משניות מסכת אהלות

מסכת אהלות פרק ששה עשר

משנה ב

ב כּוּשׁ? כּוֹשׁ שֶׁהוּא תָחוּב בַּכֹּתֶל, כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִין – טָמֵא; נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא. הַקַּדָּר שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַּל עַל כְּתֵפוֹ, וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד עַל הַקֶּבֶר – הַכֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי טְהוֹרִין; אִם יֵשׁ בַּסַּל פּוֹתֵחַ טֶפַח – טְמֵאִים. הַתְּלוּלִיּוֹת הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת – טְמֵאוֹת; הָרְחוֹקוֹת, חֲדָשׁוֹת – טְהוֹרוֹת, וִישָׁנוֹת – טְמֵאוֹת. אֵיזוֹ הִיא קְרוֹבָה? חֲמִשִּׁים אַמָּה; וִישָׁנָה? שִׁשִּׁים שָׁנָה; דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קְרוֹבָה – שֶׁאֵין קְרוֹבָה הֵימֶנָּה; וִישָׁנָה – שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ.

פירוש ברטנורא

ב. כוש. פלך שהנשים טוות בו. ואעג"כ דפשוטי כלי עץ הוא מקבל טומאה, משום צינורת של מתכת הקבועה בו: אע"פ שאינן מכוונין. שאין שני חצאי זיתים מכוונים זה כנגד זה: טמא. הכוש, דמביא הטומאה על עצמו בכל שהוא: הקדר. מוכר הקדירות: והסל. המוט שנושא בו את הקדירות, ובמסכת כלים קורהו איסל, דתנן התם [פרק י"ז משנה ט"ז] האיסל שיש בו בית קיבול מעות: ואם יש באיסל פותח טפח. מביא טומאה על הקדירות שתחתיו לצד השני שתלויות בו: התלוליות. לשון תל: הקרובות בין לעיר. הסמוכה לבית הקברות: בין לדרך. הסמוך לבית הקברות: אחד חדשות ואחד ישנות טמאות. מפני שהנשים קוברות שם נפליהן, דעד חמשים אמה אזלא אשה לחודיה וקוברת שם הנפל שלה. אבל רחוקות לא אזלא לחודיה לקבור בתל, והואיל וצריכה לאיש שילך עמה, הולכת לבית הקברות ואינה קוברת בתל. והא דמטמאינן בישנות ואפילו רחוקות, דחיישינן שמא קרובות היו מתחלתן ונחרבה העיר ונשתכח הדבר: ר' יהודה אומר כו'. והלכה כר' יהודה:

משניות מבוארות – קהתי

יום ראשון

באור משנה ב

כֵּיצַד – דינם של המיטלטלים, שמביאים טומאה על עצמם בכל שהם ועל שאר אדם וכלים בפותח טפח? כּוּשׁ – מוט של הפלך, שהנשים טוות בו, שֶׁהוּא תָּחוּב בַּכֹּתֶל – והוא מקבל טומאה משום הוו של ברזל הקבוע בו, כַּחֲצִי זַיִת מִתַּחְתָּיו – היה כחצי זית מן המת מתחת לכוש, וְכַחֲצִי זַיִת מֵעַל גַּבָּיו – כלומר שהכוש מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן מְכֻוָּנִים – שאין שני כחצאי הזיתים מכוונים זה כנגד זה, טָמֵא – הכוש, ששני כחצאי הזיתים מצטרפים לכזית ומטמאים את הכוש; נִמְצָא מֵבִיא אֶת הַטֻּמְאָה לְעַצְמוֹ בְּכָל שֶׁהוּא – שאף על פי שאין הכוש רחב אלא כל שהוא, מכל מקום הוא מביא את הטומאה על עצמו משום אוהל. משנתנו באה להשמיע, שאין צורך לומר בכגון שהכוש מאהיל על כזית מן המת או כזית מן המת מאהיל עליו, שהוא טמא, אלא אפילו בכגון שהכוש מאהיל על כחצי זית וכחצי זית מאהיל עליו, מצטרפים שני כחצאי הזיתים לטמאו; ואין צורך לומר בכגון ששני כחצאי הזיתים מכוונים זה כנגד זה, שמצטרפים לכזית, שהרי הטומאה הבוקעת ועולה מכחצי הזית שתחתיו פוגעת בטומאה הבוקעת ויורדת כנגדה מכחצי הזית שעל גביו ומתערבים יחד, אלא אפילו בכגון ששני כחצאי הזיתים אינם מכוונים זה כנגד זה, הכוש מצרפם לכזית ומביא את הטומאה על עצמו ("סדרי טהרות"). הַקַּדָּר – מוכר הקדרות, שֶׁהוּא עוֹבֵר וְהַסַּל עַל כְּתֵפוֹ – ויש גורסים: והאסל על כתפו, היינו המוט שנושא בו את הקדרות; והוא מקבל טומאה, הואיל ויש לו בית קיבול (עיין כלים יז, טז), או משום שיש בו ווי ברזל לתלות בהם הכלים; וְהֶאֱהִיל צִדּוֹ אֶחָד – של האסל, ואין באסל פותח טפח, עַל הַקֶּבֶר – הַכֵּלִים שֶׁבַּצַּד הַשֵּׁנִי – של האסל, טְהוֹרִין – שאין המיטלטלים מביאים טומאת אוהל על הכלים אלא בפותח טפח, ואמנם האסל עצמו נטמא משום אוהל, וכן נטמאו הקדרות התלויות בו באותו צד שהאהיל על הקבר, שהרי כל המיטלטלים מביאים את הטומאה על עצמם בכל שהם, ואם היה האסל כעובי המרדע אף הקדר הנושא את האסל טמא טומאת אוהל, מגזירת חכמים, כדברי רבי עקיבא (במשנה הקודמת), שכל המיטלטלים מביאים את הטומאה על אדם הנושאם בעובי המרדע, אבל הקדרות שבצד השני טהורות, שאף על פי שלגבי הקדר הנושא את האסל חשוב האסל אוהל מדבריהם, מכל מקום לגבי הכלים אינו חשוב אוהל, שלא גזרו חכמים על כלים אלא על האדם הנושאם בלבד כמעשה שהיה; מכאן שאם הכלים הם של חרס, טהורים הם לגמרי אף מטומאת מגע, שהרי כלי חרס אינם מקבלים טומאה מגבם. ואם כלי שטף הם, טהורים הם מטומאת אוהל, אבל יש להם על כל פנים טומאת ערב מחמת נגיעתם באסל ("סדרי טהרות"). ברם, יש מפרשים, שהאסל אינו אלא מוט של עץ שאינו מקבל טומאה, אלא משום אוהל מביא טומאה תחתיו, ולפי זה אף בכלי שטף הדין הוא שטהורים לגמרי ("משנה אחרונה"; "סדרי טהרות"). אִם יֵשׁ בַּסַּל פּוֹתֵחַ טֶפַח – אם האסל רחב טפח, טְמֵאִים – הכלים שבצד השני, שהאסל מביא עליהם את הטומאה משום אוהל. ואף על פי שהקדר מפסיק בין הצד המאהיל על הקבר לבין צדו השני המאהיל על הכלים, מכל מקום חשוב אוהל אחד, שהואיל ואדם מקבל טומאה אינו חוצץ.

הַתְּלוּלִיּוֹת – תילי עפר, הַקְּרוֹבוֹת בֵּין לָעִיר בֵּין לַדֶּרֶךְ – שהן סמוכות לבית הקברות, אֶחָד חֲדָשׁוֹת וְאֶחָד יְשָׁנוֹת – בין תלוליות חדשות שנעשו לפני זמן קרוב, ובין תלוליות ישנות, טְמֵאוֹת – שבתלוליות הקרובות לעיר חוששים שמא נשים קברו שם את נפליהן, ובתלוליות הקרובות לדרך חוששים שמא פעם בערב שבת הוליכו מת בדרך לקברו בבית הקברות, וכיון שלא היה פנאי להביאו לבית הקברות, קברוהו שם, וכיון שנקבר על ידי יחידים לא נתפרסם הדבר, הלכך אפילו חדשות טמאות. הָרְחוֹקוֹת – התלוליות הרחוקות מעיר ודרך, חֲדָשׁוֹת טְהוֹרוֹת – שאין אשה הולכת שם יחידה, וכיון שצריכה לאיש שילך עמה, הרי היא הולכת לבית הקברות ואינה קוברת בתל; וִישָׁנוֹת טְמֵאוֹת – שחוששים שמא קרובות היו מתחילתן, שהיתה שם עיר או דרך ונחרבה ונשתכח הדבר. ויש מבארים הטעם: חדשות טהורות, שהואיל ואין אשה הולכת שם יחידה, אילו היתה קוברת שם, היה ידוע לרבים; וישנות טמאות – שכבר נשתכח מן היודעים (רש"י כתובות כ, ב). אֵיזוֹ הִיא קְרוֹבָה – לעיר או לדרך, שאף אם התלולית חדשה טמאה? חֲמִשִּׁים אַמָּה – שיש מן התל לעיר או לדרך לא יותר מחמישים אמה; וִישָׁנָה – ואיזו היא תלולית ישנה, שאפילו היא רחוקה טמאה? שִׁשִּׁים שָׁנָה – שנעשתה לפני ששים שנה. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: קְרוֹבָה – תלולית קרובה היינו: שֶׁאֵין קְרוֹבָה הֵימֶנָּה – אבל אם יש קרובה ממנה, אפילו היא בתוך חמישים אמה, דינה כרחוקה, וחדשה טהורה, שאילו הלכה אשה יחידה לקבור את נפלה, לא היתה עוזבת תלולית קרובה והולכת לאחרות הרחוקות ממנה. וִישָׁנָה – ותלולית ישנה היינו: שֶׁאֵין אָדָם זוֹכְרָהּ – אימתי נעשתה התלולית; אבל אם אדם זוכרה, אפילו היא כבר יותר מששים שנה, אנו אומרים, שאילו היתה עיר או דרך קרובה לה, היה זוכר גם את זאת ("תפארת ישראל").

