Skip to content
מחמדינו

עוּלוּ אֲשְׁבִּיזִין עִלָּאִין קַדִישִׁין עוּלוּ אֲבָהֶן עִלָּאִין קָדִישִׁין

  • Sukkos
  • 5787
  • Hebrew
View printout

פניני קודש ושיחות יקרות מלוקט מדברי כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל

על סדר האושפיזין עילאין קדישין

אברהם רחימא

והאמין בה'

אאמו"ר זצוק"ל היה רגיל לומר שזה הוא ירושה מאברהם אבינו, "די פינטעלע אידישקייט האט מען געירשנט פון אברהם אבינו".

הכנה למצוה

בספר ליקוטי שושנים מביא בשם הרה"ק מסאווראן זי"ע שאמר לבאר מאמר חז"ל (תנא דבי אליהו פרק כה) כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, ולכאורה יפלא, כיצד אפשר לדרוש מכל אדם שיהיה במדריגת האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב.

וביאר הענין, כי באמת כל איש ישראל יש לו בקרבו נקודה של אמונה המושרשת בקרבו מאברהם אבינו ושאר האבות, אשר על כן רואים שאפילו אנשים פשוטים ביותר, קלי דעת, אם רוצים לכפות אותם להמיר דתם ח"ו, הינם מוכנים למסור נפשם ליהרג נפש. ולא לעבור, ולכאורה זה פלא, מהיכן יש להם כח גדול כזה, אלא זה נובע מכח נקודה זו המושרשת בתוכם מהאבות הקדושים, מחמת זה הם מוכנים למסירות נפש.

ברם אעפי"כ יש הבדל בין האנשים הפשוטים להצדיקים, כי הצדיקים מלהיבים ומבעירים בקרבם נקודה זו, עד שכל מעשיהם בכל עת ובכל שעה הם באמונה שלימה ובמסירות נפש, מה שאין כן פשוטי עם שוכחים מזה בכל עת וזמן, רק כשרוצים לעקור מהם נקודה זו לגמרי, "ווען ס'קומט צו די נקודה פון אמונה ממש", אז היא מתעוררת אצלם והם מוכנים למסור נפשם.

וזהו הפירוש 'חייב כל אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב', כלומר מתי אזכה למדריגת הצדיקים, שכל המעשים שהנני עושה תמיד, לא רק בעת גזירת שמד חלילה, אלא בכל עת וזמן, יגיעו לנקודת האמונה שהשרישו בנו האבות הקדושים, היינו שיהיו באמונה שלימה ומסירות נפש.

כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל הוסיף בזה: כדברים האלה איתא גם בתניא (ליקוטי אמרים פרק יח) שעל פי רוב אפילו קל שבקלים ופושעי ישראל מוסרים נפשם על קידוש ה', וסובלים על עינוים קשים שלא לכפור בה' אחד, אף אם הם בורים ועמי הארץ ואין יודעים גדולת ה', וכ"ק אאמו"ר זצוק"ל היה רגיל לומר שזה הוא ירושה מאברהם אבינו, "די פינטעלע אידישקייט האט מען געירשנט פון אברהם אבינו".

הרה"ק מקאזמיר זי"ע היה מאריך מאוד בהכנותיו הקדושות לעבודת התפילה, ועקב כך היה מתפלל באיחור רב. פעם שאל אותו אחד, מדוע אינו מתחיל את ההכנות בעוד לילה, קודם אור היום, שיהיה מוכן בזמן, ולא יצטרך לאחר תפילתו כל כך.

השיב לו הרה"ק רבי יחזקאל זי"ע: אצל אברהם אבינו ע"ה בעקידת יצחק כתוב (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו וגו' ויבקע עצי עולה, ופירש רש"י ז"ל וישכם אברהם בבוקר - נזדרז למצוה, והוא מדברי חז"ל (פסחים ד.) שהוכיחו מכאן שזריזין מקדימין למצוות, ולכאורה קשה, אם נזדרז למצוה, למה התחיל להכין את עצמו רק בהשכמת הבוקר, למה לא התחיל ההכנות מקודם, לחבוש את חמורו ולבקוע העצים בעוד לילה, כדי שתיכף כשיאיר היום יוכל לרוץ אל העקידה?

רק התירוץ הוא, כי אצל הצדיקים וכשרי ישראל ההכנה למצוה היא לא רק אמצעי לקיים המצוה כראוי, אלא ההכנה היא חלק מעבודת עשיית המצוה ממש, אם כן צריכה גם ההכנה להיעשות בזמן המצוה דוקא, כמו המצוה עצמה, לכן לא התחיל אברהם אבינו להכין עצמו קודם עלות השחר, רק בבוקר, משעה שהיה יכול לקיים המצוה עצמה, וכמו כן בתפילה, משעה שהצדיקים מתחילים להכין עצמם לתפילה בקדושה ובטהרה, כדי שיכוונו לבם לאביהם שבשמים, הם כמו עומדים ומתפללים ממש, לכן עושים גם את ההכנה בבוקר, כשמגיע זמן התפילה, ולא בלילה שעדיין אי אפשר להתפלל, אבל אין הכי נמי, מי שאינו במדריגה זו יכול לעשות ההכנה מקודם.

