוחנן בן זכאי ליטול הלולב ומיניו בכל מקום כל שבעת הימים זכר למקדש (סוכה מא. ושו"ע סי' תרנח ס"א). ובשנה זו שחל יום ראשון בשבת מקיימים מצוה זו רק מדרבנן, וחביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה. וידוע שכתב הביכורי יעקב (שם) על פי דעת הרמב"ם (בפיה"מ מ"ש פ"ג מ"ד שקלים פ"א מ"ג ועוד) שכל המקומות שהתקדשו בקדושת ירושלים יש מצות נטילה מן התורה בזמן הזה כל שבעה. אך אין כן שיטת שאר הראשונים (רשב"א ר"ה כט: וסוכה מא. ורמב"ן בדרשה לר"ה פי"א), ויש אומרים שגם לשיטת הרמב"ם אין זה רק בזמן המקדש (יעו' בספר ארבעת המינים השלם עמו' שג דש).
המצוה פעם אחת ביום
מצות נטילה היא רק פעם אחת במשך היום כמו תקיעת שופר וספירת העומר שיוצאים ידי חובה בפעם אחת, ואין מצות לולב כמצות סוכה שמצותה כל היום ומברכים עליה כמה פעמים ביום בכל פעם שנכנס לסוכה, שמצות ישיבת סוכה אינה על פעולה ומעשה, שנצטווינו לישב בדירת עראי במצות תשבו כעין תדורו כל היום, אבל נטילת לולב היא על פעולה ומעשה, וכל שעשה מעשה לקיחה פעם אחת יצא. וגם אינו דומה למצות תפילין שאין המצוה על מעשה הקשירה אלא על ההנחה שיהיו התפילין על היד והראש, ואפילו קשרו גוי יצא ידי חובת מצוה. וכן פסק הרמ"א (סי' תרנא ס"ה) 'לא יברך רק פעם אחת ביום אף על פי שנוטלו כמה פעמים'.
הלולב צריך הלל
מן התורה יוצאים המצוה בעצם הנטילה בלבד, אבל חז"ל תיקנו לומר הלל בשעת הנטילה ולנענע בשעת הלל, וכפי שכתוב בשולחן ערוך (סי' תרנב ס"א) 'עיקר מצותו בשעת ההלל'. וכתב בביאור הגר"א (סי' תרמד ס"א) שמטעם זה מברכים על הלולב בין שחרית להלל, כדי לברך על הלולב בשעת אמירת הלל, כפי שאמרו חז"ל בגמרא פסחים (קיז.) אפשר ישראל שוחטין את פסחיהן ונוטלין אל לולביהן ואין אומרים עליו את ההלל. וטעם אמירת הלל בשעת אמירת נטילת לולב הוא משום שמצות לולב בא על שם השמחה, כפי שנאמר בלשון הפסוק במצות נטילת לולב 'ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים'. וכלשון ספר החינוך (מצוה שכד); ציונו השם לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת לבנו לשמו ולכבודו, והיה מרצונו להיות המזכיר מין המשמח, כמו שהעת עת שמחה, כי צדק כל אמרי פיו, וידוע מצד הטבע כי ארבעה המינין כולם משמחי לב רואיהם. עכ"ל. ולכן אומרים הלל בשעת נטילת לולב כדי להודות ולהלל על השמחה. וזהו גם הטעם למצות נענועים כפי שכתב המאירי (סוכה לז:) בזה הלשון; קבלה היתה בידם שאף בתוך ההלל היו מנענעים להתעוררות שמחה. ע"כ. וכן מובא במדרש שיר השירים (ילקו"ש רמז תתקפו); הראיני את מראיך - בקיחת לולב נאה ואתרוג נאה, השמיעני את קולך - בהלל, כי קולך ערב - בהודו לה' כי טוב, ומראך נאוה - באנא ה' הושיעה נא ובאנא ה' הצליחה נא. ע"כ.
