מה בין הסתכלות חיצונית ונפרדת להסתכלות פנימית ומאחדת, ואיך הדבר מוצא את ביטויו בחיי האדם בבית המדרש, בבית ובשדה

להרש"ב, אשר הוסיף וכינה אותו

קראת יום י"ט כסלו הממשמש ובא - "החג אשר פדה בשלום נפשנו", כמילותיו הקדושות של אדמו"ר "ראש השנה לחסידות" - התכנסנו במעונו של המשפיע הרה"ח ר' אהרן ברייער שליט"א לשעה של התעלות ורוממות. המשפיע שליט"א הנודע בהתוועדויותיו המלאות חיוְת, ואשר רבים־רבים נהנים לאורו, מתחזקים משיעוריו הנפלאים ונהנים ממנו עצה ותושייה - בפרט בעניין בו ידיו רב לו: חינוך ילדי ישראל זה רבות בשנים - נעתר לבקשתנו להעניק לנו השקפה רחבה ומקיפה על תורת החסידות, בהדגשת זווית ייחודית לעניין הרלוונטיות של תורת החסידות לדורנו זה, ועל ההתמודדות בחיי היום־יום בדרך החסידות, ולאור תורת החסידות.

בשיחתנו ביאר המשפיע שליט"א בסגנונו הייחודי, באריכות ובמתק שפתיים, כיצד החסידות איננה דבר ערטילאי הנעלה מאיתנו, 'הויכע עניינים', אלא היא נושאת משמעות אקטואלית וחיונית לכל אחד ואחד, בהיותה משנה את האדם ומשפיעה בכל תחומי חייו, בגשמיות וברוחניות, בחלקו בקודש ובדברי הרשות, בחינוך הילדים ובעבודתו לקונו.

תקוותנו שנצליח להעביר עלי גיליון את האמת הבהירה והישרות המחשבתית, ולהפיק מהדברים את התועלת הרצויה - להכין את נפשותינו ליום גדול זה ולזכות לחיות מחודשת של שנה חסידית, שנה של התמסרות לתפקידנו בעלמא דין, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

שלושה קשרים - בחיצוניות ובפנימיות

עומדים אנו סמוך ונראה להאי יומא רבה י"ט כסלו – יום הילולת הרב המגיד הגדול ממזריטש, ממלא מקומו של אור שבעת הימים הבעש"ט הקדוש, ויום גאולת תלמידו אדמו"ר הזקן בעל התניא ממאסרו שאירע בעקבות הלשנה על כללות עדת החסידים תלמידי הבעש"ט. אין ספק כי זהו יום חגה של תורת החסידות ושל כלל ישראל שנהנה לאורה.

כאן הבן שואל: מה היא החסידות? ישנם הלומדים בספרי חסידות, ישנם מי ששומעים ווארטים נאים פה ושם, וישנם המעמיקים יותר ועדיין תוהים ומבקשים להניח את האצבע – מה היא החסידות? מהי ההגדרה שלה בשפה פרקטית?

הייתי בוחר בהגדרה של הרבי הרש"ב, אותה כתב במכתבו הידוע לקראת י"ט כסלו תרס"ב (אגרות קודש ח"א ע' רנט. היום יום בתחילתו). כל מעיין יראה שמילותיו במכתב הזה מדויקות עד לאחת, ומשכך הוא לא השתמש בהגדרה שכתב רק כפזמון נאה או כאמרה שבדרך אגב, אלא בחר בה בכוונה תחילה כהגדרה ממצה ומדויקת לשאלה: מהי חסידות ומה עניינו של היום הזה. וכך כתב: "אור וחיוּת נפשנו ניתן לנו".

כוונת הדברים היא שהחסידות באה גם עבור יהודים שלא חסר להם דבר ברוחניות, לכאורה; הרי עמדנו בהר סיני, קיבלנו את התורה ואנחנו מאמינים בני מאמינים. התורה ניתנה לנו עם כל העושר הרוחני, הקדושה והאמת שבה. ואת כל זה היה לנו מדורי דורות - גם לפני שהופיע הבעש"ט. כידוע, "זאת התורה לא תהא מוחלפת" ואין תורה אחרת, ומשכך הבעש"ט בוודאי לא בא להוסיף דבר על התורה ח"ו.

אלא מאי? תורת החסידות באה ליהודי המאמין בה' ובתורתו במטרה ללמד אותו שני דברים יסודיים: ראשית, כיצד התורה, המצוות והיהדות כולה יהיו עבורו לאור; שנית, כיצד הם יהפכו לחיוּת, דבר המחיה אותו.

הפסוק אומר "צדיק באמונתו יחיה". כלומר, אמונה יכולה להיות דבר אמיתי מאוד, אך להישאר בבחינת 'מקיף' – היא עדיין רחוקה מלהיות החיות הפנימית של האדם, ואילו החסידות באה להעניק לנו את אותו "אור וחיות נפשנו".

כיצד החסידות עשתה זאת? באמצעות רבותינו צדיקי הדורות שגילו לנו את פנימיות התורה.

נסביר:

בכל דבר בעולם קיימים ממדים של פנימיות וחיצוניות, וכך גם ביחס ליהודי, לתורה ולקב"ה.

בלשון הזוהר הקדוש אנו לומדים כי "תלת קשרין מתקשראן דא בדא: ישראל באורייתא, ואורייתא בקודשא בריך הוא".

אם כן, אפשר להסתכל על העולם בו אנו חיים ועל החיים היהודיים עצמם בממד חיצוני:

יש עולם גדול המלא ביצורים, בעלי חיים ובני אדם החיים ומתקיימים למשך זמן מסוים, ויש גם עם ישראל שקיבלו תורה ומצוות שעליהם לקיימן, ויש גם הקב"ה שאנו מחויבים לו במילוי חובותינו והוא מחויב לנו כביכול לזון ולפרנס אותנו יחד עם כל העולם כולו.

בדרך זו, הממשק בין הצדדים הוא מחיצוניות אחת לחברתה, אך אין כאן כל קשר פנימי בין הדברים: אנו מדקדקים ומתנהגים באופן מעשי על פי הנדרש מאיתנו – חיצוניות דישראל, וזאת על פי מה שלמדנו בשולחן ערוך המורה לנו את ההנהגה המעשית – חיצוניות התורה, ובכך אנו ממלאים את רצונו של בעל הבירה – חיצוניות שלמעלה.

לעומת זאת, ההסתכלות הפנימית הופכת את הקערה על פיה: הקב"ה רוצה לחיות עם בני ישראל - הנשמות הקדושות שירדו בתוך גופים בעולם הזה - חיים של דבקות וקרבה. חיים של "אחותי רעייתי יונתי תמתי", חיים של ייחודא שלים. זהו בעצם העניין הפנימי של כל מה שיש בעולם. "כל פעל ה' למענהו" – כל הבריאה נועדה אך ורק כדי שהייחוד הזה יוכל לבוא לידי ביטוי, ודווקא כאן.

במדרש תנחומא הידוע, שתורת החסידות העניקה לו משקל עצום בביאור טעמי הבריאה, נשאלת השאלה מדוע הקב"ה ברא את העולם, והתשובה היא "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים כמו בעליונים". זוהי בדיוק המשאלה והתאווה שלו כביכול, והדרך להגשים זאת עוברת דרך התורה. העולם כולו הוא תוצר של התורה, כמאמר הזוהר "אסתכל באורייתא וברא עלמא", וכך אמרו "התורה אומרת אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה". ואם כן, כל מה שקיים בבריאה הוא למעשה גילוי אלוקות, שבא לידי ביטוי בעולם דרך התורה.

