מאמר ד"ה ואלה תולדות ה'תשח"י

בס"ד. שבת פרשת תולדות, מברכים החודש וערב ראש חודש כסלו, ה'תשח"י

(הנחה בלתי מוגה)

אות א

ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק, וידוע הדיוק בזה, דצריך להבין כפל הלשון, שללאחר שאומר "יצחק בן אברהם", מוסיף וכופל "אברהם הוליד את יצחק". ועוד צריך להבין על־פי הידוע בענין אין קורין אבות אלא לשלשה, שבחינת האבות צריכה להיות בכל אדם, מהו ענין "יצחק בן אברהם" ו"אברהם הוליד את יצחק" בעבודה בנפש כל אחד מישראל.

אות ב

והענין הוא, דהנה ידוע שאברהם ויצחק הם בחינות חסד וגבורה, אברהם הוא מדת החסד ויצחק הוא מדת הגבורה. דהנה, אברהם היה מרכבה למדת החסד, כדאיתא ב'פרדס' בשם ספר הבהיר אמרה מדת החסד לפני הקב"ה כל ימי היות אברהם בארץ לא הצרכתי לעשות מלאכתי שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי, והיינו לפי שעבודתו של אברהם היתה בגמילות חסדים, שהיה מכניס אורחים ומאכילם ומשקם כו', שזהו ענין גמילות חסדים בגשמיות. ונוסף לזה היה גומל חסדים גם ברוחניות, שהיה מגלה אלקות בעולם, כמו שכתוב ויקרא שם בשם הוי' אל עולם, אל תקרי ויקרא אלא ויקריא, מלמד שהקריא אברהם אבינו לשמו של הקב"ה בפה כל עובר ושב, כיצד: לאחר שאכלו ושתו עמדו לברכו, אמר להם וכי משלי אכלתם, משל אלקי עולם אכלתם, הודו ושבחו וברכו למי שאמר והיה העולם, והיינו, שעבודתו היתה להמשיך ולגלות אלקות בעולם. אמנם, יצחק היה מרכבה למדת הגבורה, כמו שכתוב ופחד יצחק היה לי, לפי שעבודתו היתה בקו הגבורה.

והנה ב' הענינים דאברהם ויצחק שהם חסד וגבורה, הם אור וחשך, כדאיתא בזהר "לאור" דא אברהם "ולחשך" דא יצחק, והיינו, שאברהם שהוא חסד שענינו המשכה וגלוי, הרי זה בחינת אור, ויצחק שהוא גבורה שענינה העלם, הרי זה בחינת חשך. והענין בזה, דהנה בענין הבריאה ישנם ב' הענינים דאור וחשך, כמו שכתוב יוצר אור ובורא חשך. והיינו, שבחינת אור היא מדרגה שיכולה להתגלות למי שלמטה ממנה, ולכן נקראת בשם אור שהוא ענין הגלוי, ובחינת חשך היא מדרגה שאי־אפשר שתתגלה למטה, ולכן נקראת בשם חשך, שהוא ענין ההעלם. וזהו יוצר אור ובורא חשך, דיצירה היא ענין שיש בו כבר איזה צורה, שלכן שייך שתתגלה למטה, ולכן הרי זה בחינת אור. אמנם בריאה הוא ענין שאין בו שום ציור, ואינו שייך שיתגלה למטה, ולכן הרי זה בחינת חשך.

אות ג

אמנם צריך להבין איך אפשר לקרא ענין זה בשם חשך, הרי כל ענין ההעלם הוא רק לגבי הזולת שאינו יכול לקבל זאת, ואיך אפשר שמצד טעם זה יקבע שם חשך על עצם המדרגה, אף שעצם ענינו של ההעלם הוא למעלה מהגלוי. דהנה, ענין העלם וגלוי אינו באופן שענין זה עצמו שהיה קודם בהעלם בא אחר־כך לגלוי, וכמו התגלות דבר שהיה מונח בתבה סגורה, שהדבר עצמו בא לגלוי [שבאופן כזה אזי הגלוי הוא למעלה מענין ההעלם, כיון שאז ישנן בגלוי ב' המעלות, הן מעלת ההעלם (עצם הדבר שהיה בהעלם) והן מעלת הגלוי], אלא באופן שההעלם נשאר בבחינת העלם, והיינו, שנמשך רק גלוי מן ההעלם, אבל ההעלם עצמו נשאר בהעלמו, וכמו שנתבאר במאמרים הקודמים. ואם כן מובן שההעלם הוא למעלה מהגלוי, ומה שנקרא העלם הרי זה רק לפי שהוא העלם לגבי זולתו. וכיון שבעצם ענינו הרי הוא למעלה מהגלוי, אינו מובן, למה יקרא בשם חשך. וכיון שנקרא בשם חשך, הרי מובן, שענין ההעלם הוא לא רק העלם לגבי זולתו, אלא שבעצם ענינו הוא בבחינת חשך והעלם.

