מערכה חובקת עולם למען יהודי רוסיה ותנופת פעילות גדולה
הצצה לספר החדש צדיק יסוד עולם תולדות ופרקי חיים
של כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זי"ע שיוצא לאור לקראת יריד החסידות
מתוך פרק שמיני
כבן תשעים ושלוש היה הרה"ח ר' ישראל יהודה לוין ז"ל, מתושבי כפר חב"ד, כשהלך לעולמו. בשנותיו האחרונות נמנה ר' ישראל עם קומץ קטן של חסידים מן הדור הקודם, שעדיין יכולים היו להעלות זיכרונות חיים מ'חג הגאולה' של כ"ק אדמו"ר הריי"צ נ"ע – י"ב בתמוז תרפ"ז.
הוא נולד בעיר זיוויטוב שבאוקראינה. בהיותו כבן שנתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, שאחריה באו מלחמת האזרחים ברוסיה – בין ה'אדומים' ל'לבנים' – והפוגרומים שבהם עברו כנופיותיו של סמיון פטליורה מעיר לעיר וטבחו ביהודים ללא רחם. הוריו נאלצו להימלט על חייהם, מעיר לעיר, עם בנם הקטן ישראל ועם יתר בני המשפחה.
כעבור תקופה קצרה גבר שלטון המהפכה הקומוניסטי ועמו התעצמו הגזרות על הדת. כשהיה ישראל בן שמונה נדדה משפחתו לעיירה ליפוביץ'. ימי ילדותו עברו עליו בסביבה רודפת ומציקה, ובין ילדים שלעגו לו על כל סממן יהודי שגילו אצלו. הלימודים היו בעיקר בבית, עם האב והאם.
זמן מה לאחר הגיעו למצוות הבין הנער ישראל כי קלושים הסיכויים שיוכל לשמור על יהדותו בעירו, ונסע ללמוד תורה בקייב. ישיבה של ממש לא הייתה שם, אך הוא הצטרף לחבורה של נערים שכמותו ביקשו אף הם ללמוד תורה ולקיים חיים יהודיים וחסידיים, גם במחיר של סיכון עצמי רב. הם אכלו בבתי אנשים טובים ולמדו בהיחבא בבתי כנסת שהתחלפו מפעם לפעם, בהתאם לסכנות ולנסיבות.
בדרך זו נתוודע ישראל לרשת הישיבות המחתרתיות שהקים הרבי הריי"צ ברחבי רוסיה. שמונה שנים למד עם חבריו תורה וחסידות, במחתרת. אחת לחצי שנה או שנה הייתה הישיבה מתגלה, ראשיה נתפסים ונאסרים או מוגלים, והתלמידים נמלטים בעור שיניהם.
כשהגיע לגיל צבא כתב מכתב נרגש לרבי הריי"צ, שבאותה עת היה כבר מחוץ לרוסיה. במכתבו ביקש מהרבי עצה וברכה להינצל מהגיוס לצבא, שהיה מסוכן רוחנית לא פחות מפיזית.
היו אלו השנים הקשות של תקופת סטלין, ועצם הכתיבה לחוץ לארץ הייתה כרוכה בסכנה עצומה. את מכתביו אל הרבי שולח היה לאימו – שאותה לא ראה כבר כמה שנים – והיא הייתה מעתיקה אותם ושולחת אל הרבי הריי"צ.
כעבור זמן קצר הגיעה אליו – בדרך לא דרך – תשובת הרבי הריי"צ: "ילביש משקפיים וה' יתברך יהיה בעזרו". הוא פעל כעצת הרבי והרכיב על עיניו משקפיים במספר גבוה במיוחד. בדרך נס הצליח לשכנע את הרופאים כי ראייתו לקויה מאוד והם העניקו לו פטור משירות צבאי.
לשמוח בהנהגת בנה
בראשית שנת תרצ"ו דיווח הבחור ישראל בשמחה לרבי הריי"צ על הצלחתו, והרבי השיב לו במכתב. מסיבות מובנות ההתכתבות ביניהם נעשתה בלשון מעורפלת.
וכך כתב לו הרבי הריי"צ: "מזל טוב. חילך לאורייתא. וברוך תהיה בעבודת מלאכתך בשקידה גדולה בסדר מסודר בנגלה ובחסידות, ולהשתדל לפעול עבודת המלאכה גם בזולתך, וה' יתברך יהיה בעזרך בגשמיות וברוחניות. ומסור פריסת שלום וברכה לאחיך וחבריך העוסקים במלאכה. ומזמן לזמן תודיעו מהנעשה איתכם. ואיש את רעהו חזקו לנצח בשקידת המלאכה, וה' יתברך יעזרכם בגשמיות ורוחניות".
