שיחות הכנה לקראת י"ט כסלו הגה"ח הרב יוסף ישעיה ברוין שליט"א מרא דאתרא שכונת קראון הייטס, ברוקלין
אסור לשכוח את 'התמונה הגדולה'
זכתה שכונת קראון הייטס בברוקלין, בה שוכן כבוד בית מדרשו של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש זי"ע, שברבנותה יכהן 'איש אשכולות' הראוי לתואר זה, פשוטו כמשמעו. המרא דאתרא, הגה"ח הרב יוסף ישעיה ברוין שליט"א, נודע בבקיאותו המופלאה בש"ס ופוסקים, וגדלותו התורנית הולכת לפניו בתשובותיו ההלכתיות המתבדרות על פני תבל (אלו עתידות לצאת לאור בסדרת השו"ת 'באתרא דרב', ממנה יצאו לאור כבר מספר תדפיסים). לצד זאת, ניחן הרב ברוין בפה מפיק מרגליות ובשלהבת פנימית יוקדת. אך הוא פוצה את פיו ללבן נושאים מכבשונה של תורת החסידות ודרכה בעבודת ה', ומיד ננסכת בו התלהבות וחיות חדשה, המדביקה ומעוררת את כל שומעי לקחו.
לרגל חג הגאולה י"ט כסלו, היום המסוגל להתחזק בלימוד תורת החסידות וההליכה באורחותיה, ולקראת ההתוועדות הגדולה במסגרת אירועי 'צמאה', בה יהיה הרב ברוין אורח הכבוד והנואם המרכזי, נועדנו עימו לשיחה פנים אל פנים וביקשנו מענה לתהיות הדור והדרכה בעבודת האדם לקונו בחיי היום יום. התוצאה לפניכם – התוועדות חיה עם אחד מחשובי הפוסקים של ניו יורק החרדית.
הביא לדפוס: מנחם יעקובוביץ
בין הידור לחומרה
נפתח בשאלת תם: אנו מכירים יהודים רבים יראים ושלמים שאינם עוסקים בכל הנושאים הללו של 'מחשבה' וחסידות; הם דווקא מציבים את עיקר הדגש על דקדוק בקיום המצוות, מבררים היטב כל נושא הלכתי ותמיד יחמירו במקום ספק. האמנם יש חסרון מהותי בעבודת ה' שכזו?
ודאי שחובה לעסוק בדקדוקי הלכה, ואדרבה, זהו יסוד גדול בעבודת ה'. אסור לזלזל באף חומרה או הידור ויש לברר כל סוגיא עד תומה; לא לחינם שנינו: "ולא עם הארץ חסיד". דקדוק בקיום המצוות עד לפרטיהן הוא דבר יקר ונחוץ ביותר. אך לצד זאת, פעמים רבות, כאשר את עיקר הדגש מניחים על דקדוק בפרטים, עלולים לשכוח מ'התמונה הגדולה'. משל למה הדבר דומה? לקבלן בנייה ששקע במדידת קיר מסוים או פרט אחד, ושכח כיצד בכלל אמור להיראות הבניין כולו...
הדברים מפורשים כבר בספרי הראשונים. רבנו בחיי, בהקדמתו לספר חובות הלבבות, כותב שלמרות שאנו מקדישים תשומת לב רבה לחובות האיברים ולפרטי קיום המצוות, לעיתים אנו מזניחים את חובות הלבבות, אף שכל המצוות תלויות בהן והן תכליתן. ובשער ייחוד המעשה הוא אף מזהיר מפני אדם שמרבה לדקדק בחומרות ובפרטים שאינם מעיקר הדין, עד שהוא מניח את העיקר, ובתוך כך עלול גם לבוא לידי גאווה ולבוז לאחרים.
גם הרמח"ל במסילת ישרים, כשהוא דן במשקל החסידות, מדגיש שאין למדוד את עבודת ה' על פי חומרה מסוימת בפני עצמה, אלא יש לשקול את הדברים במבט כולל, שכן חומרה שאינה במקומה עלולה להביא דווקא לידי קולא.
