Skip to content
קרני אור

להיכלל יחד עם כלל ישראל!

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

היו"ט בעצמו קורא אלוקות

אשרינו מה טוב חלקנו, ומה נעים גורלנו, ומה יפה ירושתנו, אשר בחר בנו בכל עם, ורוממנו מכל לשון, ותתן לנו ה' אלוקנו באהבה מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון, את יום חג הסוכות הזה, זמן שמחתנו מקרא קודש. ומבאר רבינו (תו' ד' תניינא) דמקרא קודש הכוונה שהיו"ט בעצמו קורא קודש, דהיינו את "ההייליגקיט" של התוה"ק, ואת "ההייליגקייט" של כלל ישראל, את "ההייליגקיט" של המועדים, ואת "ההייליגקיט" של הצדיקים. וביותר בחג הסוכות שיחודו הוא בזה שמאוחד החג הזה עם הז' רועים באופן מיוחד ביותר, והני ז' רועים הם האושפיזין הבאים להתארח אצל סוכתו של כל אחד ואחד מישראל בפועל ממש, ולכך בחג זה הוא הזמן המוכשר ביתר שאת להיכלל עמהם ובקדושתם.

בכח הצדיקים יגיע האדם למעלות רמות

וכבר כתב רבינו (לקו"מ כב) שעיקר אחיזתן וקדושתן של ישראל הוא אצל הז' רועים והכל נשפע מהם, וכל מנהיגי הדורות עד היום הזה נכללים בהם, ומהותם הוא 'אמונה', ובכל עת האמינו בהשי"ת באופן מופלא, ותוקף אמונתם היא גם בהווה ומשפיעה גם לעתיד. ומבאר רבינו עוד שבזכות כח הצדיקים בא האדם לידי שמחה ולידי אהבה דקדושה, וזוכה להיכלל בהני שבעה רועים.

בכח האחדות והאהבה לכל אחד מישראל מתקבלת התפילה ביותר

ובשם האר"י ז"ל מובא כי לפני גשת האדם אל עבודת התפילה, עליו לקבל על עצמו מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ויש לאהוב כל אחד ואחד מישראל, ובזה תעלה תפילתו כראוי ובכל אשר יפנה יצליח. וזאת היות ונכללת תפילתו עם כל תפילות ישראל יחדיו, והגם שאין תפילתו זכה כ"כ ונקיה כראוי, ומלאה פניות ופגמים, מ"מ היות ומאוחד הוא עם כל כלל ישראל הרי שתוקף פעולת המצוה של אהבת ישראל גורמת שנחשב כמושלם ולכך עולה תפילתו למעלה כראוי ופועלת מה שיכולה לפעול בשלימות, ועושה פירות ומצליח האדם בכל אשר יפנה. וכן איתא ג"כ בנועם אלימלך (דברים א) שיש עצה האיך לבוא אל אמיתת עבודת ה', ובפרט שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וא"כ נפגמים איברי האדם בחטאיו ואיך יעשה עמהם דבר שבקדושה כראוי. אבל כשקושר את עצמו עם כללות ישראל שעליהם נאמר 'ועמך כולם צדיקים' שבכלליות הם נחשבים רק לצדיקים, אז נקשרים גם האיברים שנפגמו בכלליות ישראל ונתקן בקדושה עליונה, ואז יכול לעשות את המצוה באופן הראוי ביותר.

