לנדוד או להישאר במקום?

אברהם אבינו נדד ממקום למקום ופרסם את שם ה' בעולם בדרך של 'הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ'. לעומתו, עבודתו הרוחנית של יצחק הייתה שונה ואף הפוכה לחלוטין: הוא ישב במקומו בארץ ישראל, והקב"ה ציווה לו במפורש: "אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה... גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת", וכפי שרש"י מפרש: "שאתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדאי לך".

בניסיון העקידה, כאשר יצחק נעקד על גבי המזבח, נתקדש לגמרי כקרבן עולה. על כן כל חייו התנהלו בקדושה מוחלטת, כמו קרבן עולה שמוקרב בשלמותו על גבי המזבח. לכן נצטווה לשבת בארץ הקדושה ולא לצאת מגבולותיה.

שני קווי פעולה

אברהם ויצחק מייצגים שני קווי פעולה נבדלים. אברהם אבינו יצא מגבולות הקדושה כדי לפרסם את שמו של הבורא בעולם, ואילו יצחק נשאר בתוך תחום הקדושה, בארץ ישראל, וממנה שופע אורו על הכול.

לעיתים צריך יהודי לנקוט את קו הפעולה של אברהם אבינו, לקחת מקל נדודים ו'לצאת ממקומו כדי להשפיע', בבחינת 'צֵא וּלְמַד', 'צֶאֱנָה וּרְאֶינָה'. כך נהג הבעל־שם־טוב, מייסד החסידות, שהיה נוסע בעיירות ישראל, לקרב את הלבבות לאביהם שבשמים. ולפעמים, יש לנהוג כיצחק אבינו, 'לעמוד על מקומו' במכון של עמידה על הקדושה, בלי פשרות, ובלי 'יציאה' אל החוץ.

הנקודה היהודית

'המקום' של היהודי איננו המרחב הגיאוגרפי בלבד, אלא גם ה'מקום' הרוחני, המוגדר והמיוחד, שהוא המעלה העצמית של היהודי בהיותו 'חלק אלוה ממעל ממש'. זו הנקודה היהודית, שהיא שווה אצל כל יהודי ויהודי, בכל גיל ומכל רקע.

גם תינוק, שזה עתה הגיח לאוויר העולם, נושא בקרבו נשמה אלוקית, שהרי בהיותו במעי אימו 'נר דלוק לו על ראשו' (הכוונה לאור הנשמה). כשנולד בן, הנשמה נכנסת לקרבו בברית המילה, ובבת – מיד עם לידתה, שהרי אישה נחשבת כמי שיש לה מעלת ברית המילה מרגע היולדה. גם התנהגות שלילית של היהודי אין ביכולתה לפגוע במעלה העצמית של היותו יהודי.

חקוקים במחשבה

תורת החסידות מסבירה את גודל מעלתם של בני ישראל בהיותם נקראים 'בנים' של הקב"ה. כשם שדמותו של הבן חקוקה במוחו של אביו גם כשהוא אינו עומד לפניו, כך כביכול 'דמותם' של בני ישראל חקוקה אצל הקב"ה, כמאמר חז"ל שישראל 'עלו במחשבה'.

אלא שבשונה מבשר ודם, שאצלו דמותו של הבן יכולה להיתחקק רק אחרי שהוא כבר קיים, הרי אצל הקב"ה העבר והעתיד הם דבר אחד. בני ישראל חקוקים אפוא ב'עצמותו' של הקב"ה עוד קודם שנברא העולם. מכאן, שטבעו הטבעי של כל יהודי הוא חיי טהרה, קדושתו העצמותית היא בשיא שלמותה, וצריך רק לגלותה.

(תורת מנחם תשמ"ד, כרך א, עמ' 193)