רמזי מוסרים בסוכה
(לג - לד):
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה'.
יאמר לאמר (פעם שני), כלומר הנה בחג הזה יש סוכות, ויש ארבעה מינין שבלולב.
מה שראוי לאמר הוא בחמשה עשר יום כו' חג הסוכות, כלומר, אך לא שיקרא על שם הארבעה מינין.
והטעם הוא, כי הנה כל תיקון העולמות ושמחתו יתברך תלוי בצדקת וכשרון עם בני ישראל.
וכל כשרונם וצדקתם וחסידותם תלויה בדבר אחד בלבד, הלא הוא, בהכיר כי הן האדם היה כאחד ממלאכי השרת, כי נפשו רוחנית מעל השמים כבודה, ושם לה דירת קבע,
ובבואה אל העולם הלזה, הוא כאומרים לה צא מדירת קבע ושב בדירת עראי, והכיני שם מכל מאכל אשר יאכל בעולם העליון, כי שוב תשובי אל דירתך הקבוע, ושם תאכלי לחם אשר תביא מעולם העראי, מתורה ותרי"ג מצותיה, כי היא לחמך לנפשך.
והעושה כן ינחל ארץ העליונה ויקיים ארץ התחתונה, כי יריק עליה רוח שפע ממרום להכין אותה ולסעדה.
כי הלא אשר שם שימה זו בלבו, כמקרה, ההולך מביתו וארמנות מנוחתו ועזב אשתו ובניו, ללכת אל עיר להסתחר ולהביא טרף לביתו, יקרנו, כי הלא לא יהיו כל מעייניו על אשר יאכל ואשר ישתה ואשר יתכסה, אם יהיה מאכלו בריאה או רזה או אם יאכל למעדנים או פת חריבה או יכסה בגד עדים או מכלול, כי יאמר, הלא פה אורח נטה ללון אני, ואנכי בדרך, למה אחוש על דברי עדונים, כי-אם, מן הבא בידי, ואם אשכבה בין שפתים, או אשים אבן מראשותי, הלא כמה כרים וכסתות מרוקמים וטובים לי בבית מנוחתי אשר אני הולך שמה, ואם פה פת במלח אוכל, שם אתעדן כי אוכל למעדנים, כי שם הוא העיקר כי שם ביתי. באופן אסוף יאסוף כל הון יקר ימצא, קבץ יקבץ כל כלי ויוליך לביתו להתעלס באהבה.
על הדרך הזה אשר דעה יקנה, לחשוב מחשבות בלבו לאמר, הלא העולם הזה עראי הוא, אשר שלחני א-להים לשאת ולתת ולהרויח בנכסים רבים וחשובים תורה ותרי"ג מצות, וכל הימים אשר אני פה כהולך בדרך אחשב, ולמה אשית לבי אם מעט ואם הרבה אוכל או אשתה אם יעשר או אם יחסר חילי, אם אתנה לבושי שק או אכסה עתיק, אם נפתי משכבי ומרבדים, רבדתי ערשי, או אם על הארץ אישן, הלא אין זה כי-אם עראי, כי אורח אני ובדרך אני הולך ויעבור עלי מה, כי הלא אל משכנות מבטחים ומנוחת שאננות אני הולך, כי שם ביתי בעולם העליון, שם ארוה דודים ואתעלסה באהבים, ומה לי פה בעולם הלזה כי אעשה בגינו ובגין עניינו והמה הבל, ומה לי טוב כי-אם שאשא עול תורה ומצוות בעולם הזה החולף והולך, ואיגע בדירת עראי להעשיר בדירת הקבע.
כי הנה, איש כזה מקיים העולם הזה, ונוחל העולם הבא, כרבי חנינא בן דוסא, שבת קול היתה יוצאת עליו ואומרת, כל העולם ניזון בשביל חנינא בני והוא די לו בקב חרובין וכו'.
ועליו ועל הדומים אליו אחשבה דברה חנה באומרה, כי לה' מצוקי ארץ וכו', לומר, כי לה' מנת חלקו, מצוקי ודחוקי ארץ, וישת עליהם תבל, שיהיו יסוד עולם.