והענין הוא, שבחינת ההעלם הוא בקירוב ודבקות במקורו, ולהיותו בקירוב למקורו הרי הוא בהעדר ההתפשטות, ולכן הוא בבחינת חשך בעצמו שאינו בבחינת מציאות אור. וזוהי גם כן הסבה לכך שאינו מתגלה גם לזולתו. ועל־דרך איידי דטריד למבלע לא פליט, דכיון שהוא טריד למבלע, הרי הוא בביטול כל חושיו, ואינו שייך להשפיע כלל, וכמו ברב ותלמיד, משפיע ומקבל, שכאשר התלמיד טרוד בקבלת השכל מהרב, אזי הוא בביטול והעדר המציאות, עד שאינו שייך להשפיע כלל. וכן הוא בתחלת ענין המקבלים, דהיינו ספירת המלכות, שהדגמא לזה בבריאה למטה הוא ענין הלבנה. דהנה, ענינו של הירח הוא להאיר על הארץ (דאף שנאמר ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים גו' ויתן אותם אלקים ברקיע השמים, הרי סיומא דקרא הוא להאיר על הארץ), ובאור הירח יש כמה חלוקים ושנויים, לפעמים הוא בתכלית המלוי והשלמות, ולפעמים נתמעט אורה, ועד שלפעמים היא מתעלמת לגמרי, וכמו בערב ראש־חדש וראש־חדש שאז היא בהעלם לגמרי, וגם ברגע המולד הרי היא רק נקודה בלבד. ושנויים אלה הם לפי אופן קירובה ורחוקה ממקורה שהוא אור השמש, שהרי הלבנה אין לה אור מעצמה, אלא שאור השמש מאיר על־ידה, ולכן, כאשר הלבנה היא בקירוב לשמש, הרי היא בהעדר ההתפשטות, וכל מה שהיא מתרחקת יותר מהשמש מתפשטת יותר מציאותה. וככשם שהוא באור הלבנה שהוא המקבל, כן הוא גם באור השמש שהוא המשפיע, דהנה, באור השמש יש אור המתפשט ואור הכלול, והרי דוקא כאשר האור יוצא מחוץ למקורו בעצם השמש אזי הוא מאיר ומתפשט, מה־שאין־כן כשהוא כלול במקורו בעצם השמש אזי אינו עולה בשם אור כלל.

והדגמא מזה יובן בספירת המלכות, דלית לה מגרמה כלום, ורק מקבלת מבחינת זעיר־אנפין, שכאשר היא בקירוב ל'זעיר אנפין', אזי היא בתכלית הביטול, ונעשית נקודה תחת היסוד, וכאשר היא מתרחקת מ'זעיר אנפין', אזי נעשית ראש לשועלים להשפיע אור בבריאה־יצירה־עשיה. וכשם שהוא בספירת המלכות, כך הוא גם במדרגות עליונות יותר, שכל שהוא בבחינת קרוב יותר לבחינת עצמות אין־סוף, הרי הוא יותר בבחינת ביטול המציאות ובבחינת חשך בעצמו. וכמאמר כתר עליון אף־על־גב דאיהו אור צח אור מצחצח, אוכם הוא קדם עלת העלות, והיינו שעם היותו כתר עליון, ראשית לכל הספירות, ובזה גופא הוא בחינת אור צח ומצחצח, מכל־מקום, "אוכם הוא", שזהו מצד הביטול קדם עלת העלות, וכמאמר כל נהורין מתחשכן קמיה, "קמיה" דוקא. וכן הוא בכללות ענין האור למעלה, שדוקא כאשר מתרחק ממקורו אזי נעשה בבחינת מציאות אור, מה־שאין־כן כשהוא בקירוב וכלול במקורו אזי אינו בבחינת מציאות אור כלל, וכדאיתא בזהר לאו אינון נהורין. ואין זה סותר להידוע בענין עולם האצילות שפירוש תבת אצילות הוא מלשון אצל וסמוך, ומכל־מקום ענין האצילות הוא גלוי ההעלם. דהנה ידוע ההפרש בין הלשון אור להלשון אצילות, שהלשון אור מורה על הגלוי כמו שהוא מצד המקור, היינו כמו שהוא בקירוב למקורו, מה־שאין־כן אצילות ענינו הוא הגלוי כמו שהוא מרחוק דוקא, שלכן נקרא אצילות בשם עולם, עולם האצילות. אמנם אמיתית ענין האור הוא בהיותו בקירוב וכלול במקורו, שאז אינו בבחינת מציאות אור כלל. ומכל זה יובן בענין בחינת חשך, שנקרא בשם חשך לא רק מצד ההעלם לגבי הזולת, אלא הוא בבחינת העלם וחשך מצד עצמו, והוא ענין הביטול והעדר המציאות מצד הקירוב למקורו. וזהו יוצר אור ובורא חשך, דיצירה שהיא ברחוק היא בחינת אור, מה־שאין־כן הבריאה שענינה הוא היש הראשון שקרוב אל האין ומאיר בו האין, הנה היש הראשון שנושא האין האלקי עליו, אינו בבחינת ישות כלל, דמאחר שהוא בקירוב להאין, הרי לא שייך שם שום התפשטות כלל, ולכן הוא בחינת חשך.

