פ' אמור. וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיקֹוָק... אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְקֹוָק שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.
(א) ראוי לשים לב. על אומרו לאמר, זה פעמיים.
(ב) אומרו השביעי הזה, כי מלת הזה היא יתירה, כי מי לא ידע כי חדש השביעי הוא תשרי?
(ג) אומרו אך בחמשה עשר יום כו', זה אך מה בא למעט? ואם הוא כאומרו: אבל, ושולל דבר מהאמורים למעלה, ראוי לדעת מה הוא, כי הלא הכל ענין אחד מועד זה עם שאר מועדי ה' שהזכיר!
(ד) אומרו תחוגו את חג ה' כו', למה שינה? כי בכל המועדים אינו אומר רק חג לה' או פסח לה', אך לא קראו פסח ה' או חג ה' כזה!
(ה) למה לא עשה יתברך גם כן זכר למן ולבאר כאשר לענני כבוד?
אמנם לבא אל הענין נשית לבנו לדעת: על מה זה צוה לנו יתברך לחוג את חג הסוכות?
כי הנה חג הפסח היה על גאולתינו ממצרים, וגם חג השבועות על מתן תורה. אך חג הסוכות אין דבר נעשה לנו בזמן ההוא שעליו יחוגו וינועו איש איש מקרב ביתו לעלות כלם לגגות לשבת שבעת ימים בסוכות.
ואם אמרנו שהוא על אשר הקיפנו יתברך ענני כבוד כפשט הכתוב למען ידעו דורותיכם כו', נעשה גם כן זכר למן ולבארה של מרים, כי שלשת הדברים היו גדולים וטובים, ולמה יגרע נס הנעשה על ידי משה והנעשה על ידי מרים מהנעשה על ידי אהרן?
אך הנה מרגלא בפומייהו דרבותינו ז"ל כי מאז ברא הוא יתברך את העולם היה כי נתאוה להיות לו דירה בתחתונים. שהוא למדקדק לשונם ז"ל אשר ירמיה דבר באומרו: היכל ה' היכל ה' המה. שאחשוב הוקשה לרבותינו ז"ל כי מה ראה יתברך לעשות עולם גשמי ועכור בארץ הלזו? על כן אמרו כי לא מהארץ עשה עיקר, כי מה הארץ, והאמנם ישב אלהים על הארץ? אך כל כונתו לא היתה רק על בני אדם גם בני איש, כי חלק ה' נפשם, ובקיימם תורה ומצות יזדככו ויתלבנו עד מושב אלהים יהיו. וכמאמר הכתוב ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי בתוכו לא נאמר אלא בתוכם כי היכל ה' המה.
וזהו מתק לשונם באומרו נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים, ולא אמרו בארץ, כי על בני אדם שוכני ארץ אשר תחתונים המה כיוונו שבשבילם נברא העולם, שלא כרצון מלאכי אלהים האומרים מה אנוש כי תזכרנו. נמצא כי בני האדם על ידי קיום התורה ומצותיה מקיימים העולם.
והנה לבא כונתו יתברך אל הפועל, בחר בעמו ישראל שבהם עולם מתקיים בקיימם תורת ה'. ועל כן הטיבו אשר דברו רבותינו ז"ל באומרם בראשית ברא אלהים כו' בשביל ישראל שנקראו ראשית נברא עולם, בשביל התורה שנקראת ראשית נברא העולם, כי זה וזה גורם קיומו כנודע.
והנה כאשר היו ישראל במצרים לא היה לא ישראל ולא תורה כי עובדי עבודה זרה היו, אבודים גופם ונפשם.
ואלהינו מרחם, את גוייתם הוציא משם מעבדות לחרות בחמשה עשר בניסן, ואת נפשותם ראה והתקין על ידי מתן התורה בששה בסיון. וביום ההוא נתבסם העולם ונתקיים, כמאמרם ז"ל ויהי ערב ויהי בקר יום הששי שכל כללות בריאת העולם היה תלוי ביום הששי של מתן תורה.
ויהי היום יום שבעה עשר בתמוז עשו עגל בחורב וישתחוו לו במחרתו ובוטל מתן התורה, כי בו ביום נשתברו הלוחות ונסתלקה שכינה למעלה ונתחייבו כליה, לולא משה בחירו יתברך עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית, והוצרך לתקן הדבר עד מוצאי יום הכיפורים שירד משה מן ההר בלוחות שניות וחזרה תורה למקומה.