לאחר קבלת הפטור מן הצבא, חשש ישראל פן ייתפס ויואשם ברמייה, שכן מעולם לא הרכיב משקפיים וגם לא נזקק להם. מסיבה זו הוא ברח לעיר אחרת.
ישראל דיווח על כך לאמו והיא מיהרה לפנות בעניין אל הרבי הריי"צ: "עתה קיבלתי כרטיס (מכתב) מבני... ובו כתוב, 'אמא אני נוסע לזמן מסוים, למקום מסוים – אל תכתבי אליי מכתבים עד אשר אכתוב אני לך'". יותר מזה, חשש לפרט. מוסיפה האם וכותבת לרבי, הפעם בנימת טרוניה טבעית של אם הדואגת לבנה וחרדה לגורלו: "מה זאת, עוד הפעם גלות?! הלוא השתחרר מעבודת הצבא, והלוא כמו לכל האנשים יש גם לו הרישיון לחיות, ולמה עליו עוד הפעם לנוע, הלוא זה שמונה שנים שהוא נע ונד וכל ימי עלומיו מתנודד בכל הארץ!".
על כך השיב לה הרבי הריי"צ בטון תקיף ומחזק כאחד: "עליה לשמוח בהנהגת בנה... ה' יתברך יהיה בעזרו להתעסק בעבודת מלאכתו ולהצליח בה בגשמיות ורוחניות".
האם העבירה את תוכן תשובת הרבי לבנה ולאחר מכן כתבה שוב לרבי: "שלחתי לו הכרטיס שכתבתי מאבי (את המכתב שקיבלתי מהרבי), וכאשר קרא את הכרטיס כתב לי, 'אמי היקרה, איני יכול לתאר לך גודל העונג והחדווה היתרה והשמחה הרבה שלי על זאת שמשפחתנו זכתה לאור כי טוב, ומרוב ההתפעלות שלי איני יכול להתאפק ואני קורא בקול גדול 'מזל טוב! אשרייך!'". ומסיימת האם את מכתבה הנרגש לרבי הריי"צ: "גם אני אומרת 'מזל טוב שזכינו לכך'".
מיד לאחר מכן ברח ישראל לעיר אחרת, להמשיך את לימודיו במחתרת.
הנה כי כן, כך נראתה התקשורת בין הרבי הריי"צ נ"ע – לאחר עזיבתו את רוסיה והתיישבותו בריגה – ובין חייליו האלמונים, בזמנים הקשים והאפלים ביותר של רוסיה הסובייטית.
מוסרים נפשם על התורה
כמחצית השנה לאחר הגעתו לריגה שלח הרבי הריי"צ לר' אליקים פייביש (פיליפ) וולף – סוחר מצליח, תושב גרמניה, שבשלב מסוים בחייו קשר עצמו לליובאוויטש ואף נרתם לעזרתם של הרבי הרש"ב ובנו הרבי – מכתב תשובה מרגש המכיל ביטויים מיוחדים בקשר אליו ולמשאלותיו.
היה זה לאחר שוולף התעניין בתוכניותיו של הרבי, כולל היכן בכוונתו לתקוע את יתד מגוריו. על כך באה תשובת הרבי הריי"צ והיא בנויה משלושה רבדים.
ברובד הראשון – רובד האמונה והכיסופים – כותב הרבי:
"בדבר שאלתו אודות רצון קביעת מקום דירתי עם בני ביתי שיחיו, חפצי הוא כחפץ כל ישראל אשר במהרה יבוא משיח גואל צדק ונלכה כולנו עם כל בני ביתנו שיחיו לארצנו הקדושה בשמחה וטוב לבב אמן כן יאמר ה', וכתיב אם יתמהמה חַכה לו".
לאחר מכן יורד הרבי הריי"צ קומה אל רובד המציאות הגלותית העגומה, ומגלה היכן באמת נמצא ליבו לעת הזאת:
"הייתי חפץ לגור במדינתנו בארץ רוסיה, אשר האנשים דשם מוסרים נפשם על התורה ומקיימים אותה מתוך עוני לחץ וצער, וייתן האלוקים ובקרוב יקוים בהם האמור 'כל המקיים את התורה מתוך עוני סופו לקיימה מתוך עושר' והרחבת הדעת – בגשמיות וברוחניות".
