הרב אשר פרקש שליט"א
כוחו של חלל ריק
מה עדיף – להביא בקבוקי מים למדבר שממה, או לחפור באדמה ולהנביע מתוכה מים חיים? הציפור המדברת אינה עולה בחכמתה על חכמי הארמון, אבל דווקא היא מסוגלת למשוך את לב המלך כאשר אנו פוגשים בחיינו מצבים של חושך, העדר ושלילה – משהו חדש יכול להתחיל לצמוח
אשתף אתכם בסיפור מעניין: בליל שמיני עצרת תשל"ח התקיימו כסדרן ההקפות בבית המדרש הגדול של הרבי זי"ע. הקהל מנה אלפי חסידים ואורחים שהגיעו לשמוח בשמחת התורה, באחד הימים השמחים ביותר בשנה, בהם ראו אצל הרבי התגלות של שמחה וריקודים ללא גבול. אלא שבעיצומן של ההקפות עבר הרבי, לא עלינו, התקף לב קשה.
מצבו הבריאותי של הרבי היה קשה מאוד, והרופאים סברו שעל פי דרך הטבע הסיכויים קלושים ביותר. אך בניסים גלויים, לאחר כמה שבועות הרבי כבר יכול היה לשוב לביתו ולמלאכתו בקודש. זה ארע בראש חודש כסלו, יום שנקבע אצל החסידים מאז והלאה כיום של שמחה.
במשך שתי היממות של שמיני עצרת ושמחת תורה החסידים היו כמובן שבורים מאוד. אך במקביל, הרבי העביר להם מסר ובו ביקש להמשיך להיות בשמחה ולא להפסיק את שמחת החג, ואדרבה – לרקוד ביתר שאת וביתר עוז. הדבר היה קשה מאוד, בפרט שבשעות הראשונות המצב לא הוקל אלא אף החמיר, והמציאות הייתה איומה ביותר. אף על פי כן, הרבי ביקש שהחסידים יהיו בשמחה, ומתוך השמחה תבוא הרפואה.
בין הדברים שהתרחשו באותם ימים, ישנו סיפור מיוחד הקשור לעבודת ה'. באותה תקופה שהו בחדרו של הרבי רופאים מומחים שטיפלו בכל הנדרש. הרבי נשאר בחדרו במשך כל התקופה, משמחת תורה ועד ראש חודש כסלו – למעלה מחמישה שבועות – ואת כל המכשירים הרפואיים והרופאים הביאו אליו, לפי הצורך.
באחת הפעמים, בעת שהרופאים טיפלו ברבי, עשו לו זריקה, והרבי החל להתעניין אצל הרופא כיצד פועל המזרק. הרבי שאל לפרטי הפרטים, והרופא הסביר שכאשר רוצים להוציא דם, מושכים את הבוכנה לאחור וכך נוצר חלל, מקום פנוי. באמצעות החלל שנוצר נמשך הדם החוצה, שכן החלל שואב אליו את הדם.
בתגובה, הרבי אמר אז דבר מעניין מאוד: הבעל שם טוב מלמד אותנו שמכל דבר ניתן ללמוד הוראה בעבודת ה'. אם כן, מהי ההוראה שאפשר ללמוד מפעולתו של המזרק?
הרבי ביאר שזוהי הוראה למצב שבו הוא והחסידים נמצאים כעת, כאשר אינם יכולים להסב בצוותא להתוועדות של דברי תורה והתעוררות. עניינו של החלל הוא חושך, העדר ושלילה, וההעדר הוא לכאורה ההפך מקדושה שהיא מלאה ושלמה. אם כן, כאשר נוצר חלל ומקום פנוי, שהוא ההפך מקדושה ומעורר דינים, אפשר היה לחשוב שנותר כאן רק עניין שלילי. אבל האמת היא שדווקא באמצעות החלל מתרחשת המשכה חדשה: החלל והמקום הפנוי מעוררים ושואבים אליהם דם חדש – "כי הדם הוא הנפש", כלומר, המשכת חיוּת. נמצא שדווקא החלל, שנראה בתחילה כהעדר וכשלילה, הוא זה שמעורר את ההמשכה החדשה.
