Skip to content
קרני אור

נֹאכַל לְבַד לְקִיּוּם נַפְשׁוֹתֵינוּ!

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

רבינו הקדוש לימדנו (ליקוטי מוהר"ן תניינא, א) שחג הסוכות הוא חג מסוגל לקבל בו 'דעת' להינצל על ידו מתאוות אכילה.

והנה בענין תאות אכילה יש כמה חלקים ופרטים, ולכבוד החג הבעל"ט אמרנו לבאר ענין נכבד, והוא: כמות האכילה. וזה החלי בס"ד:

אין לאכול אלא כפי הצורך לקיום הגוף

האכילה ושתיה היא הכרח לקיום הגוף, והאדם מחויב לאכול ולשתות כדי שתתקיים נפשו בגופו (עיין ליקוטי הלכות, ערלה ד, יח). ומאחר שאין זה אלא הכרח (עיין ליקוטי הלכות, יום טוב ה, טו), לכן צריך לאכול רק כפי הנצרך לקיום הנפש, ולקיים: "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה); שאינו אוכל למלאות בטנו ח"ו, אלא רק כפי הנצרך לו לקיום הנפש בתוך הגוף (עיי"ש במפרשים ובפרט באלשיך הק').

אמנם, מחמת 'תאות האכילה' מתאווה האדם לאכול יותר ממה שנצרך לו, ונמשך לאכול ולשתות מאכלים ומשקאות שאינם נצרכים כלל לקיום גופו, ואינו אוכל אותם אלא מחמת תאווה (עיין עצות המבוארות, ממון ופרנסה, סעיף כה). ומתקיים בו "ובטן רשעים תחסר" (עיין ליקוטי הלכות, ראש חודש א).

והרי הוא בגדר 'זולל וסובא', וכמו שכתב רבי שמשון ברסקי זצ"ל: "אותם מאכלים כשרים שאוכלים מהם יתר על המידה, הן בשר הן מאכלים אחרים, שבאמת אפשר להסתפק מהם בפחות, רק מחמת תאוה אוכלים יותר מן השיעור הדרוש לקיום הגוף, זהו שנקרא 'זלילה'. וכן כאשר שותים משקאות כשרים, היינו יי"ש, יין, שיכר, ושאר משקאות ששותים למעלה מן הנצרך, הרי זה בגדר 'סובא" (עצות המבוארות, אכילה א).

הן על כך הזהירנו רבינו בשירו הנעים: "נֹאכַל לְבַד לְקִיּוּם נַפְשׁוֹתֵינוּ וּלְמַעַט תַּאֲווֹת טִבְעֲנוּ" (שיר נעים, הנדפס בתחילת 'ליקוטי מוהר"ן').

ואכן, צריך כל אחד "לדקדק מאד לבלי לאכול יותר מצרכו" (ליקוטי עצות, אכילה יב), ולא להכניס לתוך גופו שום מאכל ומשקה מיותר. ועל כך הזהירה התורה: "וְאָכַלְתָּ כְּנַפְשְׁךָ שָׂבְעֶךָ וְאֶל כָּלִיךְ לֹא תִתֵּן" (דברים כג, כה), ופירש רבינו: שתאכל רק לשובע נפשך, ואל תהפוך את גופך ל'כלי' שמחזיק בתוכו מאכלים ומשקאות מיותרים...

וזה לשונו: "כשאוכל יותר מצרכו אין לזה המאכל ממי לקבל חיות, מאחר שאין האדם צריך אליו, והוא דומה כאילו הניחו האדם לתוך כלי שבוודאי אינו מקבל חיות משם ... וזה 'ואכלת כנפשך שבעך', לא יותר. וזה 'ואל כליך לא תתן', היינו שלא תאכל יותר מצרכך שזה דומה כנותן לתוך הכלי מאחר שאין צריך לו כנ"ל" (ליקוטי מוהר"ן, רנז).

ו"כשאוכל יותר ממה שצריך, הוא בחינת מאכל בהמה. כי גדר האדם לאכול רק כפי מה שצריך, וכשאוכל יותר הוא מעשה בהמה, שאוכלת ולועסת כל היום" (ליקוטי מוהר"ן, רסג).