מסכת אהלות פרק ששה עשר משנה ג

ג הַמּוֹצֵא מֵת בַּתְּחִלָּה מִשְׁכַּב כְּדַרְכּוֹ – נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ. מָצָא שְׁנַיִם – נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן. מָצָא שְׁלשָׁה, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה, כִּמְלֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ – הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת, בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה – בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר; שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ – נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ.

פירוש ברטנורא

ג. המוצא מת בתחלה. שלא היה ידוע שהיה שם קבר. והכי אמרינן בגמרא בנזיר [דף ס"ד] המוצא, ולא שהיה מצוי. מת, פרט להרוג, דהרוג אין לו תבוסה ואין לו שכונת קברות, והכי גמירי לה. מושכב, ולא שיהיה יושב: כדרכו. ולא שיהא ראשו מונח בין ירכותיו. דכל הני חיישינן להו שמא נכרים הן, שאין דרכן של ישראל לקבור מתים כך: נוטלו ואת תפוסתו. מותר לפנותו משם ולקוברו במקום אחר. וצריך שיטול מן העפר של הקבר עמו, כדי תפיסה, שהוא כל העפר התיחוח שתחתיו, וחופר בקרקע בתולה שלש אצבעות. דכתיב (בראשית מ"ז) ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם, שלא היה צריך לומר ממצרים, אלא הכי קאמר, מעפר של מצרים טול עמי. ורמב"ם גריס תבוסתו, העפר המעורב מדם וליחה של המת. לשון מתבוססת בדמיך (יחזקאל ט"ז): מצא שלשה. כלומר מקבר ראשון עד שלישי אין פחות מארבע אמות ולא יותר על שמונה: אם יש בין זה לזה מארבע אמות ועד שמונה. הרי זו שכונת קברות. וניכר שלשם קבורה נתנום שם, ואסור לפנותם, דקנו מקומם. ואפילו מת אחד אם ניכר שלשם קבורה נתנוהו שם אסור לפנותו. אלא באחד או בשנים אנו תולים שלא נקברו שם אלא לפי שעה והיה דעתם לפנותם, אבל בשלשה מוכח שזה מקום מיוחד לקברות. ואורך המערה דרכה להיות שש אמות ורחבה ארבע, והאלכסונה עודף שתי אמות דהיינו שמונה, ומשום הכי תנן מארבע ועד שמונה: כמלא מטה וקובריה. לא גרסינן לה הכא: בודק ממנו ולהלן עשרים אמה. שהמערה ארבע אמות רוחב על שש אורך, והחצר שהמערות פתוחות לו מכאן ומכאן, שש על שש, דהכי סבירא להו לרבנן בבבא בתרא פרק המוכר פירות [דף ק"א], ונמצא אורך שתי מערות וחצר שביניהן שמונה עשר אמות, ולפי שפעמים חופרים מערה אחת באלכסונה, ואלכסון של מערה עודף על ריבועה שני אמות, נמצאו עשרים אמה, שמונה דמערה ראשונה באלכסונה ושש דחצר שבין שתי המערות ושש דמערה שניה, דחד אלכסון אמרינן תרי אלכסוני לא אמרינן, והיינו דקתני עשרים. ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה עשרים אמה, דהיינו ארבעים אמה, שמא זו היא מערה שבמזרח החצר ויש עדיין אחרת במערב החצר, אי נמי זו היא שבמערב החצר ויש עדיין אחרת במזרח החצר: מצא מת אחד בסוף עשרים בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. דמי יימר דמבית הקברות הזה הוא, שמא קבר אחר הוא וחצר אחרת של אדם אחר, וצריך לעשות גם לשם כל בדיקות דלעיל, דכמו שיש שם קבר כמו כן יש אחרים: שרגלים לדבר. אחרי שנמצא כבר בשדה זו שכונת קברות: שאילו מתחלה מצאו. לקבר זה קודם שמצא השלשה הראשונים, היה נוטלו ואת תפוסתו, כדתנן ברישא המוצא מת בתחלה כו' נוטלו ואת תפוסתו:

באור משנה ג

משנתנו שנויה כבר במסכת נזיר (ט, ג). היא עוסקת בדין מקום שמצאו בו מתים קבורים, ויש ספק אם זו שכונת קברות או שמתים בודדים הם, שנקברו במקום זה באקראי, על דעת לפנותם מכאן לאחר ימים אחדים ולהעבירם לבית קברות. – והנה נוהגים היו לבדוק את הדרכים החשודים בטומאה ולטהרם מטומאתם בשביל עולי הרגלים, עושי קרבן הפסח ונושאי הטהרות; ואם מוצאים בדרכים קברים בודדים בעייה היא, אם מותר לפנות משם את המתים. – ואמנם ההלכה היא שמת קנה מקומו, ולכן אם נמצא אפילו קבר בודד, והקבר ידוע הוא, שברשות נקבר שם המת, אסור לפנות את המת משם, אלא שמציינים את המקום בסימן, שיהא ניכר לעוברים. אבל אם נמצא קבר במקרה, שלא היה ידוע, בכגון זה באה משנתנו ללמד, שמותר לפנותו.

הַמּוֹצֵא מֵת – כגון שהיה חופר באדמה, אם במקרה ואם כדי לבדוק את המקומות שיש בהם חשש טומאה, כמו שבארנו לעיל, בַּתְּחִלָּה – בראשונה, כלומר שלא מצא קודם לכן קברים אחרים במקום זה ובסמוך לו, מִשְׁכָּב כְּדַרְכּוֹ – כדרך שקוברים מתי ישראל, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ – כלומר מותר לו לפנות את המת משם ולקברו במקום אחר, והריהו נוטל את המת עם עפר תבוסתו שתחתיו, שספג את דמו ואת המוהל שיצא ממנו. "תבוסתו" – מלשון "מתבוססת בדמיך" (יחזקאל טז, ו). ויש גורסים: תפוסתו, והיינו עפר מן הקרקע שתפס המת, ואחר כך המקום טהור. מָצָא שְׁנַיִם – וכן אם מצא שני מתים שלא היה ידוע עליהם, ונראה שנקברו שם באקראי, נוֹטְלָן וְאֶת תְּבוּסָתָן – ומפנה אותם למקום אחר, ואין חוששים שמא כאן בית קברות. אִם מָצָא שְׁלֹשָׁה – אבל אם מצא שלושה מתים, אִם יֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה – כלומר בין קבר ראשון לקבר שלישי (גמרא נזיר סד, ב), מֵאַרְבַּע אַמּוֹת וְעַד שְׁמוֹנֶה – לא פחות מארבע אמות ולא יותר משמונה אמות, כִּמְלֹא מִטָּה וְקוֹבְרֶיהָ – פיסקה זו, לדעת מפרשים אחדים, אין גורסים אותה (הר"ש; הר"ב. ועיין "תפארת ישראל" ו"אליהו רבא" שגורסים אותה), הֲרֵי זוֹ שְׁכוּנַת קְבָרוֹת – ואסור לפנות את המתים משם. אבל אם יש ביניהם פחות מארבע אמות, סימן הוא שנקברו שם באקראי, מתוך חפזון ודחק, וכן אם יש ביניהם יותר משמונה אמות, סימן שקברים בודדים הם, ואין זו שכונת קברות; שכן נוהגים היו לעשות מערת קברים בשיעור של ארבע על שש אמות, ונמצא שאלכסון המערה שמונה אמות (בקירוב), הלכך כשיש ביניהם מארבע עד שמונה אמות, סימן שזו היא מערת קברות, בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ – מן הקבר האחרון שמצא, וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה – כפי שבארנו, מערת הקברים היתה ארבע אמות על שש אמות, ודרכם היתה לעשות חצר של שש על שש אמות, ושתי מערות קברות (לפחות) משתי רוחותיה. נמצא אורך שתי מערות והחצר שביניהן שמונה עשרה אמה (שלוש פעמים שש), ולפי שפעמים בודק מערה אחת באלכסונה, ואלכסונה של מערה גדול מארכה בשתי אמות (בקירוב), הרי כאן עשרים אמות (עיין גמרא בבא בתרא קב, א). מָצָא אֶחָד בְּסוֹף עֶשְׂרִים אַמָּה – אפילו מת אחד – בּוֹדֵק מִמֶּנּוּ וּלְהַלָּן עֶשְׂרִים אַמָּה – וכל קבר שהוא מוצא, הריהו משכונת הקברות, שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר – שיש יסוד לומר, שהמקום מיוחד הוא לקברות, הלכך אף על פי שלא מצא בסוף עשרים אמה אלא מת אחד בלבד, מכל מקום הואיל ומצאו לאחר שנמצאו כבר שלשת הקברים הראשונים, הרי ברור הדבר שקבר קבוע הוא, ואסור לפנותו משם; שֶׁאִלּוּ מִתְּחִלָּה מְצָאוֹ – לקבר זה קודם שמצא את שלשת הראשונים, נוֹטְלוֹ וְאֶת תְּבוּסָתוֹ – כמו ששנינו ברישא.

