הלכה יומית לעיון ברמב"ם

הלכה יומית לעיון ברמב"ם

יום ראשון כ"ח מרחשון – הסכמה שבשתיקה

הלכות שכנים פרק ח הלכה א: הוֹצִיא אֶת הַזִּיז, וְלֹא מָחָה בּוֹ לְאַלְתַּר בַּעַל הֶחָצֵר – הֲרֵי הֶחֱזִיק בַּעַל הַזִּיז.

המניח גחלת על בגדו של חברו בפניו והוא שותק, המזיק חייב לשלם ואין אומרים ששתיקת הניזק מהווה הסכמה, אלא שאינו רואה צורך למחות כי אחר כך יתבענו בדין (ב"ק כז, א). ואם כן, מדוע כאן בהוצאת הזיז אי המחאה מתפרשת כהסכמה?

ויש לומר:

כאן לא נעשה נזק מבורר ומוגדר, אלא נזק מועט בכל יום ויום ומאחר שקשה לאמוד נזק כזה, לא מסתבר ששתק וסמך על כך שיתבענו בדין, אך בגחלת הנזק מבורר בשעת המעשה ויכול לתובעו מתי שירצה.

ועדיין יש להקשות: אפילו אם השתיקה מתפרשת כהסכמה להוצאת הזיז, מניין לומר שההסכמה היא בחינם, והרי האומר לחברו 'אכול עמי' יכול לתבוע את דמי האוכל ואין אמירתו מתפרשת כהזמנה לאכול בחינם (רמ"א חו"מ רמו סי"ז) למרות שהאכילו בידיו, ומדוע אי המחאה למעשי השכן מתפרשת כויתור בחינם?

ויש לחלק: כאשר ההזמנה נעשית מצידו, שאמר 'אכול עמי', מסתבר שדעתו לסעודה בתשלום, אך כשהלה התחיל להשתמש בחצר חברו וממעשיו נראה שאין בכוונתו לשלם, שתיקת הבעלים מתפרשת כהסכמה לשימוש בחינם.

והאוכל פירות משדה חברו בפניו והלה שותק צריך לשלם משום ששם יש לפרש את דעת הנוטל שבכוונתו לאכול על מנת לשלם, שהרי הפירות עומדים למכירה ואין אדם נחשד במעשה גזילה, ולכן כנראה גם הסכמת השותק היא רק תמורת תשלום. אך כאשר אין הדבר עומד למכירה מסתבר שאין דעת הנוטל לשלם וגם ההסכמה שבשתיקה מתפרשת כויתור בחינם. (נתיבות המשפט סי' קנב סק"ג)

יום שני כ"ט מרחשון – מתי אין חיוב להרחיק את הנזק?

הלכות שכנים, פרק יא, הלכה ד: כָּל הַהַרְחָקוֹת הָאֲמוּרוֹת בִּפְרָקִים שֶׁל מַעְלָה – אִם לֹא הִרְחִיק, וְרָאָה חֲבֵרוֹ וְשָׁתַק – הֲרֵי זֶה מָחַל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזוֹר וּלְהַצְרִיכוֹ לְהַרְחִיק... שֶׁכָּל הַמַּחֲזִיק בַּנֶּזֶק, זָכָה בוֹ.

אדם שיש ברשותו דברים הגורמים נזק לחברו וחייב להרחיקם מחברו – אם לא הרחיק וראה חברו ושתק ולא הקפיד על זה, הרי חברו מחל על זכותו למנוע ולהרחיק את הנזק ואינו יכול לחזור בו ולהצריכו להרחיק, כי הבעלים של אותם דברים נעשה מוחזק להזיק ולענין זה אינו צריך חזקת שלוש שנים (מגיד משנה).

והקשה ה'קצות החושן' (סי' קנה סקט"ז): מדוע הניזק שראה שחברו אינו מרחיק את הנזק ושתק אינו יכול לחזור בו ולחייבו להרחיק את הנזק, והרי זה דומה לאומר לחברו 'קרע את כסותי והיפטר', שאם קרע את כסותו פטור כיון שעשה זאת ברשות, אבל אם עוד לא קרע "יכול לחזור בו ויתחייב חברו בהיזקו אחר שחזר בו" (רא"ש ב"ב פ"א ס"ב)?

וביאר: 'חזקת נזיקין' אינה תוצאה ממחילת הניזק (כי במחילה אכן יכול לחזור בו) אלא כך הוא הדין בנזקי שכנים כאשר המזיק פועל בתוך רשותו ואינו מזיק לחברו בידיים, שאם הוא עושה זאת בהיתר על דעת הניזק, שוב אינו חייב להרחיק את הנזק, ואם הניזק ישנה את דעתו ואינו רוצה להינזק, עליו להרחיק את עצמו מן הנזק.