לשם המחשה: ישנן תקופות בהן אדם טרוד מאוד בהסתדרותו בחיים, אם במציאת שידוך הגון, אם בדאגות הפרנסה, וכיוצא בזה. במצבים כאלה, לעיתים האדם מאבד את הפרופורציות הנכונות בהן יש להסתכל על תקופה ספציפית זו או פרט זה בחייו, הוא 'נשאב' לחלוטין לאותו עיסוק ושוכח שזהו רק חלק מהמכלול כולו. וכך, בהיותו טרוד כולו, הוא מתקשה לכוון בתפילה, להתרכז בלימוד תורה ולהשקיע בעבודת ה', שהיא עיקר תפקידנו בעולם הזה.
על דרך זה ייתכן גם בעבודת ה' גופא. הסיבה האמיתית לחשיבות הדקדוק בכל פרט היא משום שגם דין מסוים נוגע ומשליך על המטרה הכללית של עבודת ה'. לעומת זאת, כאשר האדם שוקע בפרטים עצמם עד שהם הופכים למרכז עולמו, כשהגישה העיקרית של יהודי לקיום מצוה היא שעליו להתחיל למדוד ולהבדיל בין כזית לכביצה, או להכריע בין שיעור החזון איש לעומת ר' חיים נאה, הוא עלול לשקוע בפרטים ולשכוח על התכלית.
על פי רוב, יהודי כזה ירגיש שחסר לו חיות בקיום המצוות. הוא יקיים כל מצוה בדקדוק ובהידור, אך ללא 'נשמה'. "ותהי יראתם אותי מצוות אנשים מלומדה" – ההרגל הופך לטבע, אם 'טבע ראשון' ואם 'טבע שני', ואט אט האדם מגלה שהוא עצמו נותר מחוץ לעניין.
הגמרא אומרת (ברכות טו, א) ש"כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה, מצננין לו גיהנום". מי שעיקר עסקו הוא בדקדוק האותיות וההברות, ה'קריאת שמע' שלו מדויקת להפליא אך גם 'טכנית' כל כך; ובדרך צחות: הוא יודע מכבר שהוא ילך לגיהינום, אלא שהוא חפץ שלא תהיה שם חמימות, ולכן הוא קורא שמע בדקדוק - ובלבד שלא יצננו את הגיהינום יותר מדי, שלא יצטרך גם ללבוש שם סוודר...
הבה נדבר גלויות: ודאי שלכתחילה צריך לדקדק היטב באותיות, וזהו חלק חשוב מקיום המצווה בשלמותה. אבל הרי זוהי קריאת שמע! קריאת שמע היא ייחוד ה', "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד". שלוש הפרשיות הללו צריכות להחדיר באדם הכרה באחדות ה', אהבת ה', קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות, לצד זכירת כל המצוות. זוהי קריאת שמע האמיתית, אך אם כל מעייניו של האדם נתונים לדקדוק באותיות ובתיבות, והוא אינו נותן את דעתו לתוכן הדברים ולמשמעותם, עלולה קריאת שמע שלו להיות מדויקת מבחינה טכנית, אך חסרה כל התוכן וה'נשמה' שבה.
האמת היא שבמובן מסוים, דווקא כשמקיימים את המצווה עם 'נשמה' אפשר לקיים אותה בהידור כדבעי. זאת כי ישנו הבדל מהותי בין 'חומרות' ל'הידורים': 'חומרה' מגיעה מצד הדין והגבורה, בעוד 'הידור' מגיע מצד החסד והאהבה, כמובן בפשטות וגם מפורש בספרים הקדושים.
מבואר בחסידות שפירושה של תיבת 'מצווה' אינו רק מלשון ציווי, אלא גם מלשון 'צוותא' וחיבור; על ידי קיום המצווה יהודי מתחבר לקב"ה. חומרות עשויות לנבוע מפחד, אם מדין הגיהינום ח"ו, או אפילו מצד ההרגל לחשוש שמא המצווה לא תיעשה כראוי. 'הידור', לעומת זאת, הוא מלשון יופי והדר. האדם אוהב את ה', "זה א־לי", ומשום כך "ואנווהו", הוא חפץ להתנאות לפניו במצווה בהידור. אך אם המבוקש של האדם אינו להתחבר לקב"ה, למה שיבקש שהמצווה שלו תהיה 'יפה' יותר ומלאת הדר?