מסכת אהלות פרק ששה עשר משנה ד

ד הַבּוֹדֵק – בּוֹדֵק אַמָּה עַל אַמָּה, וּמַנִּיחַ אַמָּה, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַסֶּלַע אוֹ לִבְתוּלָה. הַמּוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם טֻמְאָה – אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ. הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל – אֵינוֹ אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ.

פירוש ברטנורא

הַבּוֹדֵק. הא דתנן ובודק הימנו ולהלן עשרים אמה, אין צריך לחפור את כולן, אלא חופר אמה על אמה ומניח אמה שאינו חופר, ועושה כן עד שמגיע לסוף עשרים. ואותה אמה שהוא חופר צריך לחפור עד שמגיע לסלע, או לבתולה, שהיא קרקע שלא נחפרה מעולם: הַמּוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם הַטֻּמְאָה. מאותם האמות שהוא חופר: אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ. אם כהן הוא אוכל בתרומתו. לשון מלאתך ודמעך לא תאחר (שמות כ״ב), ואע״ג דאין כהנים רשאין לבדוק שהרי הן מוזהרין על הטומאה, מכל מקום אי אתרמי כהן ובדק אינו אסור לאכול בתרומה היכא דלא אתחזק שם טומאה: הַמְפַקֵּחַ אֶת הַגַּל. של אבנים שנפל על האדם ומת, אם כהן הוא אינו אוכל בדמעו. דכיון דהוחזקה שם טומאה חיישינן דלמא האהיל, ואפילו ספק חי ספק מת חיישינן:

באור משנה ד

משנתנו היא המשך המשנה הקודמת, והיא באה לפרש כיצד בודק מן הקבר האחרון שמצא עשרים אמה.

הַבּוֹדֵק – את עשרים האמה, כפי ששנינו במשנה הקודמת, בּוֹדֵק אַמָּה עַל אַמָּה – כלומר אינו צריך לחפור את כל עשרים האמה, אלא חופר אמה על אמה, וּמַנִּיחַ אַמָּה – שאינו צריך לבדוק אותה, לפי שנהגו להניח ריווח אמה בין קבר לקבר; ושוב חופר אמה על אמה ומניח אמה, ועושה כן עד שמגיע לעשרים אמה. ואותה אמה שהוא בודק, צריך לחפור בה בעומק עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַסֶּלַע אוֹ לִבְתוּלָה – לקרקע בתולה שלא נחפרה מעולם. הַמּוֹצִיא אֶת הֶעָפָר מִמְּקוֹם טֻמְאָה – ממקום שהוא חופר ובודק שמא יש שם קבר, היינו קודם שגמר בדיקתו, אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ – אם כהן הוא, מותר לו לאכול בתרומתו (מלשון "מלאתך ודמעך לא תאחר" – שמות כב, כח); ואף על פי שאין כהנים רשאים לבדוק את הקברים, שהרי הם מוזהרים על הטומאה, מכל מקום אם קרה שכהן בדק, אינו אסור לאכול בתרומה, כל זמן שלא הוחזקה שם טומאה (רמב"ם; ר"ש; ברטנורא). ויש מפרשים: אוכל בדמעו – בתרומה המדומעת, היינו בתרומה שנתערבה בחולין ולא נתבטלה. אבל תרומה בעינה אסור לו לאכול (הראב"ד; הגר"א; "תפארת ישראל"). הַמְפַקֵּחַ בַּגַּל – המפנה גל אבנים שנפל על אדם כדי להוציאו מתחתיו, ואין ידוע אם ימצאנו חי או מת, אם כהן הוא, אֵינוֹ אוֹכֵל בְּדִמְעוֹ – שחוששים שמא מת האדם שתחת הגל והאהיל עליו. ואף על פי שלא הוחזקה טומאה, דינה כאילו הוחזקה, שרוב הנמצאים תחת מפולת מתים (הר"ש; הרא"ש; עיין רמב"ם, שמשמע מדבריו, שהוא מפרש משנתנו דווקא בגל שנמצא תחתיו מת ודאי).

מסכת אהלות פרק ששה עשר משנה ה

ה הָיָה בוֹדֵק, הִגִּיעַ לְנַחַל, אוֹ לִשְׁלוּלִית, אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים – מַפְסִיק. שָׂדֶה שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָהּ הֲרוּגִים – מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר. הַמְפַנֶּה קִבְרוֹ מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ – מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר. בּוֹר שֶׁמַּטִּילִים לְתוֹכוֹ נְפָלִים אוֹ הֲרוּגִים – מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הִתְקִינוֹ לְקֶבֶר מִתְּחִלָּה – יֶשׁ לוֹ תְבוּסָה.

פירוש ברטנורא

הַיָּה בוֹדֵק. להשלים עשרים אמה: לְנַחַל. נהר: לִשְׁלוּלִית. אמת המים שמחלקת שלל לאגפיה שאמות אחרות של מים שותות הימנה: אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים. שאין קוברים בה את המת: מַפְסִיק. ואינו בודק עוד להשלים עשרים אמה: וְהַכֹּל טָהוֹר. ואין להם תפוסה, אלא מלקט העצמות בלבד ואין צריך ליטול יותר: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כו'. ואין הלכה כרבי שמעון:

באור משנה ה

משנתנו ממשיכה בבדיקת עשרים האמה.

הָיָה בוֹדֵק – עשרים האמה, וְהִגִּיעַ לְנַחַל – של מים, אוֹ לִשְׁלוּלִית – לתעלת מים, אוֹ לְדֶרֶךְ הָרַבִּים – שרבים הולכים בה, מַפְסִיק – את הבדיקה, שאינו צריך לבדוק עוד כדי להשלים עשרים האמה, שאין דרך לקבור במקומות אלו (רמב"ם; ברטנורא). ויש מפרשים (על פי התוספתא), שמפסיק מקום הנחל והשלולית ודרך הרבים, אבל בודק בעבר השני (הר"ש; הרא"ש). שָׂדֶה שֶׁנֶּהֶרְגוּ בָהּ הֲרוּגִים – ועצמותיהם פזורות על פניה, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר – שאין להם "תבוסה", ואף אין צורך לבדוק עשרים אמה משום שכונת קברות. הַמְפַנֶּה קִבְרוֹ מִתּוֹךְ שָׂדֵהוּ – כגון שהיה לו קבר מחוץ לשדהו ונפחת הקבר ונפרץ לתוך שדהו, ומפנהו משם (הרש"ש עפ"י התוספתא; "סדרי טהרות"), מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר – כלומר מותר לפנותו ואין לו תבוסה. בּוֹר שֶׁמַּטִּילִים לְתוֹכוֹ נְפָלִים אוֹ הֲרוּגִים – שמשליכים אותם לתוך הבור באקראי ואין קוברים אותם, מְלַקֵּט עֶצֶם עֶצֶם, וְהַכֹּל טָהוֹר – שאין להם תבוסה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אִם הִתְקִינוֹ – את הבור, לְקֶבֶר מִתְּחִלָּה – לקבור שם מת, יֶשׁ לוֹ תְבוּסָה – אף על פי שעכשיו הטילו לתוכו נפלים או הרוגים שלא לשם קבורה, מכל מקום יש להם תבוסה, שהבא לפנותם צריך ליטול אותם ואת תבוסתם, כמו שבארנו לעיל (משנה ג בתחילת הפרק). ואין הלכה כרבי שמעון.

יום שלישי

באור משנה א

פרקנו והפרק הבא דנים בטומאת בית הפרס.

הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵּית הַפְּרָס – בחרישה זו סביב לקבר, שדה שיש בה ספק טומאת מת, ועפרה מטמא במגע ובמשא, לפי שחוששים שמא גררה עמה המחרשה עצם כשעורה מעצמות המת; ונקראת "בית הפרס" על שם התפשטות הטומאה על כל השדה, מלשון פורס מפה, וכן "ויפרוש את האוהל" (שמות מ, יט) תרגומו: ופרס ית פרסא (רמב"ם; הרא"ש). ויש מפרשים: על שם שנפרסו (נשברו) העצמות, והוא מלשון הכתוב (ישעיה נח, ז): "הלא פרס לרעב לחמך", שעל ידי החרישה נשברו ונתפזרו עצמות מהקבר (רש"י ותוספות נידה נז, א; עיין ברטנורא שמביא עוד פירוש). עַד כַּמָּה הוּא עוֹשֶׂה – בית הפרס? כלומר מהו שטחו של בית הפרס שהחורש את הקבר עושה בחרישתו סביב לקבר? מְלֹא מַעֲנָה – כשיעור תלם שחורשים אותו בחרישה אחת, והוא מֵאָה אַמָּה – באורך, כלומר עד מאה אמה ממקום הקבר, כל שחורש שם, נעשה בית הפרס, אבל מה שחורש למעלה ממאה אמה מן הקבר, טהור, לפי ששיערו חכמים, שאין המחרישה מוליכה עצמות אלא עד מאה אמה; וכן ברוחב השיעור מאה אמה; ונמצא שטחו של בית הפרס מאה אמה על מאה אמה, שהוא בֵּית אַרְבַּע סְאָה – שטח הראוי לזריעת ארבע סאים תבואה, שכן חצר המשכן, שהיתה מאה על חמישים אמה (5000 אמה מרובעות) היא בית סאתיים, כמו שבארנו במסכת עירובין (א, י; ב, ג) נמצא מאה אמה על מאה אמה (10,000 אמות מרובעות) בית ארבע סאים; כלומר שאם חרש לרוח אחת, כגון לצד מזרח בלבד, אנו חוששים שמא הוליכה והחזירה והוליכה עוד פעם, ולכן גזרו שמאה על מאה בצד שחרש יהיה בית הפרס (תוספות רי"ד כתובות כח, ב; וכן נראה מלשון הרמב"ם בפירושו למשנתנו, ובמשנה תורה הלכות טומאת מת י, א). וכן אם חרש גם לרוח אחרת, אף באותה רוח בית הפרס הוא מאה על מאה, שכן מאה אמה שאמרו הן לכל רוח (תוספתא). ויש סוברים, שדווקא אם חרש פעם מן הקבר לאורך ופעם שנייה שוב מן הקבר לרוחב, כגון שחרש ממקום הקבר לצד מזרח מאה אמה וחזר וחרש מן הקבר לצד דרום מאה אמה, עושה מאה על מאה בית הפרס. אבל אם חרש חרישה אחת אין בית הפרס אלא מאה אמה להצד שחרש בלבד (הרא"ש). ויש מוסיפים לבאר (לפי שיטת הרא"ש), שהואיל ואם עושה שתי מענות לאורך ולרוחב (כמו שבארנו לעיל), כל הריבוע של מאה על מאה שביניהן נתפס בשם בית הפרס, לפיכך כשחוזר וחורש אפילו משתי מענות אלו לתוך אותו ריבוע, כל מקום שחרש טמא טומאת בית הפרס; ואף על פי שההלכה היא, שאין בית הפרס עושה בית הפרס (משנה אחרונה, ד), מכל מקום הואיל ועל ידי שתי המענות כל הריבוע נתפס מגזרת חכמים בשם בית הפרס, לפיכך אינו בכלל הלכה זו ("סדרי טהרות"). רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בֵּית חֲמֵשׁ – סאים הוא שטחו של בית הפרס, היינו מאה ואחת עשרה אמה ושלשת רבעי אמה על מאה ואחת עשרה אמה ושלשת רבעי אמה בקירוב (שהן 12,500 אמה מרובעות). בַּמּוֹרָד וּבַמַּעֲלָה – כלומר השיעור ששנינו לעיל אינו אלא בשדה מישור, אבל בשדה שהיא במורד ההר או במעלה, שהחורש ממקום הקבר ולהלן חורש ויורד או חורש ועולה, שיעור בית הפרס הוא כדלקמן: נוֹתֵן רֹבַע כַּרְשִׁינִים – רבע הקב כרשינים, עַל בֶּרֶךְ הַמַּחֲרֵשָׁה – הוא עץ הכפוף כברך, שהמחרשה תקועה בו, ויש בו בית קיבול, ועושה בשוליו נקב קטן, כדי שיצאו בו בשעת החרישה גרעיני הכרשינים ויפלו לתוך הקרקע הנחרש, ומוליך המחרשה, והגרעינים נופלים מהבורך, עַד מָקוֹם שֶׁיִּצְמְחוּ שְׁלֹשָׁה כַרְשִׁינִין זֶה בְצַד זֶה, עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס – שכן בתחילה על ידי המורד או על ידי נענוע המחרשה בעלייתה נופלים גרעינים הרבה לתלם המחרשה, והולכים ומתמעטים, ובמקום שנופלים מהם בפעם האחרונה שלושה גרעינים תכופים, שיצמחו זה בצד זה, שם כלה בית הפרס. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: בַּמּוֹרָד – כשהשדה היתה במורד קובעים את בית הפרס לפי רובע כרשינים, וְלֹא בַמַּעֲלָה – אבל בשדה שהיא במעלה אינו עושה בית הפרס כלל, שהואיל והמחרשה עולה במעלה אין העצמות נגררות עמה אלא חוזרות ומתגלגלות למקום הקבר.

בארנו את הסיפא לפי פירושו השני של הרא"ש, שמתיישב ביותר בלשון המשנה. וכן מבואר ב"מלאכת שלמה". אבל הרב מברטנורא מפרש לפי הר"ש, שתיבת "במורד" מוסבה על הרישא, וכך הפירוש: במורד – השיעור שנאמר לעיל אינו אלא בשדה שהיא במורד, והוא הדין בשדה מישור; ובמעלה – אבל בשדה שהיא במעלה, נותן רובע כרשינים וכו' (כמו שבארנו). רבי יוסי אומר: במורד ולא במעלה – לא אמרו דין בית הפרס אלא במורד, אבל במעלה אין שם בית הפרס כלל.

באור משנה ב

הָיָה חוֹרֵשׁ – מן הקבר, וְהִטִּיחַ בְּסֶלַע אוֹ בְגָדֵר – והכה את המחרשה בסלע או בגדר וננערה המחרשה מן העפר, אוֹ שֶׁנִּעַר הַמַּחֲרֵשָׁה – שהחורש עצמו ניקה את המחרשה מן העפר, עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס – ולא יותר, ואפילו לא חרש מן הקבר, אלא מעט, שלאחר שננער העפר מן המחרשה שוב אין חשש לעצמות. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בֵּית פְּרָס עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס – וחורש החוזר וחורש מתוך בית הפרס, אפילו מסוף מאה אמה ולהלן, עושה גם את השדה השנייה שנחרשה בית הפרס עד מאה אמה ממקום שהתחיל לחרוש, כאילו חרש מן הקבר. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: פְּעָמִים עוֹשֶׂה – בית פרס בית פרס, פְּעָמִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה – אין בית פרס עושה בית פרס. כֵּיצַד? חָרַשׁ חֲצִי מַעֲנָה – חמישים אמה ממקום הקבר, וְחָזַר וְחָרַשׁ חֶצְיָהּ – עוד חמישים אמה אחרות, שלא חרש מאה אמה ממקום הקבר בבת אחת, אלא חרש תחילה חמישים אמה והפסיק, ואחר כך חזר וחרש מסוף החמישים עוד חמישים, וְכֵן הַצְּדָדִין – כגון שחרש חמישים אמה ממזרח למערב, וחזר וחרש משם עוד חמישים אמה מצפון לדרום, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס – אף על פי שהפסיק ונח בינתיים, או שחמישים אמה האחרונות לא היו באותו כיון שהיו החמישים הראשונות, מכל מקום יש בכל מאה האמה דין בית הפרס. חָרַשׁ מְלֹא מַעֲנָה – מאה אמה, ואחר כך חָזַר וְחָרַשׁ מִמֶּנָּה וְלַחוּץ – חוץ למאה אמה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס. – והלכה כרבי יהושע.

יום רביעי

באור משנה ג

הַחוֹרֵשׁ מִלְּטִימְיָא – מחפירה מלאה עצמות (לשון ארמי: מלי תמיא, והיא מלאה מרקבת עצמות של מתים; רמב"ם), מִצְבִּירַת הָעֲצָמוֹת – או החורש ממקום שצבורים שם עצמות על פני הקרקע, אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס – שלא גזרו חכמים טומאת בית הפרס אלא בקבר שנחרש, שהוא דבר המצוי (ברטנורא), כלומר שמצוי הוא שהחורש בשדה סבור לחרוש סמוך לקבר, והלכה המחרשה על גבי הקבר, אבל החורש מלטימיא או מצבירת עצמות, הואיל ואין זה מצוי שיהא אדם חורש על חפירה מלאה עצמות ועל ציבור עצמות שעל פני הקרקע, לא גזרו בו טומאת בית הפרס; מִשָּׂדֶה שֶׁאָבַד הַקֶּבֶר בְּתוֹכָהּ – הואיל ויש כאן ספק ספקא: שמא לא חרש במקום הקבר, ואפילו חרש, שמא לא הוליך מן הקבר עצם כשעורה, לפיכך אינו עושה בית הפרס; אוֹ שֶׁנִּמְצָא בָהּ קֶבֶר – שחרש בתחילה את השדה ואחר כך נמצא בה קבר, אינו עושה בית הפרס, שטומאת בית הפרס אינה אלא גזרה מדרבנן, משום שקנסו על החורש שלא ינהג קלות ראש בקברים ולא יבוא לחרוש אותם, ואילו בכגון זה שלא ידע החורש שיש קבר בשדהו, לא קנסוהו חכמים, ולא גזרו על השדה טומאת בית הפרס. הַחוֹרֵשׁ אֶת שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ – אינו עושה בית פרס, שלא גזרו חכמים שיהא אדם עושה שדהו של חברו בית הפרס, שבכגון זה שהגזירה אינה אלא משום קנס, כמו שבארנו לעיל, הרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. וְכֵן נָכְרִי שֶׁחָרַשׁ – אפילו את שדהו, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אוֹתָהּ בֵּית פְּרָס; שֶׁאֵין בֵּית פְּרָס לַכּוּתִיִּים – שהואיל ואין הכותיים זהירים בטומאת בית הפרס לא גזרו שתחול בשדה שלהם טומאת בית הפרס לגבי אחרים, ומכל שכן שאין בית הפרס לנכרים.

