Skip to content
תקנת השבים

סעיפים א-ד: אתרוג היבש, ניקב, נימוח

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout
חבל נחלתו

על הלכות אתרוג

דברים הפסולים באתרוג, ובו כ"ב סעיפים.

סעיף א

אתרוג היבש, פסול, ושיעור היבשות, כשאינו מוציא שום ליחה, ויבדק ע"י שיעבור בו מחט ובו חוט, ואם יש בו ליחה יראה בחוט (ואתרוג שהוא משנה שעברה, ודאי יבש הוא ופסול) (תה"ד מהרי"ל סימן ה').

סעיף ב

אתרוג שניקב נקב מפולש כל שהוא, פסול, ושאינו מפולש, אם היה כאיסר, פסול, ואם חסר כל שהוא, פסול. וי"א דגם בנקב מפולש בעינן חסרון משהו, ושאינו מפולש, בחסרון כאיסר. הגה: ונהגו להכשיר הנקבים שנעשו באילן על ידי קוצים, אף על פי שיש בהם חסרון, שזהו דרך גדילתן (תה"ד סי' צ"ט), מיהו אם רואה שאין העור והבשר קיים תוך הנקב, פסול לסברא הראשונה אף על פי שאינו מפולש, ובשעת הדחק יש להקל כסברא האחרונה, להכשיר חסרון שאינו כאיסר ואינו נקב מפולש (דעת עצמו).

סעיף ג

מפולש, יש מפרשים כפשוטו, דהיינו שניקב מצד זה לצד זה, ויש מפרשים שכיון שניקב עד חדרי הזרע שהגרעינים בתוכו, מקרי מפולש.

סעיף ד

אתרוג שנימוח כל בשרו בפנים, וקליפתו החיצונה קיימת וחדרי הזרע קיימים בפנים, כשר, ויש פוסלים.

ענף א'

האם במצוות מקילים בספק ספיקא

יסוד של האבני נזר שבמצוות יש מקום להחמיר גם בספק ספיקא

א. כתב המשנ"ב שאם יש ספק אם העור והבשר קיים אפשר לברך עליו כיון שגם אם לא קיים הרי איכא דעה שניה שמכשיר אם הוא פחות מאיסר.

וראיתי באבני נזר (או"ח סימן תפד) שיש שני הסברים למה בספק ספיקא מקילים, שלפי דעת הרמב"ם הרי ספיקא דאורייתא מן התורה לקולא ורק מדרבנן החמירו, ולכן אם יש עוד ספק הדרינן לכללא שספיקא דרבנן לקולא, וכ"כ הפרי מגדים בסימן ק"י, אבל לדעת הרשב"א שספק דאורייתא מן התורה לחומרא אז הטעם למה בספק ספיקא מקילים הוא כיון שיש רוב צדדים לקולא לכן הרי זה כמו הכלל שהולכים אחר רוב, וא"כ יהיה נפק"מ האם אומרים ספק ספיקא לגבי מצות עשה, שלפי הרשב"א כיון שרוב צדדים שזה כשר לכן הרי אפשר לקיים את המצוה בכך,

אבל לפי הרמב"ם שהטעם הוא כי ספק דאורייתא מן התורה לקולא א"כ במצות עשה צריך לקיימו בוודאות ולא בספק שהרי כל הטעם של הרמב"ם שספיקא דאורייתא לקולא הוא – כי כשכתוב 'לא תאכל נבילה' משמע רק נבילה וודאי אבל ספק נבילה מותר לאכול, וא"כ כאשר כתוב שצריך לקחת אתרוג אזי צריך לקחת אתרוג וודאי ולא ספק, וכתב "ואל תשיבני ממה שהכשירו הפוסקים לפעמים באתרוג מספק ספיקא ששם אין הפסול משום שאינו מינו. ולכמה פוסקים בשעת הדחק ניטלין הפסולים מה שאין כן באינו מינו", עכ"ל.