אי לכך, עלינו להיזהר שתהיה אכילתנו ושתייתנו להיות במידה ובמשקל ובמשורה (ליקוטי תפילות, קנא), ומוהרנ"ת מתחנן בתפילתו לבל יאכל אפילו 'משהו' יותר מהמוכרח בשביל קיום הגוף (שם, סז). וכלשונו: "ובכן תרחם עלינו ותושיענו, ותהיה בעזרנו מעתה שנזכה לשבר באמת תאוות אכילה ושתיה. ונזכה להסתפק במועט, לאכול מעט בקדושה גדולה ולהסתפק ממנו. ונדקדק על עצמנו מכזית ועד כביצה, לבלי לאכול אפילו משהו יותר מהמוכרח לנו בשביל קיום הגוף, ונאכל לבד לקיום גופנו ונמעט תאות טבענו, ונזכה להיות בכלל הצדיקים האוכלים לשובע נפשם דקדושה, כמו שכתוב צדיק אוכל לשובע נפשו" (ליקוטי תפילות, תפילה סז).

וכפי שאכן ראו אצל מוהרנ"ת גודל הקפדתו לבלי לאכול אפילו מעט דמעט יותר מההכרח, ואף על 'כף אחת' של איזה מאכל, הסתפק אם היא מוכרחת לו או לא. וכמסופר: "פעם, בהיות מוהרנ"ת בטעפליק ביושבו על השולחן ואכל מאכל העשוי מסלק 'בארשט', שאל אותו אחד מאנ"ש איזה עצה, ולא ענהו מוהרנ"ת, ושאל שוב את מוהרנ"ת, ושוב לא ענהו, ושאל עוד פעם, נענה לו מוהרנ"ת ואמר: איני יודע לשית עצות לעצמי, אם לאכול עוד כף סלק אם לא, כי אולי כבר מספיק, ואתה רוצה שכבר אענה לך תיכף ומיד..." (שיח שרפי קודש ח"ב, תרמח).

וזהירות גדולה צריכים בזה בשעת הסעודה, כי טבע האדם הוא שכשמתחיל לאכול מתעורר תאבונו ונדמה לו שצריך לאכול עוד ועוד, ונמשך אחר אכילה יתירה. [כנראה בחוש, וסימוכין לזה אפשר לראות בדברי רבינו בספר המידות (אכילה, אות ה): "כשאוכל קצת, לבו נמשך יותר אחר אכילה, ממי שלא אכל כלל ונתייאש מלאכול". וחכמי הטבע בדקו וראו, שרק כעבור עשרים דקות מתחילת האכילה משדר הגוף למח הרגשת שובע, ובתוך אלו העשרים דקות נדמה לאדם שהוא עדיין רעב גם אם קיבתו מלאה. ולכן, אם יאכל מעט ובמתינות, יתברר לו שהוא שבע אפילו ממעט אכילה].

ועצה טובה לזה, שיכין מראש בתחילת הסעודה, את הכמות המדויקת הנצרכת לו, ולא יוסיף עליה בשום אופן. וכפי שהרחיב בזה הגרי"מ שליט"א במכתבו: "וראיתי בספר פלא יועץ שמייעץ, שלפני אכילה ישים לנגד עיניו את המאכלים וכמות הלחם, ויחליט כמה ומה צריך לאכול עכשיו, והכמות הזאת יאכל במתינות ובדרך ארץ ... ולא יאכל בשום אופן יותר ממה שהחליט קודם אכילה. ואם ראה שזה לא די לו כדי שביעתו, יגמור בדעתו שבסעודה השניה יוסיף, אבל בסעודה זו לא יאכל רק כמה שהחליט. וזו עצה ישרה מאד. למשל קודם אכילה מבינים כמה דג מלוח או לפתן חריף אחר צריכים לאכול עם כמות לחם כזה, אבל באמצע אכילה האדם נעשה כשיכור והבהמיות שולט עליו. ואם היו מראין לו אחר זמן כמה שאכל ואיך שאכל, היה נמאס בעיני עצמו. וידוע מה שכתב הרמב"ם (בהל' דעות פרק ד) שאם היה האדם אוכל בנימוס ובחשבון מה ואיך לאכול בהשלטת הדעת על החומר, היה משלים את דעתו והיה מונע מאתו כמה וכמה רעות בגוף ונפש" (אוסף מכתבים, מכתב קכג).

