נלקטו מתוך ספר אמרות טהורות - סיפורי קודש חלק שני הנמצא בשלבי עריכה אחרונים מפ"ק כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל ובעזהשי"ת יצא לאור עולם בקרוב לשמחת אנ"ש ודודשי ומבקשי ה'
בסוכות תשבו
כל האזרח בישראל
זקיני הרה"ק רבי דוד מראחמיסטריווקא זי"ע סיפר, שהרה"ק הרבי ר' זושא זי"ע הגיע פעם לאיזה כפר, ונכנס להתאכסן בבית אחד הכפריים, וכשרצה להתפלל שלחו אותו בני הבית לאיזה חדר קטן, ושם התפלל. לאחר התפילה אמר שהרגיש קדושה יתירה באותו חדר, "ער האט געפיהלט דארט עפעס א הייליגקייט", ושאל את בני הבית "וואס איז דאס" ? אמרה לו בעלת הבית שאביה, שהיה איש כפרי פשוט, "א דארפ'ס יוד, א עם הארץ", התגורר בבית זה, ולחג הסוכות לא היה לו סוכה רגילה, על כן עשה חור באמצע הגג של אותו חדר, והניח על זה כמה קרשים, וזה היה סוכתו, וככל הנראה לכן מרגיש שם קדושה.
ואמר הרה"ק הרבי ר' זושא זי"ע: אף שלא היתה זו סוכה כשרה כלל, שהרי לא ידע הלכות סוכה, עם כל זה מכיון שהוא בתמימותו חשב שמקיים בזה מצות סוכה, הרגיש שם קדושה יתירה! עד כדי כך מגיע כח תמימותו של יהודי.
אושפיזין
ראיתי בספר בארת המים על ספר טעמי המצוות להריקאנטי (מצוה קכב, באר מרים אות א) שפעם הגיע אל הרה"ק רבי מענדל מרימנוב זי"ע איש אחד, חסיד וירא שמים, וסיפר לו שהכיר את החיד"א זי"ע וזכה להיות אצלו פעם בחג הסוכות. ביקש ממנו הרה"ק הרבי ר' מענדל'ע זי"ע שיאמר לו איזה דבר חידוש שראה אצלו, ואמר שראה שבכל לילה מלילות החג הכין החיד"א זי"ע בסוכה כסא מיוחד עבור האושפיזין. נתלהב הרה"ק הרבי ר' מענדל'ע זי"ע ואמר בהתפעלות: אילו לא באתי לעולם אלא לשמוע דבר זה היה הכל כדאי!
ראה שם שהעיר המחבר וכתב, 'עתה זכינו לאורו של הרב חיד"א ז"ל בספר עבודת הקודש אשר נדפס אחר זה, שם מבואר באר היטב סוד הדבר (אות רפט), אור החג הקדוש ילך לסוכה. ויצוה להביא כסא ומעיל מפואר על גבו לזכר ז' אושפיזין עילאין קדישין, מעין דוגמא שעושין ביום המילה כסא לאליהו הנביא זכור לטוב. וכתוב בזוהר הקדוש (ח"א צג.) דאי לא מתקנין ליה כסא לא אתי, זאת היתה להחרדים לדבר ה' להזמין כסא לז' אושפיזין עילאין קדישין'.
ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת
בחג הסוכות אמר הרה"ק רבי איציק'ל מבאיאן זי"ע על מה שאנו אומרים 'ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת', שהוא רמז לסוכה, כי ידוע ש'סוכה' בגימטריא שמות הוי"ה אדנ"י (תיקו"ז נו.), ועל זה אומרים 'ושמך הגדול' הוא שם אדנ"י, 'והקדוש' הוא שם הוי"ה, 'עלינו קראת', מלשון סיכוך וקירוי, כלומר סככת עלינו בב' השמות הקדושים שהם הסוכה הקדושה.