הרבי ביאר שעניין זה קיים בכל הרבדים, הן באלוקות והן בעבודת האדם בנפשו. באלוקות, זהו אחד העניינים הכלליים המבוארים בחסידות בשם האר"י ז"ל, שבריאת העולמות התאפשרה רק לאחר שהאור אין סוף הסתלק ויצר חלל ומקום פנוי – 'צמצום'. כדי שתהיה אפשרות לבריאת עולמות, קדמה לכך מציאות של חלל ומקום פנוי, ודווקא דרך אותו חלל נמשך "אור הקו". אך על פי המשל מן המזרק, אין זה רק שקודם נוצר החלל ולאחר מכן הגיע אור הקו, אלא שהחלל עצמו 'עורר' ו'שאב' כביכול את ההמשכה החדשה. ההעדר והשלילה הם אלה שעוררו את המשכת האור החדש.
ועל דרך זה בעבודת האדם בנפשו: דווקא החושך, החלל והמקום הפנוי, ההעלם וההסתר, מעוררים התגלות אור פנימי ועמוק יותר של הנפש. עניין זה מתבטא כבר בכללות ירידת הנשמה למטה. ירידת הנשמה היא בבחינת חלל ומקום פנוי, ירידה של העלם והסתר, אך אין זו ירידה שנועדה לבלבל את האדם, אלא אדרבה – דווקא מתוך החלל מתעוררת חיות חדשה ומתגלים כוחות חדשים באדם שיוכל לעשות את עבודתו בעולם הזה נאמנה.
הדבר מתבטא בעיקר בעבודת התשובה. כאשר אדם מוצא את עצמו בתקופות מסוימות בחייו במצב של חלל, במצב בלתי רצוי, אסור לו להתייאש חלילה. אדרבה, עליו לדעת שדווקא מתוך אותו חלל יכולה לצמוח הארה חדשה וחיות חדשה בעבודת ה'. זהו כוחה של תשובה, שעליה נאמר: "במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד".
ונפקדת – כי יפקד מושבך
השבוע נכנסנו לחודש כסלו, והעניין האמור מבואר גם בהקשר של ערב ראש חודש וראש חודש. כידוע, בהפטרה שקוראים בשבת של ערב ראש חודש, "מחר חודש", מסופר על יהונתן שאומר לדוד: "מחר חודש ונפקדת כי יפקד מושבך" – כאשר הכיסא של דוד יהיה ריק, הדבר יעורר את השאלה היכן הוא.
בחסידות מבואר שאין זה מקרי שהדברים נאמרו דווקא בערב ראש חודש. ערב ראש חודש הוא זמן של חלל והעדר: הלבנה נעלמת ואינה נראית, שורר חושך, ונוצרת מציאות של מקום פנוי. כאשר עומדים בערב ראש חודש, יהונתן אומר לדוד, שנמשל ללבנה: "מחר חודש". היום הלבנה נמצאת במצב של חלל והעדר, אך מחר יגיע ראש חודש והיא תתמלא מחדש. אדרבה, דווקא דרך החלל וההעלם של ערב ראש חודש מתעוררת תנועה פנימית של רצון לקרבה מחודשת, והיא שמעוררת את ההמשכה החדשה מהשמש, עד שמתחדש החיבור של שמש ולבנה בראש חודש. משום כך אנו אומרים בקידוש לבנה: "דוד מלך ישראל חי וקיים".
זהו פירוש "ונפקדת כי יפקד מושבך": דווקא מתוך ה"יפקד מושבך", מתוך ההעלם וההסתר, מתעורר האור העמוק יותר.
נחזור לסיפור בו פתחנו: הרבי התכוון בדבריו בעניין החלל והריקנות למציאות שהייתה באותה שעה כפשוטה ממש. הרבי והחסידים היו שרויים במצב של חושך כביכול, של העלם והסתר בבריאות הגוף, ואין ביכולתם להתראות ולהתוועד כמימים ימימה. אך כדי שהחסידים לא יפלו ברוחם, עליהם לדעת שמתוך ה"כי יפקד מושבך" יבוא ה"ונפקדת" – אור גדול יותר והתגלות מחודשת ועמוקה יותר.