הנזקים של אכילה יתירה

גודל הנזקים ברוחניות ובגשמיות של ריבוי האכילה, אי אפשר לפרט. וכלשון מוהרנ"ת בתפילתו להשם יתברך: "אתה יודע כמה פגמים ומכשולות באים על ידי ריבוי אכילה ושתיה, וכמה חולאים באים על ידי זה, רחמנא ליצלן" (ליקוטי תפילות, תפילה קנא).

וכבר ידוע שרוב החולאים והחולשות באים על האדם מחמת שממלא כרסו באכילה יתירה, אפילו אם הם מאכלים בריאים וטובים. "ואכילה גסה לגוף כל אדם כמו סם המות, והוא עיקר לכל החולאים" (רמב"ם, הלכות דעות, פרק ד הלכה טו).

[וזה לשון ה'קיצור שולחן ערוך' (סימן לב, סעיף ג): "האדם אשר רוצה לשמור בריאות גופו צריך להיזהר שלא לאכול רק בשיעור בינוני לפי מזג גופו, לא מעט ולא כל שבעו. ורוב החולאים הבאים על האדם אינם, אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים ... ואמר החכם: האוכל דבר מועט מדברים המזיקים, אינו מזיק לו כמו האוכל הרבה מדברים הטובים".

והאריכו בזה הספה"ק, וראה מש"כ האליה רבה (סימן ק"ע סעיף כ. וחלק מדבריו הובאו במשנה ברורה סוף סימן קע וציין לעיין שם) וז"ל: "עיין בשל"ה דף פ"ד שהאריך להזהיר מריבוי אכילה ושתיה וכו', וזה לשונו: כלל הדברים, הטובה שברפואות היא שמירת הבריאות, אשר יתרחק האדם מהמאכלים והמשקים הגסים והכבדים המסכנים החולאים, וגם מהרבות מהמאכלים והמשקים אף על פי שהם קלים, לפי שמרבים הם עיפושים בבני אדם, וגורמין להם סיבות ומקרים לבוא לידי חולאים. וכשהוא זהיר בדברים אלו אל יצטרך לרופא. וכתב ב'ספר הגן' דאפילו עושה לשם מצוה, כגון שבתות וימים טובים, עובר שלשה לאוין: הישמר לך פן תשכח, בל תשקצו שממלא כריסו כמו בהמה, ואסור לברך ברכת המזון אחריה, וזה פירוש בטן רשעים תחסר אכילתו מברכה. וכתב השל"ה שם: הנני מלמדך תשובה מעולה והיא חמורה מאוד וקלה, בהיות המאכל או המשתה שלפניו מתוק לחיך וחביב עליו ביותר ימשוך ידיו ממנו וימנע עצמו ממנו, וזהו תשובה בכל זמן ועידן ומרוצה ומקובלת עד ה' אלוקים", עכ"ל האליה רבה].

ודבר נורא גילה לנו רבינו, שכשנמצא בתוך גוף האדם מאכל מיותר, מחפש המאכל ממי לקבל חיות, עד שיונק ומוציא את החיות של האדם ומזיק לו רחמנא ליצלן. ולא זו בלבד, אלא שגם כל שאר המאכלים שאכל מקודם, מצטרפים כולם להזיקו רח"ל (עיין ליקוטי מוהר"ן, רנז).

ומאחר שריבוי האכילה הוא מעשה בהמה, נופל האדם עי"ז מגדר אדם לגדר בהמה, ונעשה חולה בחולי הקדחת רחמנא ליצלן (עיין ליקוטי מוהר"ן, רסג), ובשאר מחלות.