ולקחתם לכם
אתרוג מוכן ומזומן
פעם בחמשה עשר בשבט ערך הרה"ק מקאצק זי"ע סעודה לכבוד היום, "וואס איז שוין געוועהן די גאנצע סעודה? א שטיקל חלה מיט הערינג פיש", והיה אז נוכח שם חסיד אחד, עשיר גדול. לקח הרה"ק מקאצק זי"ע חתיכת "הערינג", הוציא את ה"רויגין" [=ביצי הדג] מתוכו, ונתנו לאותו נגיד באמרו: "עס רויגן", "עס רויגן", והיה הדבר לפלא בעיני כל הנוכחים. אמנם לשנה הבאה, לפני חג הסוכות, כאשר עקב מלחמה שפרצה בפולין לא היה בנמצא אתרוגים, ורק אותו נגיד עלה בידו להשיג אתרוג יפה מאוד, והביאו להרה"ק מקאצק זי"ע, אז דיברו החסידים ביניהם שבודאי על זה נתכוין הרבי בחמשה עשר בשבט - 'את- רויגן', שיזדמן לפניו אתרוג נאה ומהודר.
נטלה פטמתו...
כאשר הגיע הרה"ק ה'אמרי אמת' מגור זי"ע לארץ הקודש, בחודש אלול שנת תרצ"ה, עלה לבקר את הרה"ק רבי נחום'טשע מראחמיסטריווקא זי"ע, בלוית בנו כ"ק אדמו"ר ה'לב שמחה' זצוק"ל. (זה היה ביקורו החמישי והאחרון בארץ ישראל לפני המלחמה. במהלך ביקור זה שהה בארץ הקודש יותר מחצי שנה, מי"ג אלול תרצ"ה עד לאחר חג הפסח תרצ"ו). ונפרדו לשלום.
עם הגעתו שלח הרה"ק ה'אמרי אמת' זי"ע את אחד ממלויו להודיע שהוא כאן, ועוד לפני שהספיק לעלות התחיל הרה"ק רבי נחום'טשע זי"ע לרדת לקבל את פניו, ונפגשו באמצע המדריגות, ואז עלו יחד למעלה, ושוחחו ביניהם זמן מה בידידות והערצה, ובירכו זה את זה ונפרדו לשלום.
לאחר שיצא אמר הרה"ק ה'אמרי אמת' זי"ע לבנו שיכנס להזכיר את עצמו אצל הרה"ק רבי נחום'טשע זי"ע להיוושע בבנים, [כי מאז נפטרה עליו בתו הראשונה עברו שנים רבות ועדיין לא נפקד]. מיד חזר ה'לב שמחה' ועלה, ונתן להרה"ק רבי נחום'טשע זי"ע פדיון גדול בלי "קוויטל", וביקש ברכה לבן זכר. אמר לו הרה"ק רבי נחום'טשע זי"ע: "מיר נעמען נישט געלט אהן א קוויטל", ולא רצה לקבל הכסף סתם כך, רק האציל לו ברכת קדשו, וה'לב שמחה' נפרד ממנו והלך.
כשחזר לביתו שאלו אביו הקדוש ה'אמרי אמת' זי"ע: "האסט איהם געגעבן א קוויטל", והשיב בשלילה, וסיפר שרצה לתת פדיון בלי "קוויטל" אך לא הסכים לקבלו. אמר לו ה'אמרי אמת': "אזוי פועל'ט מען נישט. מיט הכנעה, מיט א קוויטל, וועסטו פועל'ן", והוסיף: "אין ראחמיסטריווקא קענסטו געבן א קוויטל אויך", וכך עשה, חזר והזכיר עצמו בפתקא ופדיון, ובירכו בבן זכר.
אמי הרבנית ע"ה סיפרה שלאחר מכן בהושענא רבה שלח לו הרה"ק רבי נחום'טשע זי"ע את האתרוג שלו, שזוגתו הרבנית ע"ה "זאל אפבייסן דעם פיטום", כסגולה ללידה קלה.
לימים כשנולדה לו בת - לאחר שהרה"ק רבי נחום'טשע זי"ע כבר לא היה בעלמא הדין - ובא לבשר על כך לדודי הרה"ק רבי אברהם דוב זי"ע [או לזקיני הרה"ק רבי דוד זי"ע], אמר לו: הברכה היתה לבן זכר, בעזר ה' עוד יהיה לך בן זכר ! ולאחר זמן נולד לו בנו יחידו, כ"ק אדמו"ר מגור שליט"א.