ועל כן ל'מה שכל עיקר צדקת הצדיק לקיים העולם, ולהריק עליו שפע קדושה למעלה, ולנחול עולם הבא. על כן בבא יתברך לחוג חג שמחת צדקת עמו וכפרתם, עשה עיקר החג מישיבה בסוכות.
כי כל כשרון המעשה וצדקת כל צדיק, לשית על לבו צאת מדירת קבע ושבת בדירת עראי, כי בזה החי יתן אל לבו, כי אין זה כי-אם רמז, הרומז על הארץ ועל הדרים עליה, יתנו אל לבם. כי זאת תורת האדם, יהיו עיניו פקוחות לראות, כי אין זאת דירת קבע כי-אם בעולם העליון, וביום הולדו יצא מדירת קבע ובא אל דירת עראי:
וזה רמז שבעת ימים, רמז אל ימי שנותיו שבעים שנה, שיחד כלם שבעים שנה דירת עראי המה,
כי, אם יאריך יותר הוא כעצור בעולם הזה. והוא, מה שביום השמיני עצרת היא, ובכלם ישמח עם ה' א-להיו, כי ברוב ההביל העולם הזה יחשוק בעולם הבא, וערבה לו מעתה, כאלו זורח הוא שם עם ה', מהיום ולאחר מיתה. כי יהיה לו העולם הזה כסוכה בכרם, ולא כבנין קיים, וישמח ויעלוז במחשבתו זאת, לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. הוא רמז שמחת חג הסוכות, למען דעת, כי אל זה יביט, הסוכה היא העולם הזה.
על כן צוה לנו יתברך, תדמה לה"א שצורתה, שתי דפנות כהלכתן, ושלישית אפילו טפח היא כרעא דה"א.
והוא כי העולם הזה נברא בה"א, ומושפע להתקיים מהעולם העליון על יד טוב המעשה, כי כל זכיות האדם נעשים עליו מלמעלה, כצל המיצל על העולם ומקיימו, והוא רמז אל הסכך שעל הסוכה שהיא העולם הזה.
ועל כן נצטוינו בל יהיה הסכך מדבר המקבל טומאה, לרמוז כי מה שהאדם עושה להיות צל על ראשו, לא יהיה דברי עונות הנעשים עליו מסך טומאה להבדיל בינו לקונו, כד"א, כי-אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין א-להיכם, כי-אם מצות ומעשים טובים הנעשים צל וחופה לחופף עליו.
וגם לא תהיינה צדקותיו כבגד עדים, שמתקרע ונעשה קרעים קרעים כנקבים וקרחות, כן מצותיו וצדקותיו בלתי מעובים, רק זעיר שם זעיר שם.
ואם לא יהיה (כך) להיות הסכך מעובה, (אשר לכתחילה) רק שכוכבי השמים נראים מתוכה, לפחות לא תהיה חמתה מרובה מצלתה, כי-אם, כצל עב מעובה קדושת המצות, (כדי) בל יהי מקום (ורוח רק) לעבור (דרכו) רוח משפט ודין, (דרך סכך) מעובה מזכיות.
וגם לא יהיה במקום אחד, אויר שלשה טפחים, והוא, כי אויר שלשה פוסלים הסוכה.
והוא כי חטא אדם, עון אחד או שנים, עדין לא עשה מעבר בצל זכיותיו לעבור כי בו דין ורוגז מלמעלה, כי הוא יתברך מעביר ראשון ראשון, ועדיין הוא בלתי נפרד מהקדושה כי פחות משלשה כלבוד דמי, אך בשלשו בחטא, נמנים, על כן אויר שלשה פוסל בסוכה.
גם לא יהיה מדבר מחובר לקרקע, רמז שלא יצרף לזכיות דברים ארציים וחומריים, כענין פניות בחינות טובות וענייני העולם הזה.