כלל הדברים: שומר נפשו ירחק מאכילה יתירה, לבל יתחייב בנפשו. שכן, אם אכן יחלה או ימות קודם זמנו, דמו מידו יידרש, ואף יתבעו אותו על כל המצוות ומעשים טובים שהיה יכול לקיים אילו היה שומר על בריאותו.

וכמו שכתב בספר חרדים (פרק סו, אות צד): "באכלך יותר על שובעך, הפסדת וביטלת זמן האכילה וזמן היציאה, ואם יזיק האצטומכא ותהיה טרוד בצערה הרי שלשה זמנים. ואם יגרום חולי כמאמר הרמב"ם, הרי עברת על האזהרה 'ונשמרתם מאד לנפשותיכם', ואפשר לגרום מות על שונאך, ודמך מידך יוצרך יבקש, וכל המצוות שבתורה שהיית עתיד לשמור ולעשות תבטל בר מינן".

וימות, הרי זה מתחייב בנפשו! לכן שומר נפשו ירחק מאכילה ושתיה מרובה, לא יאכל אלא כשירעב, ולא יאכל עד שישבע לגמרי אלא פחות מעט".

ואנו, חסידי ברסלב, המתרחקים מהרופאים ורפואותיהם, צריכים להקפיד ביתר שאת ויתר עז לבלי לגרום לעצמנו שום חולי וחולשה ע"י מאכלים שאינם בריאים, ואכילה גסה אפילו של מאכלים בריאים חס ושלום. וכפי שמוסרים בשמו של ראבר"נ:

"רבי אברהם ב"ר נחמן היה איש חולה עוד מנעוריו, ומחמת זה היה נוהג לפרוש ממאכלים שאינם בריאים, והיה נוהג להחליף את לחמו הרך והטרי בעד לחם קשה, וכן היה שותה תה מחמת שהיא טובה לחולי המעיים. והיה אומר: אחר שאסר עלינו רבינו לפנות לרופאים ולהשתמש ברפואותיהם, עלינו להשתדל ולהקפיד לאכול רק את הדברים הבריאים" (שיח שרפי קודש ח"ג, תקלט).

ולא זו בלבד, אלא שגם ברוחניות, מזיקה מאד האכילה היתירה. כי מאחר שעושה מעשה בהמה ואוכל יותר מצרכו, הרי הוא יורד ממדרגת אדם שהוא הדעת, ונופל לאהבה ויראה נפולה רחמנא ליצלן (עיין באריכות בשיחות הר"ן שיחה קמ"ג).

ובכלל, האכילה היתירה מחזקת את הסטרא אחרא, ומגבירה את כח היצר הרע, רחמנא ליצלן. כי 'מזונא דגופא' מחליש 'מזונא דנשמתא' (עיין ליקוטי מוהר"ן תניינא תורה ח'). וכפי שיכול כל אחד לראות עד כמה גורמת לו האכילה היתירה להתגברות היצר [וראה דברים מופלאים שכתב הגה"ק מטשעהרין בספרו 'נחת השולחן' (יורה דעה סימן קפג) ובתוך דבריו כתב: "יש שיודע בנפשו שלפעמים כשנכשל באיזה אכילה ושתיה יתירה, וכיוצא באיזה דבר גופני, אזי מתגרה יצרו בו ביותר. בפרט כשהוא יודע שנכשל כבר כמה פעמים ח"ו ע"י דברים כאלו, ע"כ מלבד שצריך ליזהר להישמר מזה הרבה, אף גם כשכבר נכשל ח"ו עוד הפעם בענין הגופני הזה, אף שהוא דבר של רשות והיתר, אעפ"כ צריך אח"כ תיכף בדיקה וזהירות יתירה ביותר, ולחפש בעצמו אם לא נאחז בו עי"ז אחיזת היצה"ר" עיי"ש].

ולא רק לעצמו גורם בזה רעה, אלא אף לצדיק. שכן: "מילוי כריסם של המון עם, גורם לאבדת הצדיק" (ספר המידות, צדיק קסח).