ועל־פי כל זה יובן בענין אברהם ויצחק, "אור" דא אברהם ו"חשך" דא יצחק, שעבודת יצחק בבחינת חשך היא נעלית יותר מעבודת אברהם בבחינת אור, כי ענין האור והגלוי מורה על הרחוק, מה־שאין־כן ענין החשך הוא מצד הקירוב. והיינו, שעבודת אברהם ויצחק היא בבחינת "רצוא ושוב". עבודת אברהם היא בבחינת "שוב", והמשכת אלקות למטה במקום הרחוק. ועבודת יצחק היא בבחינת הגבורות וה"רצוא" לצאת מגדר הכלים, שזה מורה על הקירוב למקורו, ומצד הרגש מקורו הרי הוא בבחינת ביטול וחשך.

אות ד

אמנם על־פי־זה צריך להבין מה שכתוב אלה תולדות יצחק בן אברהם, שמזה מובן שהעבודה דאברהם קודמת להעבודה דיצחק, והרי על־פי מה שנתבאר לעיל שאברהם הוא בחינת "שוב" ויצחק הוא בחינת רצוא, נמצא שעבודת יצחק קודמת לעבודת אברהם, כידוע שבתחלה צריכה להיות העבודה ד"רצוא" ואחר־כך העבודה ד"שוב". אך הענין הוא, שהסדר המבואר בכמה מקומות שתחלה הוא רצוא ואחר־כך שוב, הרי זה מצד הנבראים דוקא, דסדר עבודת הנבראים הוא תחלה רצוא ואחר־כך שוב. אמנם סדר המשכת האלקות מלמעלה למטה הוא באופן שתחלה הוא הגלוי ואחר־כך הוא ההעלם, וכדאיתא ב'עץ חיים' שבעקודים הוא בחינת מטי ולא מטי, והיינו שתחלה הוא הגלוי (מטי) ואחר־כך הוא ההעלם (לא מטי). וכיון שענינם של האבות הוא המשכת האלקות מלמעלה למטה, לכן נאמר יצחק בן אברהם, שתחלה הוא ענינו של אברהם, גלוי, ואחר־כך ענינו של יצחק, העלם. אך עדין צריך להבין, הרי גם בענין המשכת אלקות מלמעלה למטה מצינו שההעלם קודם, שזהו שבתחלה צמצם אורו הגדול על הצד, ואחרי הצמצום נמשך גלוי אור הקו.

אך הענין הוא, שקדימת הצמצום אל הגלוי הוא בענין ההמשכה מבחינת האור הכלול בעצמותו, והיינו, שבכדי שיתחדש כל ענין הגלויים, הוצרך להיות הצמצום תחלה ואחר־כך ענין הגלוי [ואף־על־פי שגם במדרגה זו קדם האור והגלוי אל הצמצום והתעלמות האור, דמזה גופא שהצמצום היה באור, מובן שהאור והגלוי קדם אל הצמצום, מכל־מקום, הרי כללות האור שקדם הצמצום שהוא אור הכלול בעצמותו, אינו בבחינת אור וגלוי כלל, וכנ"ל דלאו אינון נהורין. ועוד זאת, שגם האור ששייך לגלוי, היה כלול בו כוונת הצמצום, והיינו, שזה גופא שנמשך האור באופן כזה שיתעלם על־ידי הצמצום, הרי זה לפי שכוונת הצמצום קדם אל האור והגלוי. וזהו שהגבורות בשרשם קודמות לחסדים]. אבל לאחרי שהאור בא כבר לכלל ענין הגלויים, אזי הסדר הוא באופן ד'מטי ולא מטי', תחלה גלוי ואחר־כך העלם. ולכן, אצל האבות שענינם הוא המשכת וגלוי אלקות מלמעלה למטה, הסדר הוא יצחק בן אברהם, תחלה אברהם ואחר־כך יצחק.