בכח התכללות לנשמות ישראל יש תשובה ניצחת למלאכי השרת

ובגמ' שבת (פח ע"ב) איתא: "אמר ר' יהושע בן לוי בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה, רבונו של עולם מה לילוד אישה בנינו, אמר להם לקבל התורה בא, אמרו לפניו ריבונו של עולם מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, אמר הקב"ה למשה החזר להם תשובה, אמר ריבונו של עולם מתיירא אני שלא ישרפוני בהבל פיהם, אמר הקב"ה למשה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה". ויש להבין, דמה יועיל למשה שיאחז בכסא כבודו יתברך? ומבאר רבינו (לקו"מ תנינא תורה א) דהכוונה בזה שיאחז ויתלה את עצמו בנשמות ישראל ששורשם חצוב מכסא הכבוד. וזוהי תשובה ניצחת לטענת מלאכי השרת, היות וכל מטרת הבריאה וכל קיום העולם תלוי בישראל, וכדאיתא בגמ' (תענית ג ע"ב) שיש ד' רוחות בשמים ואין להם קיום בלא ישראל, כל קיום העולם תלוי בהם וכמובא ברש"י (בראשית א א) עה"פ בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ, "בשביל התורה שנקרא ראשית ובשביל ישראל שנקראו ראשית", ובעבורם ובשבילם ברא ה' את השמים ואת הארץ, כל הבריאה כולה בעבור ישראל, לזה כשאוחזים בכסא הכבוד ונאחזים בשורש נשמות ישראל, יש תשובה ניצחת למלאכי השרת. וזהו דבר פלא, שהרי משה רבינו היה שקול כנגד כל ישראל, ומ"מ היה צריך כשענה את תשובתו למלאכי השרת להיאחז בנשמות ישראל, והוא בעצמו ובגודל כוחו לא היה בר יכולת לענות להם, וזהו היות ומעלת בנ"י גדולה מאוד, וכל העולם נבנה בעבורם, והם קומת ישראל מרישא ועד סיפא, וכוחם כה רב עד שאפשר להישען בשרשם ולענות תשובה לטענת המלאכים. וכשיש אהבה אמיתית בתוך כלל ישראל, אזי לכל אחד מהם יש מעלות לאין גבול. אוצרות אוצרות לאין קץ אצורים בכל א' עד שהיהודי בעצמו אינו משיג רום מעלתו הגבוהה, וזהו כשיש אהבה ואחדות בישראל, שאהבת ישראל היא התשובה למלאכי השרת.

המקושר לצדיקים זוכה לתואר "אחי ורעי"

וכתב רבינו הק' גבי מעלת ההתקשרות לצדיקים, שהצדיקים מעלת שורש נשמתם גבוהה מאוד ולכך כל הנכללים עמהם זוכים להכלל בשורש נשמתם ולמעלתם הגדולה, וכמבואר בשם הנועם אלימלך הנ"ל דכשנכללים עם בחינת הצדיקים אזי נחשבת העשיה לעשיה בשלימות ואין שום פגם בעשיתם והכל מתוקן באופן הטוב והמושלם. ובשער הכוונות כתב האר"י ז"ל (כוונות קריאת שמע דרוש ו) דמעלת הצדיקים הוא לאין קץ, ונקראים בשם אחי ורעי, כזה אהבה וקרבה יש בינם להשי"ת, ובאם נתקשר כראוי אל הצדיקים הרי שגם אנו נזכה להכלל בתואר אחי ורעי ובתוקף אהבה שיש לצדיקים עם השי"ת. ומן הראוי לציין את דברי ר' שמעון בן לקיש (ירושלמי ברכות פרק ט) דהנה כשיש לאדם קרוב ונכבד ועשיר ובעל שם, הרי שנהנה האדם לספר לכל שהוא קרובו ובן משפחתו, אבל כשיש לאדם קרוב שהוא חסר מזל ואינו מוצלח כלל הרי שאין מספר כלל כי אותו קרוב הינו קרובו ומתבייש בזה מאוד, אבל הקב"ה אינו מתבייש בעמו ישראל כלל, והגם שיש בהם הרחוקים מאוד בעשיתם ובהתנהגותם, וקורא לכל יהודי באשר הוא בשם אחי ורעי, וכדכתיב (תהילים קכב ח) "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך". ויתכן דזה שכל יהודי מכונה בתואר אחי ורעי תלוי בהתקשרות לצדיקים הנ"ל, שכל המקושר בהם ונכלל בקומתם, והם נחשבים בתואר המיוחד 'אחי ורעי', זוכה גם הוא לתיקונו ולהיכלל בהם ובתוארם הנפלא אחי ורעי. וכמו שאנו אומרים בברכת המזון "כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב כן יברך אותנו כולנו יחד", דכשאנו נכללים יחד עם האבות הק' ובקומתם, יכולים גם אנו לזכות לאותה הברכה שנתברכו הם לפום דרגתם הגבוהה מהשי"ת, וזוהי יחודן וסגולתן של ישראל.

