א. דובר כמ"פ אודות מעלתו המיוחדת של חודש כסלו – שיש בו ריבוי ימים טובים (שנתגלו במשך הדורות עד לדורנו זה), הקשורים עם הגילוי דפנימיות התורה, ובמיוחד תורת החסידות.
ומהם – על סדר התגלותם במשך הדורות:
חנוכה – שנקבע על נס השמן, וידוע ש"שמן" רומז על פנימיות התורה,
י"ט כסלו – חג הגאולה של רבינו הזקן, "ראש השנה לחסידות",
יו"ד כסלו – חג הגאולה של אדמו"ר האמצעי,
ועוד.
וכל ימים טובים אלו כלולים בראש חודש כסלו, שנקרא כידוע "ראש חודש" (ולא תחלה), להיותו בדוגמת ה"ראש" שכולל ומנהיג כל אברי הגוף כו'.
ובעומק יותר – ע"פ המבואר במכתבו של אאמו"ר ז"ל שחודש כסלו הוא חודש השלישי מתשרי, ע"ד ובדוגמת סיון חודש השלישי מניסן, שבו הי' מתן תורה, ולא עוד, אלא, שבחודש כסלו יש מעלה יתירה לגבי חודש סיון – כי, בחודש סיון הי' עיקר הגילוי דמתן תורה בנוגע לנגלה דתורה, ואילו בחודש כסלו הי' הגילוי דפנימיות התורה, כמודגש בימים טובים דחודש כסלו, כנ"ל.
ומזה מובן, שבבוא חודש כסלו (החל מר"ח כסלו) צ"ל הוספה יתירה בלימוד פנימיות התורה, בפרט תורת החסידות, כולל ובמיוחד הפצת המעיינות חוצה.
ועילוי מיוחד בשנה זו – (א) שנת העיבור, שנה תמימה, היינו שכל ענינים אלו צריכים להיות באופן של תמימות ושלימות, (ב) שנת המאתיים להולדתו של אדמו"ר הצ"צ (תקמ"ט – תשמ"ט), שבתורתו מודגש ביותר (בריבוי בכמות ובאיכות) החיבור וההתאחדות של נגלה דתורה ופנימיות התורה באופן של "תורה אחת", "תורה תמימה", כמדובר כמ"פ.
ב. מכיון שר"ח כסלו חל בסמיכות לפ' תולדות, ובכמה שנים השבת הראשונה של חודש כסלו היא שבת פ' תולדות (כבשנה זו) – יש לבאר והקשר והשייכות דחודש כסלו לפ' תולדות.
ולכל לראש – בשמה של הפרשה (הכוללת ומורה (ככל שם) על תוכנה של כל הפרשה כולה), "תולדות":
הפירוש הפשוט ד"תולדות" הוא – ענין ההולדה (כמסופר בהפרשה אודות לידת יעקב ועשו, לאחרי ההקדמה דנישואי יצחק ורבקה, "בקחתו את רבקה גו' לאשה"), כולל גם (הכח) להוליד בנים ובני בנים כו' עד אין סוף, כמבואר בכ"מ שבענין ההולדה מתבטא גילוי כח האין־סוף בעוה"ז הגשמי.
וענינו בעבודת האדם: ענין ההולדה (ע"י הנישואין) – מרמז וקאי על כללות העבודה דקיום התומ"צ ע"י נשמה בגוף, כידוע שחיבור הנשמה והגוף הוא דוגמת נישואין, ומזה באה הלידה – "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים", "מאי פירי מצוות", שעל ידם נמשך ומתגלה בעולם (בכל סדר ההשתלשלות) אור אלקי שלמעלה ממדידה והגבלה (גילוי כח האין־סוף), ועי"ז ניתוסף גם עילוי בהנשמה עצמה – שקודם ירידתה למטה היתה בבחינת עומד, היינו, במדידה והגבלה, וע"י ירידתה למטה להתלבש וגוף ולקיים תומ"צ נעשית בבחינת מהלך, להתעלות בעילוי אחר עילוי עד לתכלית הדביקות בבחי' עצמות אוא"ס.