את נקודת הדברים הללו מסר הרבי למזכירו, הרב יהודה ליב גרונר ע"ה, וביקש ממנו לגשת אל ה'חוזר', הגה"ח הרב יואל כהן ע"ה, ולמסור לו את הנקודה כדי שר' יואל יבאר אותה בהרחבה יתרה בפני קהל החסידים.
וראו זה פלא: היום שבו אכן התרחשה ההתגלות של ה"ונפקדת", לאחר תקופת ההעדר, כאשר בחסדי ה' הרבי החל שוב ביתר שאת וביתר עוז את עבודתו בהרבצת התורה – זה ארע ביום ראש חודש כסלו, עת ההתגלות המחודשת.
להפוך את החושך לאור
נקודה זו מבוארת היטב, בהשגחה פרטית, בפרשת השבוע העוסקת כולה בחייו של יצחק אבינו. עד עתה עסקנו באברהם אבינו, ובפרשיות הבאות נעסוק ביעקב אבינו, ואילו פרשת תולדות מוקדשת ליצחק. ובנקודה הפנימית של הפרשה אנו מוצאים את עניין "ונפקדת כי יפקד מושבך" בעבודתו של יצחק.
ראשית, הדבר מתבטא בשמו של יצחק ובעצם מהותו. כידוע, אמרו חז"ל "האבות הן הן המרכבה": אברהם אבינו היה מרכבה למידת החסד, ויצחק היה מרכבה למידת הגבורה. בחסידות מבואר על פי הזוהר - על יסוד הפסוק "ויקרא אלוקים לאור יום ולחושך קרא לילה" – שאברהם נקרא "אור" ויצחק נקרא "חושך". אברהם הוא אור, כפי שמובן בפשטות: הוא זה שהחל להאיר בעולם את אור האמונה, ומידת החסד שלו הביאה אור רוחני בעולם, וכפי שאומר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפלה, משבא אברהם התחיל להאיר". אך מהו עניינו של יצחק, שנקרא דווקא "חושך"?
במאמרי החסידות של אדמו"ר הזקן על פרשת תולדות מבואר שעבודתו של יצחק הייתה ההתעסקות עם החושך עצמו. לא כאברהם, שעבודתו הייתה להביא אור ואלוקות אל העולם 'מלמעלה למטה', אלא להפך: יצחק התעסק עם העולם כפי שהוא מצד עצמו, עם החושך והחלל שבו, ופעל לזכך אותו ולהפוך אותו לאור – 'מלמטה למעלה'. לא רק להכניס אור במקום שבו יש חושך, אלא להפוך את החושך עצמו לאור.
משום כך אנו מוצאים בפרשה את עניין חפירת הבארות, שסביבו נסוב חלק מרכזי בסיפור חייו של יצחק. מהי המשמעות של חפירת בארות? אדם מגיע למקום שבו הוא רואה רק אבנים, עפר ויובש – מקום שנראה שאין בו שום דבר מלבד דומם, אך הוא אינו מתרשם מכך ומתחיל לחפור. הוא אינו מביא מים מבחוץ ושופך לתוך הבור; אדרבה – הוא מסלק את העפר, את הבוץ ואת כל הדברים המסתירים, עד שמתברר שמתחת לכל אלה מסתתרים מים חיים.
זהו עניין הפיכת החושך עצמו לאור: דווקא על ידי החפירה בתוך החושך, בוקעת ומתפרצת החוצה נביעת מים חיים. אלו מים חיים אמיתיים, הכשרים אפילו לטהרת טומאת מת. נמצא שעניין חפירת הבארות מבטא בדיוק את עבודתו של יצחק: התעסקות עם החושך, הפיכתו והעלאת האלוקות מתוכו. לכן יצחק קשור ל"חושך" ולהעלם והסתר, שכן דווקא בירור החושך מביא לגילוי של אור עצום ועמוק הרבה יותר.
האור שבא מלמעלה הוא אור שמגיע כסדרו, אך כאשר צריכים לבקוע את החושך עצמו, מתעורר אור ממדרגה עמוקה הרבה יותר. זהו אותו רעיון שראינו לעיל בעניין "ונפקדת כי יפקד מושבך": דווקא דרך ההעלם וההסתר מתעורר אור עמוק יותר, בדומה לעבודת התשובה. זו הייתה מעלתו של יצחק, שעבודתו הייתה עם החושך עצמו, להפוך אותו ולגלות את העומק הטמון בתוכו.
