סוכה שנמצאת מתחת סוכה אחרת
אם הסוכה התחתונה חזקה בכדי לקבל כרים וכסתות (שאדם מניח כדי לישן או לאכול עליהם) אפילו ע"י הדחק (והיינו שהגג של התחתונה שזה קרקעיתה של עליונה מתנענע כשמשתמשים שם), ויש עשרה טפחים בין הסכך של העליונה לקרקעיתה, דאפשר העליונה כשרה אם הסכך למטה מעשרים אמה מקרקעיתה של העליונה, והתחתונה פסולה כיון שהיא נמצאת תחת סוכה כשרה, ולגבי פסול התחתונה אין נ"מ אם סכך העליונה הוא בתוך כ' לקרקע שלה או לא. ואם אין בעליונה עשרה טפחים, או שאינה יכולה לקבל כרים וכסתות אפילו ע"י הדחק, או שחמתה של עליונה מרובה מצילתה, או שאין לעליונה דפנות כלל (והסכך מונח ע"ג עמודים), או שאין בדפנות העליונה ז' על ז' טפחים שזה שיעור רוחב הכשר סוכה, העליונה פסולה, והתחתונה כשרה אם צילתה מרובה מחמתה אפילו אם העליונה למעלה מעשרים אמה (ואינו פוסל הסכך שכנגדו למטה דאין הפסול בעצם הסכך אלא במה שהוא למעלה מעשרים אמה, ואין ללמוד מכאן להכשיר היכא שסכך העליונה פסול משום תעשה ולא מן העשוי), ואפילו אם צילתה של עליונה ג"כ מרובה מחמתה, ואם התחתונה אין צילתה מרובה מחמתה וצריך לצרף את הסכך של העליונה כדי להכשירה, צריך שלא יהיה סכך העליונה גבוה מעשרים אמה (ואז כשרה בין אם הסוכה העליונה גבוהה י' טפחים והיא ראויה לקבל כרים וכסתות, בין אם אינה גבוהה י' טפחים ואינה ראויה לקבל כרים וכסתות), ואם העליונה בעצמה צילתה מרובה מחמתה גם היא כשרה.
העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה
אם הסוכה יכולה לעמוד ברוח מצויה שיש ביבשה ע"י שקשרה בחוזק כשרה, אף שהיא מיטלטלת ואינה קבועה, ואפילו בשעה שהעגלה הולכת כשרה, (ואע"פ שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של הים והיא נמצאת בים, מכלל דירת עראי לא נפקא. וכן סוכה שרגילים הסוחרים לעשות בעגלות שלהם כשרה אם יש בתוכה גובה י' טפחים ורוחב ז' טפחים ללא הגלגלים והיא עומדת ברוח מצויה דיבשה), ואם אינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דיבשה כיון שלא קשרה בחוזק כלל פסולה, דאפילו דירת עראי לא הויא.
העושה דפנות סוכתו ע"ג גמל או ע"ג אילן
וסיכך ע"ג הדפנות כשרה, ואסור לעלות לסוכה כזו ביו"ט מפני שאסור להשתמש ביו"ט בבעלי חיים או במחובר, ואם עבר ועלה יצא יד"ח, והפמ"ג מסתפק אם מותר לכתחילה לעלות לה ביו"ט כשאין לו סוכה אחרת, ובביכורי יעקב מסיק לאסור. ואם מקצת מקרקעית הסוכה ודפנותיה ע"ג אילן ומקצתה בדבר אחר וסיכך על הדפנות, אם היא עשויה בענין שאם ינטל האילן היא תישאר עומדת על הדבר האחר ולא תיפול עולים לה ביו"ט בסולם שלא על דרך האילן, ואם לאו אין עולים לה ביו"ט.
ואם הסוכה ע"ג קרקע אבל הסכך נסמך על האילן אסור לעלות לסוכה בשבת ויו"ט גזירה שמא ישתמש בסכך להניח עליו או לתלות עליו איזה דבר ונמצא משתמש באילן, ואפשר שבזמננו שאין רגילים בכך מותר, ומ"מ לכתחילה אין לסמוך את הסכך ע"ג אילן כיון שאין מעמידים את הסכך לכתחילה אלא בדבר הראוי לסיכוך. ואם נעץ קונדיסין באילן וסמך הסכך עליהם מותר אף לכתחילה. ואם ראשי הקנים של הסכך נסמכים על הגמל פסולה, כיון שאם הגמל ילך הסכך יפול, והוי סוכה עומדת עליו ונראה כאילו אינו גידולי קרקע, ועוד י"מ דאיירי לענין לסכך בסולם עצמו, ומדובר בסולם רחב ד' טפחים, והספק הוא אם הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו, ושפוד של ברזל בלאו הכי פסול כיון שאין גידולו מן הארץ. חיצים אם יש להם בית קיבול פסולים ואם לאו כשרים, ואם היו פעם אחת בברזל פסולים כיון שהיו ראוים לקבל טומאה. קנים הנבראים חלולים אינם מקבלים טומאה אע"פ שיש להם בית קיבול, מפני שלא נעשו לקבלה, ולכן מסככים בהם. וכן מותר לסכך בצינור שלא נעשה לקבלה, ועיין ביו"ד סימן ר"א סעיף ל"ו שאם חקק גומא במרזב כדי לקבל צרורות הוא מקבל טומאה, ולענין שיעור הגומא יש חילוק בין עץ לחרס עיי"ש. וכלי עץ שהוא רחב קצת וראוי להניח עליו דבר פשוט אינם מקבלים טומאה, אפילו אם הם נעשים להניחם בעגלות מן הצד למחיצה כשרים לסיכוך, ובפרט שהם גדולים שאין דרך להניחם כלל בתוך העגלות, וכ"ש אלו שנעשו בפירוש אצל האומן כדי לסכך בהם, כשרים בלי שום גמגום, עכ"ד. והפמ"ג מגמגם בזה משום גזירת תקרה, והביאור הלכה כתב שאינו יודע מה שייך גזירת תקרה במקום שאין מנהג לסכך בזה. ומסקנת הבה"ל שהרוצה לסמוך על דעת הבית מאיר בודאי אין למחות בידו, אכן במקום שמסככים בהם כל השנה את הגגות בודאי יש להזהר בהם משום גזירת תקרה כמ"ש הרמ"א.
דין סיכוך בסולמות ודין מעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה
השו"ע מסתפק אם מותר להניח סולמות על הגג ולשים עליהם את הסכך. וי"מ דאיירי לענין לסכך בסולם עצמו, ומדובר בסולם רחב ד' טפחים, והספק הוא אם הוא שהרי ראוי לתתו לכרים וכסתות ואז הוא יקבל טומאה, ועל כן גם בנעורת שברי גבעולים פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, או שכיון שיש בסולם נקבים שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול, וסכך פסול באמצע הסוכה פוסל בד' טפחים. וי"מ שודאי אין לסכך בסולם רחב ד"ט כיון דדמי לבית קיבול, והנדון הוא לענין להעמיד את הסכך בסולם שאינו רחב ד"ט, אם יש להחמיר מצד מעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבואו לסכך בו, (ולהעמיד על הכותל אבנים מותר כיון שלא שכיח שיסכך בהם), וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא שלכתחילה יש להזהר שלא להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה, ולט"ז יש צד שאפילו אם בעלמא מעמיד מותר, הכא יש לחוש שמא ירבה בסולמות. אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים מותר להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה. וע"י בדרכי משה (והעתיקו הגר"א) שפשוט שאין לסכך בסולם, דחשיב בית קיבול והוא מקבל טומאה, וממילא בודאי יש להחמיר שלא לסכך עליו, ואפילו להניחו על הסכך כדי להחזיקו זה תנאי מעמיד ואסור, ומלבד זה הרי הוא סכך פסול, וכ"ש שאין לסכך בסולמות של עגלות או סולם של אבוס הנתון על שתי יתדות ויש שם מספוא למאכל בהמה שזה בית קיבול גמור ומקבל טומאה מן התורה. וסולם שאין בו נקבים והשליבות מחוברות במסמרים, הרי זה פשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה אף מדרבנן, ויש מחמירים גם בזה משום לא פלוג, ואם השליבות בתוך חריץ צ"ע אי חשיב כבית קיבול. וכתב הרמ"א כלי- דבר המקבל טומאה אפילו מדרבנן כגון ספסל וכסא הראויים לקבל טומאת מדרס. וכתב המ"ב שכל כלי עץ שהוא רחב קצת וראוי להניח עליו דבר, י"א שהוא מקבל טומאה מדרבנן, ולכן אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת הסכך להעמידו, אפילו אם הם נשברו. כלונסאות הסוכה מותר לחברם במסמרים או לקושרם בבלאות בגדים שהם מקבלים טומאה. שו"ע. וכתב המ"ב שלכו"ע אין בזה משום מעמיד בדבר המקבל טומאה, דאינו מעמיד בהם את הסכך אלא את הכלונסאות (מעמיד דמעמיד, והחזו"א מחמיר בזה), ולקשור את הסכך עצמו לכלונסאות בחבלים ראוי להזהר לכתחילה.
מיני מאכל ובשמים
מאכלי אדם הרי הם מקבלים טומאה ואין מסככים בהם אפילו אם לא הוכשרו לקבל טומאה, ומאכל בהמה אינו מקבל טומאה. ומיני בשמים שאינם נאכלים להנאת גופם אלא למראה וריח וכדומה מסככים בהם, וקנמון אף שהפמ"ג מיקל בו, בביכורי יעקב מוכיח שדינו כאוכל מהא דמברכים עליו בפה"א.
ענפים עם פירות
מותר לסכך בהם רק אם הרוב כשר לסכך, ויד הפרי דינו תלוי, שאם קצרם לאוכל דינו כמו הפרי וצריך שהענף הכשר יהיה יותר מהפרי ומיד הפרי יחד, ואם קצרם לסיכוך הם כשרים לסיכוך והם מצטרפים עם שאר הענף לרוב לבטל הפרי, ואם קצרם לאוכל ונמלך לסכך בהם אין המחשבה מוציאה את הידות מתורת אוכל עד שיעשה מעשה שניכר שרוצה אותם לסיכוך, כגון שידוש אותם. והנה מן הדין אין הידים נקראים אוכל אלא עד ג' טפחים, אבל מפני שיש ידות שמצטרפות לאוכל אע"פ שהם גדולות הרבה, כתב המ"א שיש להחמיר ולאסור בכל ידות אפילו גדולות הרבה, ולפ"ז אין לסכך בקשין של תבואה קודם שנחבטו מן התבואה, והפמ"ג מפקפק קצת אפילו אחרי שנחבטו, והט"ז והביכורי יעקב מתירים בנחבטו, ומ"מ כיון ששכיח שישאר מעט תבואה בשיבולים אפי' אחרי שדש אותם ואז נשאר על הקש דין ידות, לכן טוב שיסיר את השיבולים מהתבן והקש לפני שמסכך בהם, ונראה שקשין של תבואה הנקצרת במגל שמדינא היד אינו כאוכל אלא עד ג' טפחים, אם השאר הוא יותר מג' טפחים אין להחמיר אחרי שנחבטו.
פינוג'ו
הנקרא בערבית שומר והוא מאכל בהמה ואין בני אדם אוכלים אותו אלא לרפואה, מסככים בו.
ירקות שממהרים להתייבש
בתוך ז' ימי החג ויפלו גם העלים והגבעולים וישאר שם אויר (דאם ישארו הגבעולים כשר בדיעבד) אע"פ שהם ראוים לאכילה וממילא הם מקבלים טומאה והם פסולים לסיכוך ודבר הפסול לסיכוך פוסל רק בד' טפחים באמצע הסוכה, מ"מ כיון שדרכם להתייבש דינם כאויר והם פוסלים בג' טפחים אפילו קודם שהתייבשו ואפילו מן הצד, וכן כל דבר (או ירקות שאינם ראוים לאכילה) שדרכו להתייבש תוך שבעה דינם מיד כאויר ופוסל בג' טפחים. ועיין שעה"צ שדן אם זה דאורייתא או דרבנן. ובבה"ל דן בדבר שאין דרכו להתייבש לגמרי, אלא שבתוך שבעה תהא חמתו מרובה מצילתו, אם הסוכה פסולה או לא. וירקות שאין דרכם להתייבש תוך שבעה דינם כסכך פסול והם פוסלים רק בד' טפחים.
דברים שאין מסככים בהם מדרבנן
ישנם דברים שאע"פ שגידולם מן הארץ והם תלושים ואינם מקבלים טומאה אסרו חכמים לסכך בהם, מחשש שיבוא מחמת כך לסכך סוכתו באופן הפסול מדאורייתא, או שיבוא לעזוב את סוכתו. ולהלן יבואר באיזה דברים גזרו ומאיזה טעם, ומה הדין בדיעבד. (וע"ע בסוף סימן תרכ"ז).
מיני עשבים שריחם רע או שעליהם נושרים
תמיד, אף אם אינם ראוים לאכילה וממילא אינם מקבלים טומאה והם כשרים לסיכוך מדאורייתא, אין מסככים בהם לכתחילה, שמא מחמת הריח הרע או נשירת העלים יניח סוכתו ויצא, ואם עבר וסיכך בהם כשרה לישב בה אף שיכול לסככה גם בסכך אחר. ואם העלים נושרים רק בשעת הרוח כשרה. ואם הריח רע כ"כ שאין דעת האדם סובלתו, י"ל דפסול מן התורה, דבעינן "תשבו" כעין תדורו.
חבילת קנים
שדרך להניחה כך כדי ליבשה והיא אגודה משני ראשיה או באמצעה שיכולים לטלטל אותה כך, אין מסככים בה מדרבנן אפי' הניחה לשם סכך, ואפילו בדיעבד פסולה, (שמא יניחה כך כדי ליבשה וימלך בדעתו שתהיה לסיכוך, שבזה היא פסולה מדאורייתא משום "תעשה" ולא מן העשוי, אא"כ ינענע את הקנים אחר שהתירה, והיינו שיזיזם ממקומם). והמסכך בחבילה לשם סכך והתירה כשרה אף ללא נענוע. וחבילה שפסלו חכמים היינו שיש בה לפחות כ"ה קנים, ואם כל הקנים באים מגזע אחד וקשרם בראשם השני כשרה אא"כ יש בה לפחות קנה אחד נוסף שאינו מחובר לאותו גזע, ואם יש בה פחות מכ"ה קנים מסככים בה לכתחילה בלא להתירה, כיון שאין דרך ליבשה. ובמדינותינו שמוכרים ענפי אילנות (יעלני"ק) כדי לפזר בבית, אפשר שאין דינם כחבילה, דאין דרך להניחם ליבשם מפני שכשהם יבשים אינם שוים כלום. וחבילה שאוגדים אותה רק כדי למוכרה במנין, ומיד כשיקננה הקונה יתירנה, מסככים בה.
נסרים
שרחבם ד' טפחים אין מסככים בהם אפילו אם השכיבם על צידם ואין בצידם אפילו ג' טפחים, מפני שיש לחוש שמא ישב תחת תקרת הבית שדר בו כל השנה, ובית פסול משום דסוכה אמר רחמנא ולא ביתו של כל השנה. ואם אין ברוחב הנסרים ד' טפחים כשרים לסיכוך אפילו אם הם משופים ודומים לכלים, ואע"פ שהם ראוים לישיבה או להניח עליהם איזה דבר אינם מקבלים טומאה כיון שלא ייחדם לתשמיש אלא הם עומדים לבנין או לסחורה. ונהגו שלא לסכך בנסרים כלל, שמא יסכך באופן שאין מטר יכול לירד שם, ויש מהראשונים שכתבו שהיום מדינא אין לסכך בהם, כיון שרגילים לעשות תקרה מנסרים שאין בהם ד' טפחים, ומ"מ יש לחוש גם לטעם הראשון ולכן אין לסכך בקורות הרעפים וכ"ש ברעפים עצמם. ובשעת הדחק שאין לו סוכה במה לסכך מותר לסכך אף בנסרים רחבים ד' טפחים, וה"ה בכל דבר שאסרו חכמים משום גזירה, ולענן ברכה נחלקו הפוסקים (עיין בסימן תרמ"ט), וכאן נוטה הרשב"א לומר שיכול לברך. דעת הט"ז שלא נהגו היום לסכך בקש שמא ישים קש עד שלא יוכל המטר לרדת לתוכו, אכן אם אין לו ענפי אילן יכול לסכך בקש ויזהר שיוכל המטר להכנס. והגר"ז והחיי אדם לא העתיקו דברי הט"ז ומשמע דס"ל שיחוש לכתחילה לא לעשות את הדפנות מדבר שאינו כשר לסכך מדאורייתא, אם הוא סומך את הסכך על הדפנות, לחוש לדעת הסוברים שאין מעמידים את הסכך ע"י דבר הפסול לסיכוך מדאורייתא (אא"כ זה דבר שלא שכיח שיסככו בו), ולהעמיד את הסכך ע"ג ד' קונדסים העומדים תחתיה מפני הנשר פסולה. לרש"י טעם הפסול הוא משום שאינו יושב בצל הסכך אלא בצל הסדין, ולר"ת דווקא אם הסדין גורם שהסכך יהיה צילתו מרובה מחמתו פסול. עוד איתא שם בגמרא שאם פרס את הסדין כדי לנאותה כשרה. ולהלן יבוארו פרטי דינים אלו.
פריסת סדין תחת הסכך או מעליו
איתא במתני' (סוכה י.) פרס עליה סדין מפני החמה או מפני הנשר פסולה. לרש"י טעם הפסול הוא משום שאינו יושב בצל הסכך אלא בצל הסדין, ולר"ת דווקא אם הסדין גורם שהסכך יהיה צילתו מרובה מחמתו פסול. עוד איתא שם בגמרא שאם פרס את הסדין כדי לנאותה כשרה. ולהלן יבוארו פרטי דינים אלו. הפורס סדין על הסוכה להגן מפני החמה או כדי שלא יישרו עלים לסוכה, פסולה, אע"פ שהסכך בסוכה צילתו מרובה מחמתו. ויש מכשירים אם הסדין נמצא בתוך ד' טפחים לסכך, שכיון שהקדים לעשות הסוכה כהלכתה, אין לפסול במה שפרס סדין אח"כ אף אם הסדין צילתו מרובה מחמתו, ולדבריהם מותר אף לישב תחתיו, אבל לא יעשה כך לכתחילה אפילו שלא בשעת אכילה, שמא יאמרו שכוונתו לסיכוך ולאכול תחתיו, אא"כ ניכר לכל שכוונתו כדי להגן, או כשהסדין שרוי במים שאז ניכר לכל שכוונתו לייבשו, שאז מותר אפילו בשעת אכילה. ובפורס סדין תחת הסכך, מהשו"ע משמע שגם בזה יש להחמיר משום הרואים, אולם דעת הרוקח והובא לקמן במ"א שבתוך הסוכה אין חוששים למראית העין. ויש להחמיר כדעה ראשונה לפסול בכל גוונא, ובתולה לייבש אין לפרוס אלא שלא בשעת אכילה. אמנם בשעת הדחק שאינו יכול לאכול בסוכה מחמת עלים הנושרים לתוך המאכל או ע"י גשמים הנוטפים או ע"י הרוח שמכבה את הנרות, טוב לפרוס סדין בתוך ד' טפחים לסכך מאשר לאכול מחוץ לסוכה, אבל לא יברך על זה לישב בסוכה. אמנם בשבת ויו"ט יפרוס רק בתוך ג"ט לסכך, מחשש עשית אהל. ודעת הט"ז שהמחלוקת הנ"ל היא דווקא כשתולה את הסדין בזמן שהשמש הגיעה לסוכה ולא לגוף האדם, אבל בלא הגיעה לסוכה פסולה לכו"ע, ובהגיעה לגוף האדם כשרה לכו"ע, ובמ"ב סתם שלא כדבריו כיון שכמה אחרונים חולקים עליו. הפורס סדין תחת הסכך כדי ליפות את הסוכה, כשרה, אם הסכך צילתו מרובה מחמתו והסדין בתוך ד' טפחים לסכך.
סוכה שצילתה מרובה מחמתה ויש חשש שהסכך מצילתה, ופרס עליה סדין שלא תתייבש, או תחת הסכך סמוך ודבוק לעלים כדי שלא ישרו העלים, פסולה.