אות ה

וביאור ענין עבודת אברהם ויצחק כמו שהוא בעבודת כל אחד ואחד מישראל, הוא ענין העבודה דאהבה והעבודה דִּיראה, שהרי אהבה ויראה הם הפנימיות דחסד וגבורה, דאהבה היא פנימיות החסד, וכמו שאנו רואים שסבת המשכת החסד היא מצד הרגש האהבה לדבר הנאהב, וכמו כן הוא גם בענין היראה. ולכן, ענינם של אברהם ויצחק, חסד וגבורה, כמו שהוא בעבודה, הוא ענין אהבה ויראה, שעבודת אברהם היא העבודה דאהבה, ועבודת יצחק היא העבודה דִּיראה. דהנה, האהבה היא בחינת רחוק, שהרי האהבה באה בסבת הרחוק, דלהיותו רחוק מהדבר, הרי הוא אוהב את הדבר. והיראה היא בחינת קרוב, לפי שבאה בסבת הקירוב, וכמו לעתיד־לבוא דכתיב לבוא בנקרת הצורים ובסעפי הסלעים מפני פחד הוי' והדר גאונו, והיינו שמצד עצם גלוי האלקות בקירוב, תפול היראה כו'. ולכן, האהבה שהיא בחינת רחוק היא בבחינת שוב, שענין ה'שוב' הוא ההמשכה בדברים הגשמיים במקום הרחוק. והיראה שהיא בחינת קרוב היא בבחינת רצוא, שרוצה להיות במקום הקרוב, להכלל במקורו, ביטול המציאות.

והענין בזה, דהנה כתיב ואהבת את הוי' אלקיך, וידועה הקושיא איך שייך ציווי על אהבה שהיא מדה שבלב, דממה נפשך, אם ישנה האהבה, הרי ישנה. ואם לאו, לא שייך ציווי לאהב, וכמו שלא שייך ציווי על הרצון לרצות כו'. ובמקום אחר מבאר שהציווי הוא על ההתבוננות, שזהו מה שכתוב שמע ישראל גו' הוי' אחד, דכיון שמוחו ברשותו שייך ציווי על ההתבוננות, ועל־ידי ההתבוננות יבוא ממילא לאהבה, והיינו לפי ששכל ומדות הם עלה ועלול, ולכן, כאשר העלה תהיה בשלמות אזי ממילא יבוא העלול. אך עדין אינו מובן, שהרי לפי הנ"ל הציווי הוא על ההתבוננות, והאהבה באה בדרך ממילא, ואלו לשון "ואהבת" משמע שהציווי הוא על האהבה עצמה. אך הענין הוא, שהציווי "ואהבת" הוא שהאהבה תהיה בבחינת שוב והמשכה למטה. דהנה, גם כאשר מתבונן ומתעורר באהבה, הרי אפשר שאהבתו תהיה בבחינת רצוא בלבד, כמו בן עזאי שהציץ ומת, וכמו בני אהרן שנאמר בהם בקרבתם לפני הוי' וימותו, שהוא ענין התהו, ואם כן אין זה לפי הכוונה, דלא תהו בראה אלא לשבת יצרה. ועל זה שייך ציווי, שלאחרי הרצוא יהיה בחינת שוב.

וזהו בפירוש "ואהבת" שדרשו רבותינו ז"ל שיהא שם שמים מתאהב על ידך, היינו שהאהבה תבוא באיזה ענין של פעל, בבחינת שוב. והענין בזה, דהנה "שמים" הוא בחינת זעיר־אנפין דאצילות, וכמו שכתוב ואתה תשמע השמים, השמים לא כתיב, שהרי את השמים ואת הארץ אני מלא, כי־אם השמים, היינו שהשמיעה תפעל בבחינת שמים שהוא 'זעיר אנפין' דאצילות, וכדאיתא בזהר ד"שמים" הוא אש ומים, חסד וגבורה, בחינת זעיר־אנפין. ו"שם שמים" הוא הכלי והמקבל דבחינת זעיר־אנפין, והוא בחינת המלכות. וזהו שיהא "שם שמים מתאהב על ידך", שימשך האור בבחינת זעיר־אנפין ובבחינת מלכות עד שימשך האור למטה. וזהו גם כן מה שאמרו רבותינו ז"ל הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם, שנאמר אשר הלכו אלקים לפדות לו לעם ולשום לו שם, דמהלך ת"ק שנה היינו בחינת זעיר־אנפין, שהרי העיקר ד'זעיר אנפין' הוא ה' ספירות, וכמו שהם כלולים מיו"ד ויו"ד כלול מיו"ד, הרי זה בחינת ת"ק, ו"לקנות לו שם" היינו בחינת מלכות, והלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם, היינו, שימשך האור ב'זעיר אנפין' ובמלכות. והמשכה זו היא על־ידי עבודת האדם באהבה, שעל־ידי־זה מתאהב שם שמים, שנמשך האור ב'זעיר אנפין' ומלכות.