דווקא כשקיום המצווה נובע מאהבה, היהודי מחפש שהיא תהיה ניכרת במצווה כמה שיותר, ולכן הוא "מייפה" אותה ומהדר בה.
מחד, ו'נשמה' ומטרה כללית מאידך, וזאת משום שהקב"ה עצמו מתייחס לבריאה בשני האופנים הללו.
ידועים דברי הזהר הקדוש בכמה מקומות, ש"קודשא בריך הוא איהו ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". הווי אומר, אורו האין־סופי של הקב"ה נמצא בכל הפרטים שבמציאות, והוא מתגלה בבריאה
'ממלא' ו'סובב'.
האור ה'ממלא' הוא הכוח האלוקי של הקב"ה המחייה את הנבראים לפרטיהם; האריז"ל מבאר שבכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי, חיות אלוקית שהצטמצמה והתלבשה בהתאם לגדריו ותוכנו של כל נברא ונברא.
על הפסוק "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המוות ואת הרע", מבואר בחסידות שמדובר לא רק על הבחירה בין קיום התורה והמצוות לבין הפכן ח"ו, אלא זו גם הוראה כללית כיצד לתפוס את הבריאה כולה: בכל דבר יש חיים וטוב, ומאידך גם
כשעוסקים בכל פרט בפני עצמו, יש מקום להבדלים בין הפרטים: לדבר מסוים מתחברים יותר, ולפרט אחר – פחות. כשם שיש תקופות ועיסוקים שמסיחים את הדעת מכך שברוך ה' אנו חיים ומאושרים, כך גם בפרטי המצוות – לא ייתכן שלאדם תהיה חיות שווה בכל הפרטים והדקדוקים, ולכן מוכרחים מדי פעם לעצור ולהסתכל על 'התמונה הגדולה'
גם הקב"ה מתייחס לכל פרט בנפרד
בשני
אופנים:
מדוע זה כך? מדוע מוכרחים לעסוק ולהקדיש זמן כדי לעורר את הנשמה ולזכור את המטרה הכללית של כל פרטי המצוות, ולא מרגישים בדרך ממילא שכל דקדוק במצווה הוא ביטוי של חיבור גדול יותר לקב"ה?
אכן, בעצם זו שאלה כללית: מדוע ההתמקדות בפרטים – אם בחיי היום יום, ואם בלימוד התורה וקיום המצוות – מגיעה לעיתים על חשבון ראיית 'התמונה הגדולה' וזכירת הייעד שלנו בעולם הזה?
כדי להבין את הדברים היטב, כדאי להעמיק קצת בשורשם של דברים: החיים שלנו מורכבים משתי צורות מקבילות - עיסוק בפרטים
מוות ורע. החפץ הגשמי כשלעצמו, בין אם מדובר בכיסא, בשולחן, באוכל, או בכל דבר אחר – הוא מוות ורע; הנבראים הללו מוגבלים ומעלימים על החיות האלוקית שבתוכם. לא מורגשת בהם המטרה האלוקית עבורה נבראו - שישתמשו בהם לשם שמים ויגלו ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו".
ברם, אם נפשיט, בתפיסה שלנו, את הגשמיות העכורה של החפץ, ונתבונן בכך שיש בו ניצוץ אלוקי, חיות אלוקית שרק בגללה ומכוחה הוא קיים, התמונה תשתנה לחלוטין.
כך מתפרש גם הכתוב "סור מרע ועשה טוב": אין זו רק הוראה לעשות טוב ולא רע, אלא זו הדרכה ששני החלקים בה שייכים לכל פעולה ופעולה שלנו בבריאה: לסור מהחלק הרע והמגושם שבדבר, ולמצוא, לגלות ולהשלים בו את החלק הטוב, את הניצוץ האלוקי החבוי.
