Skip to content
תקנת השבים

סעיף ט: עלתה חזזית

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

סעיף ט

עלתה חזזית (פי' תרגום או ילפת או חזזן) עליו, אם בשנים או בשלשה מקומות, פסול, ואם במקום אחד, אם עלה על רובו, פסול, ואם על חוטמו, אפי' כל שהוא, פסול, וחוטמו היינו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו.

ענף א

מאיפוא מתחיל מקום החוטם

דעת ה'ביאור הלכה' שהחוטם לא נקרא אלא מתחיל החוטם באתרוג אחר שיעור רובו של האתרוג ולא קודם" עכ"ל.

אחר רוב האתרוג

א. כתב הביאור הלכה "והנה לכאורה היה נראה לומר דהוא מחצי האתרוג ולמעלה אבל באמת זה אינו דא"כ אם החזזית מתפשט על רובו של האתרוג ממילא הוא על חוטמו ג"כ, ובפרט לדעת רש"י שכתב דעובי גבהו של האתרוג הוא נקרא חוטם א"כ אם החזזית מתפשט על רובו הרי חוטמו בכלל ובגמרא וכן בפוסקים מוכח דתרי מילי נינהו [וביותר יקשה על המ"א וש"א שכתבו דהא דברובו פסול דוקא אם הוא משני צדדים ולא מצד אחד ולמה לא נפסל בכ"ג מטעם דהוא על חוטמו], וע"כ אנו צריכין לומר דלכו"ע

מסביר למה היה פשוט ל'ביאור הלכה' שלמטה מחציו בוודאי לא נקרא חוטם

ב. והנה מה שכתב בתחילה שלכאורה הוא מחצי אתרוג ולמעלה, היינו שהבין ה'ביאור הלכה' שלא יתכן שחוטם האתרוג יתחיל למטה מחצי שא"כ לא ייקרא שמו חוטם,

ובפרט שהרי כל הראיה של הרא"ש שממקום שמתחיל להשתפע נחשב החוטם הוא כמו שכתב "אבל מדהזכיר הרי"ף (יז:) ורבינו חננאל החוטם אצל הפיטמא משמע שהשיפוע קרוי חוטם",

דהיינו דלא כרש"י שסבר שרק עובי גובהו נקרא חוטם, ולכאורה פלא שהרי מבואר ברי"ף ור"ח שהחוטם הוא דדו, ומנא ליה להרא"ש לפסול כל השיפוע.

וביאר הכפות תמרים (סוכה דף לה עמוד ב) שהבין הרא"ש "דהשיפוע גם כן נקרא חוטם מפני שהוא מחודד כדד של אתרוג", וא"כ צריך להיות דומה להדד שהוא מחודד ולא מחצי התחתון כי מסברא שחידוד של חצי העליון הוא חידוד שדומה לפיטם שהוא תחילת וראש של הפרי.

ובספר מלכי בקודש (סוכה ולולב פרק ח) ביאר שהבין הרא"ש "דההוא חוטמו דקאמר - כלומר דמתחשב זה מכלל חוטמו כחוטם הזה שראשו חד והולך ומשפע, וכן נמי באתרוג הדד הוא ראש החוטם כנגד חודה של חוטם וכל כמה דהולך ומשפע הוא קרוי חוטם אלא דהדד בלחוד הוא דקרוי פטמת וחוטם קרוי כל מקום המשופע והדד בכלל שהוא ראש החוטם".

ועיי"ש שביאר מה היה ההכרח לרא"ש ללמוד כך ברי"ף ולא כפשוטו שכוונתו להדד, ועכ"פ מוכח שצריך להיות בראש של האתרוג ולכן לא יתכן שיהיה פחות ממחצה.

מדייק שגם השו"ע הרב סובר שפחות מחציו לא נקרא חוטם

ג. ואולי יש להוכיח שגם השו"ע הרב סובר כך, שהרי כתב בסעיף כ "אבל אם כל החזזית הוא בצד אחד של האתרוג אף על פי שיש מתחלת האחת עד סוף השנית מחצה היקף אורך האתרוג או מחצה היקף עביו או אפילו מחצה היקף ארכו ומחצה היקף עביו כגון שיש הרבה חזזית קצת מהן נמשכים לאורך האתרוג עד חצי עביו וכו"", הרי הדגיש רק עד חצי עביו, ולכאורה הטעם הוא כי למעלה מזה הוא מקום החוטם.