וטעם הדבר (שגילוי כח האין־סוף הן בעולם והן בנשמה נעשה ע"י קיום התומ"צ) – מכיון שהתומ"צ הם פנימיות של העולם (שהרי הכוונה דבריאת והתהוות העולם אינה אלא בשביל קיום התומ"צ), להיות ששרשם מבחי' פנימיות דאוא"ס (משא"כ העולם מצ"ע שהוא מבחי' החיצוניות).
ומזה מובן גם בנוגע לתומ"צ גופא – שעיקר גילוי והמשכת הפנימיות דאוא"ס הוא בפנימיות התורה.
ועפ"ז מובן הקשר והשייכות דחודש כסלו לפ' תולדות – כי עיקר גילוי כח האין־סוף (שזהו"ע ד"תולדות") נעשה ע"י גילוי פנימיות התורה (ענינו של חודש כסלו).
ג. ענין זה מודגש גם בהמשך הפרשה – בנוגע ליעקב, עיקר תולדותיו של יצחק:
א) בענינו של יעקב – "יעקב איש תם יושב אהלים", "אהלו של שם ואהלו של עבר", שרומז על נגלה דתורה ופנימיות התורה. וידוע
ב) בברכת יצחק ליעקב – "ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש", ואיתא במדרש "מטל השמים זו מקרא, ומשמני הארץ זו משנה, דגן זו תלמוד, תירוש זה אגדה" – כל חלקי התורה, כולל גם פנימיות התורה.
ג) בשליחותו של יעקב לפדן ארם – כמ"ש בסיום הפרשה (בשיעור דיום הש"ק) "וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם גו'", ובהמשך לזה – התחלת פ' ויצא (שקורין במנחת שבת), "ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה", שבזה נרמז גם המשכת וירידת התורה, כולל גם פנימיות התורה (ענינו של יעקב), מלמעלה למטה, עד ל"חרן" ("חרון אף של עולם"), שזהו"ע דהפצת המעיינות (דפנימיות התורה) חוצה, שעי"ז ניתוסף עילוי בתורה, שנמשך בה בחי' עצמות אוא"ס שלמעלה מהחכמה, עד לגילוי ד"תורה חדשה מאתי תצא", מאתי ממש.
ד. וענין נוסף בפ' תולדות – הקשור עם ט' כסלו "שמתברך משבת זו", יום ההולדת ויום ההילולא של אדמו"ר האמצעי:
אדמו"ר האמצעי הוא היחידי מכל נשיאי החסידות שאצלו הי' הענין ד"ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום" ממש בגלוי ובפועל, שנולד ונסתלק באותו יום, ט' כסלו.
ומעין זה מצינו גם בנוגע לאבות – שיצחק ("ואלה תולדות יצחק") הוא היחידי מכל האבות שמספר שנות חייו הי' בשלימות ("ממלא שנותיהם"), "מאת שנה ושמונים שנה", משא"כ אברהם שחי "מאת שנה ושבעים שנה וחמש שנים", "קיצר הקב"ה ה' שנים משנותיו ("מת ה' שנים קודם זמנו") שיצחק חי ק"פ שנה וזה קע"ה שנה", ועאכו"כ יעקב שחי "שבע שנים וארבעים ומאת שנה".
ויש לומר, שהענין ד"ממלא שנותיהם" אצל יצחק ואדמו"ר האמצעי מגלה בנוגע לכל האבות וכל נשיאי החסידות (ועד"ז בנוגע לכל הצדיקים)
שגם אצלם ישנו הענין ד"ממלא שנותיהם", בנוגע לעבודתם כו' [אע"פ שמסיבות שונות לא בא לידי ביטוי במספר השנים דחיים חיותם בעלמא דין, ועד"ז בנוגע לשלימות השנים "מיום ליום", בפועל ממש], היינו, שבמשך מספר שנים שחיו בעלמא דין השלימו כל עניני העבודה כדבעי למהוי ("ממלא שנותיהם" כפשוטו).