על כן אמר אלהים הנה בצאת ישראל ממצרים הטבתי להם בעצה, ולפי דרכה היו מכינים דרך לקיום העולם לכבוד בוראו יתברך. וכן במתן תורה הטהרתם והשגתם מעלה גדולה, כי מי גוי גדול אשר שמע קול אלהים כהם. והיה על פי דרכם כבוד אלהים שהיה עולמו מתקיים. על כן אמר אלהים הנה על אשר קבלתם טובת יציאת מצרים ראוי תחוגו את חג המצות על הנוגע לכם, וגם אני עמכם. כי גם הם לי שבתון למעלה כאמור במועדים. וכן בחג השבועות, עיקר הענין היה לישראל שהשיגו מה שלא השיגה שום אומה ולשון, וגם הוא יתברך חוגג עמהם כי אליו יתברך שבת ומקרא קדש:
אך, חג הסוכות אמר אלהים הנה זה עיקרו נוגע אלי, (ובזה נתיישב קושיא ג: אך בחמשה עשר יום כו', זה האך מה בא למעט? ואם הוא כאומרו: אבל, ושולל דבר מהאמורים למעלה, ראוי לדעת מה הוא, כי הלא הכל ענין אחד מועד זה עם שאר מועדי ה' שהזכיר!)
כי הלא אחר שהוצאתי אתכם ממצרים ונתתי לכם את התורה, והייתי שורה עמכם בארץ, כד"א, וירד ה' על הר סיני, קלקלתם הכל בעגל. והיה העון נכון למועדי רגל, והיה כבודו יתברך מתחלל חלילה: בין לפני מלאכי השרת למעלה, כי יאמרו הלא אמרנו לך, מה אנוש כי תזכרנו, והביטה וראה על מה שוא בראת כל בני אדם, בין מהמצריים, כמאמר משה, למה יאמרו מצרים כו'. ועל הכל כביכול התישו צור ילדם, כמאמר התורה, צור ילדך תשי, שהוא על ידי העגל.
על כן בשובם אל ה', ונרצו לפניו יתברך, ויתן להם תורתו בלוחות שניות, ונתקן דבר כבודו, וצוה לעשות משכן להשרות שכינתו בתוכו, ולקיום העולם, כמאמרם ז"ל בשמות רבה, שלא נתבסס ונתקיים העולם עד הוקם המשכן, כי אז היו לעולם שלש רגלים לעמוד, כי היה גמילות חסדים ותורה ועבודה, ואז הוסרה חרפת מלאכי השרת, האומרים לפניו יתברך, כי טוב היה שלא נברא העולם השפל על חטאת ישראל, שהיו גורמים איבודו.
על כן בזמן שנתקן כל זה, ראוי לחוג חג גדול על כבוד אלהי עולם ה', כי נתבסס כבודו ונתקיים העולם אשר ברא. ועל הכל אשר הגדיל אז כח ה' בעולם חלף אשר נאמר על עון העגל צור ילדך תשי, כי על כן יאות עשות שמחה רבה מאד.
והנה היה תיקון הדבר במחרת יום הכפורים, על כן סמוך ליום ההוא צוה לנו יתברך לחוג את חג הסוכות שהוא חג ה'. ואנחנו נחוג ונשמח ונעלוז על שמחת חג ה'.
נמצא כי פסח ושבועות עיקרן עלינו על אשר היטיב הוא יתברך עמנו וה' קוראם מקרא קדש ושבת לה' בשבילנו.
אך חג הסוכות הוא בעצם וראשונה חג ה' לכבודו יתברך, ואנחנו חוגגים את חגו כמאמרו יתברך באומרו תחוגו את חג ה' כאשר נבאר בס"ד: (ובזה נתיישב קושיא ד: תחוגו את חג ה' כו', למה שינה? כי בכל המועדים אינו אומר רק חג לה' או פסח לה', אך לא קראו פסח ה' או חג ה' כזה!)
והנה על הדרך שקרה בעת צאתם ממצרים על ענין חג הסוכות, מעין זה יקרנו בכל שנה ושנה. כי מראשית השנה יתלכלך האדם בדברי עונות גברו מנו. ומראש השנה והלאה יעשו תשובה ויתקנו מעשיהם, ויתוקן העולם מאשר היה מתקלקל כל השנה ביום הכפורים.