שני חיובי הלל בחג הסוכות
יש להוסיף שחיוב אחיזת הלולב בשעת הלל אינו כמו כוס של קידוש שהיין צריך להיאמר על הכוס, ואם לא אמר על הכוס לא יצא ידי חובת קידוש. שיוצאים מצות לולב גם בלא הלל, אלא שלכתחילה יש לומר הלל בשעת נטילה, וזה דומה יותר לחיוב סיפור ההגדה לפני המצות, שאפשר לקיים מצות סיפור הגדה בפני עצמו ומצות אכילת מצות בפני עצמו, אלא שדרשו מ'לחם עוני' שצריך לענות דברים על הלחם, כך גם כאן יוצאים ידי חובת לולב בלי אמירת הלל אלא שלכתחילה תיקנו לומר הלל ועיקרו בשעת הנענועים של הודו ואנא. וכעין מצות קריאת שמע שצריך להיות עם תפילין שלא יהא נראה כמעיד עדות שקר. על פי זה הביא בספר אוצר ארבעת המינים (סי' צד) מעשה רב בשם הגרי"ז מבריסק ז"ל שאין חיוב לאחוז הלולב בכל מילה שאומרים הלל השלם, ולא הקפיד מלומר ההמשך של ההלל לאחר הודו ואנא בעת שהיו אחרים מנענעים עם הלולב שלו. והסביר שיש בהלל של סוכות שני ענינים, אחת על שם היום טוב, והשני על שם הלולב, ומצד היום טוב יש חיוב לומר הלל השלם אבל מצד הלולב אין צריך הלל שלם, כפי שמובא בגמרא (שם סד.) שבשעת שחיטת הפסח לא הגיעו לאהבתי כי ישמע וכבר גמרו לשחוט. וכן משמע מלשון המשנה ברורה (שם סק"ד) שהעיקר היא שיהיו בידו אפילו רק בשעת הנענועים בהודו ואנא.
שכח לברך קודם הלל
והנה נפסק בשולחן ערוך (סי' תרנא ס"ה) שצריכים לברך על נטילת לולב עובר לעשייתו, והוסיף המשנה ברורה (ס"ק כו) שמי ששכח לברך קודם הנטילה יכול לברך גם אחר הנטילה ביד קודם הנענוע, שגם הנענועים הם חלק מהמצוה ועדיין עוסק במצוה. ומשמע מלשונו קצת שאם כבר נענע אינו יכול לברך קודם הלל, אך החיי אדם (כלל קמח סי"א) כתב בפירוש שאפשר לברך שוב גם לאחר נענוע קודם הלל. וכך יוצא לפי דברינו הנ"ל שמצות לולב צריך הלל, וכיון שדעתו עדיין לומר הלל, כל זמן שלא אמר הלל עדיין נחשב כעוסק במצוה.
הפסק בין הנטילה להלל
והנה לפי זה היה ראוי לכאורה שלא לעשות הפסק בין נטילת לולב להלל, וכך מובא בשם הגאון הצדיק רבי דוד בהר"ן ז"ל שלכתחילה יש ליזהר שלא להשיח בין ברכת הלולב להלל, כדי שהברכה תעלה גם על הנענועים שבהלל, כמו שאין להשיח בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד (מובא במקראי קודש סוכות ח"ב סי' טז ומעיל שמואל פסחים ז). ונראה שזה היה גם טעם מנהג הגר"ח סולובייציק מבריסק ז"ל שלא היה מנענע בשעת הברכה רק בהלל בלבד, שעיקר הנענועים הם בשעת הלל. אך למעשה לא מצינו בפוסקים שהיו מתריעים שלא להפסיק בשיחה בין נטילת לולב לאמירת הלל. וכמו כן נפסק בשולחן ערוך ונושאי כלים (שם ס"ח) שיש לנענע גם בשעת הברכה מלבד מה שמנענעים בשעת הלל, ומשמע שהנטילה לפני ההלל היא מצוה בפני עצמה. ויותר מזה נהוג אצל הרבה מחצרות החסידים שנוטלים את הלולב קודם תפילת שחרית בבוקר ואין חוששים כלל על הפסק בין הנטילה לאמירת הלל, וכן מובא בשערי תשובה (סי' תרנב סק"ב) שקצת מקובלים היו נוהגים לברך בשעת הנץ בתוך הסוכה ואחר כך היו מנענעים בשעת הלל.
המצוה נמשך כל זמן שלא הסיח דעת
ונראה הטעם לזה משום שמצות נטילת לולב היא דבר שאין לו שיעור, שאף שאפשר לקיים מצות נטילה ברגע אחד, מי שרוצה להחזיק את הלולב הרבה זמן נחשב שמקיים המצוה כל זמן שהיא בידו. וכעין תקיעת שופר שאפשר לתקוע תקיעה ארוכה ותקיעה קצרה, ומי שתוקע תקיעה ארוכה נחשב כל התקיעה חלק מהמצוה וצריך לשמוע תחילת התקיעה וסופה (כמבואר בסי' תקפז ס"ג). ומטעם זה מובא בגמרא (סוכה מא:) מנהג אנשי ירושלים שהיו נוטלים את לולביהם כל היום עד שנכנסו לבית המדרש, ומבואר בגמרא שהיה מותר להם לאחוז הלולב בשעת תפילת שמונה עשרה מפני שנטילתה מצוה היא ולא טריד. ומשמע בגמרא שם שאפילו כשהיו מניחים את הלולב לכמה דקות כל זמן שלא הסיחו דעתם עדיין היה נחשב הנטילה כחלק מהמצוה, שבזמן שהיו קוראים בתורה ונושאים כפיהם הניחוהו על גבי קרקע וכשאחר כך הלכו לבקר חולים נטלוהו שוב בידם. וכן נראה מלשון השל"ה (עניני סוכה נר מצוה אות יח) שכתב; מאחר שנטילת לולב זמנו כל היום, על כן לא יסיח דעתו ממנו בצאתו מבית הכנסת, וילך מחיל אל חיל, דהיינו מבית הכנסת לסוכה, וינענע שם לששה קצוות, וכן אני נוהג בכל ימי סוכות. ע"כ. ומשמע שכל זמן שאינו מסיח דעתו ממנה עדיין נמשך זמן המצוה. וכן כתב בהגהות הגרא"מ הורביץ (סוכה מד.) שמנהג אנשי ירושלים היה להאריך הנטילה הראשונה לחיבוב המצוה. ובזה מיושב למה אין חוששים להפסק בין הנטילה להלל, לפי שכל זמן שאין מסיחים דעת נחשב הכל למצוה אחת של נטילה אחת, ומרגע שהתחילו כבר קיום המצוה שוב אין חשש הפסק באמצע קיום המצוה (ואינו דומה לתקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד שהם שתי תקנות נפרדות, והרי זה כמשחיטה לשחיטה וכבין תפילין של יד לשל ראש).