קשה על ראיית הביאור הלכה שרק אחרי רובו מתחיל החוטם

ד. אולם מה שכתב הביאור הלכה להכריח שגם במחצה לא קרוי חוטם כיון שחזזית לא פוסל רק עד רובו, ואילו היה נחשב מקום החוטם היה פסול כיון שהוא על החוטם, שפיר הקשה השואל בשו"ת שבט הלוי (חלק ח סימן קן) "דודאי יצויר דלפעמים אינו מתחיל שפועו רק אחרי רובו, ואז ישנם ב' שיעורים רובו וחוטמו, ואפשר להתפשט החזזית עד רובו בלי שיפגע בחוטמו דשיעורו בכ"ש, אבל איה"ן באופן שמתחיל השפועו מחציו צריך להחמיר שדין חוטם מתחיל מחציו".

תוכן דברי ה'שבט הלוי'

ה. ותירץ השבה"ל שגם אם אין ראיית הביאור הלכה ראיה "מכל מקום מסברא דברי הבה"ל נכונים לדינא, דהא ע"כ עלינו להחליט דאין תחלת השפוע כבר תחלת פסול חוטם דאל"כ אם מתחיל כבר מחציו או לפעמים הרבה דמתחיל השפוע כבר הרבה ממטה מחציו יפסל, וזה לא נשמע מעולם, וע"כ דעלינו ליתן שיעור גם במשך השפוע, ובעניותי דהדבר מפורש בלשון השו"ע והלבוש שכתבו וחוטמו היינו ממקום שמתחיל להתקצר ולהתחדד כלפי ראשו הנה כתבו שני סימנים להתקצר ולהתחדד, להתקצר היינו שנוטה מרוחב האתרוג שלמטה ומתקצר אבל להתחדד הוא מקום שכבר מתחדד טפי וזה ודאי קרוב לגמר שטח הקצור, ונהי דאנו חוששים במשך השפוע עד הסוף מכ"מ כיון שעלינו ע"כ ליתן גדר תחילת שיעור חוטמו כאשר כתבתי למעלה לכן אין סברת הבה"ל דמתחיל רק אחרי רובו רחוקה דהא עד שם בודאי אינו עוד בגדר להתחדד, וגם פשטות סוגית הש"ס סוכה ל"ה ע"ב מורה דרובו במקום אחד בחזזית בכל אופן כשר עד רובו, וכיון דהרמב"ם מקיל בכל אופן, ופשטות לשון הרי"ף ור"ח מורה נמי להקל נהי דהמחבר פסק כרבינו הרא"ש כבר כ' מק"נ דזה בגדר למיחש לפסול, אבל לפסול בשעור גדול מאד אין לנו הוכחה", עכ"ל.

ו. והנה תוכן הדברים של השבה"ל הוא שמה שהשו"ע פוסל הוא רק "קרוב לגמר שטח הקיצור", דהיינו במקום שמתקצר פעם אחרונה לפני הסוף, וזה הרבה אחרי הרוב של האתרוג, והטעם שפוסלים מתחילת השיפוע הוא בגלל שאין אנו יודעים הגדר של תחילת השיפוע, וע"ז כתב השבה"ל כיון שצריך לתת גדר לכן מסתבר שלפני הרוב הוא בוודאי עוד לא חידוד.

מוכיח שמהראשונים שמהם נובע השו"ע מפורש דלא כמו ה'שבט הלוי'

ז. והדברים מחודשים וצ"ע לענ"ד, שהרי מקור שיטת השו"ע הוא הרא"ש, וז"ל הבית יוסף "ופירש רש"י ובחוטמו בעובי גבהו שמשפע משם ויורד לצד ראשו אפילו כל שהוא פסול שנראה שם לעינים יותר משאר מקומות שבו שבאותו עובי אדם נותן עיניו, וכתב הרא"ש (סי' כ) משמע מתוך פירוש רש"י שאין כל השיפוע עד הפיטמא נקרא חוטם אלא עובי גבהו שממנו משפע ויורד, אבל מדהזכיר הרי"ף (יז:) ורבינו חננאל החוטם אצל הפיטמא משמע שהשיפוע קרוי חוטם וכן עמא דבר שמעובי גבהו עד הפיטמא פוסלין, עכ"ל. וכן כתב הטור ממקום שמתחיל לשפע.