ישראל קודמים לתורה

בתנא דבי אליהו מובא (פרק יד) שאמר לו אחד שיש ב' דברים שהשי"ת אוהבן והם: התורה וישראל, ושאל את אליהו הנביא מי קודם למי, והשיב לו כי דרכן של בני אדם לומר כי התורה קודמת שנאמר (משלי ח כב) "ה' קנני ראשית דרכו", ואני אומר ישראל קודמים שנאמר (ירמיה ב ג) קודש ישראל לה' ראשית תבואתו, ונאמר עוד כי אתכם בחרתי מכל העמים, אמר ר' שמעון בר יוחאי התורה קודמת לישראל מק"ו דמה התורה הקדושה קיימת לעד ולנצח נצחים, ישראל שהתורה נבראה בעבורם אינו דין שיהיו קיימין לעד ולנצח נצחים.

גם הקלים מישראל מוסרים נפשם להשי"ת

וזוהי מעלתן של ישראל לאין קץ, ויותר ממעלת התוה"ק וכאמור. וביעב"ץ מובא דבר פלא, שלפני כחמש מאות שנים היו גזירות קשות לישראל ופשוטי העם הקלים שבקלים מסרו נפשם על קידוש ה', כי בני ישראל באשר הם הינם בעלי נשמה גבוהה מאוד, ויופי נשמות הקלים שבהם בא לידי ביטוי במסירות נפש למען שמו יתברך. וסיפר לי יהודי ששמע מהחפץ חיים, אשר סיפר שהיה במקום אחד גזירה שכל היהודים הגרים שם יתלו על פתח ביתם שתי וערב, ובאם לא יקיימו זאת יהרגו אותם במיתה משונה, והיה שם יהודי אשר היה רחוק מאוד משמירת יהדותו והגם שלא נצטוו בני העיירה על עבודת ע"ז בפועל אלא ורק היו צריכים להציב על פתח הבית את השתי וערב בלבד, התנגד לכך בתוקף, הגם שידע כי ישלם ע"כ בחייו. ואכן לבסוף הרגוהו הגויים באופן משונה, ונעקד להשי"ת וקידש שמו יתברך ברבים. זהו ישראל אשר בך אתפאר, ודווקא הפשוטים שבהם, הם הם המבטאים את גדולת ישראל באופן נפלא ביותר, וכמו שמבאר רבינו (לקו"מ כא) עה"פ בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה (דברים זו).

