א. יצחק – עולה תמימה
על הפסוק "גור בארץ הזאת" אומרים חז"ל, שליצחק היה אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ, כי היה "עולה תמימה. מה עולה אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את אם יצאת חוץ לארץ נפסלת".
וכפי שמסבירים המפרשים, שארץ ישראל כולה "חשובה אצלו כמו העזרה", וחוץ לארץ – "כחוץ מן העזרה". ולכן, בהיותו "עולה תמימה" – "שהיא קודש קדשים", אסור לו לצאת מארץ ישראל, כפי ש"אין קודש קדשים יוצא לחוץ מן העזרה".
יש להבין את ההסבר לכך שליצחק יש קדושה של עולה תמימה, באופן ש"אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת", שהרי, לכאורה, קדושה זו נוצרת דוקא לאחר שמקריבים את העולה על גבי המזבח, ואילו לגבי עולה תמימה חיה אין חל פסול אם מוציאים אותה מחוץ לעזרה,
וההסבר לכך מובן מדברי חז"ל על הפסוק "ויעלהו לעולה תחת בנו", שהקרבת האיל היתה במקום יצחק – "תחת בנו" – והרי זה כאילו יצחק היה הקרבן שהוקרב. כלשון רש"י "כאילו בני שחוט .. דמו זרוק .. בני מופשט כאילו הוא נקטר ונעשה דשן". וכיון שנחשב כאילו נעשו כל הפעולות הללו ביצחק, והקריבו אותו על גבי המזבח, לכן הוא התקדש בקדושת עולה תמימה שנפסלת ב"יוצא".
אך לפי זה, שיצחק נחשב כקרבן שכבר הוקרב על גבי המזבח, נדרש הסבר: לגבי זכות העקידה אומרים חז"ל במספר מקומות, ש"אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח". ומן הדיוק בלשון חז"ל "צבור על גבי המזבח" – "ולא, כלשון רש"י במקום אחר, "צבור ועומד לכפרה" וכדומה – מוכח, שזכות העקידה כרוכה בכך ש"אפרו של יצחק" כביכול "נשאר" על גבי המזבח.
יותר מכך: במסכת זבחים אומרת הגמרא: "מזבח מנא ידעי (=מנין ידעו בבנין המקדש השני את מקום המזבח)... אפרו של יצחק ראו שמונח באותו מקום" – ולפי זה קבעו את מקום המזבח.
ואין מובן: מקומו של ה"דשן" הנותר מן הקרבן, אשר אצל יצחק דומה לו "אפרו של יצחק", הזהה ל"דשן" של האיל – איננו "על גבי המזבח", כי יש לבצע פעולות של תרומת הדשן והוצאת הדשן. וכיצד אפוא אומרים, שאפרו של יצחק "צבור ומונח על גבי המזבח"?
ב. "אפרו .. צבור על גבי המזבח"
ההסבר לכך בפשטות, בדרך הנגלה, הוא, שבהקרבת האיל לא בוצעו תרומת הדשן והוצאת הדשן:
תרומת הדשן לא היתה אפשרית, כי העבודה של הרמת הדשן מסתיימת ב"ושמו אצל המזבח", ובעקידה, שנחשבה כבמה קטנה, לא היתה קיימת מציאות של "אצל המזבח" – כל מה שאיננו על גבי המזבח ממש נחשב כ"חוץ".
וכן, הטעם להוצאת הדשן הוא, כדברי רש"י, כי "אין מקום למערכה" – אם לא יסירו את הדשן מעל המזבח לא יהיה מקום למערכה הבאה. וכמובן, במזבח שבנה אברהם לעקידת יצחק, אינו קיים, כמובן, טעם זה.
ויש לומר, שכיון שלא היתה חובה להסיר את הדשן מן המזבח, מסתבר שהדשן נשאר על גבי המזבח, שהרי ההלכה קובעת "כל הנוגע במזבח יקדש", ו"אפילו קרבן פסול שעלה עליו .. לא ירד", ולכן, כאשר אין חובה וסיבה מיוחדת להסיר את האפר, הרי אז "לא ירד". (וראה להלן סעיף ג').
ולפיכך גם "אפרו של יצחק", שהוא זהה ל"דשן" של האיל, "צבור על גבי המזבח".