[ומצינו דוגמא לדבר: רבי אלעזר בן עזרי' – שבהיותו בן י"ח שנה אמר "הרי אני כבן שבעים שנה" ("כבן", "ולא בן שבעים שנה"), היינו שבמשך י"ח שנה הספיק להגיע לשלימות ד"בן שבעים שנה", ועד"ז מצינו אצל ר' בון בר' חייא ש"למד תורה לכ"ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד למאה שנה"].
ולהוסיף, שע"פ הידוע ש"קדושה לא זזה ממקומה", נמצא שהענין ד"ממלא שנותיהם" אצל האבות ונשיאי החסידות נמשך בכל התוקף והשלימות עד עצם היום הזה, ובהדגשה יתירה – כשקורין בתורה "ואלה תולדות יצחק", שאצלו הי' הענין ד"ממלא שנותיהם" בגלוי ובפועל, ועד"ז בט' כסלו, יום ההולדת וההילולא של אדמו"ר האמצעי, שאצלו הי' הענין ד"ממלא שנותיהם מיום ליום" בפועל ובגלוי.
ומזה מובן גם בנוגע לכללות הענין דהתגלות תורת החסידות ע"י רבותינו נשיאינו – הבעש"ט, המגיד, אדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי, הצ"צ, אדמו"ר מהר"ש, אדמו"ר מהורש"ב וכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו – ששלימות עבודתם ופעולתם של כל רבותינו נשיאינו (גם אלו שימי הולדתם והסתלקותם, ימי גאולתם כו', חלים בשאר חדשי השנה) היא בכל התוקף והשלימות עד עצם היום הזה, וביתר הדגשה וגילוי – בחודש כסלו, כמבואר לעיל שחודש כסלו קשור עם הגילוי דפנימיות התורה, תורת החסידות, "אַ חסידישער חודש".
ה. והנה, כל האמור לעיל הוא בהדגשה יתירה – בגלל המאורע דסיום כתיבת ספר־תורה חדש בר"ח כסלו, והתחלת הקריאה בספר תורה זה (בציבור ובפרהסיא, בבית הכנסת ובית המדרש, בית שמגדלין בו תפלה ותורה) ביום הש"ק זה:
לכל לראש – הקשר לפרשת השבוע, פ' תולדות – כמוזכר לעיל (ס"ג) פירוש המדרש על הפסוק "ויתן לך האלקים מטל השמים גו'", "מטל השמים זו מקרא", דקאי (בעיקר) על חמשה חומשי תורה שבס"ת, שהרי בימיהם היו לומדים מקרא מתוך הס"ת, ועד שגם בדורות שלאח"ז נהגו אחדים מגדולי ישראל לקרוא שנים מקרא (ואחד תרגום) מתוך ס"ת כשר.
זאת ועוד:
דובר כמ"פ שכל ספר־תורה קשור עם כל ספרי התורה שלפניו, עד לספר־תורה הראשון שכתב משה רבינו, שממנו היו מגיהים כל ספרי־התורה שנכתבו לאח"ז, עד לס"ת חדש זה.
ומזה מובן, שע"י כתיבת וסיום ספר־תורה חדש נעשה חידוש בכללות ענין התורה, ועד לחידוש שהוא מעין ודוגמת והכנה ל"תורה חדשה מאתי תצא", גילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא.
ונמצא, שכאשר מסיימים כתיבת ס"ת חדש בר"ח כסלו, התחלת ראש החודש החסידי שבו הי' הגילוי דפנימיות התורה – אזי מודגשת ביותר ההכנה לשלימות הגילוי דפנימיות התורה לעתיד לבוא, "תורה חדשה מאתי תצא".
ו. ויש להוסיף בפרטיות יותר בנוגע לס"ת זה – שנכתב ביזמתן של נשי ישראל לעילוי נשמת אשה צדקנית בישראל:
פ' תולדות – עם היות שנקראת ע"ש "תולדות יצחק", מסופר בה (לא רק אודות יצחק, אלא גם) כו"כ מאורעות אודות רבקה, כולל גם מעלתה המיוחדת של רבקה אפילו לגבי יצחק.