מיום ההוא והלאה ירצה

ידוע ה"ווארט" מהרה"ק רבי יהושע מבעלזא זי"ע על נוסח ה'הרחמן' שאומרים בסעודת ברית מילה (סוף ברכת המזון), הרחמן הוא יברך אבי הילד ואמו, ויזכו לגדלו ולחנכו ולחכמו, מיום השמיני והלאה ירצה דמו, ודקדק, הלא ברכה זו היא לאבי הילד ואמו, א"כ מה שייך לומר בזה 'מיום השמיני והלאה ירצה דמו', שזה ברכה לילד הנימול, ולא לאביו ואמו.

וביאר המכוון, כי כל מצוה שהאדם מקיים עושה אותה מדעתו ורצונו, אבל מצות ברית מילה, כשהאדם נימול הרי אין לו דעת, ואיך יודעים שנעשה מרצונו, רק כשזוכה ללדת בן ומכניס אותו לבריתו של אברהם אבינו ע"ה כמצות הבורא, זה הוא גילוי דעת, שרוצה ונוח לו מה שמלו אותו, ונחשב לו בזה כאילו קיים אז בעצמו מצות מילה, וזהו שאומרים 'הרחמן הוא יברך אבי הילד ואמו, מיום השמיני והלאה ירצה דמו', היינו דמו של האב מרוצה עתה למפרע, אחרי שנתגלה ונתברר שהמצוה שנעשתה בו ביום השמיני היא לרצונו.

ובזה ביאר גם את הפסוק (בראשית יז, ב) ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך, היינו כיצד תשמור אתה את בריתי, על ידי שאתה וזרעך תעשו כן שניכם, בזה תקיים המצוה כראוי, כי מילת הבן היא הראיה שמילת האב היתה לרצונו, ובזה נשלמת מצוותו.

הוא יקראני אבי אתה

אצלינו בירושלים היה חסיד זקן, "א עלטערע יוד", הרה"ח ר' אלתר קרוק ז"ל, מחסידי טריסק, שה"עלטער באבע" שלו נתגדלה בבית הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע. היא נתייתמה בילדותה, והרבי ר' אלימלך דאג לה הרבה, "ער האט איר שטארק מקרב געוועהן", והיתה אצלה בת-בית.

לימים זכתה לאריכות ימים מופלגת, וחיתה יותר ממאה שנה, והיתה מספרת הרבה ממה שראו עיניה בבית הרבי ר' אלימלך זי"ע, והרבה "גוטע יודן" היו באים אליה לשמוע ממנה מעשיות וסיפורים מכלי ראשון.

הרה"ח ר' אלתר עוד הכיר אותה, והיה מספר הרבה דברים ששמע ממנה, ותמיד כשאחרים סיפרו סיפורים שלא הכיר היה אומר: "איך האב עס נישט געהערט פון מיין באבע" !

פעם שמעתי ממנו שזקינתו סיפרה לו, שהיא היתה רגילה להכין ולהכניס כל בוקר לפני התפילה כוס חמין להרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע, "זי פלעגט שטענדיג אנגרייטן און אריינטראגן די גלאז קאווע אדער טיי", ואם ראתה שיש עוד אדם בחדרו היתה מכניסה שני כוסות. כך היה לה חזקה זמן רב.

ברבות הימים נתקנא בה 'רבי קלמיש'ל' - כך כינתה את הרה"ק ה'מאור ושמש' זי"ע - ורצה גם כן לזכות ב'שימוש' זה, וביקש ממנה שתוותר לו, והסכימה. אחר כך נכנס לשאול רשות מהרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע בעצמו, אם יכול להכניס החמין במקום הנערה היתומה. אמר לו הרבי ר' אלימלך: "עה, דו ביסט א בטלן, דו וועסט נישט קענען" ! אבל הוא לא הרפה, והפציר שוב ושוב, עד שלבסוף נעתר לו הרבי ר' אלימלך והסכים לבקשתו. אז בא אליה ובירר אצלה בדיוק כיצד להכין את החמין, "וואס און וויפיהל מ'דארף אריינלייגן", ולמחרת בבוקר עשה הכל על צד היותר טוב, ונכנס עם המשקה אל הקודש פנימה.

אולם כאשר רק עבר את מפתן החדר, ראה לפתע איש זקן הדור פנים יושב אצל הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע ומשוחח עמו, ותיכף נתמלא חיל ורעדה והתעלף, "ער איז געפאלן חלשות", וכל הכלים נפלו מידו ונשברו, והכל נשפך לארץ.

כשנתעורר מעלפונו אמר לו הרבי ר' אלימלך זי"ע: "איך האב דיר געזאגט אז דו ביסט א בטלן, דו וועסט נישט קענען" ! וגילה לו כי זה האיש שישב אצלו היה אברהם אבינו ע"ה, לכן נפל עליו פחד בראותו פני מלאך אלקים, אמנם סיים הרבי ר' אלימלך: "וויי איז צו קינדער וואס קענען נישט קוקן דעם טאט'ן אין פנים אריין" !

כך היה הרה"ח ר' אלתר ז"ל מספר. (ראה חקל יצחק (פר' במדבר) שהביא כן מפי אביו הרה"ק ה'אמרי יוסף' מספינקא זי"ע. ובשער יששכר מהרה"ק ממונקאטש זי"ע (תשרי בשופר אות כד) בשם "הרה"צ רבי ארון זצ"ל מקראקא").