לכן, כאשר חושפים ומגלים ליהודי את פנימיות התורה ומשמעותה העמוקה, הדבר חושף במקביל גם את פנימיות נשמתו ומעורר אותה כמים הפנים לפנים, ותהליך זה מקשר אותו היישר אל הפנימיות של החיות האלוקית המחיה את העולמות וגם את מה שלמעלה מהם, ואל הקב"ה בכבודו ובעצמו.

עכשיו יותר קל לנו להבין, אם לסכם מה שדיברנו, מדוע ההגדרה הטובה לתרומתה של תורת החסידות היא 'אור וחיות'. אור וחיות משמעו - כל מה שאתה כבר יודע וכל מה שכבר קיים, אבל עכשיו זה מואר וחי. הרי ההבדל בין חדר חשוך למואר הוא לא השינוי בתכולתו אלא בהרגשה של האדם שרואה את הכל לפניו, וכך גם ההבדל בין גוף חי למת רח"ל אינו בכמות האיברים והגידים אלא בהיות הגוף חי ופועל – אבל ההבדל הוא שמים וארץ.

לענייננו, הכוונה היא שהידע של יהודי בתורה מתעצם והופך לחלק בלתי נפרד מהמהות שלו, מנקודת המבט שלו, מההרגשה שלו, וכמובן הדבר הזה משדרג גם את המעשים לאין ערוך. זהו כוחה של חיות, וזו גם מעלת האור - ראיית האמת וההתחברות אליה באופן גלוי.

לכן החסידות היא, אפוא, "אור וחיות נפשנו". על ידי הלימוד בחסידות, ההתעסקות בזה וההליכה בחיים לאור פנימיות התורה, כפי שנחשפה על ידי הצדיקים, פנימיות הנפש שלנו מתחברת עם הקב"ה בקשר עצמי וחי. על רגל אחת, זהו החידוש שהתרחש בהתגלותה של תורת החסידות.

הבעש"ט ותלמידיו נטלו את החלקים של פנימיות התורה והפכו אותם להלכה למעשה בחיי האדם, לדבר רלוונטי עבור כל יהודי בכל מצב. אין זה רק שילוב של חיים רגילים לצד התעסקות בפנימיות התורה, אלא מהלך שלם של 'יחוד עליונים ותחתונים' - הפיכת פנימיות התורה לעניין יומיומי שנוגע בכל תחומי החיים.

מה הכוונה? הרי כל הפותח ספרי חסידות מוצא רעיונות רבים על כל מיני נושאים - על כל מצוה, פסוק או עניין בתורה יש פירוש חסידי. מהי, אם כן, הנקודה המרכזית במשנת הבעש"ט שדרכה בא לידי ביטוי העניין הזה של 'יחוד עליונים ותחתונים', כלומר שחסידות היא לא רק לימוד אלא דרך חיים?

בתורתו של הבעש"ט בולטים במיוחד שני דברים מרכזיים. אמנם מי אני ומה אני שאגדיר את תורת הבעש"ט, אבל אנסה לתאר בכל זאת כיצד אני תופס את הדברים.

הדבר הראשון שבולט בתורת הבעש"ט הוא החיבור המיידי לעבודת ה'. הבעש"ט יכול לדבר על מושגים קבליים מופשטים כמו "רישא דלא ידע ולא אתידע" או "קרומא דאווירא דחפיא על רישא", ופתאום בצורה הטבעית ביותר הדברים מתחברים ליהודי פשוט ולעבודת ה' שלו.

לשם ההבחנה: כאשר אדם מתיישב ללמוד קבלה באופן קלאסי, הוא לומד על "שיעור קומה של יוצר בראשית", על אופן פעולת העולמות, סדר ההשתלשלות, ייחודי אורות, הכאת אורות, עולם העקודים, הנקודים וכדומה. הבעש"ט, לעומת זאת, מדבר על העולמות העליונים ובו זמנית מדבר עליך. הוא דר בשני העולמות במקביל. זהו ייחוד של ממש, תורה של אחדות. זהו הדבר הראשון.

הנקודה השנייה, שהיא פועל יוצא מהראשונה, היא שהיהודי מתחיל להבין כיצד כל תנועה ותזוזה שלו כאן למטה משפיעה גם למעלה ובכל העולמות. וכפי שמלמד אותנו הווארט המפורסם של הבעש"ט על המשנה "דע מה למעלה ממך" – כל מה שמתרחש בעולמות העליונים נובע ממך. זה לא שאתה רק מכוון למשהו גבוה, אלא אתה ממש מפעיל אותו.

ההסתכלות האחדותית הזו היא ייחודית להפליא. הבעש"ט מדבר בעליונים ורומז בתחתונים, ולהפך – מדבר בתחתונים ורומז בעליונים, והכול מתבצע באופן טבעי ומלכתחילה.

אוכל להעיד שמי שמתעסק בחסידות ברצינות, אפילו במעט, חווה שינוי. כשהוא יוצא לעולם, משוחח ופוגש אנשים, הוא רואה הכול מנקודת מבט מרוממת ושונה לחלוטין. זו אינה רוממות שבורחת מן העולם, אלא כזו שמוצאת את הקדושה בכל מעשה יומיומי. זהו אחד הדברים העצומים שמתרחשים אצל יהודי שמפרגן לעצמו לגעת באור הזה – ההסתכלות שלו פשוט משתנה מהקצה אל הקצה. לא נשארת אבן על אבן מההסתכלות הסטטית והמופרדת. ראיית העולם מתוך פירוד נעלמת, ואת מקומה תופסת ראייה אחדותית בכל היבט בחיים.

תפיסה של אחדות ה'

כדי להוריד את הרעיונות לקרקע המציאות, אולי נשמע כמה דוגמאות מוחשיות?

נתחיל במושג המרכזי בתורת הבעש"ט, בדגש על האופן שבו בעל הגאולה, אדמו"ר הזקן, הוריד אותו לשכל האנושי: המושג של 'אחדות ה''.

יהודי יכול להיות מאמין גדול ובעל אמונה שלמה, אך ללא ההבנה של אחדות ה' כפי שהנחיל אותה הבעש"ט, העולם נתפס בסופו של יום כמציאות עצמאית. יהודי כזה אמנם מבין שהמציאות לא נוצרה מעצמה ויש לה בורא, הוא מאמין שיש בעל הבית לבירה ואפילו השגחה פרטית - אך עדיין קיימת הפרדה: יש עולם ויש מי שמנהל אותו. זו אמונה שלמה, אך מוגבלת.

הבעש"ט, לעומת זאת, מלמד שכאשר מתבוננים בעולם, יש להבין כי העולם הוא למעשה ביטוי של דבר ה' המחיה ומקיים אותו בכל רגע, ואלמלא ההתחדשות התמידית שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית – אין כל היתכנות ואפשרות לקיומה של הבריאה.