המשך הכתוב, "בקש שלום", זו מדרגה נעלית יותר – לדעת לעשות שלום בין שני המרכיבים של כל דבר. להבין שהניצוץ האלוקי אינו סותר לדבר הגשמי אלא להפך - הוא המציאות האמיתית שלו עצמו. וזהו החילוק הדק – אך המשמעותי – בין מאמר הכתוב "בכל דרכיך דעהו" להוראת חז"ל "כל מעשיך לשם שמים": עשייה לשם שמים היא בבחינת 'סור מרע ועשה טוב', כאשר אנו מכירים בכך שהדבר הגשמי נועד לשם מטרה אחרת, נעלית יותר – 'שמים'; אך "דעהו" היא עבודה נעלית יותר – לדעת את הקב"ה בתוך "דרכיך" עצמן, להכיר בכך שכל הדברים שבעולם אינם רק אמצעי לשם תכלית נעלית, אלא המציאות שלהם גופא היא אלוקות, ולכן ניתן לדעת את הקב"ה בהם עצמם.
עבודת ה' שכזו, העוסקת בהכרת וגילוי הניצוץ האלוקי שבכל דבר, יסודה בהבנה של המושג "ממלא כל עלמין":
"בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", וכיוון שזו התהוות חדשה לחלוטין, יש מ איִן, דהיינו שמציאות הנבראים הינה מופרכת לחלוטין מצד האין־סופיות של הקב"ה, לכן הנברא מוכרח שהקב"ה יהווה אותו מחדש כל רגע. אם הקב"ה לא יחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, כיצד האין יהפוך ליש?
הכוח האלוקי שנותן לדברים קיום, זהו הניצוץ שבתוכם. זו הכוונה שהקב"ה 'ממלא כל עלמין', שהוא נמצא בכל דבר ובכל פרט בעולם ומחייה אותו. הוא נמצא אפילו בצומח ובדומם, שאפילו אם בהם פחות ניכרת חיות ותנועה יש בהם כוח אלוקי חי, אנרגיה שניתן להשתמש בה ולהעלות אותה לקדושה.
דפיקו דלבא
לאור זאת, גם העיסוק בפרטים הוא חלק בלתי נפרד מעבודת ה'? אם כן, מדוע נדרש לזכור את התכלית ולעורר את הנשמה, ומהיכן נובעת הגישה הזו?
אכן, גם כשעסוקים בפרטים, הן בפרטי המצוות וכל שכן בטרדות החיים ובצדדים המעשיים של היום יום, עלינו להבין ולזכור שכל פרט במציאות חי בזכות המרכיב האלוקי שבו, ולחפש בכל דבר את הכוונה האלוקית. כשזוכרים זאת, צולחים את כל הקשיים בנקל, והפרטים לא מסתירים לחלוטין על החיים שמאחוריהם.
מאידך גיסא, במקביל ישנו האור של הקב"ה כפי שהוא "סובב כל עלמין". וכפי שרבינו הזקן מבהיר בספר התניא (פרק מח), אין הכוונה לאור אלוקי המקיף את המציאות רק 'מלמעלה', כיוון שהוא אינו בבחינת מקום ח"ו; יתירה מזו, אין הכוונה לכך שהוא נמצא רק ברובד רוחני כל שהוא, ולא בעולם הזה הגשמי – האלוקות היא למעלה גם מגדרי הגשמיות וגם מגדרי הרוחניות. האור ה'סובב' הוא ההארה הבלתי־מוגבלת של הקב"ה, ולכן היא נמצאת בכל מקום, גם 'בתוך' הנבראים עצמם.
אף על פי כן זו הארה שנקראת 'סובב', כיוון שהיא אינה גלויה בתוך הנבראים. בעוד באור ה'ממלא' הקב"ה מצמצם את עצמו כביכול להיות בערך לנבראים ולהחיות כל אחד מהם במידה הראויה לו, האור ה'סובב' הוא למעלה מההגבלות והכל בשווה לפניו, ולכן לא ייתכן שהוא יהיה גלוי בבריאה לחלוטין ושהנבראים ירגישו אותו.
כלומר, העובדה שהקב"ה 'ממלא כל עלמין', מתייחס לכל נברא בנפרד ומחיה אותו בהתאם להגדרות שלו, זו כבר ירידה והצטמצמות כביכול בו יתברך, שנותנת מקום לנבראים להרגיש כביכול יש להם ערך מצד עצמם.