וכמה פרטים בזה:
בהתחלת הפרשה – "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב", היינו, שרבקה דוקא הכירה את מעלתו האמיתית של יעקב לגבי עשו.
ובהמשך הפרשה – בשיעור דיום החמישי, ר"ח כסלו – אריכות הסיפור אודות ברכותיו של יצחק, שכאשר רבקה שמעה שיצחק רוצה לברך את עשו, השתדלה ביותר ופעלה שיעקב יקבל ברכותיו של יצחק.
ועד"ז בסיום הפרשה – "ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת גו'", ולכן, "ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו ויצוהו גו' קום לך פדנה ארם גו' וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך", היינו, שרבקה השתדלה בכל הקשור לשידוך של יעקב, ועי"ז הקים את בית ישראל באופן של "מטתו שלימה".
ונמצא, שבפ' תולדות מודגשת מעלתה של רבקה לגבי יצחק, מעלת האמהות לגבי האבות, כפי שמצינו גם בנוגע לאברהם שאמר לו הקב"ה "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה", ומזה נמשך גם אצל כל אשה מישראל, בת שרה רבקה רחל ולאה, "כאמה בתה", שהיא "עקרת הבית", שתתנהג בביתה בדוגמת הנהגת האמהות דכל בית ישראל.
ויש להוסיף, שגם בראש חודש (כסלו) – שבו סיימו כתיבת הס"ת – מודגשת מעלתן של נשי ישראל – שהרי, "הנשים נוהגות שלא לעשות בו (בר"ח) מלאכה", "לפי שלא רצו נשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להם הקב"ה שכרן שיהיו משמרות ר"ח יותר מהאנשים".
ז. וביאור הענין:
מהחילוקים שבין האבות לאמהות – שאצל האמהות מודגשת יותר הירידה לברר עניני העולם, משא"כ האבות שמצד עצמם הם למעלה מהעולם, ופעולתם בעולם באופן המתאים נעשית ע"י האמהות דוקא.
וזהו הביאור בדברי אברהם "לו ישמעאל יחי' לפניך", וכן יצחק שרצה לברך את עשו – כי, להיותם למעלה מהעולם, ראו את ישמעאל ועשו כפי שהם בשרשם למעלה כו', משא"כ שרה ורבקה, שאצלם מודגשת הירידה לברר העולם, ראו את ישמעאל ועשו כפי שהם למטה בעולם, ולכן אמרה שרה לאברהם "גרש האמה הזאת ואת בנה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק", וכן רבקה שאהבה את יעקב, והשתדלה שיקבל את הברכות כו'.
ומזה מובן בנוגע לגילוי תורת החסידות (בחודש כסלו) – שבזה מודגשת ביותר הירידה לברר העולם, כי, מצד התגברות החושך בעולם הוצרך להיות הגילוי דפנימיות התורה, עד לגילוי באופן של הבנה והשגה ("יתפרנסון") בתורת חסידות חב"ד, ובאופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה" דוקא – שפעולתם של נשיאי החסידות קשורה עם (ונפעלת על ידי) הרבניות הצדקניות, ע"ד ודוגמת פעולת האבות ע"י האמהות.
וכאמור, ענין זה הוא בהדגשה יתירה בחודש כסלו ובפ' תולדות – שכל עניני האבות, אבות החסידות, וכן האמהות והרבניות הצדקניות, ישנם בכל התוקף והשלימות ("קדושה לא זזה ממקומה"), ופועלים פעולתם כו' (כנ"ל ס"ד).
ח. ההוראה מכל האמור לעיל – בנוגע למעשה בפועל:
בעמדנו בהתחלת חודש כסלו, שבו הי' הגילוי דפנימיות התורה, תורת החסידות – יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז בלימוד תורת החסידות (נוסף על השיעורים הקבועים בנגלה דתורה) והפצתה חוצה.
ובנוגע לפועל – בכל יום ויום מימי חודש כסלו ילמדו (ומה טוב – ברבים) ענין (נוסף) בתורת החסידות, ומה טוב – מתורתם של ג' אבות החסידות, הבעש"ט, המגיד ואדמו"ר הזקן, ומי שיש ביכלתו – יוסיף וילמד גם מתורתם של כל רבותינו נשיאינו עד לתורתו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו.