ולכן על ידי התיקון שהוא שמחתו יתברך, יהיה חג לה' בחג הסוכות, ואז מתמלא חסד על העולם. ועל כן אז הוא ניסוך המים, ושמחת בית השואבה, ששואבין שם רוח הקודש, מה שאין כן בשום חג מהראשונים:
ונבא אל הביאור. אמר דבר אל בני ישראל לאמר, כלומר מה שראוי לאמר אינו שיהיה חג זה בניסן על הענני כבוד (ובזה נתיישב קושיא א: לאמר, זה פעמיים)
כי אם בחמשה עשר יום לחדש השביעי. והטעם פירש באומרו הזה, שהוא להיות חדש זה, כי אז עלתה ארוכת ישראל ותיקון העולם. בין בצאת ישראל ממצרים (היינו בימי דור המדבר) כי אז באותו חדש היה התיקון, כי במחרת יום הכפורים ירד משה בלוחות שניות וברצון טוב ובבשורת עשות המשכן להשרות שכינתו בתוכו. (ובזה נתיישב קושיא ב: השביעי הזה, כי מלת הזה היא יתירה, כי מי לא ידע כי חדש השביעי הוא תשרי? וקושיא ה: למה לא עשה יתברך גם כן זכר למן ולבאר כאשר לענני כבוד?)
וכן בכל דור החדש ההוא כפרה לישראל, שהוא תיקון העולם והארת כבודו על ידי כפרת ישראל. באופן כי החדש השביעי הזה הוא המיוחד אל החג:
או יאמר מעין הקודם, במאמרם ז"ל במדבר רבה, כי בשלשה דברים העולם עומד וכו', עד מתן תורה היה מתקיים בעמוד אחד הוא גמילות חסדים, משניתנה התורה היו שני עמודים. והיה העולם רותת עד שנעשה המשכן והיתה עבודה. והנה העמוד ראשון הוא גמילות חסדים של אברהם, והוא מאמרם ז"ל כי אברהם היה כמריש הסובל קורות שמשני צידיו, כך אברהם היה סובל עליו דורות שלפניו ושלאחריו. אך מה שראוי לשים לב הוא איך תחלה בעמוד אחד לא היה רותת ואחר כך בשנים היה רותת. אך קודם היות תורה לא יחשב ה' להם עון, על כן זכות אחד מספיק. אך כשניתנה תורה יש חטאים ועל כן העולם רותת עד שבאה עבודה לכפר:
ונבא אל הענין. והוא, כי בפסח היה גמילות חסדים כמה דאת אמר גומל חסדים טובים וכו' ומביא גואל וכו', שהוא יציאת מצרים. ועל כן נעשה חסד כל דכפין ייתי וייכול הוא עמוד אחד.
בשבועות בא עמוד שני הוא תורה. והיה עדיין העולם רותת עד מחרת יום הכיפורים שבאה עבודה,
ואז שנתבסס העולם הוא חג לה' בשמחה בעצם, וזהו לאמר כו': (ובזה נתיישב קושיא א: לאמר, זה פעמיים)
הנה כי לא על חנם קבע הוא יתברך חג השביעי הזה על שם הסכות. כי ל' מה כי שמחתו היא, כי לא שמח ה' במעשיו מאז ברא העולם עד הזמן ההוא,
כי עשרים דור שמאדם עד אברהם היו מכעיסים ובאים,
ומאברהם התחילה שכינה לרדת מרקיע שביעי לששי ולא שבתה לארץ, כאשר נתאוה יתברך שתהיה לו דירה בתחתונים שהיה תכלית הבריאה, וגם לא פסקה זוהמא עד מתן תורה, ולא מלאו הימים לגמור מתנתה עד אשר עשו את העגל,
ולא נתקן עד עבור יום הכפורים שאז ניתנה תורה בלוחות שניות והקהיל משה את ישראל לעשות לו מקדש לשכון בתוכם, אז שמח הוא יתברך, ועל כבודו צוה לחוג את חג הסוכות כי היא שמחתו כמדובר.
וגם בכל דור אין לו יתברך ימי שמחה כחג הסוכות, כי אז נקיים ישראל מכל עון אשר חטאו כי עבר עליהם יום הכפורים.