ושמחת בחגך
מי שלא ראה שמחה זו...
שמעתי מזקיני הק' זי"ע כמה פעמים, שבירושלים נהגו להתאסף בחול המועד סוכות אחרי תפילת מעריב לומר את הט"ו 'שיר המעלות' פסוק בפסוק, והיו מכבדים אנשים לומר פסוק או קאפיטל, ואז זימרו ורקדו זכר לשמחת בית השואבה.
בשנה הראשונה לבואם לארץ ישראל, ביום ראשון של חול המועד אחרי מעריב, נכנסו אליו כמה אנשים מכובדים לחדרו, וכיבדו אותו לומר את ה'שיר המעלות' האחרון, ואז יצא לבית המדרש ואמר את ה'שיר המעלות', ולאחר מכן התיישב על כסאו, וה'עולם' התחיל לרקוד בעוז ובתעצומות ובשמחה נפלאה. (כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל ציין כי מאז והלאה הונהג כן בחצר הקודש, שהיה יוצא לשמחת בית השואבה ואומר את ה'שיר המעלות' האחרון, ולאחר הסתלקותו היו בניו הקדושים אומרים את שני ה'שיר המעלות' האחרונים, הרה"ק רבי דוד זי"ע אמר את הראשון [קאפיטל קל"ג] והרה"ק רבי אברהם דוב זי"ע את השני [קאפיטל קל"ד].)
כעבור זמן, כאשר נמשכו הריקודים, "דער עולם האט געהאלטן אין איין טאנצן", ניגש אליו דודי הרה"ק רבי אברהם דוב זי"ע ואמר לו שכבר יכול להיכנס לחדרו כי כבר היה אז חלוש, "אין די עלטערע יארן", ולא רצה שיאמץ כוחותיו - אולם הרה"ק רבי נחום'טשע זי"ע סירב, רק נשאר לשבת ולהסתכל על הרוקדים, וגם לאחר שעה ארוכה לא רצה לשוב לחדרו, עד שרמזו להפסיק את הריקודים, ואז יצא ונכנס לפנים.
לאחר מכן נענה ואמר: "איר האט נישט א השגה וואס פאר א הנאה און תענוג איך האב ווען איך זעה די ירושלימ'ע יודן טאנצן מיט א אמת'ע שמחת יום טוב". והוסיף ואמר: "אין דער היים האט מען אויך געטאנצן, יודן האבן אבער געהאט פרנסה, מ'האט געגעסן א סעודה מיט פלייש, געטרינקען וויין, שפעטער האט מען געטאנצן, איז געוועהן א שמחה. דא אבער, די יודן האבן קוים געהאט אויף יום טוב צו מאכן, זיי האבן געדארפט בארגן געלט צו קויפן ארבעה מינים, וויין האבן זיי קוים אויף קידוש, און פונדעסטוועגן טאנצן זיי מיט אזא התלהבות. דאס איז א ריינע שמחת יום טוב" !
"ער האט פשוט געהאט א תענוג צו זעהן וויאזוי יודן טאנצן נאר לכבוד יום טוב".
"בכלל צו ירושלימ'ע יודן האט ער געהאט א שטארקע געפיהל".
אין שמחה אלא בבשר
בתולדות יצחק (ליקוטים) מובא מה שאמר פעם הרה"ק רבי יצחק מנעשכיז זי"ע לפרש מאמרם ז"ל (פסחים קט.) אין שמחה אלא בבשר, הרמז שאף שיש להקב"ה אלפי רבבות מלאכים ושרפים ואופני הקודש שעובדים אותו תמיד במדריגתם הנשגבה, ועושים רצונו בלי הפסק, עם כל זה 'אין שמחה' לפניו יתברך ואין לו כל כך נחת רוח מעבודתם, 'אלא בבשר', ר"ל עיקר השמחה והתענוג אצלו ית' הוא דוקא מעבודת בשר ודם העובד אותו, כי בשר ודם יש לו יצר הרע, ועבודתו עולה לו בעמל וביגיעה רבה, לכן גורם בזה שמחה יתירה לפניו ית', מה שאין כן המלאכים שאינם חומריים ואין להם יצר הרע, אין רבותא במה שעובדים אותו.