השפעת קדושה מאכילת הצדיק

כמו כן יש "פלא'דיגע תפארת שלמה" בפרשת יתרו (ד"ה ויקח יתרו), "ער שמועסט דארט ארום א גאנצע אריכות" בגודל קדושת האכילה של הצדיקים, שממשיכים בזה השפעות טובות ורפואות וישועות ברוחניות ובגשמיות לכל אוכלי שולחנם, וזה מועיל להם לא רק בשעה שנמצאים אצל הצדיק, אלא גם לאחר מכן, כשכבר הולכים מהם ושבים הביתה, עדיין נשארת ההשפעה ומועילה ברוחניות ובגשמיות, ובזה יפה כח הצדיקים מכח הרופאים הגשמיים, כי ברפואה גשמית, גם לאחר שהאדם נתרפא מחליו עדיין צריך שמירה לאחר זמן שלא ישוב ויחלה חלילה, אמנם הצדיקים בשולחנם הטהור ממשיכים רפואה ושמירה גם לאחר זמן, להינצל מכל רע.

ובזה מבאר שם מה שאמר אברהם אבינו ע"ה להמלאכים (בראשית יח, ה) וסעדו לבכם אחר תעבורו, ולכאורה יפלא, שנראה מלשונו שתיכף אחר שיאכלו מצפה שילכו מביתו, וכי זה הוא דרכו של אברהם אבינו ע"ה.

אלא נתכוין לרמז להם ענין זה, שעל ידי שיאכלו אצלו יושפע עליהם קדושה יתירה, עד שגם אחר שיעברו וילכו ממנו, עדיין יהיה להם סיוע ותועלת מזה בגשמיות וברוחניות.

וכשיצא לאור הספה"ק אור יצחק אחרי המלחמה בפעם הראשונה, כי לא נדפס עדיין לפני המלחמה, כשראה כ"ק מו"ח זצוק"ל את הספר לראשונה, בדק האם נמצא בהספר הדיבור הזה ומצאו שם (בד"ה אחיי ידידיי הטו אזניכם ושמעו), ונהנה מזה עד מאד, ואמר שהספר אור יצחק "איז א פארלעסליכע ספר", ומאז היה רגיל הרבה לומר מדבה"ק.

יִצְחָק עֲקִידְתָּא

וילכו שנים יחדיו

אזכיר פה מזה מה ששמעתי תמול מרגניתא טבא מכ"ק מו"ח הרה"צ שליט"א ואגב חביבותא של מאמר זו שנוגע לזקיננו הרה"ק רבי אברהם יהושע העשיל [מסקווירא] זי"ע.

וכה סיפר מו"ח שליט"א, שקדוש זקיננו הרה"ק רבי יצחק מסקווירא זי"ע היה בעת חתונתו בן י"ב וחצי, ובעת שנולד לו זקיננו הנ"ל היה בן י"ד, ועל הוואך-נאכט של זקיננו הנ"ל (זה היה בשנת תקפ"ו) אמר הרה"ק רבי יצחק ראדווילער זי"ע (שהיה חו"ז של הרה"ק רבי יצחק מסקווירא זי"ע, כי הרה"ק מהר"י מסקווירא זי"ע היה [בזיוו"ר] חתנו של הרה"ק רבי דן מראדוויל זי"ע בן הרה"ק רבי יצחק מראדוויל זי"ע) לדייק בפרשת העקידה ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני והנה האש והעצים ואיה השה לעולה וגו' השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו (כב, ז-ח), והדיוקים רבו.

ואמר הרה"ק הנ"ל דהנה אברהם אבינו ע"ה שהלך לעשות מצות השי"ת, ומרוב חביבות המצוה היה רץ מאד ומקדים הרבה לפני יצחק בנו, ויצחק אבינו כשעדיין לא ידע כוונת ההליכה היה מתמיה מאד ויאמר אל וגו' ויאמר "אבי", זאת אומרת אבי מדוע ולמה אתה רץ כל כך עד שאיני יכול להשיגך, וכשאמר לו אביו השה לעולה בני והבין יצחק שהמכוון הוא "אליו", אז וילכו שניהם יחדיו, שגם יצחק היה כבר רץ ומיהר את עצמו יחד עם אביו אברהם, ודפח"ח, ודו"ק.

וזו המימרא שמע מו"ח מחותנו הרה"צ והק' רבי פינחס מאוסטילא הי"ד, ששמע מיהודי שהיה בשעת מעשה, זי"ע. (ע"כ ממכתב קודש מכ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל אל אביו הרה"ק זצוק"ל)

כ"ק מו"ח זצוק"ל היה רגיל לחזור הרבה על דברי הרה"ק מראדוויל אלו, והיה אומרו בחיות מיוחדת, והיה מדגיש ומטעים כיצד דבריו הקדושים מתיישבים היטב בלשון הפסוק.

משֶׁה רַעִיא מְהֵימְנָא

אמונה בכח תפילתו

האורח לחיים בדברי קדשו בכמה מקומות מבאר שהאדם צריך להכיר בכח תפילתו ופעולותיו הטובים, ולהאמין שהוא פועל בהם למעלה, כי אם אינו מאמין שיכול לפעול, באמת אינו פועל חלילה.

בפרשת שמות (ד"ה ויאמר משה) מביא יסוד זה בשם הרה"ק המגיד הגדול זי"ע, שיש צדיקים גמורים אשר בכוחם לפעול ישועות לכלל ישראל, אבל בפועל אינם פועלים כלום, מפני שהם כל כך שפלים בעיני עצמם עד שאינם מאמינים שהקב"ה שומע תפילתם, ולכן באמת אינם נענים. "דער צדיק דארף האבן אמונה אין זיך אז ער קען פועלין".