אך נדרש הסבר נוסף: הסבר זה מבאר מדוע "אפרו של יצחק" יכול להשאר, ואכן נשאר, "צבור על גבי המזבח". אך מכך שחז"ל כורכים את זכותו של יצחק בכך ש"אפרו .. צבור על גבי המזבח" מובן, שהדבר קשור דוקא לזכות העקידה עצמה.
והכרחי לומר, שלמרות שבדרך כלל חובה להסיר את ה"דשן" של העולה מן המזבח, למרות שהיא עולה כליל לה' – בכל זאת, "קדושת העולה" של יצחק, על ידי העקידה, חלה באופן שבו ה"אפר" (הדשן) נותר "צבור (ומונח) על גבי המזבח".
ג. עקידת יצחק – פעולה תמידית
כדי להסביר זאת, יש להקדים:
א) באופן כללי מוכח, גם מההלכה למעשה, שכאשר דבר כלשהו הופך לאפר, הוא איננו נשאר במציאותו הקודמת. ודוגמא לכך, ביעור חמץ, לפי הדעה שאין ביעור חמץ אלא שריפה. אמנם, לאחר השריפה נותר עדיין אפר, אך זוהי מציאות אחרת.
ב) ההשפעה, ה"נחת רוח", של קרבן עולה, שהקרבתו מסתיימת בשריפתו על גבי המזבח, היא על ידי ריח ניחוח, "וירח ה' את ריח...", כלומר, רק בזמן שריפתה והפיכתה לאפר, אך לא לאחר מכן.
לפי זה קשה להבין את הנאמר שזכות העקידה עומדת לדורות בביטוי "אפרו של יצחק", שהרי המושג "אפר" מדגיש בדיוק את ההיפך, שהעקידה, ופעולת ההקרבה, כבר איננה מתקיימת!
כדי להבין זאת יש להקדים, שיש מספר אופנים שבהם משפיעה זכות המצוה לאחר זמן קיומה:
א) זכות שכבר הושלמה והסתיימה בעבר. כלומר, המצוה יוצרת זכות שנשארת אצל האדם לנצח, אך הגורם לזכות כבר בוצע והושלם בעבר.
ב) המצוה נעשתה בעבר, אך פעולתה נמשכת, ולכן נמשכת גם זכותה, כולל לזמן שבו זקוקים לזכות זו.
ג) הפעולה הקודמת ממשיכה ומתחדשת בכל עת, כך, שגם לאחר זמן הרי זה כאילו המצוה מתבצעת עתה.
בכך מובן הנאמר לגבי דוד המלך: "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ ראה עצמו עומד ערום, אמר אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה, וכיון שנזכר במילה שבבשרו, נתיישבה דעתו..."
– והרי, לכאורה: בודאי היה נמשך במוחו ובלבו של דוד "שעבוד הלב והמוח" של הנחת התפלין הקודמת וכדומה, ומדוע היה נראה לו כ"ערום בלא מצוה"?
ההסבר לכך הוא: שעבוד הלב והמוח היא השפעה מתמשכת של הנחת התפלין שבוצעה קודם לכן, אך המצוה עצמה אינה נעשית עתה. ואילו מצות המילה מתחדשת בכל רגע, ונחשבת כאילו הוא נימול עתה.
וזהו החידוש של העקידה: זכות העקידה קיימת באופן שנחשב כאילו יצחק נעקד עתה (בכל רגע) עולה על גבי המזבח. ולכן "אפרו של יצחק .. צבור על גבי המזבח" – הוא נשרף עתה על גבי המזבח, ועכשיו נגרם "ריח ניחוח".
ד. משמעות ה"דשן" בעבודה הרוחנית
ההסבר לכל האמור לעיל בעבודתו הרוחנית של האדם:
משמעות המושג "דשן" בעבודת האדם היא: האפר כשלעצמו, בלי קשר לגורם שהפכו לאפר, הוא גשמיות מוחלטת. כפי שמבאר אדמו"ר הזקן בתניא, שהאפר הנותר מן ה"עץ הנשרף" הוא יסוד "העפר שבו היורד למטה ואין האש שולטת בו... העפר הוא חומרי יותר מכולן (משאר היסודות)".