מקשה על מהלך של האבני נזר שהרי שלא בשעת הדחק כל הפסולים הם פסולים מן התורה

ב. ולכאורה קשה על דבריו שהרי מה שנוטלים בשעת הדחק הוא רק אם לא נמצא אחרת בעיר, שכיון שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים והם אמרו

גם שזה יהיה כשר בשעת הדחק, אבל שלא בשעת הדחק הרי הם פסולים מן התורה וכמו"ש הרא"ש (פרק ג סימן יד), וא"כ כיון שיש אחרים בעיר אם נאמר שלא אומרים ספק ספיקא במצות א"כ למה מכשירים אותו אפילו בלי שעת הדחק.

מיישב למה הפוסקים מקילים בספק ספיקא של מצוות

ג. ולענ"ד יש לומר אע"פ שלפי הרמב"ם אפשר ללמוד שספק ספיקא הוא בגלל הסבר אחר, מ"מ

יתכן שמסכים לסברת הרשב"א שספק ספיקא הוא כעין רוב, ואפילו אם נאמר שהם חולקים מ"מ כיון שיש פוסקים שהאתרוג כשר כיון שאין חסרון כאיסר, ויש פוסקים שמכשירים בספק ספיקא שהם שיטת הרשב"א ודעימיה לכן חזיא לאצטרופי שרוב פוסקים סוברים שהאתרוג כשר.

ענף ב'

מה הדין אם יש ספק ספיקא להחמיר האם צריכים להחמיר

אם יש נקב שיש ספק ספיקא לחומרא האם צריכים להחמיר

א. כתב המשנ"ב (ס"ק יא) שאם יש ספק אם יש חסרון אפשר להכשיר ואפילו אם ספק לו שמא הגיע פילוש הנקב עד חדרי הזרע ג"כ יש להכשיר שכל שאינו ברור לנו שהגיע עד חדרי הזרע יש לסמוך על דברי האומרים שאפילו אם הגיע לחדרי הזרע אינו נקרא נקב מפולש ואינו פוסל אא"כ יש בו חסרון, עכ"ל,

ויש לשאול עליו מהא שכתבו כמה פוסקים שאע"פ שספק דרבנן להקל מ"מ בספק ספיקא להחמיר בדרבנן צריכים להחמיר [עיין משנה למלך פי"ט מהל' שאר אבות הטומאה ושער המלך שם], והיינו כמו שביארנו לעיל שספק ספיקא הוא כמו רוב, וא"כ אע"פ שספק דרבנן לקולא היינו רק בספק השקול מ"מ בספק ספיקא להחמיר כיון שרוב צדדים הוא להחמיר צריכים להחמיר גם בדרבנן, וא"כ כאן יש עוד צדדים שהוא פסול, שהרי ספק אחד הוא אם יש חסרון

ואפילו אם יש חסרון יש מקילים, אולם בנוסף ע"ז יש עוד חומרא שיכול להיות שגם אלה שמקילים מ"מ כאן יחמירו כי אולי הגיע לחדרי הזרע שפסול גם לשיטתם, וא"כ הדרינן לספיקא בדאורייתא שהוא לחומרא?

גם לגבי תחומים נפסק שבספק ספיקא לחומרא הולכים להקל

ב. וי"ל שמצאנו כיוצא בזה ברמ"א (או"ח סימן תד) לגבי תחומין שיש ספק אם יש תחומין למעלה מעשרה ולכן אם זה בימים ונהרות שהוא רק מדרבנן אפשר להקל שאין תחומין למעלה מעשרה, וכתב הרמ"א שאפילו אם יש לו עוד ספק שמא הוא למעלה מעשרה מותר ללכת, והקשו הפוסקים שהרי הוא ספק ספיקא לחומרא כי גם אם זה למעלה מעשרה הוא רק ספק דרבנן אם יש תחומים או לא, וא"כ אם מצטרף עוד ספק שמא הוא למטה מעשרה הרי הוא ספק ספיקא לחומרא בדרבנן?