והענין בזה, דאף־על־פי שיש למעלה מציאות הספירות 'זעיר אנפין' ומלכות, מכל־מקום, יש צורך בעבודת האדם להמשיך בהם גלוי האור. דהנה ידוע ההפרש בין זמן הבית לזמן הגלות, שבזמן הבית היה מאיר גלוי אלקות, אמנם בזמן הגלות קודשא־בריך־הוא סליק לעילא ולעילא, ומזה מובן שיכול להיות מציאות הספירות, ומכל־מקום לא יהיה בהם אור וגלוי, וכמאמר וכד אנת תסתלק מינייהו אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא, "כלהו שמהן" היינו לא רק בחינת המלכות אלא גם בחינת זעיר־אנפין, שהם ז' שמות שאינם נמחקים, ובפרטיות יותר כדאיתא ב'פרדס' שיש עשרה שמות שהם הכלים דעשר ספירות, ועל זה נאמר אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא, שהגם שהספירות ישארו במציאותם, מכל־מקום לא יהיה בהם גלוי כלל, וכמו הגוף שנשאר בקיומו לפי שיש בו חיות מצד עצמו אבל אין בו אור הנפש, כך גם למעלה אפשר שהכלים יהיו במציאותם אבל לא יהיה בהם גלוי כלל [ומכל־מקום נמשך מהם חיות העולם, שהרי התהוות העולמות וחיות העולמות הוא מבחינת הכלים, וכמאמר איהו וחיותי חד לברא בהן ועל־ידן מאין ליש כו', ולמ"ד כלים ד'זעיר־אנפין' ונוקבא, נעשים נפש־רוח־נשמה לבריאה־יצירה־עשיה, אלא שכאשר האור מאיר בגלוי בכלים אז הוא גלוי אלקות בעולם, וכאשר האורות מסתלקים אז הוא בחינת העלם בעולם]. ולזה צריך להעבודה דנשמות ישראל שיהיה שם שמים מתאהב, היינו, להמשיך גלוי אור אין־סוף בבחינת 'זעיר־אנפין ומלכות', עד שיאיר האור למטה.

וזהו מה שכתוב ארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד כי נכון היום. והענין בזה, דהנה הקב"ה נקרא צדיק, כמו שכתוב צדיק הוי' בכל דרכיו, והיינו לפי שכל ההמשכות וההשפעות מלמעלה הם בדרך צדקה בלבד שמשפיע לעניים ושפלים, שהרי הכל עניים ושפלים אצלו יתברך. והיינו על־ידי הצדקה למטה שנותן האדם למאן דלית ליה מגרמיה כלום, שעל־ידי־זה נמשך בחינת הצדקה מלמעלה. וזהו מה שכתוב צדיק הוי' צדקות אהב, וכדאיתא במדרש כל אומן שונא את בני אומנותו, אבל הקב"ה צדיק הוי' צדקות אהב, ואדרבה, על־ידי העבודה דנשמות ישראל בבחינת צדקה (צדקות אהב), נמשך ענין הצדקה מלמעלה (צדיק הוי'), וכמו שכתוב מגיד דבריו ליעקב, מה שהוא עושה מצוה לישראל לעשות, דהפירוש הפנימי הוא שעל־ידי שהוא מצוה לישראל לעשות על־ידי־זה הוא עושה בעצמו, והיינו, שעל־ידי־זה שישראל עושים צדקה, דקאי גם על כללות המצוות, כדאיתא בתניא שצדקה נקראת בשם מצוה סתם, הנה על־ידי־זה פועלים שימשך ויאיר אור אין־סוף בספירות 'זעיר־אנפין ומלכות' עד שימשך למטה. וזהו וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד כי נכון היום, "צדיקים" לשון רבים, היינו, הצדקה שהאדם עושה למטה והצדקה שלמעלה, היא כאור נגה, דקאי על האור שנברא ביום הראשון שהיה אדם הראשון מביט בו מסוף העולם עד סופו, ועל־ידי הצדקה ממשיכים אור זה. והיינו, דכיון שעקר הכוונה היא להמשיך את האור למטה, לכן צריכה להיות המשכת האור שלמעלה מהשתלשלות דוקא, כי האור דסדר השתלשלות הרי כל מה שנמשך מתמעט אורו, ואם כן אינו מאיר למטה, ולכן צריך להמשיך האור שלמעלה מהשתלשלות, שעל־ידי־זה נמשך האור עד למטה מטה, שזהו מסוף העולם ועד סופו. וזהו "שיהא שם שמים מתאהב על ידך", שעל־ידי העבודה בתורה ומצות ממשיכים את האור למטה. ומכל זה מובן שעבודת האהבה היא בבחינת שוב.

אמנם עבודת יצחק היתה בדרך העלאה מלמטה למעלה, ולכן היתה עבודתו בחפירת בארות, דהיינו להסיר את האבנים והעפר וכל הדברים המעלימים ומסתירים על המעין, ועל־ידי־זה מתגלה מקור מים חיים. וידוע ד"מקור מים חיים" הוא אלקות, כמו שכתוב מקור מים חיים את הוי', ועל זה הוא ענין העבודה, להסיר את כל המעלימים ומסתירים על בחינת מקור מים חיים בכדי שיתגלה בחינת מים חיים, כפי שנובעים ופורצים בדרך של העלאה מלמטה למעלה.