באור משנה ד

שְׂדֵה בֵית הַפְּרָס עַל גַּבֵּי טְהוֹרָה – שהיו שתי שדות במורד ההר, זו על גבי זו, והשדה העליונה היא בית הפרס והתחתונה טהורה, שֶׁטְּפוּ גְשָׁמִים מִבֵּית פְּרָס לַטְּהוֹרָה – שעל ידי זרם הגשמים נסחף עפר מאדמת בית הפרס לתוך השדה הטהורה, אֲפִלּוּ אֲדָמָה וְהִלְבִּינָהּ – שהיה עפר השדה הטהורה אדום ועפר בית הפרס לבן, וכששטפו הגשמים עפר בית הפרס לטהורה עשו את השדה הטהורה לבנה, אוֹ לְבָנָה וְהֶאְדִּימָהּ – שהיה עפר השדה הטהורה לבן ועפר בית הפרס אדום, ועל ידי שטפון הגשמים נעשתה השדה הטהורה אדומה, אֵין עֹשִׂין אוֹתָהּ בֵּית הַפְּרָס – אין הגשמים עושים את השדה האחרת בית הפרס, שלא גזרו טומאה אלא על גוש אדמה כברייתו הבא מבית הפרס אבל לא על העפר הנשטף עם המים (ברטנורא). והרמב"ם כותב הטעם, שאין בית הפרס עושה בית פרס ולא גזרו טומאה אלא על גוש כברייתו (הל' טומאת מת י, ז). בעל "משנה אחרונה" מפרש דברי הרמב"ם, שלעניין טהרת השדה הטעם הוא, לפי שאין בית הפרס עושה בית פרס, ולענין העפר הנשטף עצמו מבאר הטעם שטהור, משום שלא גזרו אלא על גוש כברייתו. ועפר זה אינו חשוב כברייתו משום שנתפורר או משום תערובת המים שבתוכו.

יום חמישי

באור משנה ה

שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ – שאין ידוע היכן מקום הקבר, וכל השדה נקראת בית הפרס, והיא מטמאה במגע ובמשא ובאוהל (להלן יח, ג), וּבָנָה בָהּ בַּיִת וַעֲלִיָּה עַל גַּבָּיו, אִם הָיָה פִתְחָהּ שֶׁל עֲלִיָּה מְכֻוָּן כְּנֶגֶד פִּתְחוֹ שֶׁל בַּיִת – שהפתחים מכוונים ממש זה תחת זה, הָעֲלִיָּה טְהוֹרָה – ממה נפשך: אם הקבר בתוך הבית, הבית אמנם טמא, אבל העלייה טהורה, שתקרת הבית חוצצת בפני הטומאה שלא תבקע לעלייה; והוא הדין אם הקבר תחת כותל הבית מחציו ולפנים, שאף בכגון זה נחשב הקבר כאילו הוא בתוך הבית; ואם הקבר תחת כותל הבית מחציו ולחוץ הרי זו טומאה רצוצה הבוקעת ועולה בוקעת ויורדת, ואינה מתפשטת לא לבית ולא לעלייה, ונמצא אף הבית טהור; ואפילו הקבר תחת מפתן פתח הבית, מכל מקום הואיל והפתחים מכוונים, משקוף פתח הבית חוצץ בפני הטומאה, שלא תבקע למעלה ונמצא הבית טמא והעלייה טהורה; וְאִם לָאו – שאין פתח העלייה מכוון ממש כנגד פתח הבית או שפתח העלייה רחב יותר מפתח הבית, הָעֲלִיָּה טְמֵאָה – שחוששים שמא נמצא הקבר תחת הכותל כנגד פתח העלייה, ובוקעת הטומאה למעלה עד שמגעת לפתח העלייה, ומשקוף פתח העלייה המאהיל על הטומאה מביא את הטומאה לתוך העלייה דרך פתחה, הלכך העלייה טמאה.

עֲפַר בֵּית הַפְּרָס – משדה שנחרש בה קבר או משדה שאבד בה קבר, וַעֲפַר חוּץ לָאָרֶץ – או עפר חוץ לארץ, ששניהם מטמאים במגע ובמשא (עיין לעיל ב, ג), שֶׁבָּא בַיָּרָק – כגון אגודה של ירק שיש בה קלחים הרבה שנעקרו מן האדמה בגושי העפר מאדמת בית הפרס או מארץ העמים, ואין בכל קלח וקלח עפר כשיעור טומאה, מִצְטָרְפִין כְּחוֹתָם הַמַּרְצוּפִין – גושי העפר של כל הקלחים מצטרפים זה עם זה, ואם יש בין כולם כשיעור חותם המרצופין, היינו כשיעור חותם הטיט שחותמים על השקים הגדולים שנותנים בהם סחורות, העפר טמא; דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עַד שֶׁיְּהֵי בְמָקוֹם אֶחָד כְּחוֹתָם הַמַּרְצוּפִין – אין העפר טמא אלא אם כן היה במקום אחד כשיעור חותם המרצופין, שלא גזרו אלא על גוש כברייתו (רמב"ם). אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ אִגְּרוֹת בָּאוֹת מִמְּדִינַת הַיָּם, לִבְנֵי כֹהֲנִים גְּדוֹלִים, וְהָיוּ בָהֶם כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם חוֹתָמוֹת – של עפר, וְלֹא חָשְׁשׁוּ לָהֶם חֲכָמִים מִשּׁוּם טֻמְאָה – של עפר העמים, לפי שלא היה בחותם אחד בפני עצמו כחותם המרצופים. רבי יהודה בא לסייע לדברי חכמים, שאין עפר ארץ העמים מטמא אלא אם כן יש במקום אחד כחותם המרצופין. והלכה כחכמים.

באור משנה א

במסכת שבת (יז, א) שנינו: "ואלו מן ההלכות שאמרו בעליית חנניה בן חזקיה בן גוריון כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום". ובברייתא בגמרא (שם) מובא, שאחד משמונה עשר הדברים שגזרו בו ביום הוא: הבוצר ענבים לגת (לדרוך אותם בגת), הוכשרו הענבים לקבל טומאה, אף אם לא נפלו משקים על הבציר כלל. ואף על פי שמן הדין לא הוכשרו, שאפילו יש על גביהם משקה הנדלף מן הענבים, הרי משקה זה הולך לאיבוד ולא ניחא לבעלים, ואין משקה מכשיר לקבל טומאה אלא אם כן ניחא לבעלים שהמשקה יוצא, מכל מקום גזרו כאן, שמא יבצור בקופות מזופפות, שכיון שאין המשקה הולך לאיבוד, הרי הבעלים רוצים בו, ומכשיר מן התורה. ויש אומרים טעם הגזירה, שפעמים אדם נוטל אשכול של ענבים לסחטו, כדי לדעת אם הגיעו הענבים לבצירה, ומזלף על גבי הענבים, ובשעת בצירה עדיין משקה טופח עליהם ומכשיר אותם לקבל טומאה (גמרא שבת יז, א; ועיין שם מתוס' ופוסקים). מכאן שצריכים לבצור ענבים בטהרה. במה דברים אמורים? בבוצר לגת, אבל הבוצר ענבים למכור בשוק, לא הוכשרו לקבל טומאה אלא אם כן נפלו עליהם משקים לרצון הבעלים, כמו בשאר אוכלים. – משנתנו דנה בבוצר כרם שהוא בית הפרס, היינו שנחרש בו קבר, אם גם לענין טומאת בית הפרס, שהיא מדרבנן, גזרו גזירת הכשר בבצירה.