סוף דבר הכל נשמע: "שומר פיו" - מלאכול אכילה יתירה ומזיקה - "שומר מצרות נפשו". [וכלשון ה'קיצור שולחן ערוך' (סימן לב, סעיף ג): "ורוב החולאים הבאים על האדם אינם, אלא או מפני מאכלים רעים, או מפני שהוא ממלא בטנו ואוכל אכילה גסה אפילו ממאכלים טובים. הוא ששלמה אמר בחכמתו 'שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו'. כלומר, שומר פיו מלאכול מאכל רע או מלשבוע, ולשונו מלדבר אלא בצרכיו". (והוא מלשון הרמב"ם).

ועיין באלשיך הקדוש שכתב על פסוק זה, וז"ל: "הנה אומרו פיו ולשונו יראה כפל ענין, אך יזהיר על מותרי מאכל פיו ומותרי מענה לשון. וילמדנו דעת בל יאמר איש, כי שומר פיו ממותרי מאכלות ואת לשונו מדברי מותר, את גופו ובשרו הוא שומר מתחלואים המתרגשים מריבוי מאכל, וגם את עצמו ובשרו הוא שומר בשימור לשונו מהביע רעות, מרגשת אנשי ריבו וחבורות פצעי שומע חרפתו, אך את נפשו לא היה פוגם. על כן אמר שלמה בחכמתו, דע איפוא בני, כי שומר פיו ולשונו לא מצרות גופו לבדם הוא נשמר, כי אם גם מצרות נפשו, כי ממותרי מאכלות יפותה אחר יתר תאות אשר שנא ה' ומשחית נפשו, וכן שומר לשונו, כי אין קצה לצרות המרגשות מלשון יתירה"].

ההנהגה למעשה לכל אחד

והנה, למעשה: כמות האכילה הנצרכת לקיום הגוף, משתנה מאדם לאדם; יש הנצרכים לאכילה מרובה יותר, ויש הנצרכים לפחות. וגם באדם אחד, משתנה הדבר מזמן לזמן. [ראה לדוגמא ב'קיצור שולחן ערוך' (סימן לב, סעיף ה) על החילוק בין קיץ לחורף, וז"ל: "בימי החום נחלשים כלי העיכול מן החום, ועל כן ראוי שיהיה שיעור האכילה בימי החום פחות מבימי הקור. ושיערו חכמי הרופאים לאכול בימות החמה רק שני שלישים ממה שהוא אוכל בימות הגשמים". וכמו כן, יש חילוק בין ימי הנעורים לימי הזקנה, כמו שכתב שם (סעיף ד): "האדם בנעוריו כח העיכול שלו חזק, ועל כן צריך מזון תדיר יותר מן האיש אשר הוא באמצע ימיו. והזקן לחלישת כוחו, צריך שיהיה מאכלו קל ומעט בכמות, ורב באיכות להחזקת כוחו"].

ולכן לא קבעה התורה שיעור קבוע כמה יש לאכול, אלא הזהירה אותנו באופן כללי שלא יאכל כל אחד אלא כפי הנצרך לו, לפי טבעו ולפי העת והשעה, ולא יותר.

וכלשונו הזהב של השל"ה הקדוש (עשרה מאמרות, המאמר השביעי, אות יג): "הנה בודאי כל המותרות, אף שהוא מן המותר, הוא אסור, כגון אכילה יתירה ... ומה שלא הזהירה התורה על זה בפרטיות כמו שאר אזהרות, כי בלתי אפשרי להודיע הכל, כי כל אדם משתנה לאלף אלפי אלפים השתנות, אם כן כל אדם היה צריך לתורה בפני עצמו, וגם אדם אחד בכל עת ובכל שעה ישתנה. למשל לענין אכילה, לזה נקרא מוֹתָר כשאוכל יותר מחצי ליטרא, ולזה מצד טבעו אינו מוֹתָר רק כשיאכל יותר מליטרא, ולפעמים באדם עצמו משתנה, הכל לפי הזמן והעת והשעה. ואילו היו כל טבע בני אדם שוין וכל העתות שוות, היה התורה כותבת באזהרה 'כזה השיעור תאכל ולא יותר', אבל מאחר שיש השתנות, הוצרכה התורה להודיע דרך כלל: אני מצוה לך להיות קדוש ופרוש בכל מה שתתבונן בך שהוא מותרות לפי העת והשעה תפרוש ממנו".