אות ו

אמנם עדין צריך להבין מהו ההפרש בין עבודת אברהם לעבודת יצחק, דלכאורה היינו הך, דכשם שעבודת אברהם היתה להמשיך אלקות בעולם, כך גם עבודת יצחק היתה להסיר את כל המעלימים והמסתירים בכדי שיתגלה אלקות בעולם, ואם כן מהי ה'נפקא מינה' ביניהם. אך הענין הוא, שיש הפרש בין המשכה מלמעלה למטה להעלאה מלמטה למעלה. דהנה, ענין מעלה ומטה אינו בגדר מקום, שהרי ברוחניות בכלל ולמעלה בפרט לא שייך גדר ענין מקום, אלא הכוונה במעלה ומטה הוא בענין המעלה והחשיבות, סבה ומסובב. וכמו שכל ומדות שהם מעלה ומטה, לפי שהשכל שהוא עלה הוא העליון, והמדות שהן העלול הן התחתון. ועל־דרך־זה הוא גם בענין ההפרש בין מלמעלה למטה ובין מלמטה למעלה, שמדרגת אברהם היתה מלמעלה למטה, היינו, שהמשיך בחינת המעלה בבחינת מטה במדרגה. ומדרגת יצחק היתה מלמטה למעלה, היינו, שהעלה את בחינת המטה למדרגת בחינת המעלה. ויובן זה על־דרך ההפרש בין הגלויים דמתן־תורה לגלויים דלעתיד־לבוא, שהגלויים דמתן־תורה הם בדרך מלמעלה למטה, כמו שכתוב וירד הוי' על הר סיני, אבל המטה נשאר במקומו ולא נזדכך כלל, שהרי מתן תורה היה חמשים יום בלבד אחרי יציאת מצרים, ואם כן הרי נשארה ההגשמה כו'. וענין זה נעשה בכח האין־סוף שהוא כל יכול, שלכן יוכל לירד ולהתגלות למטה, אף־על־פי שהמטה נשאר בגשמיותו כמו קודם. אמנם הגלויים דלעתיד יהיו באופן דמלמטה למעלה, שהמטה עצמו יזדכך, ער וועט ווערן אויס מטה, ויהיה כלי לאלקות. ולכן אמרו שלעתיד־לבוא יהיה הגוף נזון מן האלקות, והיינו שהגוף יזדכך כל כך עד שיהיה כלי לאלקות להיות נזון מן האלקות.

וכללות החלוק בין ב' אופנים הנ"ל הוא כמשל הידוע משני בני אדם שאחד עומד בראש ההר ואחד עומד בבקעה, שההתחברות שלהם יכולה להיות בב' דרכים, או שהעליון יורד למטה או שהתחתון יעלה למעלה. וההפרש בזה, שב his ירידת העליון למטה אין קשיים כלל, דמאחר שהוא העליון, הרי מי יאמר לו מה תעשה, וביכלתו לירד עד כמה שהוא רוצה. אמנם בנוגע לעליית התחתון למעלה דרושים כמה תנאים, וכמו שכתוב מי יעלה בהר הוי' גו' נקי כפים ובר לבב וגו' (ככל התנאים שמונה שם), והיינו לפי שענין ההעלאה הוא באופן שהמטה עצמו נזדכך. ומזה מובן שהעבודה מלמטה למעלה היא עבודה נעלית יותר מאשר העבודה מלמעלה למטה, כי בעבודה מלמעלה למטה, מאחר שהמטה עצמו לא נזדכך, ורק שמאיר בו אור בדרך מלמעלה למטה, אזי אפשר שמצד התגברות החמריות יסתלק האור, ועל־דרך מאמר רבותינו ז"ל כל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה. מה־שאין־כן בעבודה מלמטה למעלה, הנה מאחר שהמטה עצמו נזדכך, אזי נשאר האור בקיומו. וזהו גם החלוק בין הגלויים דמתן־תורה לגלויים דלעתיד־לבוא, שלאחרי הגלויים דמתן־תורה היה עוד גלות כו', מה־שאין־כן הגלויים דלעתיד־לבוא הם קימים לעד ולעולמי עולמים.

וכמו כן הוא גם ההפרש בין העבודה דאברהם להעבודה דיצחק, שעבודת אברהם שהמשיך אלקות מלמעלה למטה לא פעלה זכוך המטה, ועבודת יצחק מלמטה למעלה פעלה זכוך המטה להיות כלי לאלקות, שזהו ענין חפירת הבארות, להסיר את החמריות כו'. ואף־על־פי שגם אברהם חפר בארות, הרי אחרי מות אברהם סתמום פלשתים, והיינו לפי שעבודת אברהם היתה רק בדרך גלוי אור עליון, ללא זכוך המטה, ולכן נסתלק האור. מה־שאין־כן הבארות דיצחק לא שייך שיסתמום פלשתים, לפי שעבודת יצחק היתה בדרך העלאה לפעל זכוך במטה עצמו.