עבודה של צחוק
עכשיו אנחנו יכולים להבין מדוע נקרא יצחק בשמו זה – דווקא על שם "צחוק עשה לי אלוקים".
כידוע, שם הוי"ה מורה על האור, החסד והרחמים, ואילו שם אלוקים מורה על החושך, הדין והגבורות. שם א־להים גם עולה בגימטרייה כמניין "הטבע". ואם כן, "צחוק עשה לי אלוקים" פירושו שדווקא מתוך בירור שם א־להים, בירור הטבע וחושך העולם, מתגלים התענוג והשחוק האמיתיים למעלה. כאשר יהודי מתעסק עם העולם, מסיר את הרפש והעפר וחופר אל תוך הפנימיות – הוא מגלה את המים החיים הטמונים בו. זהו "צחוק עשה לי אלוקים": הנחת רוח והתענוג האמיתיים למעלה, הגדולים אף מהמשכת אור שבאה מלמעלה, כעבודת אברהם.
כדי לבאר את משמעות ה"צחוק" הזה, מביא אדמו"ר הזקן בשם המגיד ממזריטש את משל "הציפור המדברת". המגיד מתאר מלך רם ונישא היושב בהיכלו, ורוממותו כה גדולה עד שקשה לעורר אותו ולהביאו להתעסק בענייני העם. כאשר המלך נמצא בתנועה של רוממות והסתלקות, אפילו אם יביאו לפניו חכם גדול שידבר עמו דברי חכמה, אין זה בהכרח יעורר אותו. גם אם יביאו לו כסף, זהב ומרגליות, לא יהיה בכך כדי לעורר בו עניין, משום שכל אלה אינם תופסים אצלו מקום.
אך כאשר מביאים לפניו, כלשון המגיד, "ציפור מדברת" – תוכי קטן המסוגל לחזור על כמה מילים ששמע – הדבר מעורר אצל המלך שחוק ותענוג עצום. לכאורה, מה החידוש בכך? הרי הציפור אומרת מילים פשוטות וחסרות ערך, בעוד שחכם גדול מסוגל לדבר דברי חכמה נפלאים! אלא שדווקא כאן טמון העניין: כשאדם מדבר, אין בכך חידוש; גם כשחכם מדבר דברי חכמה, אין זה דבר יוצא דופן בעיני המלך. אבל כאשר ציפור מדברת, אפילו מילים פשוטות שאינה מבטאת כראוי, יש בכך חידוש מופלא. החידוש הזה מעורר אצל המלך שחוק ותענוג גדול, ועל ידי כך הוא נמשך מחדש להתעסק עם העם ולפעול עבורו.
על דרך זה מפרש המגיד את הפסוק "צחוק עשה לי אלוקים". כאשר יהודי נמצא בתוך ההעלם וההסתר, מוקף באבנים ובעפר של חושך העולם, ובכל זאת מצליח לבקוע את החושך ולעורר מתוכו את באר המים החיים – להוציא ולגלות את פנימיותו ואת אור וחיות האלוקות הטמונים בו – הרי זהו התענוג והנחת רוח האמיתיים למעלה.
כאשר יבוא משיח, במהרה בימינו, יתגלה אותו צחוק גדול, שעליו נאמר "אז ימלא שחוק פינו" – גילוי התענוג הנפלא שהקב"ה מקבל מעבודתם של ישראל בתוך החושך במשך אלפי שנות הגלות. זהו עניינו המיוחד של יצחק אבינו, ומשום כך אמרו חז"ל במסכת שבת שלעתיד לבוא יאמרו דווקא ליצחק: "כי אתה אבינו".
לחיים, לחיים ולברכה! שנזכה, בעזרת ה', שתקופה זו בה החושך מתגבר תעורר בנו התמסרות עמוקה יותר והבנה פנימית יותר להוסיף אומץ בעבודתנו בתורה ומצוות ומעשים טובים, ולהכשיר את העולם לגילוי האור שלעתיד לבוא.