כֵּיצַד בּוֹצְרִים בֵּית הַפְּרָס? – שבכרם, שיהיו הענבים שיבצרו טהורים? מַזִּים עַל הָאָדָם וְעַל הַכֵּלִים – האדם העומד לבצור את הענבים סופר שלושה ימים מיום שהכין את הכלים לבצירה, וביום השלישי מזים מי אפר הפרה האדומה עליו ועל הכלים, וְשׁוֹנִים – ושוב מזים עליהם ביום השביעי, וּבוֹצְרִים – את הענבים. יש מפרשים שכוונת משנתנו היא, שאם היו הבוצרים וכלי הבצירה טמאים טומאה של תורה, מזים עליהם ומטהרים אותם מטומאתם; ואף על פי שכשנכנסים לבצור בבית הפרס, חוזרים ומיטמאים בטומאת בית הפרס, מכל מקום לגבי טומאת בית הפרס, שהיא מדרבנן, אין גזירת "הבוצר לגת הוכשר", הלכך משנטהרו מטומאתם הוודאית יכולים הם לבצור את הענבים, שכל זמן שלא הוכשרו הכשר גמור לקבל טומאה, אינם מיטמאים משום טומאת בית הפרס (הר"ש; הרא"ש; ברטנורא). ויש מפרשים (כמשמעות לשון המשנה), שאף אם הבוצרים וכלי הבצירה טהורים לגמרי, מזים עליהם ביום השלישי וביום השביעי, כאילו היו טמאי מת, כדי שיהא היכר שאין מקילים בטומאת בית הפרס אלא מפני שהיא ספק (רמב"ם). ויש מוסיפים לבאר (לשיטת הרמב"ם), שהואיל ובכניסתם לבית הפרס לבצור מיטמאים בטומאת בית הפרס, החמירו להצריכם תחילה הזאה משום היכר, שלא יאמרו שנתבטלה גזירת "הבוצר לגת הוכשר" ("סדרי טהרות"). על כל פנים לאחר ההזאה בשלישי ובשביעי נכנסים לכרם ובוצרים, ואין הענבים מיטמאים על ידי האדם והכלים שנטמאו בבית הפרס, לפי שעדיין לא הוכשרו הענבים לקבל טומאה, ועל כרם שהוא בבית הפרס לא גזרו גזירת "הבוצר לגת הוכשר", וּמוֹצִיאִים חוּץ לְבֵית הַפְּרָס – את הענבים, וַאֲחֵרִים – טהורים שלא נכנסו לבית הפרס לבצור, מְקַבְּלִים מֵהֶם – מן הבוצרים את הענבים, וּמוֹלִיכִים לַגַּת – אבל הבוצרים שנטמאו בבית הפרס לא יוליכו את הענבים לגת, לפי שהגת מלאה משקים ויוכשרו שם הענבים הכשר גמור, ויטמאום הבוצרים (הר"ש; ברטנורא). ויש מבארים, שדווקא כל זמן שהענבים בבית הפרס לא הוכשרו לקבל טומאה, שהואיל וטומאת בית הפרס מדרבנן, ו"הבוצר לגת הוכשר" אינה אלא גזירה מדבריהם, לפיכך לא גזרו על ענבים אלו שיוכשרו עד שיצאו מבית הפרס, אבל משיצאו מבית הפרס הוכשרו. הלכך אין הבוצרים עצמם מוליכים את הענבים לגת אלא מוסרים אותם לאחרים, שהרי מיד כשיצאו מבית הפרס יוכשרו ויטמאום (רמב"ם). אִם נָגְעוּ אֵלּוּ בָאֵלּוּ – אם נגעו הבוצרים באחרים המקבלים מהם את הענבים להוליכם לגת, טְמֵאִים – המקבלים, והם מטמאים את הענבים, שהאדם שנטמא בבית הפרס נעשה אב הטומאה ומטמא אדם וכלים (עיין ר"ש שגרס: ואם נגעו אלו באלו; ועיין תוספתא ותוספות אנשי שם בפירוש הדברים לפי גירסא זו); כְּדִבְרֵי בֵית הִלֵּל – כך הם דברי בית הלל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אוֹחֵז אֶת הַמַּגָּל – שבוצר בה, בְּסִיב – בקליפה הגדלה סביב לדקל, שאינה מקבלת טומאה, אוֹ בוֹצֵר – את הענבים, בְּצוּר – אבן חדה, שאינה מקבלת טומאה, וְנוֹתֵן – אותם, לְתוֹךְ הַכְּפִישָׁה – סל גדול, שאינו מקבל טומאה, שמעמידו תחת הגפן, וכשחותך האשכולות נופלים לתוכו מאליהם; בית שמאי סוברים, שאף לטומאת בית הפרס גזרו, שהבוצר לגת הוכשרו הענבים לקבל טומאה, הלכך הבוצר כרם שהוא בבית הפרס, לא יבצור האדם בידיו, שהרי נטמא בבית הפרס ויטמא את הענבים, וכן לא יבצור בכלים המקבלים טומאה, שהוא יטמא את הכלים והם יטמאו את הענבים, אלא יבצרם בכלים שאינם מקבלים טומאה ויתנם לתוך כלים שאינם מקבלים טומאה. וזהו ששנינו: אוחז את המגל בסיב או בוצר בצור ונותן לתוך הכפישה, וּמוֹלִיךְ לַגַּת – אפילו הוא עצמו, שהואיל וזהיר בהם, ויש לו היכר שהניחם בכלי שאינו מקבל טומאה, אין חוששים שמא יגע בהם בשעת הולכתם לגת. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים – שמתירים לבצור (לדעת כל תנא כשיטתו)? בְּכֶרֶם הַנַּעֲשָׂה בֵּית הַפְּרָס – שתחילה היה הכרם נטוע ואחר כך חרשו בו את הקבר ועשוהו בית הפרס. אֲבָל הַנּוֹטֵעַ בֵּית הַפְּרָס – שנטע כרם בבית הפרס, יִמָּכֵר לַשּׁוּק – יבצור את הענבים וימכרם לשוק לאכילה, שמפני שנטע את הכרם במקום הטומאה, קנסוהו חכמים שלא יבצור את הענבים לגת. וכבר הזכרנו בהקדמה למשנתנו שדווקא הבוצר ענבים לגת גזרו בו שיוכשרו הענבים בבצירה לקבל טומאה, אבל הבוצרם למכור לשוק, אין הענבים מוכשרים לקבל טומאה עד שיפלו עליהם משקים לרצון הבעלים (רמב"ם הל' טומאת אוכלין יא, א).

יום ששי

באור משנה ב

שְׁלֹשָׁה בָתֵּי פְרָסוֹת הֵן – החורש את הקבר, שדה שאבד קבר בתוכה, ושדה בוכין (על שם שהיו בוכים שם), וחלוקים הם בדיניהם, כמו שהתנא מפרש והולך: הַחוֹרֵשׁ אֶת הַקֶּבֶר – ששנינו בתחילת הפרק הקודם, ששיעורו מלוא המענה, נִטְעַת כָּל נֶטַע – השדה שנחרש בה הקבר ניטעת כל מיני נטעים, היינו מותר לנטוע בה כל מיני אילנות. יש מבארים הטעם, לפי ששרשי האילן יורדים למטה משלושה טפחים, ולמטה משלושה טפחים בבית הפרס טהור (רמב"ם הל' טומאת מת י, ח). ויש אומרים הטעם, שהנוטע אין בדעתו לעקור, ואם תהיה הטומאה טמונה תחת האילן אין בכך כלום. ברם, לדעת רבי יוסי (במשנה הקודמת) אסור לנטוע בה כרם, ואם עבר ונטע, קונסים אותו שלא יבצור את הענבים לגת; ומשמע מהלשון כאן, שסתם משנתנו אינה כרבי יוסי; וְאֵינָהּ נִזְרַעַת כָּל זֶרַע – אין זורעים בה כל מיני זרעים הנעקרים עם השורש, שחוששים שמא יעלה עצם כשעורה עם העפר העולה עם השרשים הנעקרים, וכשיביאם לביתו נמצא מרבה הטומאה, חוּץ מִזֶּרַע הַנִּקְצָר – שהכל קוצרים אותו; וְאִם עֲקָרוֹ – את הזרע שדרכו להקצר, צוֹבֵר אֶת גָּרְנוֹ לְתוֹכוֹ – לתוך בית הפרס של השדה ודש את הזרע שם, ולא יביאנו לביתו עד אחר דישה, שלא להרבות את הטומאה; וְכוֹבְרוֹ בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת – בזו אחר זו, לנקות את הזרע אחר הדישה, שלא יישאר בו עצם כשעורה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַתְּבוּאָה – היינו חמשת מיני הדגן: חיטה, שעורה, כוסמין, שיפון ושיבולת שועל, שאין עולה בשרשיהם הרבה עפר, בִּשְׁתֵּי כְבָרוֹת – די לכברה בשתי כברות, וְהַקִּטְנִיּוֹת – הפולים והאפונה והעדשים, בִּשְׁלֹשׁ כְּבָרוֹת – צריך לכברן בשלוש כברות, לפי שמתערב בהן עפר יותר מבתבואה. ברם, לאחר שניקה את התבואה או את הקטניות, טהורות הן, שאפילו היה בהן עצם כשעורה לא נטמאו, שהרי לא הוכשרו. וְשׂוֹרֵף אֶת הַקַּשׁ וְאֶת הָעֵצָה – בתוך השדה, שהרי על ידי הדישה נסתבכו יחד עם שרשיהם והעפר העולה עמהם, ואי אפשר לבדוק אותם ולנקותם על ידי כברות, ואם נתירם לו בהנאה יוציאם למכירה ונמצא מרבה את הטומאה ("סדרי טהרות" על פי "תוספות יום טוב" ורמב"ם). קש היינו תבן של התבואה; עצה – תבן של הקטניות. וּמְטַמֵּא – בית הפרס שנחרש בו קבר, בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא – שכל הנוגע בבית הפרס או בגוש עפר הבא ממנו למקום אחר, וכן הנושא גוש עפר ממנו, אף על פי שלא נגע בו, טמא; וְאֵינוֹ מְטַמֵּא בְאֹהֶל – שכל טומאת בית הפרס אינה אלא מחשש עצם כשעורה מן המת, והרי עצם כשעורה אינו מטמא באוהל.