שיטת הפוסקים שיש מצוה על כל נטילה ונטילה
מצינו שיטה מחודשת, והיא שיטת הדרישה (סי' כא אות א) שכתב שממה שאמרה התורה 'ולקחתם לכם.. ושמחתם לפני ה' שבעת ימים' משמע שלקיחתו הוא מצותו, וכל זמן שלוקח אותן בידו בתוך השבעה ימים כאילו עושה אותו פעם המצוה, אף שכבר יצא ידי חובתו אותו יום. וכן כתב האשל אברהם מבוטשאש (סי' כה סי"ב) שמן התורה די ליטול האתרוג בפעם אחת ביום, אבל מצוה מן המובחר להרבות ליטול האתרוג עם האגודה בידו הרבה פעמים ביום, שיש מצוה מן המובחר להוסיף להניחם במשך זמן היותר שאפשר לו בכל יום כמו בתפילין. וכן נראה שיטת הלבוש שכתב בהלכות תפילין (סי' לז ס"א); מצוותן להיות עליו כל היום, דהא סתם כתיב וקשרתם אותם וגו' שמשמע קשירה תמידית'. ובהלכות תקיעת שופר (סי' תקפה ס"ג) כתב; יום תרועה יהיה לכם סתם כתיב, ואפילו כמה פעמים שירצו ביום זה משמע, אלא שיוצאים בפעם אחת ויותר אינו צריך. וכן הוא הטעם באתרוג ולולב שנוטלים אותו כמה פעמים ביום אחד, שכן משמע ולקחתם לכם, כמה פעמים שתרצו. ע"כ. ונמצא שלשיטתם גם לאחר שהסיח דעת עדיין יש קיום מצוה בנטילת הלולב.
הסבר בשיטה הנ"ל
אמנם בתהלה לדוד (סי' כא סק"ג) הירבה לתמוה על שיטה זו, דמשמע שזה לא היה רק מנהג אנשי ירושלים ואינו מצוה ממש. וכן הכיח החמד משה (סי' תרנא סק"ה) שאם זה היה באמת קיום מצוה איך כתבו הפוסקים דכהיום מיחזי כיוהרא לעשות כמנהג אנשי ירושלים. וכן יש לתמוה על הלבוש ממה שפסק הרמ"א (סי' תקצו) שלאחר שיצאו התקיעות בראש השנה אסור לתקוע עוד בחינם, ואם היה בזה מצוה למה יהא אסור. ואולי אפשר שגם לשיטתם קיום פעולת המצוה לא נעשה רק בשעת נטילה הראשונה, אלא שמאחר שהיא עדיין זמן קיום המצוה וניתן לקיימו למי שלא יצא עדיין יש עדיין שייכות למצוה, אפשר להוסיף הידורים גם אחר קיום המצוה כל זמן שנוהג זמן המצוה, ולכן אם מוסיף איזה כוונה או הידור בשעת הנטילה השניה יש להחשיב שמקיים המצוה, אבל אם אינו מוסיף שום דבר אינו נקרא שמקיים מצוה שאין חיוב לקיים שני פעמים אותו דבר. וכענין שנפסק לגבי תקיעת שופר שאסור לתקוע בחינם, אבל להוסיף איזה שיטה או הידור מותר. ואם כנים הדברים מובן מה שכתבו הפוסקים שכהיום אין לעשות כמנהג אנשי ירושלים, לפי שאין אנו מחזיקים עצמינו כמוסיפים הידור על הידור בכל רגע בקיום המצוה, רק מקיימים המצוה כפשוטה כפי שציוונו יוצרינו יתברך שמו.