יום שלישי ל' מרחשון – 'ועשית הישר והטוב'

הלכות שכנים, פרק יד, הלכה ה: קָדַם אֶחָד מֵהֶן וְקָנָה, זָכָה; וְאֵין חֲבֵרוֹ שֶׁרָאוּי לִקְדּוֹם לוֹ יָכוֹל לְסַלְקוֹ, הוֹאִיל וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בַּעַל הַמֶּצֶר: שֶׁלֹּא צִוּוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה דֶּרֶךְ דִּין, אֶלָּא דֶּרֶךְ חֲסִידוּת וְנֶפֶשׁ טוֹבָה הִיא שֶׁעוֹשָׂה כָּךְ.

על הפסוק "כי תעשה הטוב והישר בעיני ה' אלוקיך" (דברים יב, כח), מפרש רש"י: "הטוב בעיני השמים והישר בעיני אדם". וכן פירש את הפסוק "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (שם ו, יח): "זו פשרה ולפנים משורת הדין".

וכך כתב הנצי"ב מוולוז'ין (העמק דבר, בהקדמה לספר בראשית): על דברי הגמרא "זה [ספר בראשית] ספר אברהם יצחק ויעקב, שנקראו ישרים" (עבודה זרה כה, א): "השבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני שהיה דור עקש ופתלתול... שהיו צדיקים וחסידים ובעלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים... שהקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים... וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה'... עוד היו ישרים".

וזה גם יסוד ההלכה ש"שומא הדרא לעולם" (בבא מציעא לה, א). כלומר, ניתן לבטל שעבוד שבגינו עברה קרקע לידי המלווה על ידי החזרת כסף החוב, ועל המלווה להקנות את הקרקע בחזרה לבעליה. והוא הדין לבר־מצרא, שהקרקע שלו גובלת בקרקע המוכר, שיש לו זכות קדימה לקניית הקרקע (בבא מציעא קח, א) כדברי רש"י: "ועשית הישר והטוב – דבר שאי אתה נחסר כל כך, שתמצא קרקעות במקום אחר, ולא תטריח על בן המצר להיות נכסיו חלוקין".

אך לעיתים כלל זה הוא דרך חסידות ולא מעיקר הדין. וזהו שכתב כאן הרמב"ם "קדם אחד וקנה, זכה ואין חברו שראוי לקדום לו יכול לסלקו הואיל ואין אחד מהן בעל המצר: שלא ציוו חכמים בדבר זה דרך דין, אלא דרך חסידות ונפש טובה היא שעושה כך".

ועם זאת, גם במקרים בהם אין חיוב בדבר משתדלים להתחשב ב"ועשית הישר והטוב" כמו שכתב החת"ם סופר (חו"מ סי' קב) לגבי מקרה מסוים שהתביעה לא היתה מוצדקת "ומכל מקום דיברנו על לב (הנתבע), משום 'ועשית הישר והטוב'".

וכן יש מקרים שבהם 'ועשית הישר והטוב' מחייב שלא לקיים דין בעל מצר וכך כתב רבי אברהם בן הרמב"ם (שו"ת סי' צז): "הואיל ועיקר הדין משום 'ועשית הישר', והמצאת קנין ליתומים קטנים למען יהיה ממונם בטוח, וימצא להם דבר שיתפרנסו מתבואתו, ישר יותר גדול מן הישר אשר יעשה עם בעל המצר".

יום רביעי א' כסלו – כיצד יוצרים שותפות?

הלכות שלוחין ושותפין, פרק ד, הלכה א: כְּשֶׁיִרְצוּ הַשֻּׁתָּפִין לְהִשְׁתַּתֵּף, בַּמֶּה יִקְנֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן מִמָּמוֹן חֲבֵרוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ? אִם בְּמָעוֹת נִשְׁתַּתְּפוּ – יָבִיא זֶה מְעוֹתָיו, וְיָבִיא זֶה מְעוֹתָיו, וְיַטִילוּ אוֹתָן לְכִיס אֶחָד, וְיַגְבִּיהוּ אֶת הַכִּיס שְׁנֵיהֶם... וְכֵן אִם עֵרְבוּ פֵּרוֹתֵיהֶן... הֲרֵי אֵלּוּ שֻׁתָּפִין.

לגבי מעות כתב הרמב"ם שהשותפות חלה על ידי שכל אחד מהשותפים יטיל את מעותיו לכיס "ויגביהו את הכיס שניהם", אבל לגבי פירות כתב, "וכן אם עירבו פירותיהן... הרי אלו שותפין" ולא כתב שהגביהו אותם.