כתוצאה של התפיסה הזו ניקח דוגמה מחיי היום־יום. אנו מסתובבים בעולם, וכבני אנוש אנו פוגשים בלבולים, ניסיונות, הסתרות ואתגרים רבים. כיצד נכון לגשת להתמודד עם הניסיון? ובכן, כשאחדות ה' מאירה באדם, מונחת אצלו בידיעה ברורה ומוחלטת עובדה אחת: לא ייתכן שהעולם, שהוא כולו ביטוי של דבר ה', ירחיק אותי מהקב"ה. בכך הגישה כולה משתנה מן היסוד.

כך גם רעיון ההשגחה הפרטית. נניח שיש לי דוד עשיר וטוב לב שנוכח כל הזמן בחיי ומסדר את הדברים לטובתי. במצב כזה, גם במקרה שהדברים אינם נראים חיוביים כל כך, אני יכול להתחזק ולומר לעצמי שמכיוון שהוא טוב, הרי "כל דעביד רחמנא לטב עביד" ובוודאי הכול יסתדר לטובה.

לעומת זאת, המושגים "גם זו לטובה" ו"כל דעביד רחמנא" מקבלים פנים אחרות, עמוקות יותר, כתוצאה ממושג אחדות ה'. יש ווארט חסידי שממחיש זאת היטב: הפסוק אומר "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו". איך נתרגם זאת בפשטות, ואיך נתרגם זאת דרך האור והחיות של החסידות? בפשטות, המשמעות היא שהקב"ה הוא טוב, ומטבע הטוב להיטיב, ולכן כל מעשיו טובים. אולם בחסידות מסבירים זאת אחרת: ה' הוא הטוב של כולם. כשיש לי את ה' - פשוט טוב לי, משום שהוא הטוב בעצמו.

לכן, לא מדובר רק בכך שבסוף יהיה טוב כי ה' טוב, בעוד שהעולם והוא נשארים כשתי ישויות נפרדות, ואין זאת אלא שהעולם מנוהל על ידי אַ גוטער בעל הבית (בעל הבית טוב); ממש לא. הוא הטוב בעצם. ער איז די גוטסקייט, הוא הטוב בעצם והטוב זה הוא. כל תנועה וכל תזוזה בעולם הן ביטוי לחיות אלוקית. "ואתה מחיה את כולם" – ואם זה הוא בעצמו, בהכרח שזה טוב.

אפשר לפטור את ההגדרה הזו כמשחק מילים בעלמא - 'הוא הטוב והטוב זה הוא', אבל הדברים עמוקים הרבה יותר. הטבע האנושי הוא שכאשר אנו מזהים דבר מה כטוב, אנו רצים ומתחברים אליו. כשאתה פוגש אדם טוב, אתה מבקש את קרבתו. ומכיוון שהאלוקות היא הטוב, אנו נמשכים אליה בצורה טבעית ולא באופן מלאכותי או מתוך חישובים.

כלומר, מי שחי ללא תודעת אחדות ה' של הבעש"ט מעביר את חייו מתוך חשבונות. הוא עושה פעולה אחת כדי להשיג תוצאה אחרת; אלו חיים שמתנהלים דרך אמצעים. הכול מהווה אמצעי למטרה הבאה.

אבל אז, לעיתים, אחרי עשרות שנים של טחינת מים, האדם עוצר ושואל: רגע, מה העניין פה? ובסופו של דבר הוא חוזר לעצמו, אל הנקודה שבה "העניין זה אני". וממילא אז הוא תוהה למה הוא כאן. כשהוא לא מוצא תשובה, הוא פשוט מסתפק בשאיפה שיהיה לו טוב, שיהיה מוצלח ומוערך בעיני עצמו ובעיני אחרים ושיחלקו לו כבוד... כך נוצר כאן גלגל שבו האדם חוזר אל עצמו שוב ושוב.

לעומת זאת, כאשר אחדות ה' מאירה בתודעתו של יהודי, מושג ה'אמצעי' מתבטל. אני כבר לא אוכל רק כדי להיות שבע. הפסוק אומר "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". מהו בעצם המזון? כפי שמסביר אדמו"ר הזקן, המאכל הוא גילוי אלוקות של המאמר "תדשא הארץ דשא". לכן, כאשר אני אוכל מתוך חיבור ולא מתוך תאווה ופירוד, האכילה אינה אמצעי להנאה. אני אוכל כדי להתאחד ולהתמזג עם דבר ה' הטמון במאכל. [אדמו"ר הזקן אמנם מתייחס במאמריו לשאלה המוכרת מדוע האדם, שנחשב לנזר הבריאה וגבוה מן הצומח, נזקק למזון זה, אך אלו כבר פרטים עיוניים].

העיקרון הכללי הוא שברגע שתפיסת אחדות ה' מחלחלת, הפעולות השגרתיות משתנות. אני לא רק אוכל כדי לברך לפני המזון ואחריו; כל פעולה וכל פרט הופכים למפגש בלתי אמצעי עם הקב"ה בכבודו ובעצמו, כפי שהוא מתגלה באותו עניין. אלו חיים אחרים לגמרי.

אסתכל באורייתא וברא עלמא

הנה דוגמה נוספת מאחד הצדדים המוכרים יותר בחיי האדם. מטבע הדברים, אנו באים במגע עם אנשים ולעיתים לא מסתדרים עם מאן דהוא; לעיתים מישהו אחר פוגע בך, ואתה מתחיל לנהל חשבונות. מצד אחד הולמת בך עוצמת הפגיעה, ומצד שני אתה נזכר בפסוק "ה' אמר לו קלל" – דבריו של דוד המלך לאבישי בן צרויה שלא לפגוע בשמעי בן גרא – ומבין שלצד זה ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב", היית צריך לשמוע את העלבון על פי סוד ההשגחה הפרטית.

ובכן, כל השיקולים הללו קיימים כל עוד אחדות ה' לא חלחלה פנימה, שאז נדרשת עבודה פנימית מאומצת כדי לנקות את הלב ולקיים את המצווה של "ואהבת לרעך כמוך" למרות החיכוך. אבל כשאחדות ה' חודרת לתודעתך והופכת להיות מי שאתה, "ה' אמר לו קלל" זה לא רק חישוב של השגחה פרטית או גלגול של "גם זו לטובה". אתה מבין שהשכינה פועלת דרך האדם שעומד מולך, והוא אומר דבר שרלוונטי עבורך ללמוד ממנו.

כשאתה צועד בעולם בצורה כזו, אתה שומע את הקב"ה מדבר אליך מכל זווית, אפילו מפי בשר ודם שאמר לך מילה לא במקום.

את היסוד הזה חסידים לימדו אותנו בשלל סיפורים מפורסמים, כמו הסיפורים על הצדיקים שלמדו דבר ושניים בעבודת ה' מתוך דבריו של גוי, להבדיל. וזאת מתוך הכרה כי אם הגיעו לאוזניך דבריו של גוי, זהו בעצם הקב"ה שמדבר אליך. ובכן, לדעת את הדברים הללו כידיעה מופשטת זה יפה מאוד, אבל תורת החסידות מחדירה את העניין עמוק לתוך התפיסה עד שאתה מתחיל לראות עולם של אחדות ה'.

הנה עוד דוגמה פשוטה שכבר זכיתי להציע אותה בפני מאות יהודים, והיא מאפיינת מאוד. היא מוכיחה עד כמה מאמר חז"ל מוכר מקבל הארה חדשה לאור תורת הבעש"ט ותלמידיו, ואצל אדמו"ר הזקן הדבר מודגש מאוד.