בזה מפרש מה שמצינו, שכאשר משה רבינו ע"ה אמר (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, הפציר בו הקב"ה שיסכים ללכת, ואמר לו (שם, יב) כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, היינו כי משה רבינו בגודל ענוותנותו לא ראה עצמו כדאי וראוי שעל ידו תהיה הגאולה, וכיון שראה הקב"ה שאינו מאמין שישועת ישראל תוכל לבוא על ידו, אם כן באמת לא יוכל לגאלם, כי כאמור אפילו צדיק שיכול לפעול ישועות מוכרח להאמין בכוחו, ובלי זה אינו יכול לפעול, לכן דיבר הקב"ה על לבו וחיזק אותו שיהיה עמו, ונתן לו אות שיצליח בשליחותו, כדי שיאמין שהוא יכול להביא ישועתן של ישראל. "א שטארקע ווארט".

המתעורר לתשובה בחודש תשרי - זכות יצחק עומדת לו

איתא בבת עין (פ' עקב) רמז במה שאמרו חז"ל (ר"ה יא.) בתשרי נולדו האבות ובתשרי מתו האבות, וקשה הרי יצחק נולד בפסח (שם), ומסתמא גם מת בפסח (כדאיתא שם בגמ' (יא.) מאן דאמר בניסן נולדו בניסן מתו מאן דאמר בתשרי נולדו בתשרי מתו שנאמר (דברים לא, ב) ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכו', ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום), וכיצד יתיישבו שניהם.

אכן כבר כתב רש"י (שם יא. ד"ה נולדו) שמה שאמרו בתשרי נולדו האבות קאי על אברהם ויעקב ולא על יצחק, א"כ גם מה שאמרו בתשרי מתו קאי רק על אברהם ויעקב.

והרמז בזה, כי מת"ו אותיות תמ"ו, על דרך אמרם ז"ל (שבת נה.) תמה זכות אבות, ובתשרי מת"ו האבות היינו שבתשרי תמ"ו זכות מדות האבות אברהם ויעקב, מדות חסד ורחמים, אבל מדת יצחק לא תמה בתשרי, כי עדיין זכותו של יצחק שהוא בחי' גבורה ויראה קיימת אף בתשרי, שמי שמתעורר אף רק בימים אלו ביראת שמים ושב בתשובה שלימה, יכול להמתיק כל הדינים, עד שע"י זה שוב מתעוררת גם זכות אברהם ויעקב.

כרחם אב על בנים

ויאהב יצחק את עשו וגו' ורבקה אוהבת את יעקב (כה, כח). הנה האמת הוא שגם יצחק ידע מי הוא עשו, וידע שאין עשו נוהג כמו שראוי להיות, אך בחינת יצחק היה להראות לכל הדורות העתידין שצריכין לקרב הבנים בכל אופן אפילו אם אינו מתנהג כראוי, "פארט א קינד", ורצה להמשיך עי"ז על כל הדורות לבני ישראל, שאפילו אז זיי זענען נישט ווי עס דארף צו זיין, בכל זאת הלא הם בנים למקום ואב אינו מרחק את בנו, וירחם עליהם ה', וכמו שאומרים (במוסף דר"ה) אם כבנים רחמנו כרחם אב על בנים, כמו שהאב מרחם על בנו אע"פ שאינו מתנהג כראוי, דבכל זאת הרי הוא בנו, כן ירחם השי"ת על בניו זרע ישראל.

סוד של תפלין

איתא בזוהר הק' (עי' דף קס"ב ע"א בסתרי תורה) שפרשת יעקב עם צאן לבן שהי' שם עקודים נקודים וברודים, זה מרמז על הסוד של תפילין. וכן מתאמרא בשם צדיקים בלשון זה, דמי שיודע את הסוד של ענין המקלות והצאן, הוא יודע הסוד של תפילין.

ושמעתי פעם מהרה"ח ר' מרדכי הערש שמערלער ז"ל, שהרה"ק מאפטא זי"ע אמר שהוא זוכר כל גלגוליו הקודמים אימתי היה בזה העולם, ואמר שהיה בימי זכריה הנביא, והיה מספר ממה שזכר מכל הזמנים שהיה מגולגל בעולם.

וסיפר שהיה בין צאן לבן, וזוכר איך שיעקב אבינו היה רועה אותם, ער געדענקט דער זיידע בשעת'ן פאשען די שאף, און ער איז געגאנגען מיט גאר גרויסע תפילין, והוא הענין האמור מזוהר הקדוש ובשם צדיקים שבפרשה זו מונח הסוד של תפילין.

עד ביאת הגואל

הרה"ק הרבי רבי ברוך ממעזיבוז זי"ע פירש הפסוק ויותר יעקב לבדו (לב, כה), שיעקב אבינו ע"ה הנחיל לגלות, גולה אחר גולה, ונצטער מאוד, אולם אז התחזק בעצמו בתתו אל לבו כי בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט), ובכל מקום שיגלו שכינה עמהם (מגילה י:) בתשרי נולדו האבות ובתשרי מתו האבות, וקשה הרי יצחק נולד בפסח (שם), ומסתמא גם מת בפסח (כדאיתא שם בגמ' (יא.) מאן דאמר בניסן נולדו בניסן מתו מאן דאמר בתשרי נולדו בתשרי מתו שנאמר (דברים לא, ב) ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וכו', ללמדך שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום), וכיצד יתיישבו שניהם. ובכל מצב שיהיו, יוכלו תמיד להתחזק ולהתפלל, על דרך שאמר הבעש"ט הקדוש זי"ע על הפסוק (דברים ד, כט) ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת, 'משם' ר"ל מכל מקום וכל מדריגה שבו תהיה, תבקש משם את ה' אלקיך, ותמצאנו (עי' מאור עינים ליקוטים). והותי"ר ממדריגתו עד ביאת הגואל שעל זמן ההוא נאמר (ישעיה ב, יא-יז) ונשגב ה' לבד"ו ביום ההוא (עי' בראשית רבה פע"ז, א).