אות ז

והנה גבי בארות דיצחק כתיב ויקרא להן שמות כשמת אשר קרא להן אביו, שמות דיצחק מלא וא"ו, וכשמת דאברהם חסר וא"ו. ולכאורה אינו מובן, הלא ידוע בענין אות וא"ו שמורה על המשכה מלמעלה למטה, וכיון שאברהם ענינו המשכה ויצחק ענינו העלאה, הוה ליה למימר ביצחק שמת חסר וא"ו, ובאברהם שמות מלא וא"ו. אך הענין הוא, דכשם שאות וא"ו הוא ענין ההמשכה, כמו כן מצינו שגם ענין ההעלאה הוא באות וא"ו, וכמבאר ב'לקוטי תורה' בענין המסעות, שכל העלאה מלמטה למעלה היא על־ידי שם מ"ב, שהוא ו' פעמים ז' או ז' פעמים ו', ונמצא שגם ההעלאה היא על־ידי וא"ו. והענין הוא, דהנה איתא בזהר על הפסוק ונתתם לי אות אמת, דא אות וא"ו, וכתיב קרוב הוי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת, והיינו, שהכתוב מדבר בענין הקריאה שמלמטה למעלה ובפרט בעבודת התפלה שהיא מלמטה למעלה, ואומר על זה באמת, שהוא אות וא"ו, לפי שגם ענין ההעלאה הוא בוא"ו. והענין בזה, שעל־ידי ההעלאה בעבודת הבירורים בדרך מלמטה למעלה, אזי מגיעים וממשיכים בחינת אמת, דא אות וא"ו. והיינו, שכאשר ההמשכה היא מצד עצמה בדרך מלמעלה למטה, אזי אין קיום להמשכה, כיון שהמטה אינו כלי להמשכה זו (וכנ"ל בענין הבארות דאברהם). אמנם כאשר יש תחלה העלאה מלמטה למעלה, וההעלאה גורמת את ההמשכה, אזי ההמשכה היא בחינת וא"ו דא אות אמת, שיש קיום להמשכה, לפי שבאה על־ידי עשיית כלי. ובעמק יותר, שעל־ידי עבודת הבירורים שמבררים את החשך עצמו ומהפכים אותו לאור, מגיעים וממשיכים מבחינה נעלית יותר, בחינת ישת חשך סתרו. והיינו שכאשר ההמשכה היא מצד ההעלאה, אזי ההמשכה היא מבחינה נעלית יותר, שלא שייך בה שנוי והפסק כלל, שזהו ענין וא"ו דא אות אמת.

וזהו גם כן מה שמבאר ב'תורה אור' דפרשה זו (פרשת תולדות) בענין מה שאומרים אלקינו ואלקי אבותינו [דלכאורה אינו מובן, הרי אלקינו הוא אלקי כל ישראל, ואם כן, מצד סדר הדורות הוה ליה למימר תחלה אלקי אבותינו ואחר־כך אלקינו. אך הענין הוא], ש"אבותינו" הוא בחינת המוחין, החל מאברהם שהוא בחינת החכמה, תחלת ענין ההמשכה. ובכדי שיתהוה בחינת חכמה הרי זה על־ידי הצמצום דוקא, שהרי לגבי עצמותו יתברך חכמה ועשיה שוין, כמו שכתוב כלם בחכמה עשית, ולכן התהוות החכמה היא על־ידי הצמצום. וזהו אלקינו ואלקי אבותינו, "אלקינו" הוא ענין הצמצום, ועל־ידי הצמצום נעשה ענין ההמשכה, שזהו ענין "ואלקי", שהוא"ו מורה על ההמשכה, להיות בחינת "אבותינו", התהוות המוחין. ואומר על זה "אלקינו", אלקה שלנו, והיינו שהגורם להיות כללות ענין הצמצום (בשביל המשכת החכמה), הרי זה ישראל, שבשביל ישראל נעשה כל ענין הצמצום וההמשכה. וכמו שכתוב בראשית ברא אלקים, בשביל ישראל שנקראו ראשית, ד"בראשית" הוא בחינת חכמה, כמו שכתוב הוי' קנני ראשית דרכו, והתהוות החכמה היא על־ידי הצמצום דשם אלקים, כמו שכתוב בראשית ברא אלקים, הנה כל זה הוא בשביל ישראל שנקראו ראשית. והיינו, שכללות ענין ההמשכה הוא מצד עבודת ישראל בדרך מלמטה למעלה.