באור משנה ג

משנתנו באה ללמד דיני בית הפרס בשדה שאבד בה קבר.

שָׂדֶה שֶׁאָבַד קֶבֶר בְּתוֹכָהּ, נִזְרַעַת כָּל זֶרַע – מותר לזרוע בה כל מיני זרעים, ואפילו זרע הנעקר עם שרשיו, שכאן אין חוששים שמא יידבק עצם כשעורה בעפר העולה עם השורש כמו שחוששים בשדה שנחרש בה קבר (במשנה הקודמת), שהרי כאן לא נחרש הקבר אלא אבד, דהיינו שהקבר הוא שלם ולא נתפזרו עצמות המת על פני השדה ואין שרשי הזרעים מגיעים עד העצמות שבקבר. ויש גורסים (על פי התוספתא): אינה נזרעת כל זרע, כמו בשדה שנחרש בה קבר, שכיון שעפר שדה זו מטמא במשא משום חשש עצם כשעורה בעפר, אסור לזרוע זרע הנעקר, שמא יעלה בשרשי הזרע עפר ויטמא, כמו שחוששים מטעם זה בשדה שנחרש; וְאֵינָהּ נִטַּעַת כָּל נֶטַע – אסור לנטוע בה אילנות, לפי ששרשי הנטיעות מעמיקים ומגיעים עד המת, וְאֵין מְקַיְּמִין בָּהּ אִילָנוֹת – שאם עבר ונטע אין מקיימים בה את האילנות אלא עוקרים אותם, כדי שלא להרגיל אנשים לבוא לשם בשביל הפירות (ר"ש; ראב"ד; ברטנורא); ומפני שמטמאה באוהל החמירו בה יותר מבשדה שנחרש בה קבר (ר"ש). ויש מבארים הטעם, שחוששים שמא הקבר הוא תחת האילן, ונמצא האילן מאהיל על הקבר ועל האדם הבא אל השדה (הגר"א); חוּץ מֵאִילַן סְרָק שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה פֵרוֹת – שמותר לנטוע בשדה שאבד בה קבר, לפי שבאילנות סרק אין דרך בני אדם להימשך לשם. ויש מבארים, שלכתחילה אסור לנטוע אף אילן סרק, ואין משנתנו מתירה באילנות סרק אלא לקיים את הנטועים כבר. וּמְטַמֵּא – בית הפרס שאבד בו קבר, בְמַגָּע וּבְמַשָּׂא וּבְאֹהֶל – עפרו מטמא במגע ובמשא כבית הפרס של שדה שנחרש בה קבר, שחוששים שמא נידש הקבר בה ויש עצמות כשעורה בתוך עפרה, וכל השדה כולה מטמאה באוהל, שהמאהיל עליה טמא, שחוששים שמא האהיל על הקבר.

שבת קודש – באור משנה ד

משנתנו באה לפרש דיני בית הפרס השלישי הנקרא "שדה בוכין". ופירושים שונים נאמרו על שדה בוכין:

בגמרא (מועד קטן ה, ב) מבואר: "שדה בוכין" היא שדה שמפטירין בה מתים, ומפרש רש"י: שכשמביאים מתים ממקום למקום לקבור, באים בשדה סמוך לעיר ונפטרים אלו שהביאום והולכים להם, ואנשי המקום באים ומקבלים אותם ורוחצים אותם שם וקוברים אותם. והטעם שחוששים בה משום טומאה, מבואר בגמרא (שם): משום יאוש בעלים, ומפרש רש"י: שמא נידלדל אבר מהמת כשהביאוהו ממקום רחוק, ונפל שם ונתייאשו (כלומר סמכו) אלו על אלו והניחוהו שם.

יש מפרשים שדה בוכין היינו מקום רחוק מבית הקברות, מזומן להושיב שם המיטה, ומתוועדים ובוכים שם; והטעם המבואר בגמרא: משום יאוש בעלים נגעו בה, פירושו הוא, שאין כל חשש טומאה בשדה בוכין, ומה שאסרו חכמים לזרוע ולנטוע בה (כפי שנלמד במשנתנו) אין טעם האיסור אלא משום חשש גזל שכיון שהבעלים נתייאשו מהשדה לאחר שהוחזקה לתשמיש של רבים, הרי זה כדין מיצר שהחזיקו בו רבים שאסור לקלקלו (הר"ש; הר"ב).

הרמב"ם מפרש, שדה בוכין הוא המקום הקרוב לבית הקברות, שהנשים יושבות שם ובוכות. "ומפני יאוש בעלים" פירושו: שמא יש שם טומאה, ומפני שהוא קרוב לבית הקברות כבר נתייאשו הבעלים ממנו; לפיכך אפשר שיבוא אדם ויקבור בו, ומפני זה חששו לו.

ויש גורסים: שדה כוכין, ומפרשים: שדה שיש בה כוכים, ומניחים שם המת לפי שעה עד שיהיו פנויים להוליכו לבית הקברות לקוברו. ויש כאן חשש טומאה, שמא אחר שהניחוהו לפי שעה נשכח המת, ולא לקחוהו משם (הגר"א עפ"י התוספתא).

שְׂדֵה בוֹכִין, לֹא נִטַּעַת וְלֹא נִזְרַעַת – מהטעמים שהבאנו בהקדמה למשנתנו (לפי הפירושים השונים): אם מפני שיש בשדה בוכין חשש טומאה (לפי רש"י, רמב"ם, הגר"א), או משום חשש גזל, שהואיל והחזיקו בה רבים אסור לקלקלה (הר"ש; הר"ב); ויש מבארים הטעם, שלא ללכלך בגדי המתקבצים שם בעפר התחוח (הראב"ד). וְעַפְרָהּ טָהוֹר – שאף לדעת הסוברים, שאסור לנטוע ולזרוע בה משום חשש טומאה, מכל מקום בנוגע לטומאה ממש, אין אנו מחזיקים בה טומאה כלל; ואינה נקראת "בית הפרס" אלא משום איסור זריעה ונטיעה בלבד, הלכך עפרה טהור; וְעוֹשִׂין מִמֶּנָּה תַנּוּרִים לַקֹּדֶשׁ – אפילו לאפות ולבשל בהם קדשים. אבל תנור העשוי מעפר טמא של בית הפרס (היינו של שדה שנחרש בה קבר או שאבד בה קבר), הריהו כלי חרס טמא. יש מפרשים: ועפרה טהור – היינו כשניטלטל העפר מאותה שדה למקום אחר, שיש כאן ספק ספיקא: שמא לא היה במקום הראשון אבר המת כלל (היינו לפי פירוש רש"י שהבאנו בהקדמה למשנתנו), ושמא לא נפרד ממנו עצם כשעורה למקום השני. ועוד שאין מחזיקים טומאה ממקום למקום. ברם, יש סוברים, שאף שדה בוכים היא בספק טומאה למגע ומשא, ויש מצדדים לומר אף באוהל (המאירי בשם קצת מפרשים), ועפרה טהור – היינו לאחר שניפוהו וראו שאין בו טומאה (המאירי, מועד קטן). וּמוֹדִים בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁבּוֹדְקִים לְעוֹשֵׂה פֶסַח – פיסקה זו חוזרת לדבר בשדה שנחרש בה קבר, שאף על פי שחולקים בית שמאי ובית הלל לקמן, אם בודקים בה לנזיר, כמו שנבאר להלן, מודים הם שאדם שהלך בשדה בית הפרס שנחרש בה קבר, וצריך להקריב את קרבן פסחו, בודקים בשבילו את השדה, כמפורש להלן, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה, הולך ועושה את פסחו; וְאֵין בּוֹדְקִין לִתְרוּמָה – כהן שהלך בבית הפרס, אין סומכים על בדיקה זו כדי להתירו באכילת תרומה, לפי שבבית הפרס טומאתו מדרבנן, וחכמים לא העמידו דבריהם במקום כרת, שהרי מי שאינו מקריב קרבן פסח במועדו חייב כרת; אבל בתרומה, שאין במניעת אכילתה אלא מצוות עשה בלבד, העמידו חכמים את דבריהם במקום עשה, ואין מועילה בדיקה זו להתירו בתרומה (רמב"ם; ברטנורא). וְלַנָּזִיר – אבל לנזיר שהלך בשדה בית הפרס, ויש חשש שמא נטמא, בזה חולקים בית שמאי ובית הלל; בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: בּוֹדְקִין – את בית הפרס, ואם לא נמצא שם עצם כשעורה הריהו טהור. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֵין בּוֹדְקִין – שבין נמצא עצם כשעורה ובין לא נמצא הוא טמא, אבל אינו מגלח ואינו מביא קרבן, שאין טומאתו אלא מספק (רמב"ם). ויש מפרשים, שלדעת בית הלל אפילו לא נמצא עצם כשעורה, הנזיר טמא, והוא מגלח ומביא קרבן (הר"ש; הרא"ש; ברטנורא; עיין "תוספות יום טוב" ומלאכת שלמה שתמהו על פירוש זה). ויש מהפכים הגירסה: בית שמאי אומרים: אין בודקים; ובית הלל אומרים: בודקים ("אליהו רבא"). כֵּיצַד הוּא בוֹדֵק? מֵבִיא אֶת הֶעָפָר שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַסִּיטוֹ – שאפשר להזיז את גוש העפר ממקומו כשהולכים עליו, כגון עפר תחוח, שאילו קרקע קשה שאינו יכול להסיטו, בודאי לא הסיטו העובר עליו, ואפילו נמצא תחתיו עצם כשעורה, לא נטמא ("סדרי טהרות"), וְנוֹתֵן – את העפר – לְתוֹךְ כְּבָרָה שֶׁנְּקָבֶיהָ דַקִּים, וּמְמַחֶה – ומפרר את העפר וכוברו בכברה: אִם נִמְצָא שָׁם עֶצֶם כִּשְׂעוֹרָה, טָמֵא – זה שעבר שם קודם הבדיקה טמא מספק.