ועל כן יען כי כל שמחתו יתברך הוא על כשרונינו וטהרת נפשנו, אם כן ראוי הוא כי זכר יעשה יתברך בחג ההוא אל השגת ישראל זה הכשרון, הלא הוא על ידי הסוכות, ככל הדברים הנאמרים באמת ברמז הנרמז, ונמצא בהן למוצאי דעת כמדובר:
והן זאת היתה כונתו יתברך לשום את ישראל באהלים בצאתם ממצרים לשני כוונות:
אחת, למען ידעו דורותיכם ישראל כי מה שמוציאם ממצרים לתת להם ארץ טובה, לא לעשות עיקר מחיי העולם הזה, היה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק,
כי אדרבה כל עיקר הכונה היא לעשות עראי מהעולם הזה כי אהל הוא העומד לנסוע ממקום למקום,
כי מה שנותן להם הארץ ההיא אין העיקר רק לקנות בה חיי העולם הבא כי שם עיקר תורה ומצות כנודע, והעושה כן ינחל הארץ העליונה אשר לעומתה;
שנית, להראות להם עולמם בחייהם, כי היו מוקפים חומת קדושה וה' הולך לפניהם יומם. למען יראו מעתה מעין העולם הבא, כי היו מסובבי קדושה וה' הולך לפניהם:
אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם מקראי קדש להקריב אשה לה' עלה ומנחה זבח ונסכים דבר יום ביומו. מלבד שבתת ה' ומלבד מתנותיכם ומלבד כל נדריכם ומלבד כל נדבתיכם אשר תתנו לה'. אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחגו את חג ה' שבעת ימים ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון. (לז - לט):
אחר החרידו את כל החרדה הזאת על החג הזה, ראה יתברך והנה עדיין לא נאמר ההפרש שבין מועד זה לשאר מועדי ה', שככה רמז בענין הסוכות ככל אשר הזכרנו.
על כן היה מקום יתעורר איש לדבר ולומר, מה למועד הזה משאר מועדים, האם האחרים לא מועדי ה' המה?
לזה אמר אלה כו', כלומר אלה הנזכרים למעלה בלעדי זה מועדי ה' המה כזה. אך, הוא אשר תקראו אותם מקראי קדש, כדי להקריב קרבנות אשה לה' לתת לו יתברך תודה על אשר היטיב לכם בפסח על הגאולה ובשבועות על התורה. שעל כן תוסיפו בהם קרבנות דבר יום ביומו מעין הנס הנעשה לכם ותעשו אותם תוספת על הנהוג.
וזהו מלבד שבתות ה' ומלבד וכו'. אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה באספכם את תבואת הארץ תעזבו שמחת האסיפה הנוגעת לכם, ולא תחוגו עליה. רק תחגו את חג ה', שהוא כי החג בעצם וראשונה לה' הוא, ואתם תחוגו חגו כי עמו אתם. והוא האמור למעלה כי השני רגלים אחרים הם על הנוגע אלינו, וזה על הנוגע אליו יתברך. כי על כן חגו הוא ואנחנו נחוג עמו. והוא מאמרנו, כי כביכול לא היתה שמחה לפניו יתברך שלמה בשאר מועדים. כי בחג המצות עדיין המרו על ים בים סוף, וגם לא הטהרו עד מלאת ימי ליבון שבע שבתות עד מתן תורה. וגם בחג השבועות ההוא לא שמח, כי נגלה לפניו עון העגל, כמו שאמרו ז"ל, ראה ראיתי את עני עמי וכו', אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. וכמו שכתבנו על פסוק, אתם ראיתם כי מן השמים וכו' לא תעשון וכו', שהיה להזהירם על מעשה העגל.
אך אחר שנתפייס בבא משה במחרת יום הכפורים בלוחות שניות, וצוה על המשכן, אז בחג הסוכות היתה לו יתברך שמחה.
וגם בכל יתר שנים אין השמחה שלמה עד בא יום הכפורים ונטהרים מאשמותיהם ומטפלים באותם ארבעה ימים בצרכי מצוה, אז יש לו יתברך שמחה. ועל כן אז היא שמחת בית השואבה, ומה גם למה שאמרו ז"ל, שהיו שואבים משם רוח הקודש כי אז היתה השראת שכינה ביותר.