לבסוף מסתיים המכתב בנימת השלמה:
"וכעת הנני גר בריגה".
מבחינת הרבי הריי"צ ריגה לא הייתה אפוא אלא אילוץ, ואילוץ זמני בלבד.
מן הרע ברחתי
הבנה זו – בכל הנוגע למגורים בריגה – מקבלת בהמשך המכתב אישור מפורש, כאשר הרבי הריי"צ עובר לתיאור השתלשלות המאורעות, וניתוחם, וזה מרתק לא פחות:
"כאשר האדם בורח מאיזה דבר הרי לפניו ב' עניינים: הוא בורח מן הרע ורץ אל הטוב.
"אנוכי, בעל כורחי נסעתי ממדינתנו. הייתי מוכרח בזה בעל כורחי. לדאבון לבבי הוכרחתי להיפרד מעל אוהביי ורעיי, אחים ממש. כי ראיתי אשר לבד העונשים הגדולים רחמנא ליצלן שהכינו לי בכמה דברים שעל פי חוקיהם הייתי חייב בהם – למשל אסור על פי החוק לאגד אגודות לומדים ובפרט נערים קטנים ומכל שכן לסדרם ולתומכם בתמיכת רוח וכסף, [ו]אסור על פי החוק לעורר בענייני חיזוק היהדות ובפרט לתמוך ברוח ובפועל;
ואנוכי עברתי על כל זה במזיד ובשימת לב, בסדר מסודר, במשך כמה שנים בזה אחר זה, אשר כל החטאים הללו נתקבצו ונהיו לחטא אחד גדול ונורא בעיניהם מאוד; ולא חפצו להסתפק בזה אשר יענשו אותי על פי חוק אשר היה מגיע לי – בערך כעשר שנים לשבת בארץ גזרה בעומק סיביר, מקום שם היו נשלחים הורגי נפשות רחמנא ליצלן בכבלי ברזל לעבודת פרך, כי אם חפצו רחמנא ליצלן לדכאני ולעשות בי כלה רחמנא ליצלן...".
לאחר מכן מתאר הרבי את תקופת המאסר והסבל שחווה, עד אשר ב"יום ו' ערב שבת קודש ט"ז בתמוז באתי חזרה לביתי צלחה".
אלא שאז "נודעתי כי רשת הכינו לי ואי אפשר לי לשבת בלענינגראד ועליי לנסוע לאחד המקומות סביבות העיר מוסקווא, ושמה ישבתי מסוף חודש תמוז עד חצי אלול, אשר [אז] נסעתי לעיר רוסטוב להשתטח על קבר הוד כ"ק אבי זי"ע.
"ומיום ליום ראיתי כי אי אפשר [לי] להיות עוד במדינתנו ואשר סכנת נפשות מרחפת [עליי] חס ושלום, והסכמתי לעזוב את ארץ מולדת כ"ק אבותיי הקדושים. וביום כ"ד תשרי אסרו חג של סוכות עזבתי את [ה]עיר לענינגראד ונבוא כולנו לעיר ריגא ביום ו' ערב שבת קודש בראשית כ"ה תשרי תרפ"ח".
ומסכם הרבי הריי"צ חלק זה באיגרתו במשפט שהוא קסום מבחינה ניסוחית, אך מציאותי עד כאב:
"מן הרע ברחתי אבל את הטוב טרם מצאתי".
זאת ועוד: על נייר המכתבים הרשמי של הרבי הריי"צ, באותן השנים, צוין כחלק בלתי נפרד מהלוגו – "זמני, ריגא־לטביא".
שלוש משימות גדולות
מרגע צאת הרבי הריי"צ מרוסיה, הציב לנגד עיני קודשו שלוש משימות גדולות ועיקריות.
הראשונה שבהן, סיוע לחסידיו ולכלל היהודים הכלואים מאחורי חומות הברזל הסובייטיות – בכל הנוגע לזכותם לנהל חיי תורה ומצוות.
המשימה הנוספת היא חיזוק אנ"ש חסידי חב"ד – קהילות, קבוצות ויחידים – בכל מקום ומקום.
והשלישית, לתפוצותיה.
נפתח במשימה הראשונה, שכן היא ממש בערה בנשמתו של הרבי הריי"צ אשר לא חדל מלעסוק בה, כאשר בדרך להשגתה הציב שתי אבני דרך הכרחיות: האחת, הקמת קואליציה של רבנים ומובילי דעת קהל כדי שזו תפעיל לחץ על ממשלת רוסיה לבטל את היבסקציה, הלוא היא המחלקה היהודית במפלגת השלטון הקומוניסטי.