המבחן האמיתי לאמיתיות האדם

למעשה, כל יהודי חפץ לעובדו יתברך בתכלית השלימות, אף אחד אינו רוצה להיכשל בעוונות ולהתנתק מאיתו יתברך רח"ל, אבל יש הרבה ניסיונות ומעברים בעולם, והגוף שבתוכו נמצא נשמת היהודי שבנו מלא בתאוות ובמידות רעות, ואנו שרויים בגלות באופן פרטי וכללי, וכיון שכך קשה לאדם לדעת את תוקף אמיתיותו בעבודת השי"ת. אלא שיש מבחן שיכול האדם לבחון את עצמו היכן הוא עומד, ולדוגמה בה' הימים שבין יוה"כ לסוכות זהו הזמן שבו אין השי"ת מחשב את העוונות כלל, היות ובעת הזאת כל ישראל שקועים במצוות ומעשים טובים, מוזילים הם הרבה ממון לבנית הסוכה ולקנית הד' מינים באופן מהודר, ולנוי סוכה ושמחת יו"ט, ולזה אין מחשבין העוונות אז ומוחלים לישראל על הכל. וזהו רש"י מפורש עה"פ מלך אסור ברהטים (שה"ש זו) שעולה על הני ה' ימים שבהם נמצא השי"ת ועומד אצל ישראל העסוקים במצוות והיינו מלך אסור ברהטים שקשור הוא ומאוגד בישראל העושים מצוותיו למען שמו יתברך, וכל זה הוא לפני הסוכות, ובסוכות עצמו שכבר יושבים בתוך הסוכה ויש כבר את הד' מינים וכו'. מה נותן אז לישראל את הקרבה לה', הוי אומר תוקף הרצון שיש לכל אחד מישראל לקיים את שמחת היו"ט כראוי, לשבת עם האושפיזין יחדיו, וכו' והגם שהיות ואנו נמצאים בגלות ולכך אין מניחים לנו להגיע לזה בשלימות אבל עצם הרצונות נחשבים למאוד, יותר מעצם העשיה. אלא שאז, כשרואים אנו את זולתנו אשר כן מצליח להתעלות ולקיים מצות החג כראוי, אזי אז המבחן הנכון היכן אנו אוחזים בעבודת השי"ת, האם שמחים אנו בהצלחת האחר וממש אוהבים את עבודת השי"ת שבו או ההיפך, דהרי מי שיש לו אב אהוב ובא אחר ועושה לאב פעולות שמהנות אותו, הרי שגם הבן ישמח בזה ויאהבו, היות ועושה לאביו האהוב נח"ר, וה"ה בעבודת השי"ת באם כל מטרתנו הוא לעשות נח"ר למענו יתברך אין בכך שום נפקא מינה מי עושה זאת אני או האחר ולכך זהו המבחן הנכון מהו המטרה העומדת לנגדי בעבודת ה', האם המטרה היא לעשות נח"ר לבורא יתברך שמו, וא"כ גם כשאני צריך רק להסתפק בעבודת הרצון (שהיא גבוהה למאוד) וחברי הוא הזוכה להגיע לידי עשיה בשלימות האם הדבר משמחני שיש להשי"ת עבודה נפלאה זו, או שהדבר מביא אותי לידי צער מדוע אין אני זוכה לעבודת השי"ת כמו חברי.

הדן את חברו לכף זכות מועיל לעצמו וגם לחברו

ודאייתינן להכי, יש להתרגל לשמוח בכל הטוב שיש לשני, כסף, פרנסה, ילדים וכו' בלא שום חשבון מה יש לי. יש מאמר בלקו"מ (קיג) בשם הבעש"ט עה"פ ונפרעים לו לאדם שלא מדעתו, וז"ל: "כי קודם כל גזר דין שבעולם ח"ו מאספין כל העולם אם מסכימין להדין ההוא, ואף את האיש בעצמו שנגזר עליו הדין שואלים אותו האם הוא מסכים, אזי נגמר הדין ח"ו, הענין כי מטעין אותו בכל אחד ושואלים אותו על כיוצא בו, והוא פוסק הדין, ואזי נגמר הדין". ולפי"ז, כשדן את חברו לזכות ורק רואה מעלותיו והנקודות הטובות שיש לו ושמח בכל אשר לרעהו אז זוכה שגם לעצמו נמחקים הדינים וזוכה לשפע רב ברוחניות ובגשמיות, וכנאמר (משלי כב ט) "טוב עין הוא יבורך" דכששמחים עם השני מתברכים ברוב שפע עד בלי די, כי אהבת ישראל הינה סגולה נפלאה וזוכים על ידה להצלחה בכל. וכשדנים את השני לכף זכות יש לדעת כי גם אם יש בו עוולה מ"מ יש בו גם הרבה טוב, ויתכן כי הוא שוגג וכלל אינו מבין את חומרת מעשיו. ואין הכוונה שבזה שדן את חברו לכף זכות הרי שנמחק העוולה, דאין נמחק בלא תשובה, אבל מ"מ הטוב שבו גובר ולכך מצליח ביתר שאת לשוב ולהתקרב מחדש להשי"ת. ובזכות זאת ניצל ממות. זהו מעלת היהודי שיש בו יכולות גבוהות מאוד, ויש בוודאי אם יאלו לו בפירוש על עצמו בוודאי יכחיש ויאמר שאין הדין כן, אך מטעין אותו בכל אחד את הכח לעורר את נקודת החבר ולגרום לו עי"ז להתעלות יותר מכפי שהינו כעת. (והצדקה שנתן אותו האדם לחברו היה מסוג הצדקה של "יהודים" רחמנים ובעלי חסדים, דהרי גם בלא החסד הנ"ל היה אותו פועל אוכל לשובע נפשו ואינו חסר מאומה, אבל היה אוכל בבושה וביזיון, והתאמץ אותו אדם בכדי שלא רק יוכל לאכול רק שיאכל בנחת בלא ביזיון, ובזכות זאת זכה לעצמו את חייו וניצול). זהו כוחו של היהודי אשר ביכולתו להגיע לידי מעלות רמות, ורק בלבולו וטעותו גורמים לו לחשוב כביכול ואינו בר יכולת להתעלות וכי אין ביכולתו להגיע לידי עשיה נאמנה, אכן באם יאמין בכח הקדושה שבו, ובכח אמונת ישראל, ובכח אמונה בצדיקי האמת, אז יוכל לידע מיכולתו ומרום מעלתו ובזכות ההתקשרות לצדיקים יצליח ויומתקו כל הדינים מעליו ויבא לידי תקונו בלא שום ספק כלל.