את הדוגמה הזו אביא מתורת הצדיק שאדמו"ר הזקן היה בבחינת תלמיד־חבר שלו – הרה"ק רבי מענדל מוויטבסק, בעל מחבר ספה"ק 'פרי הארץ'. יש מאמר חז"ל שהזכרנו בתחילת שיחתנו: "אסתכל באורייתא וברא עלמא", זאת אומרת, כל מה שיש בעולם נמשך מהתורה. כולם מכירים את המאמר הזה, המופיע בזוהר, במדרש רבה ובמקומות נוספים שבהם התורה מתוארת ככלי אומנותו של הקב"ה - כמו אדריכל שמסתכל בתוכנית ועל פיה בונה את הבניין, וכך התוכנית של העולם היא התורה. אלא שבפרט אחד ויסודי התורה אינה דומה לסתם אדריכלות. באדריכלות רגילה הנייר מנותק ולא באמת קשור לבניין, ואילו התורה פועלת בהחלט ונמשכת אל תוך העולם.

למדתי פעם בספר פרי הארץ וראיתי כיצד רבי מענדל'ע מתייחס למאמר הזה, ופתאום תפסתי עד כמה הדברים הפוכים לחלוטין מכל מה שהבנתי עד אותו יום. אני שואל זאת כך: אם אני רוצה כעת לחבר ספר ערכים, אנציקלופדיה של מאמרי חז"ל, תחת איזה ערך אשבץ את המאמר הזה – "אסתכל באורייתא וברא עלמא"?

לפני שלמדתי את העניין בחסידות, אינסטינקטיבית הייתי מציב אותו בערך 'תורה'. מהי תורה? יהודי מסתובב בעולם ורואה איזה עולם נפלא, מורכב והרמוני ברא הקב"ה. הרי הרמב"ם אומר שעצם ההתבוננות בבריאה, במעשיו וברואיו של הקב"ה, יכולה להביא אותנו לאהבת ה' במדרגות הגבוהות ביותר. יש חוכמה ותבונה אינסופיות בתוך מה שאנחנו יודעים על העולם, ועדיין איננו יודעים מאומה. ואז אומרים ליהודי: אתה רואה את כל העולם הנפלא הזה? אתה יודע מניין הוא נובע? הוא בא מהתורה. העולם מלמד אותך מהי התורה. היא כל כך נפלאה, עמוקה וקדושה, עד שכל מה שאתה רואה הוא פרי ותוצאה שלה. ואם כך, מהי התורה עצמה? פלאי פלאות.

אבל הרבי רבי מענדל'ע אומר: רגע אחד. אם "אסתכל באורייתא וברא עלמא", משמעות הדבר היא שבכל מקום בעולם שבו אתה מסתובב, אתה בעצם מסתובב בתורה. כל מה שאתה רואה הוא תורה. אתה דורך על תורה, נושם תורה, מתמודד עם תורה. אתה מוקף בתורה כמו דג במים שאינו יכול לפרוש מהם. כשאתה רואה את העולם, עליך לדעת שהוא עצמו תורה.

במילים אחרות: בתפיסה הראשונית, העולם מלמד אותנו מהי התורה, אך בתפיסת החסידות, התורה היא זו שמלמדת אותך מהו העולם. והדבר ייתכן רק כתוצאה מהסתכלות האחדות שעליה דיברנו קודם לכן. לכן את המאמר הזה יש לשלב – אם לחזור לשאלה שהעליתי – בערך עולם, כי זו מהותו והגדרתו האמיתית של העולם: תורה.

לפני תורת החסידות, העולם נתפס כתוצר העומד בפני עצמו, ועתה בא היצרן ומעניק לך הוראות כיצד לתפעל את המוצר שלפניך. בתפיסה זו העולם הוא ,1 התורה היא 2 והקב"ה הוא 3. הקב"ה הוא היצרן, העולם הוא התוצר, והתורה היא הוראות יצרן. ברור, אם כן, שהתפיסה הזו אינה אחדותית. רק כתוצאה מהאור והחיות של החסידות, העולם הופך לדבר ה' שבא לידי ביטוי. לפני כן, העולם היה פשוט תוצר נפלא שאפשר להשתמש בו ואפילו לקנות באמצעותו חיי עולם הבא, כשהקב"ה הוא היצרן והתורה משמשת כהוראות ההפעלה שלו. אבל זוהי תפיסה של פירוד, שעומדת בניגוד לעניין של "תלת קשרין מתקשראן דא בדא – קוב"ה, אורייתא וישראל חד". לעומת זאת, כשאני מסתכל על העולם כדבר ה', התורה היא עשרת הדיברות שמגלים לי מהם באמת עשרת המאמרות.

במצב כזה, האם יעלה על הדעת שעולם כזה ינתק יהודי מהקב"ה?! הרי זה עולם שמביא ומגלה את האלוקות! זהו עולם אחר לגמרי. זה לא רק תורה'דיגע וועלט, עולם שמתנהג על פי תורה, אלא זה א וועלט פון תורה - עולם שכולו נובע ויונק מהתורה.

זו גישה הפוכה לחלוטין, גישה שכולה חיים. והבאתי זאת רק כדוגמה לדרך שבה החסידות לקחה את היסודות הבסיסיים ביותר של חיי היהודי והאירה אותם. תפיסה כזו בהחלט מעניקה אור וחיות לעולם שבו אני מסתובב.

תפילה כדבקות או כאמצעי?

הבה ניקח את הדברים למקום נוסף - עבודת התפילה, שהיא מיסודות עבודת ה'. מושג התפילה בפשטות נועד לבקשת צרכיו של האדם, אבל אולי אחרי הדברים והאמת האלה אנחנו צריכים להגדיר מחדש מהי תפילה...

בהחלט, גם בתפילה העיקרון הזה חוזר על עצמו. קודם החסידות, התפילה נתפסה כאמצעי. אם אני זקוק לפרנסה ברווח או לבריאות הגוף, אומרים לי: אתה רוצה משהו? פנה למי שבידו לתת לך. יהודים בכל הדורות התפללו כך, וזהו אכן יסוד באמונה. באמצעות התפילה אתה מביע את האמונה שהקב"ה לבדו הוא אדון הכול, תקיף, בעל היכולת, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. התפילה היא ביטוי של אמונה בדרגה גבוהה מאוד, בכך שלו לבדו ראוי להתפלל ולכן אתה פונה אך ורק אליו.

מי שמתעסק בחסידות ברצינות, חווה שינוי. כשהוא יוצא לעולם ופוגש אנשים, הוא רואה הכול מנקודת מבט מרוממת. זו אינה רוממות שבורחת מן העולם, אלא כזו שמוצאת את הקדושה בכל מעשה יומיומי

ברם, במצב הזה התפילה היא אמצעי, והיא נועדה כדי שאוכל לבקש את צרכיי. גם השבח וההודאה שבתפילה נועדו לשרת את בקשת הצרכים, שהרי כדי לבקש מהמלך את בקשותיי יש לפתוח תחילה בדברי שבח, כמו שכתוב בחז"ל שמביאים למלך דורון ומרצים אותו לפני הצעת הבקשות ממנו.

עד כאן הכל נכון, אבל יש ממד אחר לתפילה שפועל הפוך - הצרכים שלי הם רק אמצעי לקשר ודבקות עם הקב"ה.