וזוהי המשמעות של דשן המזבח: חלק הקרבן הנשרף על המזבח, רומז לענינים ה"עדינים" יותר שבעולם, שיכולים להתעלות ולהיכלל לגמרי בקדושה. באופן כללי, אלה הם עניני העולם שבהם מקיימים מצוה, תשמישי מצוה, תשמישי קדושה וכדומה.
ואילו האפר שנותר מן הקרבן רומז לחלק הנחות שבעולם, שאיננו יכול להיכלל באש המזבח, שהוא קדושה מוחלטת. באופן כללי, אלה הם דברי הרשות שהיהודי נזקק להם.
ולכן, אין הדשן יכול להשאר על גבי המזבח, שהוא שיא הקדושה.
בכך יש שתי דרגות:
(א) ה"דשן" שבו מקיימים את תרומת הדשן, שנשאר לפחות "אצל המזבח". (ב) ה"דשן" שמוציאים אותו "מחוץ למחנה".
ויש לומר, שזהו ההבדל בין שני אופני העבודה הרוחנית של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו":
המשמעות של "כל מעשיך יהיו לשם שמים" היא, שכאשר הוא מבצע את המעשים הם לגביו כ"מעשיך", כדברי הרשות, אלא שהוא עושה אותם "לשם שמים", למען קדושה, מאוחר יותר תצמח לו מהם תועלת בעניני שמים.
אופן זה נרמז בדשן המוצא "מחוץ למחנה" – הוא איננו במחנה הקדושה. אך הוא מוצא "אל מקום טהור", הוא מבצע את פעולות הרשות לשם שמים, למען קדושה.
אופן נעלה יותר של עיסוק בדברי הרשות הוא – "בכל דרכיך דעהו": לא זו בלבד שמאוחר יותר הוא יגיע באמצעותם ל"דעהו", אלא בהם בעצמם – "בכל דרכיך" – "דעהו". אמנם אלה הם "דרכיך" – דברי רשות, אך דברי הרשות עצמם הופכים לקדושה.
בדומה לתרומת הדשן, אשר על המזבח עצמו אין הוא יכול להשאר, כי הוא "דרכיך", אך בכל זאת – "ושמו אצל המזבח", הוא נותר סמוך למזבח ונבלע במקומו.
ה. עקידת יצחק – מסירות נפש בפועל
לפי זה יובן מדוע "אפרו של יצחק כאילו צבור על גבי המזבח":
החידוש של עקידת יצחק הוא ענין מסירות נפש בפועל, מסירת הגוף כפשוטו. בכניסתו של אברהם לכבשן האש באור כשדים לא היתה מסירות הגוף בפועל, כי האש כלל לא פגעה בו. לעומת זאת, אצל יצחק, הרי בשעת העקידה "פרחה ויצאה נשמתו של יצחק", ולאחר מכן היתה אצלו תחיית המתים.
דרגה זו של מסירות נפש נובעת מעצם הנשמה ממש, הדביקה ומאוחדת באלקות באחדות מוחלטת, עד אשר היא חודרת לכל חלקי האדם בשווה, כולל לגוף החומרי. ולכן מתבטא הדבר גם במסירות הגוף לקדוש-ברוך-הוא.
ולכן, על ידי העקידה התקדש יצחק באופן שגם גופו נעשה קודש לגמרי, ולפיכך אף החלקים הגשמיים של יצחק התעלו לדרגת עולה, כליל לה': גם עניניו הגשמיים התבטלו כל כך כלפי הקדושה, עד אשר הוא כלל "לא חש" את "גשמיותו", וכל מהותו היתה "עבודת ה'".
ו. זריעת יצחק – צדקה
כפי שכבר הוסבר במקום אחר בהרחבה על משמעות הנאמר בפרקי דרבי אליעזר על הפסוק "ויזרע יצחק": "וכי יצחק זרע דגן ח"ו, אלא לקח את כל מעשר ממונו וזרע צדקה לעניים, כמו דאיתא זרעו לכם לצדקה".
אין מקרא יוצא מידי פשוטו, שיצחק זרע דגן כפשוטו, וזה היה הממון שממנו לקח מעשר וכדומה. אך ח"ו לומר שפעולתו "ויזרע" היתה במשמעות הפשוטה של זריעת דגן. אלא משמעות הפעולה "זרע דגן" אצלו היתה "זרעו לכם לצדקה".
