מספר א. גוטפרייד מאלעד:
אני משתדל מאוד לקיים מה שאמרו חז"ל, שהישיבה בסוכה צריכה להיות ממש כמו בדירה. "תשבו" – כמו שתדורו. כמו שאתם בבית, כך אתם בסוכה. אנחנו מקיימים זאת לא רק במובן הרעיוני, אלא ממש יושבים בסוכה כמו בבית, על אותם כיסאות וסביב אותו שולחן שיש לנו בסלון הבית. מעבירים את הכבוד וההדר, הנוחות והרחבות, ככל שרק ביכולתנו.
ידוע לי שאין הלכה כזאת, שחייבים לשבת דווקא ליד שולחן סלוני מעץ, אבל כמו שזכור לי – גם אין הלכה שחייבים לתלות על דופנות הסוכה קישוטים מקטיפה ונצנצים, על אף שההשקעה של עמך בית ישראל בקישוטי הסוכה מפעימה ומדהימה. היכולת להדר מאפשרת לנו להביע את רחשי הלב, את מה שמעבר למה שמצווה, ואני מרגיש ששולחן וכיסאות הם עניין חשוב למדיי, בהתחשב בעובדה שאת כל סעודות החג והמועד אנחנו אוכלים עליו. הסוכה שלנו גדולה מאוד ברוך ד', יש בה מקום לכל הריהוט הזה, ואנחנו מנצלים את גודלה יוצא הדופן וחוגגים בה ברחבות ובהדר.
במשך שנים העברנו את השולחן מהסלון הביתי אל הסוכה, וצירפנו אליו את הכיסאות – עד שברוך ד' הרחיב לנו הבורא יתברך, השולחן שבסלון נעשה קטן בשבילנו, הוא כבר לא היה מה שהיה, והוא פינה את מקומו לשולחן חדש, יפה, יקר, כבד ורחב בהרבה.
ישבנו סביבו במשך שבתות השנה, וכשהגענו לערב חג הסוכות ניצבה בפנינו חידת אתגר: איך מעבירים את השולחן לסוכה? מד המטר הציג מספרים ברורים: רוחב השולחן עולה על רוחב הפתח שבין הבית לסוכה. חשבתי, לא נורא. נהפוך את השולחן ונעביר אותו כשהוא שוכב על צידו. הכנתי קרטונים על הרצפה כדי למנוע שריטות בשולחן החדש, וביקשתי משכן שיעזור לי להעביר אותו. בליל י"ד בתשרי הוא הגיע, עם הרבה נכונות ורצון טוב, אבל כשנעמדנו שנינו להרים את השולחן, הוא כרע תחת הכובד. "מצטער", התנצל השכן מכל הלב, "אני לא יכול להרים אותו יותר משנייה אחת".
האמת, שגם אני.
אשתי שתחיה טענה, שעם כל ניסיון להרים את השולחן אנחנו מקלקלים אותו, ומכניסים אותו לסיכון, שגם אם נצליח להעבירו לסוכה, שולחן הוא כבר לא יהיה. "נעשה מה שכל ישראל עושים", היא הציעה, "ניקח שולחן מתקפל מפלסטיק ונפתח אותו יפה".
הבנתי. הגיוני, אבל לא מתאים למנהגי, ולא לסוכה היפה שלנו, שהיא בת שלושים מטר רבוע. לפני שירדתי לגמרי מהרעיון של שולחן סלון מעץ, החלטתי לנסות כיוון חדש: לקנות שולחן! חיפשתי במודעות של יד שנייה, ומצאתי משפחה מאלעד שמוכרת שולחן סלוני. אשתי יצרה איתם קשר, והם אמרו לה, "זה שולחן קטן ונמוך, שמתאים לקפה".
"חבל, חיפשנו שולחן לסלון", ענתה אשתי, ובעלת הבית ענתה לה, "יש לנו! אכן חשבנו למכור גם את השולחן של הסלון".
בערב יום טוב קנינו את השולחן בעד מאה וחמישים שקלים בלבד. הוא לא היה ענק, אבל היה גדול ומכובד. לאורך החג הדחקתי את המחשבה, היכן נאכסן אותו אחרי יום טוב.
באסרו חג, אחרי שפירקתי את הסוכה והכנסתי את כל הדפנות והסכך לנישה המיועדת להם במחסן, ניגשתי לראות מה עם השולחן. הרמתי אותו, ואז להפתעתי גיליתי שהוא מתקפל: הרגליים נכנסות יפה פנימה ונצמדות אל דף השולחן שמעליהן. ובכן, השולחן נדחף יפה בין הדפנות שבמחסן, ולא נודע שבא אל קרבו.
ראיתי בזה הארה משמיים. הקב"ה שלח לי מסר כי ההנהגה שלי לכבד את הסוכה בשולחן ראוי לשמו רצויה לפניו, והוא רואה את הרצון, ועוזר ומנווט ומכוון. הרי השולחן הזה בכלל לא פורסם למכירה, ואלמלא רעהו הקטן ממנו שהוצע למכירה, לא הייתי יכול למצוא אותו. תודה לד' שזכיתי, וכן נזכה לשנה הבאה.