דיבור טוב על יהודי משפיע עליו להתנהג בטוב

ומובא בגמ' (שבת קנו ע"ב) מעשה בשמואל שהיה חוזה בכוכבים וישב עם אבלט שהיה נכרי וגם הוא היה חוזה בכוכבים, וראו אדם הבא למולם והולך לעבודתו הביט אבלט בפניו וראה את מזלו ואמר לשמואל הנה אדם זה הולך לעבודתו אבל לא ישוב ממנה, היות וראה כי לפי מזלו בן מיתה הוא, השיב לו שמואל דאם יהודי הוא אזי כן ישוב, דישראל למעלה מהמזל, ובאמת לעת ערב ראו את האדם הלזה חוזר חי וקיים, ראה אבלט כי נושא הוא על כתיפו ערמת קנים, וביקש ממנו לבדוק את הערימה, ומצא שם נחש מת שנחתך בעת שקיצץ האדם הנ"ל את הקנים, ונחש זה היה אמור לפי ראית אבלט בכוכבים להכיש את האדם הנ"ל ולהמיתו. שאל אותו שמואל איזה מעשה טוב עשית היום, וסיפר לו האדם הנ"ל כי עובדים הם ביחד כמה פועלים ובעת המנוחה אוכלים הם יחדיו וכל אחד מביא מאכל מביתו ומערבין יחדיו והכל אוכלים מכל המאכלים, והנה מספר האדם הלז לשמואל כי ראה שאחד החברים לא הביא מביתו שום מאכל, והגם שהיה יכול לאכול עם כולם משאר המאכלים הרי שבוודאי היה מתבייש ואוכל בביזיון, ולכך הלך אותו אדם ועשה מעשה כדי להצילו מביזיון, ונטל את כל המאכלים מכולם ועירבן, וכשעמד ליד הפועל הנ"ל שלא הביא מאכל הכריז בקול על המאכל שהוא עצמו הביא מביתו כאילו אותו פועל הביאו ובכך גרם שיוכל הפועל הנ"ל לאכול עם כולם בלא בושה וביזיון, אמר לו שמואל דמעשה זה הצילו ממות לחיים וכדכתיב (משלי יב) וצדקה תציל ממות.