בגמרא (עירובין ל, ב) מובאות עוד שתי בדיקות:
א) הולך בבית הפרס ומנפח, שמנפח את העפר בפיו לפני רגליו, ואם יש עצם גדול נראה מאליו, ועצם קטן נראה בנפיחה ואינו מסיטו ברגליו.
ב) בית הפרס שנידש טהור, שאם נידש בדריסת רגלי בני אדם, כבר נפחתו העצמות משעורה (רש"י), או שאם נידש, אין כאן אבק שנחוש שמא עצם כשעורה נסתר שם (המאירי). וזוהי בדיקת בית הפרס, שבודק אם נידש או לא נידש.

מכאן נחלקו המפרשים: יש אומרים, שהבדיקות של ניפוח ודישה לא התירו אלא לעושי פסח, אבל לא לאוכלי תרומה, וזהו ששנינו במשנתנו, שבודקים לעושה פסח ואין בודקין לתרומה. אבל הבדיקה של כברה מועילה אף לאוכלי תרומה (הר"ש).
ויש אומרים להיפך, שבדיקת כברה היא לפסח ולא לתרומה, ובדיקת ניפוח ודישה היא בדיקה עדיפה יותר, ומועילה אף לאוכלי תרומה (תוספות רבנו תם ברכות כ, א).
ויש אומרים, שכל הבדיקות שוות, ולא נאמרו אלא לעושי פסח ולא לאוכלי תרומה, אלא שבדיקת הכברה נאמרה לאחר שכבר עבר בבית הפרס, ובדיקת נפיחה ודישה אמרו לכתחילה, שיכול לעבור בבית הפרס בבדיקות אלו כדי לעשות פסח (תוספות עירובין כו, ב; תוספות צט, ב).
ויש אומרים להיפך, שבדיקת ניפוח ודישה היא בדיעבד, כשכבר עשה טהרות, ובדיקת הכברה היא לכתחילה (תוספות כתובות כח, ב).

מסכת אהלות פרק שמונה עשר משנה ה

ה כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרָס? נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אוֹ נוֹתֵן עַל גַּבָּיו שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְנָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ אַחֵר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ טֶפַח וּמֶחֱצָה, וְנָתַן עָלָיו טֶפַח וּמֶחֱצָה מִמָּקוֹם אַחֵר – טָהוֹר. הָרוֹצֵף בֵּית הַפְּרָס בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַסִּיטָן – טָהוֹר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הָעוֹזֵק בֵּית הַפְּרָס – טָהוֹר.

פירוש ברטנורא

כיצד מטהרין בית הפרס. אבית הפרס הראשון קאי, שהוא שדה שנחרש בו קבר: נוטלין ממנו שלשה טפחים. כשיעור עומק המחרישה שמגלגלת העצמות: ר' שמעון אומר כו'. ואין הלכה כר' שמעון: הרוצף. לשון רצפה של אבנים: טהור. כיון דאינו יכול להסיטן. שאם היה מהלך על גבן וניסטות, איכא למיחש אהיסט עצם שתחתיהן: אף העוזק. החופר ומשליך האבנים, אם עשה כן בכל בית הפרס, טהור. עזק, לשון ויעזקהו ויסקלהו (ישעיה ה'). ואין הלכה כרבי שמעון:

משניות מבוארות – קהתי

באור משנה ה

כֵּיצַד מְטַהֲרִין בֵּית הַפְּרָס – כלומר שדה שנחרש בה קבר, כיצד מטהרים אותה שלא תוסיף להיות בית הפרס? נוֹטְלִים מִמֶּנּוּ – מן העפר שבקרקע, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – בעומק, כשיעור עומק המחרשה שמגלגלת את העצמות (עיין משנה בבא בתרא ב, יב), אוֹ נוֹתֵן עַל גַּבָּיו – על גבי הקרקע של בית הפרס, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – עפר טהור ממקום אחר. אִם נָטַל מֵחֶצְיוֹ אֶחָד שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְנָתַן עַל גַּבֵּי חֶצְיוֹ אַחֵר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – היינו אותם עפר שלושה טפחים שנטל מחציו האחד נתנם על גבי חציו האחר, אחר שבדק אותם מעצם כשעורה ("תוספות יום טוב" ממשמעות דברי הר"ש), טָהוֹר – כולו. ויש מבארים (עפ"י הר"ש), שאפילו לא בדק את העפר, אלא נתנו כמות שהוא, טהור, שאותו העפר כשנטלו מחציו האחד נטהר, לפי שעפר הבא מבית הפרס אינו טמא אלא אם כן הוא גוש כברייתו, וכשחזר ונתנו על חציו האחר, הרי זה כאילו נתן על גביו עפר ממקום אחר שלושה טפחים, הלכך כולו טהור ("סדרי טהרות"). ויש מפרשים, שמחציו האחד נטל שלושה טפחים עפר, ועל חציו האחר נתן שלושה טפחים עפר טהור ממקום אחר; ואין חוששים שמא יפול מן הגבוה לנמוך ויחזור לטומאתו, שכיון שנטהר שעה אחת שוב אין מטמאים אותו ("תוספות יום טוב" בשם מהר"ם). רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִלּוּ נָטַל מִמֶּנּוּ – מן העפר שבקרקע בית הפרס, טֶפַח וּמֶחֱצָה – בעומק, וְנָתַן עָלָיו – על אותו בית הפרס שנטל ממנו עפר טפח ומחצה, טֶפַח וּמֶחֱצָה מִמָּקוֹם אַחֵר – עפר טהור ממקום אחר, טָהוֹר – ששלושה טפחים שאמרו, אפילו חציים בנטילה וחציים בנתינה (מהר"ם). יש מבארים טעמו של רבי שמעון, לפי שדרך המחרשה להפוך מה שלמטה למעלה ומה שלמעלה למטה, ועיקר החשש הרחוק של דלדול העצמות אינו אלא בשטח העליון עד עומק טפח ומחצה, אבל למטה מטפח ומחצה לא שייך חשש עצם כשעורה כלל, הלכך אף על פי שאם ניטל טפח ומחצה בלבד לא נטהר, שהרי חכמים גזרו טומאה על כל שיעור עומק המחרשה, שהוא שלושה טפחים, מכל מקום כשחוזר ונותן על גביו טפח ומחצה עפר ממקום אחר, הריהו מיטהר, שהואיל ופנים חדשות באו לכאן, בטלה טומאת בית הפרס ("סדרי טהרות"). ואין הלכה כרבי שמעון. הָרוֹצֵף בֵּית הַפְּרָס בַּאֲבָנִים שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַסִּיטָן – שעשה על כל קרקע בית הפרס רצפה של אבנים שאינן מתנדנדות מדריסת רגלי בני אדם, טָהוֹר – בית הפרס, שהרי ההולך שם אינו מסיט את העצמות שתחת האבנים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף הָעוֹזֵק בֵּית הַפְּרָס – החופר את כל בית הפרס ומשליך האבנים (מלשון "ויעזקהו ויסקלהו" – ישעיה ה, ב), טָהוֹר – שהרי זה כנוטל מחציו ונותן על חציו האחר, שכן דרך עוזק, אלא שעושה כן מקומות מקומות (הר"ש). ויש מפרשים (על פי התוספתא), שרבי שמעון מטהר בעוזק מטעם בודק, כלומר שאם חפר כל בית הפרס ולא מצא עצמות, הריהו טהור, שאין לך בדיקה גדולה מזו (הגר"א; "תפארת ישראל").