יוֹסֵף צַדִּיקָא

עבודת ה' בדברים גשמיים

בדגל מחנה אפרים (ד"ה עוד י"ל שרימז התרגום) עה"פ (לז, ג), ותירגם אונקלוס ארי בר חכים הוא ליה. מבאר עפ"י מה שראה אצל הבעש"ט הקדוש זי"ע שהיה אדם מספר מעשיות שנראה כדברים פשוטים, אך באמת היה מלובש בו עבודתו הזכה אל השי"ת.

וכן היה ביוסף הצדיק, דאף בעת שעסק בדברים חיצונים, הלביש בהן חכמתו לעבודת השי"ת, ועל כן אהב ישראל את יוסף, ארי 'בר', דהיינו אף בהדברים שנראים שהם מבחוץ, חכים הוא ליה, כלומר שעשה אותם בחכמה.

ויהי איש מצליח - ע"י שמחה

במאור ושמש (ד"ה ויהי ה' את יוסף [הא']) עה"פ ויוסף הורד מצרימה וגו' ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי (לט, א-ב), דקדק למה נאמר "ויהי" שלש פעמים.

והביא שבמדרש (בראשית רבה פפ"ו, ד) איתא על איש מצליח - גבר קפוז, ופירש במתנות כהונה דהוא לשון שמחה, "איש מקפיץ כלומר צהל ושמח וטוב לב", "יוסף האט געטאנצט", ויש להבין הכוונה בזה.

ומבאר המאור ושמש דהנה יוסף הצדיק נולד ונתגדל בבית יעקב אבינו מיט די ברידער אינאיינעם... א קדושה... אזא גרויסע קדושה, די גרעסטע עלי' אין קדושה, בבית הכי מעולה בקדושה, ומשם הוצרך לירד למצרים... א טומאה..., נמצא שבא מהמקום הקדוש ביותר אל ארץ מצרים שהוא המקום השפל ביותר, אזא מצב... הלא ודאי היה בצער גדול ונשבר רוחו בקרבו עד מאד, וכתיב בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט), וא"כ גם להקב"ה היה צער גדול על צרת יוסף, והרגיש יוסף בצער השכינה ונצטער גם משום צרת השכינה.

וזהו שאמר הכתוב ויוסף הורד מצרימה ויהי ה' את יוסף, ויהי הוא לשון צער (בראשית רבה פמ"ב, ג. תיקו"ז תיקון ל עד, א), שגם הקב"ה ירד עמו ונצטער עמו בצרתו, ומזה עצמו ניתוסף צער ליוסף על גלות השכינה שנמצא עמו, ונמצא שהי' לו שני מיני צער, הן על עצמו שהוא בבית אדוניו המצרי, והן על ויהי ה' את יוסף, שהשכינה היא עמו בגלות ובצער.

אמנם בזמן שהאדם בצער הרי הוא עלול ליפול לעצבות, ועצבות איז א געפערליכע זאך! עצבות שאדט צו עבודת השם, אז מען האט עצבות איז נישט גוט! על כן עשה יוסף כל מיני פעולות להיות בשמחה, וקפץ ורקד כדי שיהיה בשמחה, וזהו שאמר המדרש שהיה גבר קפוז, שהיה שש וְשָׂמֵחַ ורקד בשמחה, ער האט געטאנצט און געשפרינגען כדי להיות בשמחה ובהתחזקות.

ומביא המאור ושמש ששמע לפרש במה שאמרו בגמרא (תענית כו, ב) משנכנס אב ממעטין בשמחה, דבעת שנכנס ובא על האדם השראת הדינים ח"ו שהוא בחינת חודש אב, יכולים למעט הדינים ע"י שמחה, כי גדול כח השמחה למעט ולהמתיק כל הדינים, ועל כן היה יוסף בשמחה שעי"ז ימתיק כל הדינים מעליו, וע"י שהיה בשמחה זכה להשראת השכינה ויהי ה' את יוסף.

וז"ל כ"ק מרן אדמו"ר זצוק"ל במכתב קדשו: ...העיקר הכל של כל יהודי הוא התחזקות בכל עת ורגע, גם בעת נפילה לא צריכים להיות נפול עוד יותר, רק צריכים לחפש להתחזק, וכל אדם הוא כן ואין ניצול מן נפילות, אלא צריך להיות חזק ואמיץ לא לנפול נפילות חזקות, וזה ע"י התחזקות. ועיקר הכל להיות בשמחה תמיד, שמח בחלקו הן בגשמי הן ברוחני ובטחון תמיד. ומענין נפילות מבואר במאור עינים פ' יתרו (דיבור א') שזה ענין נעשה ונשמע, והרבה עניני חסידות מיוסד על זה הענין, וזה גם עיקר של נסיון, והעיקר לא לעשות עסק מזה, עיין מאור ושמש פרשת וישב על הפסוק ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי, עיין שם ותמצא נחת דברים נחמדים.