נמצא שהוא חג ה' כאלו הוא יתברך חוגג, ואנו חוגגים חגו ושמחים בשמחתו שבעת ימים. כי הוא על כי על ידי סבת השמחה שהוא כשרון ישראל, מתקיים העולם שנברא בשבעת ימים, כי ויכל א-להים ביום השביעי וכו', וגם כוונה שנית על שנות האדם ימי חייו שבעה עשיריות, שעל כן ביום הראשון שבתון וביום השמיני שבתון כמדובר:
וחגתם אתו חג לה' שבעת ימים בשנה חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו. בסכת תשבו שבעת ימים כל האזרח בישראל ישבו בסכת. למען ידעו דרתיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים אני ה' א-להיכם. (מא - מג):
הנה כתבנו למעלה כי חג הסוכות חג ה' יקרא, כי הוא יתברך חוגג אותו, כי בו ישמח ויגלה שפע עצום שבעולמות, שהוא הנקרא שמחה אצלו יתברך. ואנו חוגגין חגו עמו כאומרו, תחגו את חג ה'. על כן אחרי אומרו כל ענייני החג וקחת ארבעה מינים להעזר לבא אל המכוון, אמר ושמחתם וכו'. לומר, הנה להיות חג ה' בעצם ככל הכתוב עד כה, כי אנו חוגגים חגו, הנה לפי זה, לא יאות לו יתברך צוותנו לעשות את חג הסוכות, אם לא בזמן שבית המקדש קיים. מה שאין כן אחרי כן, כי אין שמחה לפניו יתברך מעת החרבן, כי איזו שמחה נערוך לפניו יתברך ושכינתו בגלות. ואדרבה, אם היתה הדעת שופטת נשב בסוכות, לא לשם שמחה, כי-אם לשם טלטול מדירת קבע זכר לגלות שכינה. ולפי זה לא שבעה ימים בלבד יהיה!
לזה אמר ושמחתם וכו' וחגתם וכו', לומר הן אמת כי השמחה האמיתית בעצם היא בזמן הבית, אשר שם אני אתכם, וזהו, ושמחתם לפני ה' א-להיכם, שהוא בזמן בית המקדש, ששם עלו שבטים לראות את פני.
אך, עם כל זה וחגתם אותו וכו' לדורותיכם, עם היות כי אז אינו לפני ה', כי גם אז חג לה' יקרא עם היות כי שכינה בגלות.
וזהו אומרו, וחגותם אותו חג לה'. וגם לא ימים רבים, רמז אל הטלטול ימים רבים, כי-אם, לשם חג לה' שבעת ימים בשנה. כי תהיה חקת עולם לדורותיכם, כלומר גם אחר הבית:
והענין, כי כבודו יתברך במקומו מונח, עם שאין שמחתו בזמן הגלות כמאז, עד בא הזמן שיתקיים בו ישמח ה' במעשיו.
והנה לכם שלשה טעמים בדבר:
אחד על הנוגע לכם, כי הנה בחדש השביעי תחגו אותו שהוא בחדש שנצחתם בו, כמו שאמרו ז"ל, כי כל האומות הם בדין בראש השנה, ומאן נצח מי שנוטל בידו שרביטו של מלך שהוא ארבעה מינים שבלולב, כמאמרם ז"ל, כי חג הסוכות הוא הוראת שנצחו ישראל ונתכפרו. באופן, שעל בחינה זו ראוי תחגו גם בזמן הגלות,
ועוד, כי גם השראת שכינה בצד מה לא תחסר מכם. כי גם שאין בית המקדש והשראת שכינה כמאז, הלא לא יבצר כי על ידי מה שבסוכות תשבו שבעת ימים, כי כל האזרח בישראל שהם האבות, כמאמר חכמי האמת, ישבו אתכם בסוכות. וידוע כי אין אבות בלא שכינה, כי האבות הן הם המרכבה: (ונמצא כי בחג הסוכות, יש בחינת גאולה וגלוי שכינה כבבית המקדש)
ועוד טעם שלישי. והוא, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם כו'. כי בזה שני דברים:
אחד, כוונת הדירת עראי ככתוב למעלה, כי על כן בראשית הביא יתברך את ישראל לעבודתו, רמז להם יהיה העולם הזה אצלם דירת עראי;
שנית, למען רמז עולמם יראו בחייהם, כאשר בצאתם ממצרים על ידי ענני כבוד א-להי ישראל, ולכתו יתברך לפניהם שהוא מעין העולם הבא, למען מאז יפקחו עיניהם ולבם לעבוד את ה'.
ועל כן טוב לגבר כי ישא עול הגלות, ולמבטח ישב בסוכה, למען זולת,
א: קבלת המוסר (שהעולם היא דירת ארעי)
ב: תהיה לו גם כן לפתח תקוה בגלות החיל הזה, כי מבית הסורים יצא למלוך ואם יתמהמה יחכה לו.
וזהו למען ידעו דורותיכם כי בסוכות כו', כי גם עתה אני ה' א-להיכם ולא געלתי בכם על כל חטאתיכם ובטחו בה' עדי עד: