מה נחשב אהל בתוך הסוכה ואין לשבת תחתיו, ומה אינו נחשב אהל אף שהוא מיצל עליו ומותר לשבת תחתיו.
הישן תחת המיטה
צריך לשבת בצל הסוכה ולא בצל אהל אחר, ועיקר ישיבת הסוכה הוא אכילה שתיה ושינה, ולכן הישן תחת המיטה בסוכה ותחתית המיטה גבוהה י' טפחים מהקרקע יצא ידי חובתו, אפילו אם דפנות המיטה רחבים פחות מטפח. וכתב הב"ח שלפי טעם זה הפסול הוא מדרבנן, אבל לסוברים שהפסול הוא משום שזה דומה לסוכה תחת סוכה זה דאורייתא, והפמ"ג מפקפק שלכו"ע זה דרבנן.
הישן בסוכה תחת כילה (-סדינים הפרוסים סביב המיטה על ארבעה מקלות, ואינה דבר קבוע. נ"מ אם סכך העליונה הוא בתוך כ' לקרקע שלה או לא. וקינופות הם דבר קבוע, ונקליטין אינם קבועים אבל הם קבועים יותר מכילה, ודינם יבואר להלן), אם הכילה אינה גבוהה י' טפחים מהקרקע, או שאין לה גג רחב טפח, יצא, דלא חשיב אהל, אבל אם יש לה גג טפח, ויש בין הקרקע לכילה י' טפחים (אע"פ שבין המיטה לכילה יש פחות מי' טפחים), לא יצא, דחשיב אהל. ואם אין לה גג טפח ובתוך ג' טפחים סמוך לגג יש רוחב טפח נחשב כגגו טפח, ובחמד משה מפקפק על דין זה. וכן היכא שיש מרחק טפח בין הסדינים לקרקע, חשיב שיש בגגה טפח, דאמרינן שהאויר שבין הסדינים לארץ נעשה מחיצה מדין לבוד, וממילא כל הכילה נחשבת כגג והוי אהל.
קינופות (-עצים היוצאים מארבעת ראשי המיטה והם קבועים מאד), אסור לפרוס עליהם סדין ולישן תחתיו אפילו אם אינם גבוהים י' טפחים מן המיטה, (וכאן מודדים מן המיטה כיון שהם קבועים, משא"כ בכילה).
נקליטין (-עץ אחד יוצא מאמצע המיטה בראשה והשני כנגדו במרגלותיה ויש עצים ארוכים מזה לזה), מותר לפרוס עליהם סדין ולישן תחתיו, מפני שאין לה גג טפח, ובלבד שלא יהיו גבוהים י' טפחים מהמיטה, ויש מכשירים אף בגבוהים עשרה, דס"ל שאוהל משופע לא מיקרי אהל כלל, ונקטינן בזה להחמיר.
פרס סדין תחת הסכך לנוי, או שנתן תחת הסכך עראי לנוי דברים אחרים שאין מסככים בהם כגון מיני אוכלים וכלים נאים, אם הם בתוך ד' טפחים לסכך הרי הם בטלים לסכך והסוכה כשרה ומותר אף ברזל הרי הוא מקבל טומאה ואין מסככים בו, ושפוד של ברזל בלאו הכי פסול כיון שאין גידולו מן הארץ.
חיצים אם יש להם בית קיבול פסולים ואם לאו כשרים, ואם היו פעם אחת בברזל פסולים כיון שהיו ראוים לקבל טומאה.
קנים הנבראים חלולים אינם מקבלים טומאה אע"פ שיש להם בית קיבול, מפני שלא נעשו לקבלה, ולכן מסככים בהם. וכן מותר לסכך בצינור שלא נעשה לקבלה, ועיין ביו"ד סימן ר"א סעיף ל"ו שאם חקק גומא במרזב כדי לקבל צרורות הוא מקבל טומאה, ולענין שיעור הגומא יש חילוק בין עץ לחרס עיי"ש.
מרא ומגריפה על הסוכה אפילו אחרי שנשברו, ובביכורי יעקב נוטה להקל בשעת הדחק בנשברו, כיון שגם כשהם שלימים טומאתם מדרבנן.
פשתן מסככים בו כל זמן שלא נידק במכתשת, אבל אם כבר נשרה במים או שנידק ולא ניפץ (- נסרק במסרק) יש להקל לסכך בזה רק בשעת הדחק, וכתב השעה"צ שבנידק ולא ניפץ אין להקל אלא כשאין לו סכך אחר, ואם כבר ניפץ אין מסככים בו מדרבנן (וי"א שזה מדאורייתא), מפני שאין צורתו עומדת עליו ונראה כאילו אינו גידולי קרקע, ועוד י"מ שהרי ראוי לתתו לכרים וכסתות ואז הוא יקבל טומאה, ועל כן גם בנעורת שברי גבעולים פשוטי הננערים מן הפשתן אין מסככים, כיון שראוי למלא מהם כרים וכסתות, ולפי טעמים אלו אין לסכך אפילו בצמר גפן וקנבוס אם נידקו ונופצו למרות שאינם מטמאים בנגעים, עוד כתבו טעם הגזירה משום שבנידק ונופץ קרובים לטוותו ויקבל טומאה, ולפ"ז בצמר גפן וקנבוס שאינם מקבלים טומאה כלל לא שייכת גזירה זו, ויש להחמיר.
חבלים של פשתן או של קנבוס אע"פ שאין מקבלים טומאה אין מסככים בהם, מפני שאינם נראים כגידולי קרקע, וחבלים של גמי ושל סיב כשרים.
מחצלת של קנים או קש או שיפה או גמי שאין לה שפה, בין שהיא חלקה והיא ראויה לשכיבה, בין שאינה חלקה ואינה ראויה כ"כ לשכיבה, אם היא קטנה בכדי שכיבה והיינו כקומת איש ומעט יותר, סתמא עומדת לשכיבה והיא מקבלת טומאה ואין מסככים בה אא"כ עשאה בפירוש לסיכוך, שכשר אפי' אם אין מנהג ברור בעיר, אבל אם המנהג בעיר להשתמש בה לשכיבה לא מועיל שעשאה לסיכוך או שקנאה בפירוש לסיכוך, שמא יבואו כולם לסכך בה. רמ"א. ואם עשאה בסתמא או שאין ידוע כוונת עשיתה, אם רוב בני העיר עושים אותה לסיכוך תולים שגם הוא עשאה לסיכוך. ואם היא גדולה סתמא עומדת לסיכוך ומסככים בה, אא"כ עשאה לשכיבה או שמנהג המקום לעשותה לשכיבה, ואם מנהג המקום אינו ידוע כגון ספסל וכסא הראויים לקבל טומאת מדרס. מותר לסכך בה כל זמן שלא ידוע שעשאה לשכיבה, או שכבר השתמשו במחצלת שיש לחוש שמא השתמשו בה לשכיבה, והוי ספק דאורייתא. וכתב המ"ב שבמקומותינו המנהג לעשותה לשכיבה, וא"כ אפילו הוא עשאה לסיכוך אין מסככים בה כנ"ל.
ומחצלת שיש לה שפה בענין שהיא ראויה לקבל טומאה יש לה שם כלי והיא מקבלת טומאה ואין מסככים בה אפילו אם ניטל שפתה, ואם דעתו בהדיא לסיכוך מסככים בה אפילו כשיש לה שפה, ויש מצדדים מחמירים גם בזה. וכתב הרמ"א שבמקום שנהגו לקבוע מחצלאות בגגות כעין תקרה אין מסככים בהם אפילו אם נעשו לסיכוך שאינם מקבלים טומאה, גזירה שמא ישב תחת תקרת הבית, ומחצלאות של תקרת הבית פסולות מן התורה מחמת שלא הוקבעו לשם צל אלא לשם דירה.
מחצלאות של ערבה- דעת הביכורי יעקב לאסור לסכך במחצלאות העשויות מענפי ערבה קלועים, כיון שבסתמא הם עומדים לשכב ולשבת עליהם בעגלות, ובפרט אם השתמשו בהם בעגלה אפילו לא לשכיבה או לישיבה אלא לקבל פסולים מדאורייתא. אמנם הבית מאיר סובר שאם הם עשויים כמו אותם שבעגלות דהיינו שיש להם תוך ושוליים ואחוריים פסולים, אבל אלו שאינם אלא צד אחד פשוט אינם מקבלים טומאה, אפילו אם הם נעשים להניחם בעגלות מן הצד למחיצה כשרים לסיכוך, ובפרט שהם גדולים שאין דרך להניחם כלל בתוך העגלות, וכ"ש אלו שנעשו בפירוש אצל האומן כדי לסכך בהם, כשרים בלי שום גמגום, עכ"ד. והפמ"ג מגמגם בזה משום גזירת תקרה, והביאור הלכה כתב שאינו יודע מה שייך גזירת תקרה במקום שאין מנהג לסכך בזה. ומסקנת הבה"ל שהרוצה לסמוך על דעת הבית מאיר בודאי אין למחות בידו, אכן במקום שמסככים בהם כל השנה את הגגות בודאי יש להזהר בהם משום גזירת תקרה כמ"ש הרמ"א.
דין סיכוך בסולמות ודין מעמיד הסכך בדבר המקבל טומאה
השו"ע מסתפק אם מותר להניח סולמות על הגג ולשים עליהם את הסכך. שי"א מדובר לענין לסכך בסולם עצמו, ומדובר בסולם רחב ד' טפחים, והספק הוא אם הוא פשוטי כלי עץ שאינם מקבלים טומאה, או שכיון שיש בסולם נקבים שהשליבות תקועות בהם דמי לבית קיבול, וסכך פסול באמצע הסוכה פוסל בד' טפחים. וי"מ שודאי אין לסכך בסולם רחב ד"ט כיון דדמי לבית קיבול, והנדון הוא לענין להעמיד את הסכך בסולם שאינו רחב ד"ט, אם יש להחמיר מצד מעמיד בדבר המקבל טומאה שמא יבואו לסכך בו, (ולהעמיד על הכותל אבנים מותר כיון שלא שכיח שיסכך בהם), וכן העתיקו כמה אחרונים לדינא שלכתחילה יש להזהר שלא להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה, ולט"ז יש צד שאפילו אם בעלמא מעמיד מותר, הכא יש לחוש שמא ירבה בסולמות. אכן בדיעבד או שאין לו שאר דברים מותר להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה. ובידרכי משה (והעתיקו הגר"א) שפשוט שאין לסכך בסולם, דחשיב בית קיבול והוא מקבל טומאה, וממילא בודאי יש להחמיר שלא לסכך עליו, ואפילו להניחו על הסכך כדי להחזיקו זה בכלל מעמיד ואסור, ומלבד זה הרי הוא סכך פסול, וכ"ש שאין לסכך בסולמות של עגלות או סולם של אבוס הנתון על שתי יתדות ויש שם מספוא למאכל בהמה שזה בית קיבול גמור ומקבל טומאה מן התורה. וסולם שאין בו נקבים והשליבות מחוברות במסמרים, הרי זה פשוטי כלי עץ שאין מקבלים טומאה אף מדרבנן, ויש מחמירים גם בזה משום לא פלוג, ואם השליבות בתוך חריץ צ"ע אי חשיב כבית קיבול. וכתב הרמ"א שאין להעמיד את הסכך בכל כלי המקבל טומאה כגון ספסל וכסא הראויים לקבל טומאת מדרס. וכתב המ"ב שכל כלי עץ שהוא רחב קצת וראוי להניח עליו דבר, י"א שהוא מקבל טומאה מדרבנן, ולכן אין להניח מרא ומגריפה על הסכך להחזיקו או תחת הסכך להעמידו, אפילו אם הם נשברו. כלונסאות הסוכה מותר לחברם במסמרים או לקושרם בבלאות בגדים שהם מקבלים טומאה. שו"ע. וכתב המ"ב שלכו"ע אין בזה משום מעמיד בדבר המקבל טומאה, דאינו מעמיד בהם את