נשמתא דאורייתא

ביאורים מתורת חב"ד לדף היומי

בכורות מה-נג

פדיית בני ישראל מהגלות "בתוך זמנו"

מת האב בתוך שלשים - בחזקת שלא נפדה, עד שיביא ראיה שנפדה (מט, א) דלא עביד איניש דפריק תוך שלשים (רש"י)

מקור דברי רש"י הוא בגמרא ריש בבא בתרא, ש"חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו".

והנה ענין פדיון הבן בפנימיות הענינים הוא - שהקב"ה פודה את "בני בכורי ישראל" מהגלות.

ולכאורה, הרי אמרו שיש אופן שהגאולה תהיה לפני זמנה – "זכו אחישנה", היינו שהקב"ה פודה את "בני בכורי ישראל" לפני הזמן. והרי אמרו רז"ל על הפסוק "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל", ש"מה שהוא עושה הוא אומר לישראל לעשות", וכיצד יתאים הענין ד"זכו אחישנה", עם הדין שבפדיון הבן אין אדם פורע תוך זמנו מכיון שעדיין לא חל החיוב?

והביאור בזה בפשטות:

הסיבה לכך שבפדיון הבן לכולי עלמא אין אדם פורע תוך זמנו היא - מפני שיש מקום לחשש שמא ימות הבן ולא יתחייב האב לפדותו. ובכן, טעם זה אינו שייך ביחס לפדיון הבן בפנימיות הענינים, שהרי בודאי ובודאי שהקב"ה חייב כביכול לפדות את בני ישראל מהגלות, מכיון שהקב"ה הבטיח לגאול אותם, הרי נשתעבד כביכול וחל עליו כבר החיוב דפדיון הבן!

ובלאו הכי, מכיון ש"בכל מקום שגלו שכינה עמהם", "שכינתא בגלותא", וגאולתו של הקב"ה תלויה בגאולתם של ישראל, כמו שכתוב "ושב ה' אלקיך את שבותך", "והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקב"ה שב עמהן מבין הגלויות", "את שבותך כלומר עם שבותך", הרי בהכרח שהקב"ה יפדה את בני ישראל מהגלות כשם שבהכרח שהוא בעצמו כביכול יצא מהגלות!

(על פי התוועדויות תשמ"ו ח"ב ע' 525)

חסדים פנימיים תמורת ראשית חכמה

חמש סלעים של בן (מט, ב)

ענין הפדיון מידי הכהן בחמשה סלעים יובן בהקדים הידוע שהספירות בעולם האצילות נחלקות לג' קווין ימין ושמאל ואמצע, קו ימין חכמה חסד נצח (חח"ן), והיינו כמאמר רז"ל הרוצה שיחכים ידרים, כי דרום הוא בימין ששם היא החכמה, וחסד דרועא ימינא. קו שמאל בינה גבורה הוד (בג"ה), ולכן הרוצה שיעשיר יצפין, כי מצפון (שהוא בצד שמאל) זהב יאתה וגבורה דרועא שמאלא. וקו האמצעי הוא דעת תפארת יסוד (דת"י), תפארת גופא.

ובג' קווין אלו היא החלוקה דכהנים ולוים וישראלים, כהנים שהם איש חסידיך נמשכים מקו הימין ולכן ראשית עריסותיכם תרימו לכהן, וכן ראשית הגז מגיע לכהנים וכל בחינת ראשית, ולכן מגיע הבכור לכהן, מפני שהבכור העליון הוא בחינת ראשית חכמה, דהיינו חכמה דאצילות שהיא ראשית הנאצלים, ולכן הם יורו משפטיך ליעקב, מצד שהם מקבלים שפע החכמה.

אך המאציל ב"ה חפץ לזכות את ישראל שיגיע אליהם גם כן שפע החכמה מבכור העליון, ולזאת צונו לפדות הבן הבכור מהכהן בחמשה סלעים כסף, והיינו כי הנה ישראל הם בקו האמצעי כנ"ל, שהוא עולה עד הכתר שלמעלה מראשית חכמה, ועל זה אמרו רז"ל ישראל עלו במחשבה, פירוש ששרשן הוא הגבה למעלה מבחינת המחשבה וחכמה עליונה בכור עליון, רק שעלו במחשבה היינו מלמעלה מהמחשבה, ולכך יכולים להמשיך ממקורם שלמעלה מהמחשבה עליונה את בכור העליון שפע החכמה עליונה, לתוך קו האמצעי של ישראל, ונוטלים זאת מהכהן שנמשך מקו ימין העליון.

ותמורת זה נותנין לכהן חמשה סלעים כסף, דהיינו שממשיכים לו משרשם הנעלה חלוף זה ה' חסדים לקו ימין שרש הכהן, והיינו להיות שקו האמצעי עולה עד הכתר בבחינת פנימיות דוקא, על כן ביכולת ישראל דוקא להמשיך בחינת פנימיות ה' החסדים שבכתר בחינת ורב חסד, שהם הגבה מאד נעלה מבחינת החסד שבקו הימין חח"נ, ששרשו בחסד המצומצם במזל ונוצר חסד שממנו מקבלים הכהנים כנ"ל, וזהו כללות ענין מצות פדיון הבן.