לוי אחוי קידה
שמעתי פעם מכ"ק מו"ח זצוק"ל, ביומא דהילולא של הרה"ק מסאווראן זי"ע, ביאור בשמו על מה דאיתא בגמרא (סוכה נג. תענית כה.), לוי אחוי קידה קמיה דרבי ואיטלע [=נעשה חיגר], ומקשה הגמרא, והא גרמא ליה, והאמר רבי אלעזר לעולם אל יטיח אדם דברים כלפי מעלה שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ומנו לוי, ומתרצת הגמרא הא והא גרמא ליה. ויש בזה כמה דקדוקים, ואמר לבאר, כי יש צדיק שהוא בטבעו איש חזק ותקיף, כמו שאומרים "א שארפער מענטש", וצדיק כזה אף אם לפעמים מטיח דברים כלפי מעלה אין בכך כלום, כיון שמטבעו הוא תקיף, וכך היא מתו, אבל לוי שהראה קידה לפני רבי, הראה בזה שמצד טבעו ומדתו הוא יכול להתנהג גם בהכנעה ושפלות, לכן כאשר כלפי שמיא הראה "שטארקייט" והטיח דברים כלפי מעלה, נחשב לו לעון, ואיטלע, וזהו שאמרו 'הא והא גרמא ליה', כלומר שני הדברים יחד, שכלפי רבי הראה קידה והכנעה וכלפי שמיא הראה תקיפות וגבורה, גרמו לו שנענש ונצלע, ודפח"ח.
יהי חלקי עמכם
לקראת ירח האיתנים של שנת תשכ"ד, הגיעה קבוצת אורחים מארץ ישראל להסתופף בצל כ"ק אדמו"ר מבאיאן זצוק"ל בימים הנוראים וחג הסוכות, ביניהם הרה"ח ר' ישראל ברזל ז"ל, ויבלח"ט הרה"ח רבי נחום כהן שליט"א.
בחול המועד סוכות הגיעו שני אלה לשיכון סקווירא, לקבל את פני כ"ק מו"ח זצוק"ל. בתחילה נכנסו לבקר אצלי, שכן הכירו אותי מירושלים, ואח"כ הלכו לכ"ק מו"ח זצוק"ל.
כ"ק מו"ח זצוק"ל קיבל אותם בחמימות כדרכו בקודש, וכשסיפרו שבאו מארץ ישראל להיות אצל הרבי מבאיאן הביע קורת רוחו ואמר בהנאה: "אה, ברוך ה', מ'האט שכל צו קומען צופאהרן צום באיאנ'ער רבי'ן"!, ונתן לכל אחד מהם עשרים וחמש דאלער, אולם הם לא רצו לקחת זאת, ואמרו שלא לשם כך באו, "מיר זענען נישט געקומען פאר געלט", עד שדחק בהם כ"ק מו"ח זצוק"ל ואמר: "איך בעהט אייך נעמט'ס דאס געלט, איך וויל האבן א חלק אין א נסיעה צום באיאנ'ער רבי" !
שמחת תורה
"במשך כל ההקפות עמד עם תהלים..."
ימים אחדים לפני ראש השנה תשכ"ח עבר כ"ק אדמו"ר מבאיאן זצוק"ל "הארץ-אטאקע" [=התקף לב] ל"ע, והובהל לבית החולים, בו שהה כמעט כל ירח האיתנים.
ביום הושענא רבה, לאחר שבס"ד חלה הטבה במצבו, והרופאים קבעו שיצא מכלל סכנה, שוחרר מבית החולים וחזר לביתו, בתקוה ששם ילך מצבו וישתפר, אולם למחרת בבוקר, ביום שמיני עצרת, שוב לא חש בטוב, והרופא שהוזעק אל מיטתו רשם לו כמה תרופות, והורה לעמוד על המשמר ולהשגיח על כל שינוי.