כן יש להעיר לפי מאמר חז"ל נוסף: יצחק תיקן את המעשרות, וכיון שמעשר יש לתת דוקא מתבואה השייכת לאדם עצמו, לפיכך, ורק משום כך, הוא זרע דגן, כדי להפריש מעשר.
ויש לומר, שהיינו הך: שורש מצות המעשרות וכדומה הוא ענין הצדקה.
ז. על ידי העקידה התקדש "אפרו"
ומשום כך "אפרו של יצחק .. צבור על גבי המזבח", כי על ידי העקידה התקדש יצחק באופן שאינו מותיר אפשרות ל"חול", השייך לחוץ – גם "אפרו", כל עניניו הגשמיים, הוא "צבור על גבי המזבח", כולו – כליל לה'.
וזהו גם ההסבר לכך שמבטאים את זכות העקידה דוקא במושג ובביטוי "אפר": זכות העקידה מבוססת על אופן מסירות הנפש של יצחק – המעלה המיוחדת של מסירות הנפש שלו היא בחידוש "אפרו .. צבור על גבי המזבח", כדלעיל.
ח. עיסוק בגשמיות – רק "אצל המזבח"
ההוראה הנלמדת מכך בעבודתו של כל אחד ואחד, היא:
אחד הטעמים לאמירת פרשת העקידה בכל יום הוא "כדי להכניע יצרו לעבוד ה' יתברך כמו שמסר יצחק נפשו". יש לדעת, שההכנעה צריכה להביא לידי כך, שה"אפר" (הגשמיות) של היהודי יהיה "צבור על גבי המזבח".
משמעות הדברים היא:
תפלות כנגד תמידין תקנום, וקרבן תמיד הוא קרבן עולה, כליל לה'. כי שלמות התפלה היא, שהיהודי יתמסר כולו לקדוש-ברוך-הוא.
אך ההתבטלות ומסירות הנפש בתפלה "מאפשרת", שלאחר התפלה יצא היהודי "מחוץ למחנה" ויעסוק בעניניו הגשמיים. אמנם, עבודת התפלה מביאה לידי כך שעיסוקיו אלו יהיו רק "אל מקום טהור" – כל מעשיך לשם שמים – אך בכל זאת הם מחוץ למחנה.
על כך באה ההבהרה, שהטעם להוצאת הדשן הוא כי "אין מקום למערכה", אך אם יש מקום למערכה אין מסירים את הדשן: ה"היתר" לעסוק בדברים גשמיים, באופן של "מחוץ למחנה", הוא רק אם צומחת מכך תועלת למערכה הבאה – שעל ידי כך יוכלו למחרת להתפלל טוב יותר.
מקומו של היהודי צריך להיות בפנים. אמנם, הוא נשמה בגוף ויש לו צרכים גשמיים – הרי די בעיסוקו בגשמיות "אצל המזבח", אבל לצאת "מחוץ למחנה" – לא זהו מקומו של היהודי. אף כאשר הוא עוסק בדברי הרשות לשם שמים, זוהי עבודה נחותה יותר. אין הוא מוזג כוס לרבו, אלא מבשל קדרה לרבו, וצריך להחליף את "לבושיו" (את התלהבותו ב"בישול" – במעשה דיבור ומחשבה).
ולכן מקדימים את אמירת פרשת העקידה לכל עניני היום, כי כדי לחוש זאת דרושה מסירות נפש כיצחק. מסירות הנפש בשעת התפלה צריכה להיות באופן ה"סוחף" את גופו ואת כל עיסוקיו הגשמיים, עד אשר הוא חש שאין אצלו "מחוץ למחנה", וגשמיותו חדורה כולה בקדושה.
ואז, אף ביציאתו לאחר התפלה "מחוץ למחנה" כדי לעסוק בעניני העולם, הנהג בהם מנהג דרך ארץ – הוא מרגיש שהימצאותו "מחוץ למחנה" היא בחיצוניות בלבד. פנימיותו, ובמיוחד מצד נפשו, דרגת יצחק שבו, היא בבחינת "אפרו .. צבור על גבי המזבח".
ועל ידי כך עיסוקו בגשמיות הוא באופן שכל כוונתו היא רק למען התועלת שתצמח מכך לעבודת ה', מקום המערכה.
(משיחת ש"פ בה"ב תשכ"ח)