כך גם אצל יהודי. עצם העיסוק בפרטי המציאות שלפניו, גם כשהוא זוכר שמדובר בנברא שכל קיומו וחיותו מהקב"ה, ואפילו כשמדובר במצווה – זהו פרט שבו מקיימים את רצון ה', אך סוף כל סוף זהו פרט. ולכן, כשעוסקים בכל פרט בפני עצמו יש מקום להבדלים בין הפרטים: לדבר מסוים מתחברים יותר, ולפרט אחר – פחות. וכשם שיש תקופות ועיסוקים שמסיחים את הדעת מכך שברוך ה' אנו חיים ומאושרים, כך גם בפרטי המצוות - לא ייתכן שלאדם תהיה חיות שווה בכל הפרטים והדקדוקים.
ובכן, מה העצה לכך? אין ברירה אחרת. אנחנו מוכרחים מדי פעם לעצור ולהסתכל על 'התמונה הגדולה', על המטרה הכללית של הקב"ה בבריאת העולם ובנתינת התורה והמצוות. זו העבודה הנובעת מהאור ה'סובב': על היהודי לנסות לצאת מהמסגרת ומהפרטים בהם הוא עסוק ביום יום, אף שגם בפרטים יש ניצוץ אלוקי המלובש ומחייה כל אחד בנפרד, ולהחדיר בתוכו את ההכרה שמצד האמת כל הפרטים הם מציאות אחת שווה, ו"אין עוד מלבדו".
בפועל, כשיהודי ניגש לעבוד את הקב"ה, הוא צריך לבחור: האם להתמקד בפרטים ובדקדוקים, או לחפש את התוכן הכללי והעיקרי של הקירוב לקב"ה ומילוי רצונו. מה היחס בין שתי התנועות הללו בנפש?
שאלה טובה. האמת היא, ששתי התנועות הללו צריכות להיות תמיד, למרות שהן הפוכות אחת מהשניה... בתורת החסידות זה נקרא 'רצוא ושוב'. גם בגשמיות, אחד הסימנים לכך שהאדם חי הוא שהלב שלו פועם ודופק כל הזמן, "דפיקו דלבא" בלשון הזהר. הדם חוזר אל הלב, ומיד יוצא ממנו חזרה ומתפשט בגוף. כך גם ברוחניות: הסימן שיהודי 'חי' ומחובר אליו יתברך, זו התנועה המתמדת וה'דופק' ההולך וחוזר, ברצוא ושוב.
כאשר יהודי מתפלל, הוא מחפש 'לברוח' מהעולם ולדבוק בקב"ה; כאשר הוא מסיים את התפילה וניגש לקיים מצוות מעשיות, הוא למעשה חוזר לעולם וממלא את רצונו של הקב"ה בפרטים הקטנים; כל שכן בשעה שהוא אוכל, שותה וישן, שהוא צריך לגלות את אחדותו של הקב"ה בכל פרט בנפרד. אפילו כאשר הוא לומד תורה ונכנס לפרטים ו'היכי תמצי'ס' שונים, הוא מגלה בכל פרט את הקשר שלו לקב"ה – בעוד בתפילה הוא מחפש להתנתק מכל הפרטים, המוגבלים והנפרדים, ולהיות בביטול מוחלט לאין סוף.
כששקועים בגשמיות, נמשכים בתאוות. תחילה בתאוות היתר, דהיינו לעשות את מה שמתאווים אליו במקום לעשות זאת לשם שמים; ומתאוות היתר - עלולים להגיע לתאוות איסור חס ושלום, ואז האדם נפרד מהקב"ה. לכן הוא צריך לרוץ ('רצוא') ולומר: איני רוצה להיות כאן, אני רוצה להיות חלק ממה שהזוהר מתאר כ"לאשתאבא בגופא דמלכא" — להיכלל לגמרי בקב"ה.
לכן במקביל לעבודה הכללית אליה הקב"ה שלח את היהודי, לקיים תורה ומצוות בעולם הזה הגשמי, הוא ייעד לו זמנים מיוחדים המוקדשים ל'רצוא'. בכל שבוע אני זקוק לשבת, שכן בלעדיה אני שוקע בימות החול; מדי יום יש לי 'השבת היומית' – התפילות, ומדי כמה שנים יש שבת שנתית, שנת השמיטה.