בערב, עם התקדש ליל שמחת תורה, הוחמר מצבו, ועל פי הוראת הרופא הושב בבהילות לבית החולים, שם עמלו הרופאים לייצב את מצבו, והיה נתון בסכנת חיים.
בתוך זמן קצר התפשטה לה הידיעה הקשה, והועברה באמצעות ה"פאליציי" גם לשיכון סקווירא, שהרבי מבאיאן זקוק לרחמים שמים מרובים.
כשהגיעה הידיעה אל כ"ק מו"ח זצוק"ל, עוד לפני ההקפות, נהיה כולו נרעש ונסער מזה, "ער
איז געווארן אויס מענטש", ולא רצה להיכנס לערוך את ההקפות עד שיבררו על ידי גוי שיתקשר לבית החולים אם כבר חל שיפור כלשהו במצב בריאותו, ובינתיים אמר כל הזמן תהלים. רק לאחר שכבר נתאחרה השעה, כשנכנס אליו הרה"ח ר' דניאל גאלדשטיין ז"ל ואמר שקיבל ידיעה מבית החולים שהמצב השתפר במקצת, אז יצא להקפות, אולם במשך כל ההקפות עמד עם תהלים והעתיר בתפילה לרפואתו של אותו צדיק.
למחרת כשעלה כ"ק מו"ח זצוק"ל לעליית 'חתן תורה', ציוה לעשות עבורו 'מי שברך' - כמדומה שזה היה הפעם היחידה שכ"ק מו"ח זצוק"ל עשה 'מי שברך' לחולה - ובמשך כל היום לא הפסיק להרעיש אודותיו, "באיאנ'ער רבי"! "באיאנ'ער רבי" !
בחסדי ה' עשו התפילות רושם, ואט אט חלה הטבה במצבו, עד שאחרי כמה שבועות חזר לביתו נאוה קודש, ובחסדי ה' האריך ימים עוד למעלה משלש שנים - בעוד שכ"ק מו"ח זצוק"ל נסתלק באותה שנה - אולם חולשתו לא סרה, וכוחותיו לא שבו אליו עוד כבראשונה .
תפילות החיד"א
כמו כן התפילות והבקשות שחיבר החיד"א זי"ע לומר בעת קיום מצוות שונים ועיתות רצון, זה חידוש שנתקבלו כל כך בקרב ישראל בכל מקומות מושבותיהם שנוהגים לאומרם כאילו היו תפילות קדומים, יותר מתפילות הנמצאים בספרי קודש שנתחברו על ידי אחרים.
בסקווירא גם כן נהוג לומר תפילות החיד"א, ב'תשליך' או בין ה'הקפות' וכדומה, והיו משתמשים בליקוטי צבי שמעתיק תפילות אלו, אמנם זה התחיל אצל הרה"ק רבי דוד מסקווירא זי"ע, שהוא חיבב מאוד את תפילות החיד"א וגם עסק הרבה בספריו הקדושים שלא ירדו מעל שולחנו - והתחיל לומר את תפילותיו, הגם שלא נהגו כן אבותיו הק', שלא היו אומרים תפילות שלא נתייסדו מקדמונים.
הקפות שניות
החיד"א בספריו הקדושים מזכיר הרה"ק הרש"ש זי"ע הרבה פעמים, כאשר בדרך כלל מכנה אותו 'החסיד המקובל המופלא', ומביא הרבה ענינים והוראות שראה אצלו או שמע מפה קדשו.
בספרו לדוד אמת (סוף סי' כו) מזכירו בענין 'הקפות שניות', שנהגו בארץ ישראל - על פי מנהג האר"י הקדוש (שער הכוונות דרושי חג הסוכות) - לערוך הקפות גם במוצאי שמחת תורה, כשכבר חול, לכבוד בני חוץ לארץ שחוגגים בליל זה שמחת תורה.
וכתב החיד"א שכן ראה בעצמו אצל הרש"ש זי"ע שנהג לעשות הקפות ארבע פעמים, א) ליל שמיני עצרת אחרי מעריב, ב) יום שמיני עצרת אחרי שחרית, ג) אחרי מנחה, ד) מוצאי יו"ט אחרי מעריב, ואמר שיש בזה סודות נפלאים.