וגם צריך יהיה מדבר שגדולו מן הארץ, להורות, כי אין לאדם למעט עצמו ולהקטין ערכו ולומר, מה אני ומה חיי, אני הבל וריק, כי (על כן איך) כשרון מעשי יעשו סכך קדושה על העולם ויקיימוהו, כי עפר אני ואל עפר אשוב,
על כן העיר לבו לומר, כי סכך הקדושה, גדולו מן הארץ, כי זכיות בני האדם שמהארץ המה, הם העולים וממשיכים ומשפיעים מלמעלה שפע קדושה, להריק על הארץ לקיימה.
וסכך זכיות הלז, שאדם צריך ליטפל בו למעשות צל קדושה על ראשו, לא יאחר עד יגדל,
כדרך בחורים האומרים, עדיין קטנים אנחנו, ולכה נרוה דודי העולם הזה לפחות עד עשרים שנה, שאין אדם בר עונשין לשמים, עד עוברו מעשרים ומעלה, ומאז אביט אל הא-להים, ואלכה באורחותיו חמשים שנה, עד מלאת ימי שנותי שבעים שנה.
כי היא עצת מלך זקן וכסיל, למען השקיעו בענייני העולם הזה עשרים שנה, ושוב לא ישוב ממנו, כי יעשה עיקר מהעולם הזה.
לכן סוכה שהיא גבוהה למעלה מעשרים אמה פסולה, כי המאחר מעשות סכך תורה ומצות עד היותו למעלה מעשרים שנה, יעשה דירת קבע מהעולם הזה, ודירת עראי בעינן.
וגם צריך לעשות סכך זכיותיו לשמו יתברך, להשרות עליו שכינה, ולא למען בא עליו שפע מהמזלות או המלאכים.
ועל כן סכך שהוא למטה מעשרה טפחים פסולה, כי לא ירדה שכינה למטה מעשרה, שהוא כמפורש אצלנו, שהוא למטה מעשרה מדרגות מלאכים.
והנה כל זה הוא בסכך שהוא רמז אל צל קדושת זכיות האדם.
אך, הדפנות הם זכר לעולם הזה ככתוב, שעל כן היו שתים כהלכתן ושלישית אפילו טפח, כצורת הה"א שבה נברא העולם הזה, ועל כן כשרות מכל דבר, כי חומרי הוא.
וגם רמז השתים כהלכתן כו', הוא כי כל טוב העולם הזה נכלל בשלשה דברים שהם בני חיי ומזוני,
ורמז לנו, שהשתים שהם בני וחיי, טוב לגבר להשתדל ולבקש מאת הא-להים יהיו לו כהלכתן, גדולים וטובים,
אך בשלישית אפילו טפח, יסתפק בו ולא יחוש, רק יעשה שיהיה לו אותו הטפח שוחק, שאם מעט אשר לו, יחלקהו בחלקי זמניו ולא יצטרך לבריות.
או ירמוז, בהיות שוחק, לרמוז לו כי אין לו בעולם הזה שאין לו רק טפח, שהוא קומץ הבלתי משביע, אל יתעצב אל לבו, כי-אם יהיה שוחק ושמח בחלקו, ויהיה עשיר ויעבוד את ה' בשמחה.
וצריך לעשות לו (לדופן שלישית שהוא רק טפח) צורת פתח, לרמוז כי, אם ידחקנו יצרו להעציבו, על דוחקו זאת, ישיב אל לבו, כי אין העולם הזה רק כצורת פתח, כפרוזדור לפני הטרקלין, ולכן מי בער יעשה עיקר מעניניו ויפן למטעמותיו.
והנה ברוחב הסוכה אין שיעור, כי יכול האדם להרחיבה עד בלי די, רק שהסכך יכסה לה.
לרמוז, כי יכול האדם לקיים העולם כלו, על ידי סכך זכיותיו, הממלאו, כי צדיק (הוא) יסוד (וקיום כל ה)עולם, והיא נחלה בלא מצרים.
אך יש לו שעור למטה, שלא תהיה פחות משבעה על שבעה, שלא ימעט זכותו, לבלתי השיג אפילו חלק אחד בארץ שבעה עממין, שהיא נחלה במצרים (בגבולות)...
וידבר ה' אל משה לאמר. דבר אל בני ישראל לאמר בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים לה'.