מי שחי רק בתפיסה של בקשת צרכים, עלול לשאול את עצמו ברגעי חולשה - ואני שומע זאת מאנשים רבים: "ריבונו של עולם, 'מאן דיהיב חיי יהיב מזוני', הרי אתה בראת אותי ויודע מה אני צריך; לשם מה אפוא כל המשחק הזה? אתה רוצה שאתחזק באמונה? בסדר, חייבת אותי ללמוד אמונה ואני אלמד אותה. אבל למה צריך את כל הבלגן הזה?"... מעבר לכך, גם כשיהודי מתפלל - לא תמיד הוא נענה מיד, אם כי אנו מתחזקים בידיעה שהתפילות פועלות את פעולתן ובוודאי הן חוללו שינוי לטובה ברובד מסוים.

מאידך גיסא, כשניגשים לתפילה במבט חסידי, יהודי אומר: ריבונו של עולם, תודה לך שחסרה לי פרנסה!... - ח"ו לא בפועל, אבל בתפיסה שלי אני יודע שבלעדיך אין לנו מלך גואל ומושיע, ורק בגלל החיסרון אני פונה אליך מתוך העולם שלי. זהו העומק של בקשת צרכים.

נאמר זאת כך: ישנה דרך דבקות בה' שנקראת לימוד התורה; הקב"ה בא אל היהודי ומדבר אליו דרך התורה. את מה הוא מוסר לו בתוכה? את עצמו, שהרי תיבת "אנכי" שבתחילת עשרת הדיברות פירושה בנוטריקון "אנא נפשי כתבית יהבית" - את עצמי נתתי בתורה.

באותה מידה, תכלית הכל היא שיהודי, כנשמה בתוך גוף, יוכל לחיות חיים של דבקות וייחוד שלם עם הקב"ה. ולשם כך הוא ברא לנו צרכים. ואחת המטרות המרכזיות של הצרכים הללו, מעבר לבירור הניצוצות, היא שיהודי יהיה מוכרח לפנות להקב"ה מתוך הצורך שלו.

אם כן, בתורה הקב"ה מספר לנו מה הוא רוצה, ובתפילה היהודי מספר לקב"ה מה הוא צריך. עצם הדיבור וההתעסקות עם הקב"ה מתוך הצרכים האנושיים שלי - זו התכלית.

תאר לעצמך שיבואו ליהודי ויגידו לו שסידרו לו תור בקבלת קהל אצל המלאך מיכאל, על מנת שיסייע לו בכל הדרוש לו – ובכן, אם התפילה הייתה רק אמצעי למטרה של בקשת צרכיו, לא היה אכפת לאותו אדם לפנות למתווך פרטי ו'מאכער' שיסדר לו את העניינים. אלא מאי? אסור! כתוב בהלכה שיהודי צריך להתפלל רק להקב"ה, "אליו ולא למידותיו", אזי בלית ברירה הוא נעמד בתור הארוך לקב"ה...

בהסתכלות חסידית, לעומת זאת, היהודי יסרב בכל תוקף וידרוש לפנות רק להקב"ה עצמו ולא לדבר זולתו. ואם יאמרו לו: "אבל סידרנו לך תור אצל מיכאל שר ישראל, הוא ידאג שיהיה לך כל טוב"... - יזעק היהודי: "לא ולא! העיקר חסר מן הספר. אנא נסיב מלכא" – אני בוחר במלך עצמו. אני לא רוצה רק פרנסה; אני כמעט שמח על כך שאני זקוק לפרנסה, כי רק בזכות הצורך הזה יש לי סיבה לעמוד יום-יום ולדבר עם הקב"ה בכבודו ובעצמו. זו אינה תפילה המשמשת כאמצעי, אלא תפילה של דבקות אמיתית - דווקא מתוך הצרכים האישיים שלי.

זו תפיסה אחרת לגמרי, הכול מקבל זווית שונה. במילים אחרות: התפילה איננה אמצעי להשגת הצרכים שלי, אלא הצרכים האישיים שלי הם אמצעי לקשר עם הקב"ה, ולכן, גם אם ביקשתי פעמים רבות ועדיין לא קיבלתי, יהודי יכול לומר בחדווה: "ברוך ה', יש לי הזדמנות נוספת לדבר עם הקב"ה מתוך העולם שלי."

נכון, קל יותר לדבר על כך, קשה יותר לחיות כך באמת, אבל כשאנו מטמיעים את הנקודה הזו בתודעה – אנחנו חיים בכיוון של אחדות ה'. אין כאן דברים נפרדים אלא הכול מתחבר, "ישראל אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד". אבל רק מי שמתעסק בלימוד החסידות ומכוון את התפיסה שלו לאור הזה, וגם עוסק ב'דרכי החסידות' ומשוחח על כך עם חבריו ועם עצמו - רק כך התפילה שלו הופכת למפגש של דבקות. זוהי דוגמה מובהקת לאופן שבו בקשת צרכים נראית לפני תורת החסידות ולאחריה.

יש יהודים שיגידו לך שהברכה "רפאנו ה'" לא מחברת אותם לאייבערשטער באותה עוצמה כמו התפילה "נשמת כל חי" או אמירת "קדוש קדוש קדוש". אבל אתה אומר להם: רגע אחד, אם התכלית היא שהצרכים שלי יביאו אותי למפגש בלתי אמצעי עם הבורא, מי קבע את ההבדל ביניהן? בקשת הצרכים יכולה להיות במדרגה גבוהה אף יותר, משום שהם נוגעים לי אישית ואכפת לי מאוד מאיכות חיי – ושם אני מוצא את ה'.

חנוך לנער על פי נשמתו

ננסה לקחת את הדברים לנושא נוסף - חינוך הילדים. זו סוגיה שרבים מתמודדים איתה. הרי כל הורה רוצה עבור ילדיו את הטוב ביותר, אבל כשמגיעים הביתה אחרי יום עבודה עמוס, או גם בשבת קודש, נוצרות בכל בית יהודי התלבטויות סביב שאלת החינוך: כמה שמאל דוחה וכמה ימין מקרבת? איפה להתעקש ואיפה לוותר? ואמנם יש יועצים ואנשי חינוך שמדריכים בעצות טובות בסוגיות הללו, אבל הפעם אנחנו רוצים לברר עבור יהודי הלומד חסידות - מהו ה'בליק', הגישה השונה והפנימית לסוגיה הזו של חינוך ילדים ותלמידים? היכן החסידות נוגעת כאן?

אחד הדברים המרכזיים והמחודשים ביותר בתורת החסידות הוא ההסתכלות על מהותו של יהודי ועל מהותן של התורה והמצוות.

מה היו התורה והמצוות לפני החסידות? להמחשת הדברים אשתמש בדרך הלצה. אתה אולי מכיר את התופעה שבה תלמיד חכם חיבר ספר, תרם אותו לבתי כנסת, אבל הספר מעלה אבק בספרייה. המחבר אומר לעצמו שזה לא ייתכן – הרי הוא השקיע בספר את מיטב כוחותיו וזמנו. מה הוא עושה? הוא מקים מכספו כולל ומשלם לאברכים על לימודיהם הסדירים, בתנאי שבחצי השעה האחרונה של היום הם ילמדו את הספר שלו...