נראה לו דמות דיוקנו של אביו

שמעתי שאמר הגה"ק מהר"י ט"ב מסאטמאר זצוק"ל בשם חותנו [בזיוו"ר] הרה"ק מפלאנטש זי"ע, על מה שכתב רש"י (לט, יא ד"ה לעשות מלאכתו) שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, דיעקב אבינו ויוסף הצדיק היו נחלקין בדעותיהם בענייני הלבוש, שיעקב סבור דיש לילך לבוש כבגדי החסידים שאין מקפידים כל כך שיהיה באופן הנאה, אבל יוסף הצדיק היה דרכו בעבודת השי"ת לסלסל בשערו וכו' כדי שיהא נראה יפה (רש"י לז, ב ד"ה והוא נער).

אבל כאן לאחר שנעשה ליוסף כל הענין עם פוטיפר, אז הבין שאילו היה הולך לבוש כדמות אביו לא היה בא לכל הנסיון, וראה כי טוב דרכו של אביו מדרכו. וזהו שכתב רש"י שנראה לו דמות דיוקנו של אביו, כלומר שראה כי טוב להיות לבוש כדיוקנו של אביו, ומעתה נראה בעיניו יותר דרך זה, כי ע"י זה ינצל מן הנסיון. והוא דבר נפלא.

התחדשות בכל יום

בבית אהרן בפרשת וישב (ד"ה והוא) הביא בשם הרה"ק רבי אשר מסטאלין זי"ע, שהאדם צריך להתחדש תמיד בעבודת השי"ת, להתחיל בכל יום מחדש, כאילו עד עכשיו לא עשה כלום, ורק עתה מתחיל לעבדו בחיות ובשמחה. ואמר שזהו שנאמר אצל יוסף הצדיק ע"ה (בראשית לז, ב) והוא נער, שהיה תמיד כמו נער המתחיל עתה לעבוד את ה'.

דוד מלכא משיחא

לראות נגעי עצמו

שמעתי מהרה"ח ר' בנציון קרינפיס ז"ל ששמע בעצמו מפה קדשו של הרה"ק רבי דוד מזלאטיפאלי זי"ע שהפליג פעם במעלת וסגולת אמירת תהלים ואמר: במדרש איתא (שוחר טוב תהלים א) שדוד המלך ע"ה התפלל שכל האומר תהלים יהיה נחשב כאילו עוסק בנגעים ואהלות, והכוונה בזה, כי אמרו חז"ל (נגעים ב, ה) כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו, היינו שאדם אינו מסוגל לראות חסרונות בעצמו ודוד המלך ביקש ופעל שהאומר תהלים יהיה נחשב כאילו עוסק בנגעים, היינו שעל ידי אמירת תהלים יוכל לראות ולתקן גם נגעי עצמו.

"דורך תהלים זאגן קען מען אביסל זעהן די אייגענע חסרונות".

כנגעים ואהלות

מסופר שפעם כאשר עיין הרה"ק מסאווראן זי"ע בספר נפש החיים (שער ד פרק ב), ראה דברים שנראים כזלזול קצת כלפי חסידים המבלים זמנם בריבוי אמירת תהלים, ולא הוטבו בעיניו.

ה'נפש החיים' מביא שם את מאמר חז"ל (שוחר טוב תהלים א) שדוד המלך ע"ה ביקש מהקב"ה שכל העוסק באמירת תהלים יהיה נחשב אצלו כאילו היה עוסק בנגעים ואהלות, אך מעיר כי מאן יימר שאכן הסכים הקב"ה על ידו, אולי ביקש זאת ולא הסכים הקב"ה על ידו.

נענה הרה"ק מסאווראן זי"ע ואמר: הדבר פשוט שכל מה שדוד המלך ע"ה ביקש פעל ונתקבלה תפילתו, והוא גמרא מפורשת במסכת ערכין (טו:), רבי אחא ברבי חנינא אומר סיפר לשון הרע אין לו תקנה, שכבר כרתו דוד ברוח הקודש, שנאמר (תהלים יב, ד) יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות, ולכאורה יש להקשות, הגם שדוד המלך התפלל וביקש יכרת ה' כל שפתי חלקות, מאן יימר שנתקבלה תפילתו, אלא על כרחך שאם דוד המלך התפלל, בודאי פעל, אם כן גם במה שהתפלל שכל האומר תהלים יהיה נחשב כעוסק בנגעים ואהלות ודאי פעל וכן הוא. (בענין זה ראה גם ביסוד העבודה חלק ב פרק ו).

סעודתא דדוד מלכא משיחא

כ"ק אדמו"ר רבי איציק'ל מפשעווארסק זצוק"ל סיפר לכ"ק מו"ח זצוק"ל, שהרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע לא היה דרכו ליטול ידיו לסעודה במוצאי שבת, רק נהג לשתות כוס "טיי מיט צוקער" לכבוד מלוה מלכה, ואחר כך היה רגיל לראות את דוד המלך ע"ה שבא אליו לברכו בברכת "א גוטע וואך" כשהוא מעוטר בכתר מלכות על ראשו.

פעם אחת לא מצא הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע חתיכת "צוקער" בביתו, ושתה ה"טיי" לבד, בלי "צוקער", ואז, כשבא אליו דוד המלך ע"ה, ראה אותו בלי הכתר על ראשו. שאל אותו הרבי ר' אלימלך: "קייזער ווי איז דער קרוין" ?! ענה לו דוד המלך ע"ה: "מֵלך ווי איז דער צוקער" ?! היינו בגלל שחיסר קצת ממלוה מלכה, סעודתא דדוד מלכא משיחא, לא זכה הפעם לראותו עם הכתר.

הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע אמר, שהבין מדוד המלך ע"ה כי רצונו שיטול ידיו לסעודה דוקא, אך אמר לו שעכשיו לעת זקנותו כבר אין לו כח לזה, אבל את בניו ואת ביתו אחריו יצוה שיקפידו לסעוד סעודת מלוה מלכה. ואכן כל הצדיקים נכדי הרבי ר' אלימלך הקפידו על כך, וסעודת מלוה מלכה היתה אצלם דבר חמור מאוד.

אגב, זכורני שאחרי שסיפר כ"ק אדמו"ר רבי איציק'ל זצוק"ל סיפור זה - או אולי סיפור אחר - מהרבי ר' אלימלך, הפטיר ואמר: "יא יא, מ'פארציילט, מ'פארציילט"... כלומר "וואס האט מען דערפון". נענה כ"ק מו"ח זצוק"ל: "יא יא, מ'דארף געדענקען די אלטע, דאס איז אונזער חיות"!

גואל העתיד

באור החיים הק' עה"פ ואתה תצוה את בני ישראל (ד"ה ובדרך רמז), כתב עפ"י מה דאיתא בזוהר חדש (בראשית דף ט"ו ע"א) שהגאולה העתידה תהיה ע"י משה רבינו ע"ה, וזהו טעם אריכות הגלות כל כך, כי "אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה".

וזהו שרמז הכתוב ואתה תצו"ה את בני ישראל, ואמרו ז"ל אין צו אלא מלכות, כי משה רבינו יהיה מלך המשיח לעתיד, ואמר הכתוב העצה לקרב ביאתו, ויקחו אליך שמן זית זך, היינו שיעסקו בתורה שנמשלה לשמן (דברים רבה פ"ז, ג. ועי' ברכות נז, א), ועי"ז יוכלו לקרב ביאת משיח צדקנו.

אַהֲרֹן כַּהֲנָא קַדִישָׁא

ממשיך להשפיע על בנ"י

בתפארת שלמה פרשת חוקת (ד"ה יאסף) מבאר מה שפטירת הצדיק מכונה בתורה בלשון אסיפה אל עמיו, כמו שמצינו אצל האבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב (בראשית כה ח, לה כט, מט לג), וכן אצל אהרן הכהן ע"ה (במדבר כ, כד), ומבאר, כי הצדיקים אחרי שמסתלקים מהעולם הזה, פטירתם היא רק לעיני בשר, שנראה כאילו אינם, אבל באמת גם אז הם נשארים עם כלל ישראל, וממשיכים בעבודתם, להשגיח ולדאוג על כל צרכיהם, ולבקש רחמים עבורם, להמשיך להם כל מיני השפעות טובות, כמו בחיים חיותם, ולכן מכנה התורה את הסתלקות הצדיק בלשון 'אסיפה אל עמיו', כי בפטירתו הוא נאסף אל עמו, הם האנשים שיהיה משפיע להם בחיים חיותו, להיות עמהם גם עתה, להעתיר ולהשפיע להם כל טוב.

הוי מתלמידיו של אהרן

בתפארת שלמה (ד"ה והובא) איתא על הכתוב והובא אל אהרן הכהן וגו', לכאורה, הרי התורה כולה נצחית עומדת לעד, וכל הכתוב בה צריך להיות נוהג לדורות בכל עת, א"כ יש להבין כיצד שייך עתה בזמן הזה הצווי האמור בתורה, והובא אל אהרן הכהן.

וכתב לבאר כי הנה אנו אומרים בתפילת שמנה עשרה אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ובודאי אין זה סיפור דברים בעלמא מה שכבר היה, אלא כי העבדות והאלקות של האבות הק' קיים לעד, ועל זה אומרים אלקי אברהם, על העבדות והאלקות אשר המשיך אברהם אבינו לעולם, וכן אלקי יצחק ואלקי יעקב, על האלקות שהמשיכו לעולם שזה נצחיות.

וביאור הענין, כי אברהם אבינו היה מדתו חסד (זוה"ק ח"ג שב.), לזאת בכל עת שישנו אדם המדבק עצמו אל מדת החסד, הנה הוא מקשר נפשו עם נשמת אברהם אבינו המתעוררת להופיע ולסייע לו בכל עניניו, וכן מי שמדבק עצמו במדת היראה, מעורר את נשמת יצחק אבינו אשר מדתו יראה (שם) שיופיע ויסייע לו בעבודתו, ומי שמדבק עצמו במדת האמת, מעורר את נשמת יעקב אבינו שמדתו אמת (עי' מיכה ז, כ) שיסייע לו בעבודתו.

ובזה כתב לפרש המשנה (אבות א, יב) הוי מתלמידיו של אהרן, היינו כי אהרן הכהן ע"ה היה אוהב שלום ורודף שלום (שם), פי' שהיה תמיד מביא שלום בין אדם לחבירו ובין ישראל לאביהם שבשמים, וכן היתה מדתו מדת החסד, כי כהן הוא בחינת חסד (זוה"ק ח"א רנו:) כמו שנאמר (דברים לג, ח) איש חסידך, על כן תמיד בכל הדורות כאשר איש ישראל נוהג במדת השלום והחסד, הנה הוא מעורר בכך את נשמת אהרן הכהן שיבוא ויסייע לו בעבודתו, ועל ידי כן נעשה תלמידו של אהרן הכהן.