(לג - לד):
... כי היותם בסוכות שבעת ימים, הוא רמז היות שבעה עשיריות שהם ימי שנותיו שבעים שנה, נעשה מהעולם הזה עראי, כסוכה בכרם.
וסוכת החג על היות בחדש השביעי הזה, כלומר הזה הידוע, כי בו נתקנו ונטהרו ונמחלו ישראל, כי זאת היא שמחתו יתברך כאמור.
ואמר חג הסכות שבעת ימים לה', כי על ידי היות ענין הסוכות, שהיא דירת עראי, השבעים שנה נעשה האדם לה':
ביום הראשון מקרא קדש כל מלאכת עבדה לא תעשו. שבעת ימים תקריבו אשה לה' ביום השמיני מקרא קדש יהיה לכם והקרבתם אשה לה' עצרת הוא כל מלאכת עבדה לא תעשו (לה - לו):
ולהיות רמז השבעת ימים לשבעה עשיריות חיי האדם, על כן ביום הראשון מקרא קודש כל מלאכת וכו'. כי הוא כנגד העישור הראשון, שאין בו עונש, כי עדיין אין האדם בר עונשין.
והנה כתבנו, כי ביום חג ה' הלזה, כי לה' הוא, כי על כבודו נעשה החג, וגם הוא על טהרנו, כי שמחתו עלינו היא, כמדובר, לכן, בשמחה זו, נאכל בסעודת החג גם אנו, גם מזבחו יתברך.
על כן כל מלאכת עבודה לא תעשו, כלומר, אך מלאכה שאינה עבודה, כי-אם אשר יאכל לכל נפש, נעשה. למען נעשה מטעמים נאותים שלמים, וכן רבים על שמחת החג:
וכאשר אנו נאכל כן המזבח, כי שבעת ימים תקריבו אשה לה'.
ועל פי דרכנו רמז, כי כאשר אנו מקיימים את עצמנו, גם את כל האומות נקיים, כי זה כל העולם, כנרמז בסוכה צורת ה"א, כמפורש למעלה.
והוא באומרו שבעת ימים תקריבו, שהם שבעים פרים הקרבים בשבעת הימים, לקיים שבעים אומות בל יצדה העולם מהם כנודע.
וביום השמיני מקרא קדש כו', שהוא על עישור שמיני, שהוא אחר שביטל יצר הרע ובוטלה תאותו, אז מקרא קדש יהיה לכם, שאז אין חטא בו.
והקרבתם אשה לה', להודות לשם ה', כי עצרת היא, שהוא לשלם תודות לו יתברך על שעצור עצר אותנו בעולם הזה, ולמות לא נתננו, רק לחיים, מימי שנותינו שבעים שנה והלאה, בעישור השמיני. וזהו עצרת היא כל מלאכת כו':
ובזה מצאנו ראינו טוב טעם אל אומרו יתברך בחג המצות עצרת, על יום השביעי, ועשה אותו יום טוב, ופה אמר עצרת בשמיני, ולא בשביעי, ולא עשאו את השביעי יום טוב!
אך הוא, כי פה הוא מדבר על בחינת שנות האדם, כי אז שובת, על שעצרו יתברך בעולם, והוא עישור שאדם שובת בו מיצרו.
מה שאין כן בחג הפסח, כי שם הוא על גאולתינו מעבדות, ועל כן שני ימים היו שם עיקר הנס, יום חמשה עשר שבו יצאו ממצרים, ויום עשרים ואחד שבו נקרע הים, ונצולו ישראל מחרב פרעה וכו'. כי אז אמר אויב ארדוף כו'.
ולשמא יאמר איש: 'הלא עיקר הנס היה ביום חמשה עשר, כי בשביעי כבר היו כנושעים, ולא היה שם העיקר רק שקיעת המצריים'.
לזה אמר עצרת הוא, כי עצרת היה אז לישראל, ועכוב גדול לינצל. כמו שאמרו ז"ל, שהיו ישראל אז (עיכוב) אם ליגאל אם ליטבע בים, כמו שאמרו ז"ל על פסוק ויסע מלאך הא-להים כו', והוא מפורש בכתוב ויושע ה' ביום ההוא את ישראל וכו':