לימוד התורה ללא אור החסידות עלול לבוא מתוך תפיסה דומה שהקב"ה, בהיותו חכם עצום, חיבר ספר מלא חוכמה על כל קוצו של יו"ד. ואז, כפי שמתארים חז"ל, הוא הלך וחיזר על כל האומות ושאל מי מתנדב ללמוד את הספר תמורת שפע של ברכה. לבסוף הוא מצא עם חכם ונבון – השקעה טובה. תראה מה עשינו מהתורה שלו, מים בלי סוף של חכמה, ויהודים דבקים בה. זו התורה.

ומהן מצוות? הקב"ה רוצה להיטיב איתנו ולמנוע מאיתנו 'נהמא דכיסופא'. כדי שלא נרגיש פרזיטים, הוא יוזם עבורנו 'ריפוי בעיסוק'. קח למשל מדינה שבה המדינה יוזמת בניית כבישים רק כדי לספק לאזרחים עבודה ולהצדיק את השכר שיינתן להם. במידה רבה, כך נתפסו התורה והמצוות לפני החסידות, וזו אכן אמת במובן מסוים.

אלא שהחסידות באה ופוקחת לנו את העיניים. היא מחדירה בנו את ההבנה שהעולם כולו נברא בשביל ישראל ובשביל התורה, כדי שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים, כאמור. היהודי הופך לשותף עם הקב"ה במעשה בראשית: "אשר ברא אלוקים לעשות" – הקב"ה ברא עולם, והיהודי משלים אותו. זהו הייחוד והאחדות שביניהם.

אם יאמרו ליהודי: "סידרנו לך תור אצל מיכאל שר ישראל, הוא ידאג שיהיה לך כל טוב"... - הוא יזעק: "לא ולא! העיקר חסר מן הספר. אנא נסיב מלכא" – אני בוחר במלך עצמו

ובכן, מהי תורה? התורה היא הקב"ה עצמו, "הוא וחכמתו אחד" - גם כשחוכמתו ירדה והתלבשה בדינים של שור וחמור. ומהן מצוות? הן רצונו יתברך. כשאני מקיים מצווה נוצר אפוא 'צוותא' – חיבור – ביני לבין המצַווה, ובכך מתקיים בי "אשר קידשנו במצוותיו" – אני מתקדש בקדושת ה'. זו מטרת קיום המצוות - כדי שאני והוא נהיה בייחוד, באחדות ובדבקות.

אין מן הצורך לפרט, וגם המסגרת שלנו מצומצמת, אך קל להבין מה ההבדל בין יהודי שלומד תורה מתוך תפיסה שהבורא מחפש כביכול מתנדב שילמד את הספר שלו, לבין יהודי שלומד כי "אנא נפשי כתבית יהבית". היהודי הזה רוצה את האייבערשטער: "צמאה לך נפשי". הקב"ה אומר לו: "הוי כל צמא לכו למים". אתה צמא ורוצה אותי? לך למים, אני נמצא בתוך התורה. זהו עולם אחר לחלוטין. בעולם כזה אדם לא חווה משבר בגלל שחבר קיבל 'חצי שטעלע' יותר ממנו, ואין התלבטויות אם יש לי כוח ללמוד או לא. התורה היא החיים, כי היא החיבור הבלתי אמצעי אל הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכך גם המצוות – מה לי מצווה מכובדת שהכול רצים אחריה ומה לי מצווה אחרת, הכול הוא רצון אחד ודבקות אחת.

ומהו יהודי? יהודי הוא נשמה אלוקית שירדה לעולם כדי להביא את הקב"ה לתחתונים, ולחיות איתו כאן חיים של "הביאני המלך חדריו" ושל "אחותי רעייתי יונתי תמתי". יהודי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש" – כפי שמודגש בחסידות, "ממש" גם כשהוא יורד לכאן, לתוך הממשות החומרית. אלא שהיהודי נמצא בתוך גוף, ולכן הקב"ה אומר שצריך לחנך אותו.

כאן אנו מגיעים לסוגיית החינוך באספקלריית החסידות: מה הפירוש לחנך? לחנך משמעותו לגלות את הנשמה, כדי שהיא תבוא לידי ביטוי ותחיה את חייה דרך הגוף. נתנו לך – ההורה – ילד שהוא נשמה בגוף, עם כל המשתמע מכך: עם רצונות, מאוויים ותפיסות גופניות, אבל אתה יכול לסגל הסתכלות עליו במבט 'נשמה'דיק' – הסתכלות אמיתית שאינה מושפעת מהחיצוניות, מהקטנות או מהגסות, אלא רואה בו אך ורק נשמה.

איך אתה מגלה לילד את נשמתו? על ידי זה שאתה פונה אליו כנשמה, ועוד לפני כן על ידי כך שאתה עצמך מסתכל עליו כנשמה. ולפעמים זה נעשה גם דרך הדרישה: "דו ביסט א נשמה! דו ביסט א ייד!" – אתה יהודי! אתה נשמה! כך אני מגלה אצל הילד מה הוא באמת, גם כאשר אנו עוסקים בעשייה היומיומית. הגילוי של מה שהוא באמת - זהו החינוך החסידי.

הגישה החינוכית הזו היא פשוטה, ולפעמים הפוכה לגמרי מהמקובל.

ניקח דוגמה של 'סור מרע'. בגישה החינוכית הרגילה, כפי שדיברנו קודם על התורה, יש יצרן, יש תוצר ויש הוראות יצרן. המסר לילד הוא: "אתה התוצר, אני יודע את הוראות היצרן, והגעתי לכאן כדי ללמד אותך". במצב כזה, אתה מחנך את הילד בדומה לאדם שלומד נהיגה. התלמיד יושב ברכב עם מורה הנהיגה, שיודע טוב יותר את חוקי הכביש ואת הטכניקה של הרכב, והמורה מלמד אותו כיצד להשתמש ברכב בצורה הטובה והמוצלחת ביותר.

באותה מידה, אפשר להעביר חיים שלמים בלימוד הילד כיצד לגדול ולהיות בן אדם, מה מתאים לו ומה לא. ואנו, כיהודים, אשרינו מה טוב חלקנו שאנו מלמדים מקטנות את הילד מה ה' אלוקיך שואל מעמך, את ההלכות ואת האמונה. זה כמובן דבר נפלא וטוב, אבל במודל הזה – שוב – הילד הוא 1, אתה 2, וההוראות הן .3

לעומת זאת, יש גישה אחרת לגמרי. אתה לא מורה נהיגה. אתה פשוט מסתכל על הילד בצורה האמיתית שלו ומכוון אותו לגלות את מי שהוא באמת. לכן, ב'סור מרע', לעומת מצב שבו אתה פונה לילד עם 'ברען' ואומר לו: "לא עושים כך!! אסור!! אסור לעשות כך!! חייבים לעשות כך!!" – יש מצב אחר שבו אתה ניגש לילד ואומר לו: "אתה יודע מי אתה? אתה יהודי!! יהודי לא עושה כך!!". ההימנעות אינה רק משום שכתוב באיזשהו מקום שאסור. אלא אתה מגיב לכל 'סור מרע' באופן טבעי.

להמחשת הדברים: אם הילד שלך רץ לכביש, איך אתה מגיב? האם אתה אומר לו: "רגע, אסור להיכנס לכביש, זה מקום למכוניות בלבד"? או שאתה פשוט רץ אחריו כל עוד נפשך בך ומושך אותו מהכביש? הילד יצעק: "למה אתה עושה לי את זה?" ואתה תענה: "כי אתה צריך לחיות! אלו החיים שלך!". זו גישה אחרת לגמרי, שמגיעה ממקום הרבה יותר אמיתי ועמוק.