לכן שבתות וימים טובים אסורים במלאכה. אלו ימים בהם האדם צריך להתבונן בכך שהקב"ה 'סובב כל עלמין', נמצא בכל מקום בשווה וכל המציאות בטלה לפניו – ואם כן, איך אפשר לעמוד נוכח פני ה' ולעסוק במלאכה?! "מאן דמחוי במחוג קמי מלכא חייב מיתה"!
אך בסופו של דבר, "על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת"; התכלית לשמה נשלחנו לעולם אינה כדי לעסוק בתפילה ולהיות שרויים ב'כלות הנפש' כל הזמן. אחרי ה'רצוא' מגיע ה'שוב'.
את נוסח ברכת ישתבח, "הבוחר בשירי זמרה", פירשו חסידים כך: ה'זמרה' מתייחסת להתוועדות חסידית שבה שרים ומנגנים; אך הקב"ה בוחר וחפץ דווקא ב'שירי', בשיירים של אותה זמרה, במה שנשאר מההתוועדות לאחר שהיא מסתיימת, והכוונה היא לא לשאריות המזון... השאלה היא מה נפעל באדם לאחר כל זמני ההתעוררות.
אם הקב"ה היה חפץ רק ברצוא, הוא לא היה בורא נשמות ומוריד אותן לתוך גופים, אלא משאיר אותנו כנשמות למעלה. יש לו כבר כל השרפים, האופנים וחיות הקודש שעובדים אותו כהוגן, שהרי ה'שרפים' נקראים כך משום שהם הולכים ונשרפים בביטולם לקב"ה, כל אימת שהם אומרים "קדוש, קדוש, קדוש".
ובכן, הקב"ה לא מעוניין שנעבוד אותו בכזה אופן, כמו מלאכים. ואף על פי כן הוא מבקש שנחשוב על המלאכים ונדבר עליהם בתפילה. מדוע אנחנו מזכירים אותם באמצע התפילה? כי ההקדמה הזו מעוררת אותנו לקראת מה שנאמר מיד אחר כך: אחרי שמדברים על המלאכים בברכות קריאת שמע, אומרים "ואהבת את ה' אלוקיך". הדיבור וההתבוננות בביטולם של המלאכים צריך לגרום לי להבין שבעולמות העליונים יש משהו מעל ומעבר למציאות הגשמית והמוגבלת שלי, וגם אני צריך 'לצאת מעצמי' ולאהוב את הקב"ה.
מיד לאחר התפילה חוזרים למבחן ה'שירי זמרה': הקב"ה בוחר וחפץ לראות מה נשאר מאותה התעוררות בתפילה. הוא לא רוצה רק את התפילה וההתוועדות, אלא גם ובעיקר את מה שמגיע אחריהן: שנהיה בני אדם גשמיים וטרודים המשלימים את רצונו כאן בעולם הזה.
תורת החסידות נותנת לנו כלים לפעול את שתי התנועות הללו בנפש: להפנים את ההכרה שהקב"ה 'ממלא כל עלמין' ולגלות את הניצוץ האלוקי ואת החיות של הנשמה גם בפרטים הפשוטים ובעולם עצמו, ובמקביל לדעת ולהתבונן ב'סובב כל עלמין', בבלי־גבול של הקב"ה ולהכיר בכך שיש משהו נעלה יותר מכל מציאות העולם, ולפניו הכל עומד בשווה.
'אין עוד מלבדו' – לא רק "סגולה נפלאה"
גלשנו מעט לנושאים עמוקים. כיצד ניתן לפרוט את הדברים לפרוטות? מהי ה'נפקא מינה' של ההסתכלות ב'תמונה הגדולה' בעבודת ה' היום־יומית?
כמו ההרגל והשחיקה, גם הלחצים והחרדות מהם סובלים אנשים נובעים משקיעה רבה מדי בפרטים. כשאדם נמצא רק ב'ממלא', הוא פשוט "נחנק"; העולם מרובה פרטים, התורה והמצוות מרובי פרטים, וכמעט לא שייך לעסוק בכל הפרטים ורק בהם, מבלי להישחק או להפוך לחרדתיים. צריכים לדעת להפעיל גם את "העדשה" של האור ה'סובב': לזכור שישנה דרגה מצידה "כולא קמיה כלא חשיב" – הכל כאין וכאפס לפניו.
