Skip to content
קרני אור

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה'

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

ראש השנה, יום כיפור, סוכות הושענא רבא, שמחת תורה... והא כבר מבולבל קצת; יום אחד בוכים, מתוודים וצועקים, וכבר שמחים ורוקדים, שוב צועקים ובוכים, ושוב רוקדים ושמחים, איך כל אלו משתלבים יחד?

בכל שנה ושנה אנו עוסקים בתחילת השנה בייסוד התשובה; ביום הראשון של ראש השנה, מיד בתחילת הבריאה, נכשל אדם הראשון בחטא הנורא על ידי הנחש הקדמוני, ומאז ועד עתה עוסקים בזמנים אלו לתקן את חטאו ולשוב בתשובה. אין זה רק תיקון לחטאו של אדם הראשון, אלא תיקון נפשינו גם כן, כי מאז החטא ההוא החל הרע לשלוט באדם. "כי חטא אדם הראשון כולל כל החטאים שבעולם" (ליקוטי הלכות, תחומין ו, ה). "ובראש השנה הוא התיקון של חטא אדם הראשון ושל כל החטאים שבכל דור ודור, כי ראש השנה בו ביום נברא אדם הראשון וחטא בעץ הדעת, והוא יום ראשון לעשרת ימי תשובה יום ראשון בשנה" (שם, תפילת ערבית ד, יד).

תיקון זה כאמור נעשה מדי שנה בשנה מעט מעט, וגם לא נגמר מיד בראש השנה אלא נמשך עד אחר שמיני עצרת. וכדבריו של רבי נתן (שם, ראש חודש ה-ב) לענין אדם הראשון, שמחמת חטאו "אנו צריכים בכל שנה לעסוק בתיקון זה מעט מעט עד ביאת הגואל, וגם המעט שמתקנים בכל שנה אינו נגמר ביום אחד, כי אם מראש השנה עד שמיני עצרת".

כל אחד מימים קדושים אלו נוטל חלקו המיוחד בתיקון זה, וכולם עולים בקנה אחד של בנין התשובה השלימה. התשובה מורכבת כידוע משני חלקים עיקריים: החרטה על העבר, והקבלה על העתיד. רבינו הקדוש מביא (בליקוטי מוהר"ן ח"א, סו): "עיקר התשובה היא חרטה שמתחרט על העבירה", ובד בבד הוא אומר (שיחות הר"ן, עא) "שעיקר התשובה הוא לבל יעשה עוד מכאן ולהבא". העיקר הראשון מתייחס לתיקון העבר והחלק השני פונה לבנין העתיד, ורק כך נחשב לאדם ששב בתשובה שלמה, כאשר עוקר את פגמי העבר וסולל דרך לעתיד הטוב.

הצעקה והבכיה עם הווידויים מתייחסים בעיקר אל העבר, ולעומת זאת השמחה מתייחסת בעיקר לבנין העתיד. [על אף שגם הבכיה על העבר זקוקה לשמחה, וכמו שמובא הרבה בכתבי רבינו הקדוש ותלמידיו, וכמו לדוגמא בליקוטי הלכות (הודאה ו, עא): "שצריך האדם כל ימי חייו להתגבר להפוך כל מיני עצבות לשמחה, שעל ידי זה עיקר התשובה שבאה על ידי ישוב הדעת שהוא על ידי שמחה". וכך גם ההצלה על העתיד תלויה בריבוי בכיה ותחנונים, וכמו שרבי נתן מרבה לעורר, וכמו לדוגמא (שם, ברכות השחר ג, ד): "כל מה שהנפש יקרה וגבוהה ביותר מתגבר עליו היצר הרע ביותר כו' ואין שום עצה ותקנה להינצל מכל זה כי אם על ידי ריבוי תפילות ותחנונים בלי שיעור כל ימי חייו". אולם בכלליות, דרך התשובה על העבר הוא הבכי והווידוי, ובנין העתיד הוא על ידי השמחה].

הבכיה והצעקה בימים הנוראים באים בעיקר לתיקון העבר, והשמחה בהם ובימי חג הסוכות באה להעמיד יסוד איתן על העתיד. נדמה לאדם שהוא נכשל בעבירות ר"ל מכת התאווה הבוערת בו, אבל לאמיתו של דבר עיקר הכח לחטיא נובע מהעצבות, וכמו שגילה רבינו הקדוש (ליקוטי מוהר"ן, קפט): "עיקר נשיכת הנחש הוא עצבות ועצלות". בכח זה החטיא הנחש הקדמוני את אדם הראשון, ומשם שורש פורה ראש ולענה לכל חטא ועוון במשך כל הדורות כולם, וכך מאיר את עינינו רבי נתן (בליקוטי הלכות, נפילת אפים ד, ד): "פגם עץ הדעת טוב ורע, על ידי זה נמשך זוהמת הנחש, ועיקר זוהמת הנחש הוא בחינת עצבות ומרה שחורה שמתגברים בכל עת על ישראל ואינם מניחים אותם לשמוח, כי עיקר הסטרא אחרא הוא עצבות שזה נמשך מפגם עץ הדעת בחינת 'בעצבון תאכלנה' שנגזר אז, כי עיקר הקדושה הוא שמחה, דהיינו לשמוח בהשם יתברך".

אם רצונינו לייסד את העיקר השני בתשובה - שמכאן ולהבא לא נחטא - חובתינו להעמיד נכונה את יסוד השמחה בה' ובתורתו ובמצוותיו, רק כך ניתן לשוב בתשובה ולומר למשחית הרף מכאן ואילך. וכדבריו הברורים של רבי נתן (שם, שבת ז-מה): "וזה עיקר תיקון דרכי התשובה, כי עיקר התשובה לשוב נפשו לשורשה, ושורש נפשות ישראל הוא בחינת שמחה, וכל עיקר פגם כל העבירות הוא בחינת עצבות, שמשם נמשכים כל העבירות. ועל כן עבירה גוררת עבירה, כי העבירה נמשך מבחינת זוהמת הנחש, שהוא בחינת 'בעצבון תאכלנה', היפך קדושת השמחה שהוא לשמוח בה' יתברך, וכשעובר עבירה ח"ו נמשך עליו עצבות, בחינת 'אדאג מחטאתי', ומחמת התגברות העצבות יותר גוררת עבירה יותר".

(המשך בעמוד י"ב)

More in this printout

View the whole printout