ומזה הוכיח רעק"א (על הגליון בסימן רמח) ועוד פוסקים שאפילו בספק ספיקא לחומרא מקילים, וא"כ שפיר י"ל שסבר המשנ"ב שגם בשני ספיקות לחומרא אפשר להקל.

מהלך של החת"ס שנחשב רק לספק אחר

ג. אולם החת"ס (ח"ו סימן צח) תירץ "הכא אין כאן אלא ספק אחד אם הספינה במקום שראויה לקנות שביתה או לא מה לי אם הוא למטה מיו"ד או למעלה אין שום נפקותא בזה אלא אם זה המקום שהספינה עומד עליו הוה בכלל מקום שאל יצא איש ממקומו הזה או לא ואין כאן ספק ספיקא", עכ"ל, ועפי"ז הכא נמי כל הספק הוא רק אם יש פסול של 'לקיחה תמה' שהרי לא יודעים אם יש חסרון והאם מגיע לחדרי הזרע, וכיון שיש פוסקים שמקילים שגם אם יש חסרון או הגיע לחדרי הזרע אפשר להקל לכן הוי שפיר ספק ספיקא,

מקשה על המהלך של החת"ס

ד. אולם לכאורה יש לשאול על המהלך של החת"ס שא"כ למה אומרים כאן שאם לא יודע אם יש חסרון הו"ל ספק ספיקא, ולמה לא אומרים שיש כאן רק ספק אחד היינו האם הוא חסר או לא וא"כ צריכים ללכת לחומרא, וצ"ע. וידענא שגם בנטילת ידים פסק המשנ"ב (סימן קס סעיף יא) שאפילו בכמה ספיקות נוקטים להקל, מ"מ שאני התם שיש דין מיוחד שהולכים לקולא בנט"י וכמו"ש שם בפרי מגדים.

ענף ג'

כשיש מחלוקת הפוסקים במצוות עשה דאורייתא האם אפשר לצאת ידי חובתו לפי שיטה אחת

מבאר למה בשעת הדחק אפשר לברך עליו

א. כתבו הפוסקים (שו"ע הרב והמשנ"ב) שבשעת הדחק אפשר גם לברך אם חסר פחות מן איסר או שהוא מנוקב מעבר לעבר ולא חסר כלום, והטעם הוא לכאורה כיון שיש אומרים (סוף סימן תרמט) שכאשר אין ד' מינים כשרים בעיר אפשר לברך גם על הפסול, ולכן בצירוף זה שיש אומרים שזה כשר לכן אפשר לברך עליו.

ובהדיא כתב הרב ז"ל בסעיף ו' שרק אם אי אפשר למצוא אתרוג אחר אפשר לברך עליו, אולם אם זה לא שעת הדחק צריכים להחמיר כמו הדעה שמחמירה, וגם אם נוטל האתרוג הזה המסופק – מ"מ אינו יכול לברך עליו שהרי כיון שאפשר למצוא אתרוג כשר לכן לא הקילו חכמים שיהיה אפשר לקחת הפסולים, וכמו"ש הרא"ש (סוכה פרק ג סימן יד) שכל הני פסולי מסרן הכתוב לחכמים והם אמרו שלא בשעת הדחק אפילו בדיעבד לא יצא כדי שיזהרו ישראל במצות, אבל במקום הדחק הכשירום כיון שאי אפשר בענין אחר מברכין עליהן.

וצ"ע על סתימת המשנ"ב שלא ביארו בהדיא שרק אם אין עוד אתרוגים בעיר יכול לברך עליו.