הדברים הללו מובאים לא רק בספר התניא בכמה מקומות;
גם ב'נפש החיים' (שער ג פי"ב) נאמר שכשאדם שרוי בפחד ורוצה לבטל מעליו את הדינים הנמשכים מלמעלה, זהו "ענין גדול וסגולה נפלאה" לחשוב ולקבוע בדעתו שאין עוד מלבדו והקב"ה הוא המציאות היחידה האמיתית.
אך זו לא רק סגולה במובן הפשוט. זו גישה בריאה לחיים: אם אתה מבין שאין עוד מלבדו, ממה אתה מפחד? מדוע אתה לחוץ? יש כוח שהוא גדול ממך, מהגזירות שנגזרו עליך, ממי שגזר אותן ומכולם יחד. מנקודת המבט הזו, אין רופא ואין בנק, יש רק ייחוד ה' האמיתי, אור אין־סוף. ויחד עם זאת, אחרי ה'רצוא' מוכרחים לשוב ולהשלים את רצון ה' בבריאת העולמות, 'לקחת' את האור האין־סופי של הקב"ה ו'להוריד' אותו אל הרופא, אל הבנק ואל העומס של חיי היום יום; לזכור שגם הם רצון ה' ולמצוא בהם את הניצוץ האלוקי.
מי ששרוי רק באור ה'ממלא' ועובד את הקב"ה מתוך החשבונות הצרים והפרטיים, הופך לאדם לחוץ, עצבני ושחוק. מאידך גיסא, אם מישהו יביט על המציאות רק כפי שהיא מצד ה'סובב', הוא עלול להתחיל 'לרחף' ולזלזל במציאות, ואף בהלכה חלילה.
ואכן, תורת החסידות מלמדת שעיקר הכוונה של הקב"ה היא העיסוק בחובת האיברים דווקא – בפרטים הקטנים, בדקדוק ההלכה ובליבון סוגיות בעניינים גשמיים, במציאות כפי שהיא מצד אור ה'ממלא' – אך כל זה יכול להיעשות מתוך שלווה ושחרור מלחצים, מתוך ידיעה שאנחנו מחוברים לאין־סוף שנמצא ומנהיג את המציאות כולה.
הדבר בא לידי ביטוי בשני הסגנונות של ניגונים חסידיים: יש ניגוני דבקות עמוקים ומעוררי געגועים, שתפקידם לפתוח את הלבבות ולהזכיר לנשמה את מה שמעבר למציאות העולם ולהגבלות שלו; אך לצד זאת שרים בהתוועדויות גם ניגוני שמחה וריקוד, בהם מודגש שהגישה לחיים שלנו כאן בעולם הזה הגשמי היא שמחה ומאושרת, מתוך ידיעה שגם הפרטים מלאים באור וחיות אלוקיים.
למעשה בפועל, אם חלילה יש שיבוש בתוכנית המסודרת – לא מיבעי מאורעות מורכבים ומסוכנים, אלא אפילו כוס שנשברת או הפרעה בלימוד, וכיוצא בזה כל מיני רגעים בחיי היום־יום שעלולים להביא את האדם לכעס ורוגז – עלינו לעצור ולזכור שהקב"ה נמצא בתוך הפרט הזה, שיש לו מטרה ושליחות מדויקת והכל מכוון מלמעלה; יחד עם זאת, צריך לקחת כמה דקות של שקט, לעצום עיניים ו"להשתחרר" מהצורך לנהל את העולם... לדעת שאין עוד מלבד הקב"ה, ולהפקיד בידיו את כל הדאגות.■
גם ב'נפש החיים' נאמר, שכשאדם שרוי בפחד ורוצה לבטל מעליו את הדינים הנמשכים מלמעלה, זהו "ענין גדול וסגולה נפלאה" לחשוב ולקבוע בדעתו שאין עוד מלבדו והקב"ה הוא המציאות היחידה האמיתית. אך זו לא רק סגולה במובן הפשוט, זו גישה בריאה לחיים