הרי מבואר בהדיא שלפי רש"י רק עובי גובהו שלפני השיפוע נחשב לחוטם, ואילו הרא"ש מחמיר שממקום שמתחיל לשפע עד סוף השיפוע נחשב לחוטם, ואילו היו הראשונים סוברים שרק סוף הקיצור פוסל כמו השב"ל לא היו צריכים לכתוב "מתחילת עובי גבהו עד סוף השיפוע" אלא היו צריכים לכתוב 'קרוב לסופו'.

ומה שכתב השו"ע להתקצר ולהתחדד הנה הוא כפל הלשון להסביר את כוונתו [שמתחיל להיות יותר קצר] שמקורו מרש"י ורא"ש וטור שלא הזכירו זכר לחידוש של השבה"ל.

ועכ"פ הביאור הלכה בוודאי לא סבירא ליה כן שהרי פתח ואמר שאחרי חצי האתרוג נחשב לחוטם, ולא הוסיף עד אחר רובו אלא משום קושייתו של חזזית, הרי שהבין דלא כמו השבה"ל.

המהלך של השבה"ל יש לו מקור בפוסקים

ח. אולם מהלך של השבט הלוי יש לזה מקור בראשונים ובפוסקים, שהרי כתב החתם סופר (סוכה דף לה עמוד ב) "ויש [ראשונים] סבירא להו דכל המגדל נקרא חוטמו וכן נוהגים בעלי ההוראה, ויש סבירא להו דלא נקרא חוטמו אלא סוף האתרוג ממש מקום שמשם יוצא הפטום שבשר האתרוג שם כנזר וממנו יוצא עמוד הפטום העשוי כבוכנא", וכוונתו לר"ן (דף יז בדפי הרי"ף) שכתב "ואחרים אמרו חוטמו אותו מקום גבוה שתחת הנץ שהוא עשוי כמין נזר", ומשמע שכוונתו לשטח שנמצא מתחת הפיטם.

וכן הבין גם המנחת פתים (בהשמטות לסימן תרמח) בדעת הר"ן, ועיי"ש שיתכן שגם כוונת הרמב"ם (לולב פרק ח הלכה ז) שכתב "ואם עלת על דדו אפילו כל שהוא פסול", שכוונתו הוא לחלק האחרון לפני העץ הפיטם.

פירוש חדש ברא"ש

ט. והאמת אומר שלולא דמסתפינא הייתי אומר שגם הרא"ש התכוין לחלק של שיפוע האחרון, ובהכי מיושב הקושיא הגדולה איך הרא"ש הבין שגם הרי"ף והרמב"ם הבינו שהוא ממקום השיפוע ואילך שהרי הם מדגישים מקום החוטם, ולפי הנ"ל מיושב כי גם הרא"ש התכוין רק סוף החוטם – דהיינו הקטע האחרון ממש לפני הפיטם, ושם הוא הכל אחת – שהרי זה ממש מקום החוטם, והוא כעין המהלך של השבה"ל רק שלפי מהלך הזה נמצא שהמקום הוא גדור וברור, ולא כמו השבה"ל שכתב שאנו חוששים מתחילת השיפוע מטעם כיון שאין לנו גדר ברור איפוא מתחיל מקום החוטם, אולם בוודאי שסוגיא דעלמא לפסול מתחילת השיפוע.