כשמחנכים בחינוך שאינו חסידי, הילד הופך לחלק מהרזומה שלך... הילד הוא תעודת ההצלחה שלך. בל נשלה את עצמנו, אתה כל הזמן עסוק במחשבות על עצמך: "אתה מבייש אותי... כן הצלחתי, לא הצלחתי... מה יגידו? מה אני אגיד?... האם הילד יאשים אותי או לא?...". מי שמתעסק קצת בחינוך מכיר היטב את כל התסביכים הללו.

לעומת זאת, כשיהודי מחנך את הילד שלו מתוך גישה פנימית, כל התסביכים האלה פשוט אינם קיימים. הוא אינו מחנך כמי שמנחיל ידע או כמי שרושם עוד פרק בהצלחה האישית שלו, אלא כמי שמאמין בילד ובמה שהוא. הוא מעניק לו את הביטוי ואת הדחיפה להיות מי שהוא באמת.

זה מוביל לשאלה ששאלת. כשאני מגיע הביתה אחרי יום עמוס - מי שעדיין אוחז בתפיסה הראשונית מרגיש שהוא מגיע עכשיו לעוד משימה. יש לו עוד תפקיד בעולם. יש לו תפקיד בכולל, או להבדיל בעבודה, וכעת יש לו תפקיד נוסף - להיות אבא, והוא צריך למלא גם את התפקיד הזה בהצלחה. אבל כשיש לי עוד משימה ועוד תפקיד ואני כבר שחוק - אין לי פנאי וכוח למשימה הבאה. למה? שוב המשוואה חוזרת: כי הילד הוא 1, ואתה מנחיל לו 2 כדי שיהיה 3. זה עוד דבר שאתה עושה. ואכן, אין לך ברירה, ואתה צריך להתחזק ולהזכיר לעצמך שזו משימה חשובה מאוד, אולי אפילו מעל כל המשימות האחרות.

מאידך גיסא, לאור החסידות, חינוך אינו משימה אלא הסתכלות. אני רואה לפניי נשמה. הנשמה הזאת הופקדה בידיי כדי שאגדל אותה. מה זאת אומרת לגדל אותה? להעניק לה את כל הכלים ואת כל מה שהיא צריכה – בין אם ברגש, בין אם בידע ובין אם בכל דבר אחר – כדי לגלות מי היא באמת.

עיקר הנקודה היא שהילד איננו משהו אחר ממה שאני. איך בין א נשמה, מיין קינד איז א נשמה. אני עצמי נשמה, והילד שלי הוא נשמה. כשאני נמצא במקום הזה, זה כבר לא עוד משימה או תפקיד, אלא לשם כך הגענו לעולם. ירדנו לכאן כדי לגלות את נשמתנו דרך תורה ומצוות, דרך עבודת המידות ובירור העולם. ובמצב כזה, מלאכת החינוך אינה עוד איזה דבר שאני צריך לעשות ולסמן עליו 'וי', אלא זה הופך למעין שותפות, מעין אכילה מאותה קערה.

כשהגישה אחרת – התוצאות שונות

הכל נשמע טוב ויפה, אבל איפה זה מתחבר למציאות? בוודאי כל זמן שהכול נע בשגרה, לא נוצרות שאלות, העיקר שהעגלה נוסעת. השאלות נוצרות סביב אירועים, לדוגמה: מוישי לא רוצה ללכת ל'חיידר', ואתה אובד עצות: להתעקש או לא להתעקש? אתה עצמך ממהר ויש רצף של סדר יום שצריך לעמוד בו... האם לחנך ילד להגיד 'רצה' בברכת המזון בשבת או לא? הילד לא רוצה לבוא לשולחן שבת, הילד יושב כשעושים קידוש, הוא עושה בעיות לאמא שלו עם ההשכבות וארוחת הערב וכו' וכו' – הרי שם נוצרים כל הקשיים, ושם מגיע האבא עם התפקיד שלו כמחנך.

ובכן, היכן זה מתחבר עם המילים הגבוהות על כך ש'הילד הוא נשמה' וכו'? אמת, ההסתכלות הנשמתית היא דבר מרומם ומופשט, אבל איך אנחנו פוגשים את זה בין תנור לכיריים?

יש לנו כלל ברזל: לפני שאתה מתעסק ב'מה', תפנים היטב ובצורה נכונה ומדויקת 'למה'. הנה, לקחת דוגמה של ילד שלא רוצה ללכת לחיידר ועושה בעיות, ואתה אמור לשכנע אותו עכשיו ללכת. כשאתה לומד חסידות, מפנים את הדברים, מתפלל עליהם ומתוועד עליהם, אתה שואל את עצמך קודם כל: למה הילד בכלל צריך ללכת לחיידר? סתם כי יש מנגנון? הרי הוא רוצה את הסינר של אמא, שם נוח וטוב לו יותר. ואם התשובה היא "אמא צריכה ללכת לעבודה", הרי שזה פתרון טכני. נו, כמה בעיות טכניות אפשר לפתור ביום? כמה? זה עומס בלתי נגמר של בעיות טכניות.

אבל ילד הוא נשמה שהגיעה לעולם כדי להביא לכאן את הקב"ה דרך תורה ומצוות. ולא סתם תורה ומצוות בצורה יבשה וטכנית, אלא תורה ומצוות של "תרי"ג עיטין" לדבוק בהקב"ה. ואז, אם אתה עומד מול הילד מתוך הבנה של 'דו ביסט א נשמה' – אתה נשמה, והמקום שלך לגלות את זה הוא בחיידר, במצב כזה אתה באמת מגיב אחרת. אתה לא רואה מולך ח"ו 'נודניק'; אתה לא רואה מישהו שלא מתכתב עם סדר היום שלך ושל אשתך, ושרק צריך לסלק את ה'מפגע' הזה מדרככם ח"ו, ממש לא; אתה פונה לילד בגללו, בגלל מי שהוא, והילד מרגיש את זה. הוא מרגיש שאכפת לך ממנו ושאכפת לך ממה שעובר עליו.

במקביל, מובן שיש מקום וצורך גם בכל הטריקים והטיפים, וכאן נכנסים לתמונה היועצים למיניהם. אבל כשה'למה' הוא בריא, כשהוא מגיע ממקום אמיתי וטהור, אתה מגיב אחרת. אתה מגלה בעצמך אוצרות של סבלנות שלא קיימים כשאתה עסוק רק בסילוק מפגעים טכניים. אתה ניגש למשימה אחרת לגמרי. וכשניגשים אחרת, המוח עובד הרבה יותר טוב. ואם לא, אתה פונה לבקש עזרה. אבל שוב, לא ממקום של סידור או סילוק של עוד בעיה, אלא מתוך הבנה שזהו התפקיד המרכזי והאמיתי ביותר שלך: להביא את הקב"ה לעולם, דרך גילוי אור הנשמה שתפעל בתוך הגוף של הילד.

קל להבין את ההבדל בין יהודי שלומד תורה מתוך תפיסה שהבורא מחפש כביכול מתנדב שילמד את הספר שלו, לבין יהודי שלומד כי "אנא נפשי כתבית יהבית". הוא רוצה את האייבערשטער, "צמאה לך נפשי"

זו גישה אחרת, כי ה'למה' הוא אחר. וכשה'למה' הוא אחר, הילד מרגיש שאכפת לך ממנו. במקביל, גם אתה מכיל את הקושי הרבה יותר, ומתעסק בו בחיות גדולה, מתוך הבנה שזהו תפקיד עצמי שלך שנוגע לך עמוקות - "למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו". וכשהגישה אחרת, התוצאות שונות לחלוטין. זה פשוט, כל אחד מאיתנו נוכח לראות את זה.