עוצם זכיתנו בהתקשרותנו לרבינו

ורבינו מבאר שם (לקו"מ רפב) דיש לדון גם את עצמו לכף זכות וגם את חברו, והא בהא תליא, דכשמורגל האדם לדון את עצמו לכף זכות אזי נקל לו יותר לדון גם את חברו לכף של זכות. אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו שאנו מקושרים לרבינו הק', שהוא הנחל הנובע מקור חכמה, והעיד על עצמו כי "מיין פייערל וועט טלואין ביז משיח וועט קומען", ואין הכוונה ח"ו שאחר ביאת המשיח לא, רק שעוד לפני ביאת המשיח יביא רבינו הק' כל אחד ואחד לידי גאולתו הפרטית, ואת כל כלל ישראל לידי משיח ממש. ורבינו הוא זה אשר מסר את נפשו ואת כל רצונותיו כדי להציל נפשות ישראל, ולהביא הארה לכל יהודי לפום דרגה דיליה, לרבות את הגרוע שבגרועים ממש, ומסירות נפשו של רבינו הק' המשיך כאלו פעולות נשגבות וכאלו הארות גבוהות לכל, מריש דרגין ועד סוף כל דרגין לרבות סוף סוף כל דרגין. ובאם אכן נאחוז את עצמינו בבורא העולם ונחזק את עצמינו כראוי בתוה"ק, ונתאחד עם כל כלל ישראל, אזי יעזור השי"ת ובזכות זאת יקוים בנו במהרה הפסוק "הושיעה את עמך וברך את נחלתך ורעם ונשאם עד העולם", ונזכה ל"והשיאנו ה' את ברכת מועדיך לחיים ולשלום, לשמחה ולששון, כאשר רצית ואמרת לברכנו", ונזכה לשנה טובה, וכל כלל ישראל יוושעו בכל מחסורם, בני חיי ומזוני, בריאות, התקרבות להשי"ת, התקרבות לצדיקים, והתקרבות לתוה"ק ונזכה לישועות ברוחניות ובגשמיות. ובקרוב ממש תחזינה עינינו בשוב ה' לציון ברחמים, אמן.

ה' מעוז חיי ממי אפחד

כך, שמי שרוצה לעצור את הגלגל האכזרי הזה ולהתחיל לשוב בתשובה מכאן ולהבא, בהכרח שימלא אסמיו שמחה בה', ורק היא הנותנת כח לסור מרע ולעשות הטוב. חג הסוכות זמן שמחתינו - בכח מצוות היום של ישיבה בסוכה, יחד עם ארבעת המינים מעוררי השמחה, ושאר חלקי שמחת החג - נועדו להשלים את העיקר השני וההכרחי בתשובה: לשמוח לפני ה', לשמוח במצוות ולגרש את העצבות מלבנו. וסגולתה של שמחה קדושה זו בזמן קדוש זה, להמשיך השמחה לכל ימות השנה, שהיא עיקר כוחנו להיות בתשובה בכל השנה כולה. וכדבריו הבוערים של רבי נתן (שם, חזקת קרקעות ג-יא): "סוכה וארבעה מינים שמקיימים בסוכות זמן שמחתינו, הכל בשביל השמחה. כי סוכה הוא בחינת עולם הבא, שאנו ממשיכים על ידי מצות סוכה בחינת עולם הבא לתוך העולם הזה, כדי שנזכה להרגיש השמחה בחינת העולם הבא בתוך המצוות בעצמם. אבל עדיין אנו צריכין להמשיך השמחה לתוך הלב, כי אפשר שירגיש בחינת עולם הבא במוחו ודעתו, אבל לא בלבו, והעיקר הוא להרגיש השמחה בלב, ולזה אנו נוטלים ארבעה מינים ומנענעים בהם בכל הששה קצוות וכל הנענועים עד טבורא דלבא כדי להמשיך השמחה מהמח אל הלב, כדי להרגיש השמחה בעולם הזה ממש. ואז כשזוכים להרגיש השמחה בלב, זהו עיקר שלימות השמחה שזוכין לשמחה של עולם הבא בעולם הזה ממש בתוך הלב. וזה שכתוב 'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר וכו' ושמחתם לפני ה' אלקיכם', כי עיקר השמחה על ידי הארבעה מינים שעל ידי זה ממשיכים השמחה של מצוה לתוך העולם הזה, לתוך הגוף, שנזכה לעשות כל המצוות בכל השנה בשמחה גדולה מהמצוה בעצמה". נכריח עצמנו לקיים את ה'ושמחת בחגך' ואז אנו מובטחים ל"והיית אך שמח' בכל השנה כולה!

More in this printout

View the whole printout