אבן הדרך הנוספת הייתה, סיוע ליהודי רוסיה ברמה הקיומית היום יומית – בכסף, במזון כשר ובמקורות תעסוקה.
די במבט מהיר על איגרותיו הקדושות הרבות כדי לקבוע ולומר שבשנים הראשונות אחרי יציאתו מרוסיה, השקיע הרבי הריי"צ בסוגיה זו את רוב זמנו וכוחותיו, הפיזיים והנפשיים.
בתוך פעילות זו גופא ריכז הרבי הריי"צ מאמץ מיוחד לשלוח מצות – כל שנה ושנה בהתקרב חג הפסח – אל מעבר למסך.
פיתוח היהדות העולמית
זה גם היה אחד הנושאים המרכזיים שסביבם הצליח הרבי ללכד כמה וכמה מגדולי הרבנים והמנהיגים בעת ההיא. בין אלה ובראשם התבלטו הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (ה'חפץ חיים') זצ"ל והגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל, רבה של וילנה. לצידו של הרבי הריי"צ חתמו גדולי עולם אלו לא אחת על מודעות 'קול קורא' שפנו אל היהדות העולמית – לסייע בהצלחת מיזם חשוב וחיוני זה.
אחינו הנדכאים והנשברים
אצל הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל היה זה אף מעבר לסיוע נקודתי. הזדהותו עם הרבי הריי"צ בפעילותו למען יהודי רוסיה, הפכה אותו לשותף פעיל בתחום.
דוגמה בולטת: לאחר שבחודש אדר תרפ"ח נפגש עמו הרבי הריי"צ בווילנה ושטח לפניו את המידע שבידיו כמו גם את תוכניות הפעולה שלו – בקשר ליהודי רוסיה – הטריח רבי חיים עוזר עצמו לראדין אל ה'חפץ חיים', כדי לרתום גם אותו ולצרף את קולו למערכה.
אחרי חזרתו מראדין דיווח על כך רבי חיים עוזר לרבי הריי"צ. על כך אנו למדים ממכתב תשובה ארוך של הרבי אליו :
"כבוד ידידי הרה"ג המפורסם והנודע בכל מרחבי תבל יראת ד' אוצרו כש"ת מוהר"ר חיים עוזר שליט"א
"אחרי דרישת שלום כבוד תורתו!
"במענה על מכתב כבוד ידידי מג' לחודש זה, על דבר ביקורו אצל הרה"צ החפץ חיים שליט"א, הנה המצב במדינתנו איום הוא מאוד, כי לוחמת היא היעווסקציא נגד הדת בכלי זיין שונים. לוקחים הבתי כנסיות, סותמים את המקוואות, ומכריחים את הבנים ללכת לבתי ספר שלהם, וחדשה נעשה, כי לחם נמכר רק על פתקאות של ביכלאך [כרטיסי זכאות] ורק לאלו שהם בעלי מלאכה והדומה שהם בסיוז [באיגוד], וכמובן אשר רבנים שיחיו ולומדי תורה אין להם ביכלאך כאלו, ובמילא הם אינם יכולים לקבל לחם, והם רעבים בפועל ממש, כי הלחם נמכר רק בחנויות של הממשלה...
"והאפשר הדבר אשר חלק גדול כזה, כן ירבו, מאחינו שיחיו – נעזבים באין דואג בעדם?! אי שמים, ההייתה כזאת מיום היינו לגוי קדוש, הלוא זה כאחד עשר חדש שבאתי (שנגרשתי) ממדינתנו, ובכל הימים האלו ידיי מלאות עבודה בעריכת מכתבים בקריאת עזרה בעד אחינו שיחיו אלה הנדכאים והנשברים – ואין עונה.
"קול דמי אחינו, בניהם ובנותיהם, צועקים ומתחננים להצילם מרדת שחת, ושומע אין להם.
"האחד המיוחד הוא כבוד תורתו אשר פנה להקשיב קול שוועת הנדכאים. כן עליי להגיד שבחו של איש ישר בעל מידות תרומיות הרב מאיר שיחי' הילדעסהיימר, שלא בפניו, אשר הוא הראשון אשר איווה לדעת מצבם של אחינו שיחיו הנדכאים, ובבואי הנה מיהר לבוא לשמוע את המצב באשר הוא, והתעכב פה יומיים ושלוש[ה], חקר ודרש והאזין והקשיב כל הנעשה, וכל העת לבו ער, ודופק על פתחי הדז'וינט בברלין...".