ונוסף על הלימוד בעצמו – ישתדל כאו"א גם בהפצת המעיינות חוצה, לפעול על עוד יהודים שיעשו כן.
ומובן, שכל זה שייך גם לנשים, הן בנוגע ללימודן בעצמן, והן בנוגע לפעולתן על עוד נשים מישראל, ובפרט ע"פ האמור לעיל אודות מעלתן של נשי ישראל, דוגמת האמהות כו', גם בנוגע לגילוי תורת החסידות, כנ"ל.
ט. זאת ועוד:
לארגן התוועדויות חסידיות במועדים וימים טובים החסידיים (אנשים בפ"ע ונשים בפ"ע) בכל מקום ומקום, הן במקומות הקרובים והן במקומות הרחוקים (בגשמיות, ועאכו"כ ברוחניות, שבהם צריכה להיות השתדלות יתירה, כיתרון האור מן החושך), הן בחוץ לארץ והן (ועאכו"כ) בארץ ישראל, ובודאי – בד' אמותיו של כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ממלא מקומם של כל נשיאי החסידות, אשר (יה"ר, אשר) בקרוב ממש (עוד לפני יו"ד כסלו וי"ט כסלו כו') יקבעו ד' אמות אלו בארץ ישראל.
ולכל לראש – המועד הקרוב בזמן – חג הגאולה יו"ד כסלו, שחל בשנה זו ביום הש"ק הבעל"ט, שיחגגוהו בכל מקום ומקום באופן המתאים, ומתוך "שטורעם" דקדושה, כולל ובמיוחד – לעורר אודות ההוספה בלימוד תורת החסידות והפצת המעיינות חוצה.
וכדי שיהי' בסדר מסודר (ביחד עם ה"שטורעם" דקדושה) – יש להתחיל ההכנות לזה בעוד מועד, כולל גם – הפירסום עד"ז בכל מקום ומקום.
י. ויה"ר שקבלת החלטות טובות בכל הנ"ל תמהר ותזרז ותביא תיכף ומיד את השכר – אתי מר דא מלכא משיחא ע"י הפצת המעיינות חוצה.
וזוכים להמשכת כל הברכות – "ויתן לך האלקים מטל השמים וגו'", ברכות הכי נעלות כולל גם הברכה הכי עיקרית – גאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז יתגלה שלימות התענוג והצחוק העליון, ענינו של יצחק, ולכן, לעתיד לבוא יאמרו ליצחק דוקא "כי אתה אבינו".
וכן תהי' לנו – ש"מיד הן נגאלין", "בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו", האנשים והנשים והטף, ובפרט – בשכרן של נשים צדקניות (שעל ידן תהי' הגאולה – כימי צאתך מארץ מצרים), כולל גם פעולתן בנוגע לכתיבת הספר־תורה החדש שרוקדים עמו, (ביחד עם כל ספרי התורה) לקבל פני משיח צדקנו, וללמוד תורה מפיו, "תורה חדשה מאתי תצא".
וכל זה – תיכף ומיד ממש, ובמילא, בבוא העשירי בכסלו, יחוגו את חג הגאולה עם בעל הגאולה, נשמה בגוף, ביחד עם כל רבותינו נשיאינו והרבניות הצדקניות, כדאיתא בזהר שצדיקים קמים לתחי' מיד, ואז תהי' השמחה בשלימותה – "שירה העשירית".
ובתור הכנה והתחלה – ינגנו עתה הניגון "שיבנה בית המקדש", וכן הניגון "פדה בשלום נפשי" (הניגון המיוחד דמועדי הגאולה בחודש כסלו), אשר, שלימות הענין ד"פדה בשלום נפשי" תהי' בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, כמבואר בארוכה במאמרי אדמו"ר האמצעי (בעל הגאולה דיו"ד כסלו).
והעיקר – שיהי' "פדה בשלום נפשי" בפועל ממש, ו"שיבנה בית המקדש" בפועל ממש, ותיכף ומיד ממש.