אמנם, זאת יש לדעת, שגם אם נדמה לאדם שהוא מוכרח לאכול כך וכך, אין הדבר מוכח כלל, כי יתכן שאין זה אלא מחמת ההרגל שהורגל בו. כי כְּשֶׁשִּׁכְלוֹ של האדם קטן ומצומצם, נדמה לו שהוא חייב לאכול כפי שהורגל, ערב ובוקר וצהריים. בו בזמן שאליבא דאמת, הוא יכול לצמצם וּלְמַעֵט הרבה.

[כפי שמובן מתוך לשונו של מוהרנ"ת, תוך כדי סיפורו על רבינו בספר שבחי הר"ן (אות א): "בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרוש מהעולם ורצה לשבר תאות אכילה, אך עדיין היה בשכל קטן ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכול בבקר ובצהרים וכו'. על כן יישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהיינו שלא יהיה לועס מה שיאכל, רק יבלע כמות שהוא, כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו"].

ולא זו בלבד, אלא שהבחירה ביד האדם למעט לאט לאט מכמות אכילתו, וכפי שעשה רבינו שהכריח והרגיל את עצמו בכל פעם לאכול פחות ממה שהיה אוכל תחילה, שוב ושוב, "עד שהייתה אכילתו פחותה ומעוטה מאד מאד, בתכלית הצמצום והמיעוט".

וכמסופר באריכות ב'שבחי הר"ן' (אות כא) והרי מעט מהמסופר שם: "וגודל קדושתו בפרישות תאוות אכילה היה מפורסם לעין כל, כי לא היה אוכל כלל, וגם מעט שהיה אוכל היה בהכרח גדול מאד, והוכרח להכריח עצמו בכל הכוחות כדי לאכול מעט כדי שיהיה לו איזה כח לחיות. ואמר שבתחילה התחיל לשבר תאוות אכילה, דהיינו שהיה מכריח עצמו והרגיל עצמו לאכול פחות ממה שהיה אוכל תחילה. וכשנעשה רגיל בזה שיאכל פחות מקודם, ראה שגם עדיין יש לו תאוה בזאת האכילה אף על פי שהיא פחותה מקודם. והתחיל שוב לשבר תאוותו ולאכול עוד פחות מזה. ואחר כך ראה שגם זה תאוה, ואכל עוד יותר פחות. וכן אחר כך ראה שגם בזה יש לו תאוה עדיין, ואכל עוד יותר פחות. ובדרך זה נהג עד שהיה אכילתו פחותה ומעוטה מאד מאד בתכלית הצמצום והמיעוט אשר אי אפשר לבאר. ואחר כך יישב עצמו שאף על פי שאכילתו מעוטה מאד, אף על פי כן עדיין יש לו תאוה בזה המעט שאוכל, והתגבר עצמו ושבר התאוה גם בזה המעט. עד ששבר תאוות אכילה לגמרי, ויצא מהתאוה לגמרי בתכלית הקדושה, עד שלא היה לו שום תאוה כלל וכלל לא.

ובין כך ובין כך שהיה פורש עצמו כל כך מהאכילה, מחמת זה לא היה יכול עוד לאכול כלל. וכפי הנראה מדבריו היה, שאחר כך היה לו כח לאכול בקדושה בלי תאוה כלל, אפילו אם היה אוכל הרבה, אבל כבר לא היה יכול לאכול מחמת רגילותו שהרגיל עצמו באכילה פחותה ומעוטה מאד.

ואמר, שאחר כך על הים בעת שנסע לארץ ישראל, אז ראה שאין לו שום חיות משום דבר, אזי הכריח עצמו לאכול קצת, ומאז והלאה הורגל לאכול קצת. אבל קודם לזה לא היה אוכל אפילו אכילה פחותה כזו, כי באמת גם אחר כך, אחר שהיה על הים, הייתה אכילתו גם כן מעוטה מאד מאד, ומקודם גם שיעור פחות כזה לא היה אוכל".