ענף ב'

אתרוג שיש לו חגורה (גארטל) האם הכניסה התחתונה נחשבת לשיפוע

הספק של האשל אברהם

א. ראיתי בכמה מלקטים שכתבו בשם האשל אברהם מבוטשאטש להסתפק באתרוג שהוא עם חגורה (גארטל) – דהיינו שנכנס באמצע האתרוג שקיעות ואח"כ האתרוג מתרחב שוב ואח"כ האתרוג מתקצר ומתחדד כלפי ראשו, והספק הוא שמא השקע הראשון ג"כ נחשב בכלל החוטם הואיל שנכנס בפנים, ובספר כשרות ארבעת המינים (עמ' פא) כתוב שעפ"י הכפות תמרים שהובא לעיל יש להחמיר בדבר, שהרי ביאר שהרא"ש הבין שאע"פ שברי"ף לא כתוב שכל השיפוע נקרא חוטם, רק כיון שהפיטם נקרא חוטם א"כ כל חידוד נחשב חוטם, א"כ גם המגדל התחתון בכלל חוטם כיון שיש לו חידוד, ע"כ.

אולם לענ"ד אין שום ראיה כי רק חידוד שמביא לידי ראש דוגמת הפיטם נחשב לחוטם, אבל שיפוע בעלמא שלא מביא לידי ראש אין אדם נותן עיניו בו ואינו בכלל חוטם.

והנה בשו"ע מפורש 'ולהתחדד כלפי ראשו', משמע שרק זה נכלל בכלל החוטם, וגם שזה נגד

הביאור הלכה שהבין בפשיטות שעד מחצה אין שום פסול, והשקיעות האמצעיות הם בדרך כלל פחות ממחצה, וגם לא מסתבר שזה ייקרא חוטם.

כוונת האשל אברהם שיש שתי כניסות ולא שזה חוזר ומתרחב

ב. וע"כ נלע"ד שלא זו היה הספק של האשל אברהם ואעתיק את לשונו של האשל אברהם וז"ל "מחוטמו של אתרוג אם יש כהר ע"ג הר שפוע ע"ג שפוע צלע"ע איזהו מחטמו", ונראה שמתכוין לומר שהאתרוג מתחיל לשפע כלפי ראשו, ואז ניכר עוד שיפוע שמתחדד כלפי ראשו, דהיינו כמו הר על גבי הר בלי שזה יחזור להתקצר אלא שהוא הולך בשוה, שאז יש מקום להסתפק שהשיפוע הראשון אע"פ שגם הוא מתחדד כלפי ראשו מ"מ כיון שניכר אח"כ עוד שיפוע ממילא אין בזה בכלל חוטם כיון שניכר הפסק באמצע, אבל אם זה כמו חגורה דהיינו שאח"כ חוזר ומתרחב בוודאי אין זה בכלל חוטם.

ולכן למעשה אין להחמיר אם יש נקודה שחורה על שיפוע הראשון לפני החגורה.

היוצא לדינא

א. הגדרת מקום החוטם – לפי דעת כמה מגדולי הראשונים ואחרונים הוא רק סמוך מאוד לחוטם, אולם נהוג שמורין שמן תחילת השיפוע נחשב כבר למקום החוטם, אולם בתנאי שזה מעל חצי האתרוג.

ב. אם יש שני שיפועים באתרוג יש להסתפק האם הכניסה ראשונה נחשב להיות תחילת החוטם, אולם אם אחר השיפוע חוזר ומתקצר [דהיינו אתרוג עם גרטיל], יש להקל שאין השיפוע נחשב חוטם.

תמונות על סעיף ט

תמונה א'

כך הוא סוגיא דעלמא שמודדים את כל השיפוע וכפשטות הרא"ש והשו"ע, אע"פ שניכר שאחרי חצי מן השיפוע מתחיל עוד שלב של האתרוג – דהיינו שמתחדד כלפי ראשו – מ"מ התקבל אצל המורין שמיד אחרי השיפוע הראשון כבר פוסלים. ועיין מה שכתבנו סוף ענף א' בשם ראשונים אחרים שאומרים במפורש שהכוונה לקטע האחרון לפני הפיטם, וגם בזה יש להסתפק מה כוונתם, שהרי גם בשיפוע האחרון יש כמה חלקים שניתן להסתפק מה השיפוע האחרון.

ועיין בענף ב' שרצינו לומר שכוונת האשל אברהם מבוטשאטש במה שכתב הר ע"ג הר שהוא כעין אתרוג הזה שהוא הר קטן ע"ג הר גדול.

תמונה ב'

אתרוג עם חגורה (גארטל) ולהלכה לא נפסל שינוי מראה בכניסה הראשונה

More in this printout

View the whole printout