שותפים במעשה בראשית

דיברנו על האופן שבו החסידות משנה את בית המדרש, התורה והתפילה, ודיברנו על האופן שבו היא משנה את הבית. מכאן אפשר להמשיך ולדבר על המקום שבו החסידות פוגשת אותנו בחיי החולין – בבנק, במכולת, כשהרגליים יציבות על הקרקע, איפה פוגשים את זה שם? כמובן, ישנה האמונה, הביטחון וההשתדלות, אבל היכן זה עומד בלי חסידות והיכן עם חסידות?

האמת היא שכבר נגענו בנקודה הזאת בצורה מסוימת, כשדיברנו על התפילה ועל בקשת צרכיו של האדם.

נכון. אפשר אולי להרחיב בזה.

ניקח לדוגמה את עניין הפרנסה. ישנם יהודים שזכו להיות 'אוכלי המן' ויושבי אוהל, שגם עבורם החסידות משנה את התמונה לחלוטין - היא מסבירה מהי מטרת התורה ומהי משמעות הזכות להיות משבט לוי, נושאי הארון, שהם האור של כל עם ישראל. אבל גם כשאנחנו מדברים על בעלי העסקים, אלה שהקב"ה שם חלקם בשבט זבולון – וזה נוגע גם ליושבי אוהל כשהם מתעסקים בגשמיות, אוכלים, שותים, ישנים ועורכים סידורים בענייני עולם – ההסתכלות משתנה.

אפשר להסתכל על החיים האלה בתחושה של חוסר ברירה. שלחו אותנו לעולם הזה בלי שהתייעצו עמנו תחילה, וכאן יש להשיג צרכים רבים, לחם לאכול ובגד ללבוש, בית לגור בו, לחתן את הילדים, יש כל מיני הוצאות נלוות ורמת חיים שצריך לתחזק. ובכן, אין ברירה, הולכים לעבוד ומקיימים את הקללה של "בזעת אפיך תאכל לחם". מקיימים אותה כפשוטה, כקללה. סוחבים את העול ומנסים להחזיק את הראש מעל המים, כדי להצליח בכל זאת גם ללמוד ולהתפלל... אלו חיים של הישרדות.

אבל יש תפיסה אחרת. התפיסה של אור החסידות היא שהקב"ה ברא עולם בלתי מושלם - "אשר ברא אלוקים לעשות", לתקן. למה? כי הקב"ה רוצה שנעשה לו יתברך דירה בתחתונים. הוא רוצה להיות נוכח בתחתונים - על ידי התחתונים עצמם. אנחנו אלו שנעשה את זה. אנחנו שותפים במעשה בראשית כדי להשלים את העולם. והמשמעות היא שכל מה שאנחנו מתעסקים בו בעולם, נועד כדי לרומם ולקדש אותו.

בלי להיכנס כעת לסוגיה העמוקה והנרחבת של בירור הניצוצות, המסקנה היא שכשאתה לומד את העניינים האלה ומפנים אותם, אתה מבין שההתעסקות בעולם אינה רק סילוק מפגע או מילוי חיסרון, על כל המשברים הנלווים לכך; להפך, כשיהודי מתעסק בעולם על פי התורה והמצוות, מתוך כוונה לשם שמיים, הוא מרומם בכך את העולם, הוא נהיה שותף במעשה בראשית עד שהוא עומד פנים בפנים עם הקב"ה.

נשווה בנפשנו את משמעות המושג – שותף עם הקב"ה במעשה בראשית. אני הקטן והקב"ה מכינים יחד את העולם לייעוד הגדול שלו, שיתקיים במהרה בימינו לעינינו: "כי מלאה הארץ דעה", "כי עין בעין יראו", "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דיבר". ואם כן, המטרה היא לגלות את הפנימיות של העולם דרך ההתעסקות בו, כפשוטו. כמובן יש בזה גם רבדים עמוקים, אבל בפשוטם של דברים זו הדרך להפוך כל דבר שאני מתעסק בו לחפצי שמיים – לדבר שמגלה את הקב"ה בעולם, דרך התעסקות על פי התורה והמצוות ולשם שמיים.

זו גישה אחרת לחלוטין. יש בה הרבה פחות משברים ותנודות של "למה אני צריך את זה", או "למה ההוא מרוויח יותר ואני פחות". אתה מבין שזהו חלקך בעולמך, זה מה שאתה צריך להגביה ולרומם, ואתה מתעסק בזה בשמחה ובטוב לבב. למה? כי זה נוגע לעיקר הכוונה האלוקית, שהיא בניית הדירה לו יתברך בתחתונים.

במילים פשוטות, כמו שאמרנו וחזרנו ואמרנו: זה נהיה תכלית ולא אמצעי.

לא להשאיר את הדברים בספרים

הדברים מאלפים ומעוררים, והלב שואל: איך נהיים חסידישע ייד? איך באמת מקבלים את ה'בליק' הזה, המבט הזה על העולם, על התורה, על המצוות, על יהודי ועל חינוך? איפה פוגשים את כל העושר היקר הזה ואיך משיגים אותו?

דבר ראשון, פשוט להתעסק בזה. זאת אומרת, לקבוע קביעות בספרי חסידות ולהבין אותם על בוריים. לא ללמוד את זה כ'מצוות אנשים מלומדה' או כמי שלומד הויכע עניינים, עניינים נעלים, אלא כמי שלומד את הדבר הרלוונטי ביותר עבורו. צריך להתעמק בזה ולבסס את זה כמה שרק אפשר בצורה שכלית ומובנת, עד שזה חודר ומתחיל להיות התפיסה שלנו.

נוסף על כך, צריך לפגוש עוד חברים ועוד יהודים, לקרב אותם ולהכניס אותם לעניין הפנימי הזה מתוך רגש ומחויבות של אהבת ישראל. בדיוק כמו שדיברנו על החינוך - פשוט לראות נשמות ולפעול בהתאם. זהו השלב הראשון.

מעבר לכך, צריך לחיות את זה עם חברים מקשיבים שקשורים לעניינים הללו. להתוועד יחד, לדבר על זה ביום־יום, פשוט לחיות ולהפנים את הדברים בחיים. וישנן גם 'דרכי החסידות' – הכוונה היא להתאים את היום־יום, עד כמה שאפשר, לתפיסות שאתה לומד. שהדברים לא יישארו רק בספרים, כעניינים גבוהים, אלא שפשוט תרגיש אותם, במיוחד דרך התפילה.

הייתי מסכם זאת כך: צריך ללמוד וצריך להפנים, ועיקר ההפנמה נעשה בשתי צורות: הראשונה היא דרך התפילה. להתפלל על זה ולהתפלל לאור זה, כי לכך ניתנה לנו התפילה — כדי לקיים "והשבות אל לבבך", שהדברים ייכנסו ללב. והצורה השנייה היא לחיות עם עוד יהודים, עד כמה שאפשר, סביב העניינים האלה ולאורם, בבחינת "איש את רעהו יעזרו", ולהתחבר לזה ככל הניתן.■