מקשה למה בשופר מקילים בדיעבד אע"פ שיש מחלוקת הפוסקים

ב. ולכן יש לשאול על מה שמבואר בשו"ע (סימן תקצ סעיף ג) לגבי שופר שיש שתי דיעות כמה שיעור התרועה האם הוא ג' כוחות או ט' כוחות, ותלוי בזה עוד מחלוקת כמה צריך להיות שיעור של התקיעה האם צריך להיות כמו ג' כוחות או ט' כוחות, וכמו"כ תלוי בזה כמה מותר להיות השברים עיי"ש, וכתב השו"ע שמי שלא האריך בתקיעה והאריך בשברים לא עביד מצוה לא כמר ולא כמר, ומשמע מזה שאם עשה כמו אחד מן השיטות יצא ידי חובתו, ובהדיא כתב המשנ"ב (שם ס"ק יב) שבדיעבד אם עשה תרועה רק ג' כוחות יצא ידי חובתו,

ולכאורה יש לשאול כיון שהיא מחלוקת הראשונים ואין בזה הכרעה והוא דבר דאורייתא למה לא צריכים לחזור ולתקוע?

מתרץ שבתקיעת שופר יש צירוף של הפוסקים שיצא אם עשה שברים או תרועה

ג. ויש לומר שהרי ידוע שיטת רב האי גאון שאם עשה תרועה או שברים יצא ידי חובתו מן התורה וכ"ש אם עשה את שניהם ביחד, רק שכדי שלא יהיה מיחזי כעין מחלוקת בין המנהגים תיקן ר' אבהו שכולם יצאו ידי חובת כולם ולכן תיקן לצאת ידי כל הספיקות, וכמה ראשונים סברו כמוהו כמו שיראה המעיין בבית יוסף (סימן תק"צ) ובראשונים על הדף (סוף מסכת ראש השנה).

ולכאורה יש לומר שעפי"ז גם אם חילק את משך התרועה לשנים דהיינו שעשה תרועה כשיעור של תשע כוחות חצי מהם כמו שברים וחצי כמו תרועה שג"כ יצא, שהרי שניהם נקראים תרועה ולמה שלא יצטרפו ביחד, ורק מדרבנן כיון שתיקנו לעשות כמו שני המנהגים לכן תיקנו לעשות שברים ותרועה כל אחד כפי השיעור, ולכן י"ל כיון שממילא תוקעים גם תשר"ת ג'

פעמים, יוצא שמן התורה יצא ידי חובתו לכל הדיעות שהרי גם לדעה שמחמירה שתרועה היא תשע כוחות מ"מ בצירוף השברים והתרועה ביחד בוודאי יש יותר מתשע כוחות ולכן יצא ידי חובתו מן התורה, וכיון שכל השאר הוא רק תקנת חכמים לכן אפשר לסמוך על השיטה שמקילה.

רק שיש לדחות שגם אם ע"פ תורה אפשר לעשות או שברים או תרועה מ"מ צריך שבאותו קול לבד יהיה שיעור ולא שיצטרפו שניהם ביחד, ויל"ע.

וראיתי בספר דברי יעקב שרצה ליישב שמעיקר הדין פוסקים שמספיק כג' כוחות ומה שמבואר שם שגם אם האריך בשברים פחות מט' כוחות יצא הוא משום שמן התורה יצא כבר בתר"ת לפי חלק מן הראשונים עיי"ש, ולענ"ד צ"ע שלא משמע שם שעיקר השיטה היא שמספיק ג' כוחות שהרי השו"ע מביא שתי שיטות ולא הכריע ביניהם עיי"ש.

היוצא לדינא:

א. אע"פ שדעת האבני נזר הוא שבמצוות צריכים להחמיר שלא לסמוך על ספק ספיקא, מ"מ לעיקר הדין נוקטים שבספק ספיקא שפיר אפשר לסמוך להקל שיצא ידי חובת מצוותו, וזאת מפני כמה טעמים שמבואר בפנים.

ב. לכן בכל מחלוקת הפוסקים של נקבים אזי אם יצטרף לזה עוד ספק שפיר אפשר להקל.