(על פי מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ו ע' קצח-רג)

ארבע מאות עולמות מהמקיפים העליונים

כל כסף האמור בתורה סתם - סלע . . חוץ מן כספו של עפרון, שאע"פ שכתוב בתורה סתם - קינטרין, דכתיב ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר (נ, א)

ד' מאות שקל כסף שנתן אברהם אבינו לעפרון, הם ת' עלמין דכסופין דירתי צדיקייא לעלמא דאתי, דהיינו שהם אורות שפע ענג העליון הנמשכים מבחינת עתיקא קדישא שהוא ממוצע בין עצמיות האין סוף לעולם האצילות, כנודע שהכתר הוא ממוצע בין המאציל לנאצלים, ומשם נמשכו השפעות עונג העליון לצדיקים לעתיד לבא, וזהו ענין ת' עלמין דכסופין, והם ארבע מאות שקל כסף הנ''ל.

ולכן נקרא עובר לסוחר, כי כתר נקרא סוחר, לשון סחור סחור, שהוא בחינת המקיף לכל ההשתלשלות, ות' עלמין דכסופין הנ''ל הם עובר לסוחר, כי באים ונמשכים מעצמות אור א''ס שלמעלה גם מהכתר, ועוברין ונמשכין בהכתר, ומשם נהרין לצדיקיא לעתיד לבוא.

וענין הנתינה לעפרון היה בדרך ענין ירידת הבירורים כדי להוציאם אחר כך ממנו בתוספת ברכה. אך ביני לביני הן שירדו כל כך למטה מטה, ונעשו בחינת ד' מאות איש לעשו, והוא בחינת "שק" כמו שכתוב אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, וכן אמרו רז''ל התורה חוגרת שק כו', דהיינו שנתהווה בחינת לבוש שק שהחיצונים יונקים ממנו.

ולעתיד לבוא בגמר כל הבירורין כשיבולע המות לנצח ואת רוח הטומאה אעביר כו', אז יחזיר עפרון הד' מאות שקל כסף לשרשם אל הקדושה בשלימות.

בכור ומעשר בעבודת האדם

בהמה נוהג בארץ ובחוצה לארץ בפני הבית ושלא בפני הבית .. האידנא .. גזירה משום תקלה (נג, א-ב)

תנא מעשר אגב בכור (תוד"ה מעשר)

לכאורה בכור ומעשר הם הפכיים זה מזה, כי קדושת הבכור הוא מעצמו, ואינה קשורה עם פעולת האדם, ואילו קדושת מעשר היא על ידי פעולת האדם בספירתו.

כמו כן בזמן הזה יש רק קדושת בכור, מה שאין כן קדושת מעשר שחז"ל גזרו שלא להפרישו.

אלא דהיא הנותנת: תחילה צריכה להיות המשכת הקדושה מלמעלה, ורק בכוחה יכולה להיות עבודת האדם בכח עצמו. ולכן הסדר הוא "בכור ומעשר", כי תחילה צריכה להיות ההמשכה מלמעלה כנ"ל.

ובעבודת האדם:

בכור הוא בחינת חכמה, וכמו שכתוב קדש לי כל בכור, ד"קודש" הוא חכמה, שענינה מסירת נפש מצד נקודת הנשמה. ומעשר שהוא העשירי היינו העבודה בכל עשר כוחות הנפש, ובעיקר הגילוי הכי נמוך של הנפש, שהוא במחשבה דיבור ומעשה, וזהו "העשירי יהיה קודש" מכל מקום, כי ג' בחינות אלו הם "מדת כל אדם" (כלשון התניא פי"ג).

וזהו טעם שני החילוקים בין בכור למעשר:

א) קדושת הבכור היא מעצמו – כי בחינת חכמה שבנפש שהוא כח המסירת נפש, יש לכל יהודי בירושה מאבותינו. ב) קדושת בכור היא גם בזמן הגלות, כי נקודת היהדות היא שלמה אצל כל יהודי בכל מצב, מה שאין כן קדושת מעשר – העבודה בכל עשר כוחות הנפש, או כח המעשה, הוא תלוי בעבודת האדם, ולכן יש בו שינויים בין זמן הבית, כאשר מאיר גילוי אלקות, לזמן הגלות, כי מצד אחד העבודה בעשר הכוחות היא בעילוי יותר בזמן הבית, ואילו כח המעשה הוא בעילוי יותר בזמן הגלות, בו ישנה העבודה בבחינת קבלת עול יותר מזמן הבית.

(על פי לקוטי שיחות חי"ז ע' 333-4. התוועדויות תשמ"ו ח"א ע' 275)

(על פי תורה אור וישלח כד, ג)