פרשת תולדות מספרת על לידת יעקב ועשיו. כשם שיצחק "יצא ממנו עשיו", גם אברהם "יצא ממנו ישמעאל". ואולם תופעה מעניינת: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו, ואילו עשיו הרשע לא שב בתשובה מעולם. אף־על־פי־כן עשיו מוגדר "ישראל מומר", ואילו ישמעאל, אף־על־פי שחזר בתשובה, מוגדר גוי.
דבר זה משקף את השוני המהותי ביניהם: ישמעאל, במהותו הפנימית, לא היה חלק מאברהם, אף־על־פי שיצא ממנו. ואולם עשיו, במהותו הפנימית, היה בגדר ישראל, אם כי מומר. אמנם הוא חטא ואף לא שב בתשובה, אבל ביסודו ובשורשו היה קשור אל יצחק.
דבר זה בא לידי ביטוי בסיפור (תרגום יונתן ב"ויחי" נ,יג) על ראשו של עשיו שנקבר אצל יצחק: לא כל כולו של עשיו היה רע. 'ראשו', היינו שורשו העליון, קשור בעולם הקדושה של יצחק. אמנם 'ראש' זה, כשהתחבר עם ה'גוף', הידרדר מטה־מטה, עד שאפילו לא שב בתשובה, אבל השורש העליון נשאר לנצח מושרש בעולם הקדושה.
מכאן אנו למדים יסוד באהבת־ישראל: לקח לדורות: אם עשיו נושא עליו את התואר 'ישראל', בהיותו בנו של יצחק, קל וחומר שעלינו לייקר ולאהוב כל יהודי, להסתכל אל 'ראשו', אל שורשו ועצמותו, ולהשתדל לגלות את נקודת היהדות הטמונה בו (לקוטי שיחות כרך טו, עמ' 191).