והנה נגעים באים על עון לשון הרע (ערכין טו:), לזה אמר הכתוב אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' לנגע צרעת, היינו כאשר יהיה לו נגע, יתבונן בעצמו סיבת הנגע, שהוא מפאת שדיבר לשה"ר וצריך לשוב בתשובה ולתקן את עצמו, ויקבל על עצמו לשנות את מעשיו, להיות מעתה אוהב שלום ורודף שלום, שלום בין אדם לחבירו ושלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ועל ידי זה והובא אל אהרן הכהן, כלומר ע"י שיקבל על עצמו להתנהג במדת החסד והשלום, יעורר את נשמת אהרן הכהן בגבהי מרומים, שיבוא ויסייע לו לקיים את קבלתו הטובה, להתנהג בחסד ובשלום.

משפיע זיין פאר אידן

כ"ק מו"ח זצ"ל היה רגיל לומר מה דאיתא באוהב ישראל (ד"ה או י"ל דבאמת) כתב לבאר הכתוב (ט, כב-כג) וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים, ויבוא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם, כי הנה דרך הצדיקים האמיתיים הוא, אף שהם דבוקים תמיד במחשבתם בעולמות עליונים, אעפי"כ יורדים מרום מדריגתם ומתקרבים לישראל, אף לאנשים הפשוטים ביותר, להשפיע להם כל מיני השפעות טובות בכל הצטרכויותיהם, והמה מחשיבים עבודה זו, "משפיע צו זיין פאר אידן", עוד יותר מכל עבודתם אשר הם עובדים בדביקותם בהקב"ה.

וזהו שאמר הכתוב וירד מעשות החטאת וגו', היינו שירד מגודל מדריגתו, שהיה דבוק בעולמות העליונים, ויצאו ויברכו את העם, כי היה חפצו ורצונו לברך את העם, זה היה חשוב בעיניו יותר מכל עבודת החטאת, היינו מעבודת היחודים שעשה בעולמות העליונים, שהיה בוחר ומחשיב עבודה זו להמשיך לישראל כל מיני השפעות טובות, ישועות ורפואות, יותר משאר העבודות.

אמונה בכח תפילתו

האורח לחיים בדברי קדשו בכמה מקומות מבאר שהאדם צריך להכיר בכח תפילתו ופעולותיו הטובים, ולהאמין שהוא פועל בהם למעלה, כי אם אינו מאמין שיכול לפעול, באמת אינו פועל חלילה.

בפרשת שמות (ד"ה ויאמר משה) מביא יסוד זה בשם הרה"ק המגיד הגדול זי"ע, שיש צדיקים גמורים אשר בכוחם לפעול ישועות לכלל ישראל, אבל בפועל אינם פועלים כלום, מפני שהם כל כך שפלים בעיני עצמם עד שאינם מאמינים שהקב"ה שומע תפילתם, ולכן באמת אינם נענים. "דער צדיק דארף האבן אמונה אין זיך אז ער קען פועלין".

בזה מפרש מה שמצינו, שכאשר משה רבינו ע"ה אמר (שמות ג, יא) מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים, הפציר בו הקב"ה שיסכים ללכת, ואמר לו (שם, יב) כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, היינו כי משה רבינו בגודל ענוותנותו לא ראה עצמו כדאי וראוי שעל ידו תהיה הגאולה, וכיון שראה הקב"ה שאינו מאמין שישועת ישראל תוכל לבוא על ידו, אם כן באמת לא יוכל לגאלם, כי כאמור אפילו צדיק שיכול לפעול ישועות מוכרח להאמין בכוחו, ובלי זה אינו יכול לפעול, לכן דיבר הקב"ה על לבו וחיזק אותו שיהיה עמו, ונתן לו אות שיצליח בשליחותו, כדי שיאמין שהוא יכול להביא ישועתן של ישראל. "א שטארקע ווארט".

ברכות יצחק

בבארת המים (פר' תולדות) מובא שאמר פעם הרה"ק רבי הערש מרימנוב זי"ע: טעות הוא בידי האנשים החושבים כי מה שיצחק אבינו ע"ה נתן הברכות ליעקב אבינו ע"ה היה בטעות, כי נתכוין לברך את עשו, ודימה על יעקב שהוא עשו, ובירך אותו בטעות, אמנם מי שיודע האמת מבין שלא היה כאן טעות כלל, רק כך היה מוכרח להיות, שיברך את יעקב באופן זה שיחשוב שהוא עשו. וסיים ואמר: מדוע זה היה מוכרח להיות כן, אי אפשר לפרט בפה מלא, רק לחכם אפשר לומר ברמז, ודי לחכימא ברמיזא, ומי שהוא שוטה ואינו חכם אי אפשר ואסור לומר לו.

נוכח פני ה'

בזרע קודש (ד"ה ועוי"ל ויעתר, אופן ו') עה"פ ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו (כה, כא), מביא בשם אביו זצוק"ל לפרש הפסוק שהתפלל דוד המלך להשי"ת ה' רועי לא אחסר (תהלים כג, א), שביקש דוד דהאמונה שיש לי בהשי"ת שהוא רועי ומנהיג אותי, אמונה זו לא יחסר ממני לעולם ותמיד יהא חקוק על לבי [עכ"ד אביו זצוק"ל].

ובזה פי' הזרע קודש הכתוב כאן ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו, אשתו רומז על כנסת ישראל (זוה"ק ח"א קצו, ב. ועוד), וזה היה תפלת יצחק שיאמינו בני ישראל תמיד שהשי"ת הוא העושה להם הכל. וזהו ויעתר יצחק, יצחק התפלל על הדבר הזה. לה' לנוכח אשתו, שכנסת ישראל יפנו פניהם תמיד נוכח השי"ת, לדעת שהכל בא להם מאת הקב"ה.

More in this printout

View the whole printout