אמרו ראשונים שכל הזהיר בשמחה של תורה ביום הזה בטוח שלא יפסוק תורה מזרעו, ומובא בספר יסוד ושורש העבודה (שער הי"א פרק ט"ז), ובספר שלמי חגיגה (דף רצ"ד ע"ב). וכ"כ הפלא יועץ (ערך חתן) המרבה לשמוח בשמחת תורה הוא סגולה נפלאה לזכות לו ולזרעו לכתרה של תורה. וצ"ב מה המדה במדה בזה, למה זוכה לבנים ת"ח ע"י ששמח בשמחת התורה.
ויש לבאר לפי מש"כ הלבוש (בסי' מ"ז) לפרש הא דאיתא בגמרא (נדרים דף פ"א) מפני מה אין מצוין ת"ח לצאת ת"ח מבניהן, שאין מברכין בתורה תחלה. ומביאה הגמרא ראיה לזה מהא דהקב"ה פירש דעל מה אבדה הארץ על שלא ברכו בתורה תחלה. ופירש הלבוש ד"על מה אבדה הארץ" היינו על מה אבדה הארץ את חכמיה שלא יוולדו בה עוד, ופירש הקב"ה על עזבם את תורתי וגו' ולא הלכו בה. ופירש ד"הלכו" הוא מלשון טיול ושעשוע, שלא החשיבו את התורה לטיול והנאה, ולא שמחו בשמחת התורה, ועל כן מדה כנגד מדה לא זכו לשלשלת הנמשך בה לעוסק בה לשמה, דכתיב (ישעי' נ"ט) "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ" וכו', ולא זכו לבנים ת"ח. ועל כן כתב הלבוש שמאוד מאוד צריך ליזהר להראות בברכת התורה שהתורה חשובה בעיניו ונהנה ממנה, דאל"כ שאינו משמח עמה ולא נהנה בה אלא היא בעיניו כאומנות בעלמא, אינו זוכה לבנים תלמידי חכמים, עכ"ד.
ולדברי הלבוש הדברים נפלאים, שלזכות לשלשלת הנמשך בה לעוסק בה לשמה, וכדכתיב (ישעי' נ"ט) "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ" וכו', הוא ע"י שמראה שהתורה חשובה בעיניו ושמח בה, ועל כן יותר האדם שמח בשמחת התורה יותר הוא מראה שהתורה חשובה בעיניו ונהנה ממנה, וע"י אהבת תורה הוא מתאחד בה וממילא שייך בה ירושה, וזוכה לברכת "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך", שלא תיפסק התורה מזרעו.