זה לשון קדשו: ראיתי להרב החסיד המקובל המופלא מהר"ש שרעבי זלה"ה שהיה מקיף הספר תורה בקהל שלו אחר ערבית שמחת תורה, וקודם מוסף, ובמנחה, ובליל מוצאי יום טוב, והיה אומר שיש רזין עילאין בזה.
בארץ ישראל אנחנו
אולם אצלינו לא נהגו לערוך הקפות שניות במוצאי שמחת תורה בארץ ישראל, שכן בבואו לארץ הקודש לא הסכים הרה"ק רבי נחום'טשע זי"ע לעשות שם שום מנהג שהוא לכבוד בני חוץ לארץ, ואמר: אנו בארץ ישראל, ובארץ ישראל חול הוא !
אסרו חג
כמו כן היו חסידים מאנשי ירושלים שנהגו ללבוש באסרו חג בגדי שבת, מפני שבחוץ לארץ הוא יום טוב, (ראה דרכי חיים ושלום סי' תקכד שהזכיר מנהג זה), אמנם הרה"ק רבי נחום'טשע זי"ע לא היה ניחא דעתיה מזה, ואמר: "ס'איז אסרו חג היינט, נישט יום טוב" !
והיית אך שמח
פניני קודש בענין מדת השמחה
מבטל כל הדינים
הרה"ק מווילעדניק זי"ע אמר פעם (שער ההתקשרות ליקוטים) לפרש הכתוב (תהלים סה, יד) יתרועעו אף ישירו, 'יתרועעו אף', יתרועעו מלשון שבירה [על דרך הכתוב (תהלים ב, ט) תרועם בשבט ברזל], "אז מ'וויל צוברעכן דער חרון אף", היינו לבטל את מדת הדין, אז 'ישירו', "זאל מען זינגען", כי על ידי שירה ושמחה יכולים לשבר ולבטל כל הדינים, כמו שנאמר (ישעיה נה, יב) כי בשמחה תצאו, על ידי שמחה יכולים לצאת מכל הרעות והדינים.
פאָרט שמחה
פעם כשהלכתי עם הרה"ח ר' חיים הערש אייזנבאך ז"ל, עברנו ליד "שענק" [=בית מרזח], ונשמעו ממנו קולות של שחוק והוללות.
סיפר לי ר' חיים הערש שהרה"ק מסאווראן זי"ע עבר פעם ליד "טיאטער" או "קרעטשמע" ושמע קולות של שחוק והוללות עולים ממנו, "ער האט געהערט אז מ'הוליעט אוועק", הביע קורת רוח ואמר: "אַה שמחה. אַה שמחה" ! ותיכף הוסיף: "איי אזוי ? אבער פאָרט שמחה"!
"ס'איז נישט אזוי פשוט די ווערטער, מ'דארף עס קענען פארשטיין", אבל כך סיפר.
"א מורא'דיג ווארט".
בהזדמנות אחת הסמיך לזה כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל את דברי הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע במכתבו הידוע שהשמחה השפלה ביותר יש לה שורש בקדושה, והעצבות הטובה ביותר היא מצד ההיפך "די איידעלסטע מרירות האט פארט א נגיעה מיט עצבות רח"ל, און די געמיינסטע שמחה וואקסט פון קדושה". ראה ילקוט דברי אהרן (עמ' ב). וראה עוד שם (עמ' לג) כעין זה מפי הרה"ק ה'בית אהרן' זי"ע שאמר בקדשו: "פֶע עצבות ומרה שחורה צו אלע שווארץ יאר, עס פארלייגט דאס הארץ מיטן מוח. ס'אסאך גלייכער שמחה אפילו סתם, איידער א מצוה מיט מרה שחורה ח"ו. ס'בעסער פרייליכקייט פון א פראסטאק, איידער חסידות בעצבות" !