מאידך גיסא, יש להיזהר מאד שלא להחליש ולהחליא את הגוף על ידי מיעוט אכילה. כי "תיקון הגוף קודם לתיקון הנפש" (ספר המידות, תשובה פד), וצריכים לשמור מאד על בריאות הגוף, ולא לשמוע ליצר הרע המתלבש במצוות ומפתה את יראי ה' שיחלישו את גופם בסיגופים ומיעוט אכילה (וראה בזה מכתב נפלא וארוך ב'מכתבי שמואל' מכתב נ"ו).

ובפרט, בזמן חולי וחולשה, צריך האדם להיזהר מאד להבריא את גופו במאכלים ומשקאות המבריאים ומחזקים את הגוף (עיין שיש"ק ב, מג. ועיין 'עלים לתרופה' במכתבי רבינו מכתב ח').

וגם כאשר הגוף בריא - אם הוא מרעיב ומצמיא את עצמו יותר מיכולתו, הרי זה מזיק להרחבת הדעת שלו. וכמו שכתב הגרי"מ שליט"א: "אמנם צריכים לדעת כי ע"י שהאדם מרעיב או מצמיא את עצמו, זה ג"כ מונע מאתו הרחבת הדעת, וצריכים להתנהג בזה בדעת ובהשכל. וע"י הברכות והנימוס והסדר של הכמות, מעלה עי"ז ניצוצי קדושה רבים מאד, ויש לו מזה טובות בגוף ונפש" (אוסף מכתבים, מכתב קכג).

ולפעמים, כשהאדם מתאפק מלאכול ויושב ולומד מתוך צער, כשמחשבתו נתונה על האכילה שנמנעת ממנו עדיף שילך לאכול ויחדל מלחשוב על האכילה... וזה, ע"פ המסופר בספר 'אבניה ברזל' (שיחות וסיפורים ממוהרנ"ת, אות לז): "פעם אחת ראה מוהרנ"ת זצוק"ל את אחד שיושב ולומד אחר התפילה, אבל יש לו צער גדול מהרעבון. ואמר לו מוהרנ"ת: הער שוין אויף האבין תאות אכילה [= תפסיק כבר שיהיה לך תאות אכילה]".

והגדר הנכון בזה אי אפשר לכתוב ולא לומר לזולת, אלא ערום יעשה בדעת, לבלי לנטות לא לימין ולא לשמאל; מצד אחד, לא להחליש את הגוף. ומאידך, לא להימשך אחר תאוות אכילה מתוך תירוצים של שמירה על בריאות הגוף. אלא "נאכל לבד לקיום נפשותינו ולמעט תאוות טבענו".

[וראה את תפילתו של רבי אפרים ב"ר נפתלי, תלמיד מוהרנ"ת, ששופך לבו לפני ה' שהיצר מפתה אותו לעת זקנתו שהוא צריך לאכול הרבה. והוא לא נתן להטעות את עצמו, וביקש גם אז מה' שיעזרהו למעט באכילתו. וז"ל (תפילות הבוקר, תפילה ג): "ואזכה שאבטל תאוות אכילה ושתיה מאתי, כי אתה ידעת איך התגברו עלי אלו ראשי התאוות, ובפרט לעת זקנתי שהבעל דבר מטעה אותי שאני צריך לאכול הרבה, אבל באמת לא על הלחם לבד יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם, וכל התאוות הם מותרות, רק אזכה להסתפק במועט, ובפרט באכילה ושתיה, לאכול לבד לקיום נפשנו ולמעט תאוות טבענו"].

יזכנו ה' בחג הסוכות הזה לקבל דעת דקדושה, להינצל מתאוות אכילה ולאכול בכמות הנכונה והמדויקת עבורנו, בקדושה וטהרה, לטוב לנו כל הימים.

More in this printout

View the whole printout