ג. נחלקו הפוסקים האם כאשר יש ספק ספיקא להחמיר האם צריכים להחמיר, וצ"ע לדינא, ועכ"פ לגבי נקבים פסק המשנ"ב שאם יש לו ספק אם יש חסרון יש להקל גם אם יש ספק להחמיר שאולי הגיע לחדרי הזרע.

ד. אם יש בעיר רק אתרוג אחד שנחלקו הפוסקים, אז אפשר לברך עליו, אבל אם יש אחר בעיר אע"פ שקשה להשיגו מ"מ אינו יכול לברך על אתרוג שנחלקו עליו הפוסקים.

תמונות לסעיפים א- ד

תמונה א'

כאן רואים אתרוג שיש נקב וגם חסר, ונחלקו שתי שיטות בשו"ע האם פסול בחסר כל שהוא או רק אם זה בכאיסר, ומבואר בשולחן ערוך הרב "עיין ביו"ד סי' ל"ד היכן משערין שיעור האיסר בזמן הזה שאין אנו יודעים אותו כלל", ובשו"ע (יורה דעה סימן לד סעיף ב) מבואר "ויש מי שאומר שאין אנו בקיאים בשיעור כאיסר, הילכך משערים אותו ברוב רוחב חלל הקנה. הגה: ולפי מה שיתבאר בסמוך דשיעור איסר הוא פחות מרוב, אם כן מי שאינו בקי יבא להקל, על כן נראה דרצה לומר רוב רוחב חלל קנה של עוף, דהוא פחות מכאיסר", ומבואר שם בתבואות שור שמשערים לפי עוף בינוני, וכפי שבררתי קצת הרי רוב רוחב חלל הקנה של עוף בינוני הוא הרבה פחות מגודל של שקל, ועפי"ז האתרוג הזה יהיה פסול גם להשיטה שצריך חסרון בכאיסר, אולם גם בזה אפשר לומר שהרי הט"ז והש"ך חולקים שם על הרמ"א, ונהי שלגבי הלכות טריפות מחמירים וכמו"ש בתבואות שור, מ"מ לגבי אתרוג שמתירים בשעת הדחק לקחת אתרוג שפסול [וכמו"ש בסוף סימן תרמט בשעה"צ שכך פוסקים מעיקר הדין] א"כ בכל צירוף כל דהו מקילים, אולם כבר כתב השו"ע הרב שזה בתנאי שאין עוד אתרוג בעיר, הא אם יש אתרוג אחר נוקטים שאין מברכים על אתרוג שנחלקו הפוסקים האם הוא כשר או לא.

תמונה ב'

כאן רואים כל מיני נקבים שנמצאים באתרוג וכולם הם נקבים שאין בהם חסרון, שהרי אני עשיתי לבד את כל הנקבים וראיתי שלא נהיה שום חסרון, והנה בדרך כלל הנקבים שיש באתרוג הוא בלי חסרון, שהרי אף אם נכנס קוץ או מחט בתוכו וכדומה מ"מ רחוק שיעשה חסרון באתרוג, כי כדי לעשות חסרון צריך שהקוץ יצא בצד השני ויוצא חתיכה ממנו או שיכנס שני קוצים בשני צדדיו וכך יפול חתיכה ממנו, ובדרך כלל רק נדחקים שני הצדדים עד שנהיה שם גומא ויוצא קצת מיץ ואינו חסרון כלל כמו"ש בחזו"א שמיץ שיוצא אינו חסרון, וגם אם יש ספק אם יש נקב הרי זה כשר כיון שהוא ספק ספיקא וכמו"ש במשנ"ב, וק"ו בנידון דידן שרחוק במציאות שיהיה חסרון.

תמונה ג'

כאן רואים אתרוג על העץ קרוב לקוצים שיכולים לנקוב ולחסר את האתרוג

More in this printout

View the whole printout