תמיד בשמחה
הרה"ק רבי משה לייב זי"ע היה אומר שהוא למד שלשה דברים מתינוק. א) שהוא תמיד עסוק ואינו הולך בטל. ב) כשרוצה איזה דבר הוא בוכה ומתחנן שיתנו לו זאת. ג) הוא תמיד שרוי בשמחה.
שלא עשני גוי
שמעתי מהרה"ח ר' דוד ווערנער ז"ל שהרה"ק רבי משה לייב מסאסוב זי"ע בעת שבירך כל יום ברכות השחר היה מתלהב במיוחד בברכת 'שלא עשני גוי' ומברך אותה בקול רם ובשמחה עצומה אין לשער.
פעם כשראה זאת הרה"ק רבי מנחם מענדל מרימנוב זי"ע - שניהם היו תלמידים יחד אצל הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע - שאל אותו מדוע מרעיש ומתלהב כל כך בברכתו, "וואס איז די גרויסע שמחה, די גרויסע התלהבות? איך האב
אויך א שמחה, אבער אזא שמחה, אזא התלהבות" !?
השיב לו הרה"ק רבי משה לייב זי"ע בדרך הלצה: כיצד הנך יכול להשוות בינך לביני? - כידוע הרה"ק רבי משה לייב היה בעל בשר וגבה קומה, "הויך און ברייט", והרה"ק רבי מענדל'ע היה נמוך קומה ודל בשר, "קליין און דאַר" - אמר לו: "ממילא דו, אז דו וואלסט חלילה געוועהן א גוי, וואלסטו געוועהן א קליינשיגע אויסגעדארטע גוי'עלע... אבער איך, שטעל זיך פֿאָר ווען איך וואלט געוועהן א גוי, וואלט איך דאך געוועהן א גרויסע ברייטע געזונטער גוי, נו, זאל איך זיך נישט אזוי פרייען שלא עשני גוי" ?!
כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל הזכיר בקשר לזה את דברי הרה"ק רבי אהרן הגדול מקארלין זי"ע באגרתו הידועה, "א יוד וואס גייט ניט ארום מיט שמחה מיט דעם וואס ער איז א יוד, איז ער א כפוי טובה לשמים, ס'איז א סימן אז ער האט קיינמאל ניט דערהערט די ברכה שלא עשני גוי" !
והיית אך שמח
בספר מאורן של ישראל ראיתי "א אינטרעסאנטע ווארט" בשם הרה"ק הרבי הזקן מאלכסנדר זי"ע, ו'היית א'ך ש'מח (דברים טז, טו) ראשי תיבות 'שוא', להורות שאפילו שמחת שוא טובה יותר מעצבות ומרה שחורה, ואמר בלשון קדשו: "ס'איז בעסער א פאלשע שמחה ווי א אמת'ע עצבות, א אמת'ע מרה שחורה" ! היינו אף אם אינה שמחה אמיתית, "ס'איז שוא", עם כל זה "אך שמח דארף זיין". "דאס העלפט צו צו אלע זאכן".
קודם כל צריך להתחזק, "נישט זיין אראפ געקלאפט", אחר כך יכולים לעבוד על שמחה אמיתית שהיא כבר מדריגה.
מלחמת היצר
הרה"ק רבי מרדכי מלעכאוויטש זי"ע אמר שהיצר הרע כשמפתה את האדם לעבירה, אין רצונו כל כך בעבירה עצמה, כמו העצבות שנגרר אחריה - "דער יצר הרע וויל נישט אזוי ווייט די עבירה, ווי דער עצבות נאך די עבירה" ! זה הוא עיקר חשקו והנאתו, שעל ידי העבירה נופל רוחו בקרבו, "ער ווערט געפאלן ביי זיך", ובא לידי עצבות ומרה שחורה, ועל ידי זה מתבטל מעבודת ה'.
בעב הענן
בספרים הקדושים מבואר כי לכל אדם יש לפעמים זמנים שהיצר הרע משפיל אותו בעיני עצמו על מנת להעציבו ולייאשו, "דער בעל דבר ווארפט איהם אראפ, ער זאגט איהם דו ביסט נישט, דו ביסט נישט", אמנם באמת צריך לידע ולהאמין שגם בשפל מצבו הקב"ה עמו.