וכמבאר במקום אחר בענין במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים, דהגם שהמשכת האור היא בדרך מלמעלה למטה, מצד כי חפץ חסד הוא, מכל־מקום, זה גופא ש"חפץ חסד הוא", הרי זה לפי שעלה לפניו התענוג דעבודת נשמות ישראל שתהיה עבודתם בדרך מלמטה למעלה, ומצד זה החלט שיהיה "חפץ חסד". ונמצא, שכללות ענין ההמשכה הוא בשביל העבודה. והיינו, דבכדי שתהיה אתערותא דלתתא צריך להיות נתינת כח על זה מלמעלה, והוא ענין האתערותא דלעילא שמביאה לאתערותא דלתתא, אמנם באמת הרי האתערותא דלתתא קודמת, לפי שהיא עקר הכוונה שבשבילה היא ההמשכה דאתערותא דלעילא. ולכן, כאשר ישנה העבודה בדרך מלמטה למעלה, אזי גם ההמשכה מלמעלה היא באופן נעלה יותר, וכנ"ל בענין וא"ו דא אות אמת, שכאשר ההמשכה באה מצד העבודה, אזי יש להמשכה קיום, כי היא בחינה נעלית יותר. וזהו גם כן ההפרש בין העבודה דאברהם לעבודה דיצחק בענין האהבה, שאברהם הוא בחינת אהבת עולם, ויצחק הוא בחינת אהבה רבה, דאהבת עולם היא בגדר הכלים, אבל אהבה רבה היא בחינת רצוא למעלה מגדר הכלים, ובבחינת אהבה רבה אין שייך הפסק כלל, כמו שכתוב ב'תורה אור' 'דבור המתחיל' חכלילי עינים מיין.

אות ח

אמנם בכדי שתהיה ההעלאה מלמטה למעלה צריכה להיות תחלה המשכה מלמעלה, שזהו ענין האתערותא דלעילא שקדם האתערותא דלתתא, שהיא הנתינת כח והיא המביאה את האתערותא דלתתא. וזהו "אלה תולדות יצחק בן אברהם", שבכדי שתהיה ההעלאה דיצחק, צריכה להיות תחלה ההמשכה דאברהם. ואחר־כך נאמר "אברהם הוליד את יצחק", היינו, שמלבד האתערותא דלעילא שקדם האתערותא דלתתא (יצחק בן אברהם), צריכה להיות גם אתערותא דלעילא לאחר האתערותא דלתתא, שעל־ידי־זה תהיה העליה בשלמות. והענין בזה, שהברור והעליה מלמטה למעלה הוא בבחינת שם ב"ן, ולאחרי־זה צריך להיות ברור שני, והוא על־ידי ההמשכה דשם מ"ה לברר את העלאת 'מיין נוקבין' שנעשה מהברורים דשם ב"ן, בכדי שיהיה הברור בשלמות. אמנם תכלית הכוונה הוא בענין ההעלאה דיצחק, והוא ענין הברור והזכוך של המטה גופא, ובשביל ענין העליה נעשה כל ענין ההמשכה דאברהם כנ"ל. ולכן לעתיד־לבוא כתיב אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו, ורק ליצחק יאמרו כי אתה אבינו, לפי שתכלית העלוי דלעתיד הוא שהמטה גופא יזדכך להיות כלי לאלקות כנ"ל. והנה, העלוי דלעתיד־לבוא שאז יהיה הזכוך בעולם עצמו, הרי זה בא מצד העלוי שיהיה בתורה דלעתיד־לבוא לגבי מתן תורה.

דהנה, ידוע ההפרש בין משה רבינו למשיח, שבמתן תורה שהיה על־ידי משה נתגלה רק גליא דתורה בלבד, ופנימיות התורה נשארה בהעלם, אמנם לעתיד כתיב ישקני מנשיקות פיהו, שהוא ענין התגלות רזין דרזין. וזהו שמלך המשיח ילמד עם כל ישראל גם עם האבות ומשה רבינו, שיגלה להם הפנימיות, והוא ענין טעמי תורה שיתגלו לעתיד, והרי טעמי תורה אינם בחינת טעם ושכל, כי־אם טעם ותענוג, בחינת פנימיות עתיק. וכידוע שעכשו כל הגלויים הם רק מבחינת חיצוניות עתיק, ולעתיד־לבוא יהיה הגלוי דפנימיות עתיק, בחינת עדן שלמעלה מג"ן סדרים דאורייתא, ש"עדן" הוא בחינת פנימיות אבא פנימיות עתיק. ועל בחינה זו כתיב עין לא ראתה גו', שאפילו האבות ומשה רבינו לא השיגו בחינה זו, וגלוי בחינה זו יהיה רק לעתיד על־ידי מלך המשיח. ועל זה נאמר יעשה למחכה לו, למאן דדייקין במילי דחכמתא, שהוא ענין היגיעה ועבודת הבירורים בדרך מלמטה למעלה, שעל־ידי־זה מזככים את העולם שנעשה כלי לאלקות, עד שיהיה ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדו כי פי הוי' דבר.