ויש להבין: מהו טעם החילוק, ומה משמעות הקנין בכך שכל אחד מניח את פירותיו ואינו עושה כל מעשה בפירות חברו?

וה'כסף משנה' כתב כי אמנם הרמב"ם קיצר בלשונו וגם לגבי פירות כוונתו שלאחר שהניחום ביחד הגביהו את הסל שבו הם מונחים וכמו במעות.

אך ה'פרישה' (חו"מ סי' קעו ס"ג) נקט כפשטות לשון הרמב"ם שרק במעות נדרשת הגבהה ואילו בפירות עצם העירוב יוצר את השותפות. וטעם הדבר, כי העירוב מבטא את הסכמתם הגמורה של שני הצדדים להיות שותפים בדבר, כי מאחר ובדרך כלל אדם מקפיד שלא יתחלפו פירותיו באחרים, הנכונות לערבם באופן שלא יהא ניכר אילו הפירות שלו ואילו של חברו, מוכיחה כי גמר בדעתו להשתתף, אבל על מעות אין אדם מקפיד שלא יתחלפו באחרים שהרי העיקר הוא כוח הקנייה שבהם ואין הבדל בין מטבע זו לאחרת. ולכן עצם העירוב אינו הוכחה להסכמה להיות שותפים וצריך מעשה קנין של הגבהה.

והב"ח (חו"מ שם) מבאר, כי ההבדל בין מעות לפירות באופן יצירת השותפות נובע מההבדל ביניהם באופי השותפות: בפירות מטרת השותפות היא בהם עצמם, ואילו במעות מטרת השותפות היא לצורך עסק שיביא רווחים. ולכן בפירות די בעצם העירוב כדי לבטא את הרצון בשותפות ואילו במעות נדרשת פעולה נוספת של הגבהה.

ומכאן שאם יערבו מוצר שאין אדם מקפיד על החלפתו באחר (כגון שקי מלט מאותו ייצור) – לדעת הפרישה אין העירוב נחשב קנין, ולדעת הב"ח הרי זה מועיל לקנין כי מטרת השותפות היא בדברים עצמם (ראה 'שנים יחדיו' עמ' עה).

יום חמישי ב' כסלו – מתנה שניתנה שלא כדין

הלכות שלוחין ושותפין פרק ז, הלכה ה: הַמִּתְעַסֵּק שֶׁנָּתַן מַתָּנָה לְאַחֵר מִן הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁל עֵסֶק, אוֹ מִמְּעוֹת הָעֵסֶק... מוֹצִיאִין אוֹתָן מִיָּדוֹ; וַאֲפִלּוּ שִׁנָּה אוֹתָן הַמְּקַבֵּל מַתָּנָה וּמְכָרָן, אוֹ נְתָנָן לְאַחֵר... חַיָּב לְשַׁלֵּם.

ה'מתעסק' שקיבל כסף כדי לסחור ולהרוויח (ודינו מבואר לעיל פ"ו ה"ב) ונתן מכספי העסק או ממטלטליו במתנה לאדם אחר – על מקבל המתנה להחזיר את הכסף לבעלים והיה עליו לסרב לקבל מלכתחילה, כיון שהכסף אינו של הנותן. אך אם ה'מתעסק' מכר מהמטלטלים – אין מוציאים אותם מיד הקונה שהרי המכירה היא ממטלטלי ה'עיסקא' והקונה קנה כדין (פרישה יור"ד סי' קעז, מא).

ומה שכתב הרמב"ם כאן שאם "שינה אותן המקבל מתנה ומכרם או נתנן לאחרים... חייב לשלם", היינו שה'מתעסק' חייב לשלם כיון שנתן במתנה במקום ל'התעסק', ואם אין ל'מתעסק', מקבל המתנה חייב לשלם, אך הקונה שקנה ממקבל המתנה או מקבל המתנה השני, אינם צריכים לשלם שהרי פעלו כדין ולא היו צריכים לדעת שהחפץ היה מיועד לעיסקה (שם).

והוסיף ה'נקודות הכסף' (ש"ך שם ס"ק ס): מקבל המתנה השני אינו צריך להחזיר (אלא המקבל הראשון) רק כאשר המתנה אינה בידו, אבל אם היא נמצאת בידו, עליו להחזירה לבעלים, כמו שמצינו לגבי הפורע חוב בחפץ שגנב ש"הבעלים נוטלים הגניבה בלא דמים" והחוב נשאר כפי שהיה (הל' גניבה פ"ה ה"ו).

אך ה'פלתי' (המדע סי' קעז ס"ק לב) סובר שגם אם המתנה נמצאת ביד המקבל השני, אין מוציאים אותה מידו כיון שהגיעה לידו כדין, והבעלים יתבעו אותה מיד הנותן הראשון (כאשר גם ל'מתעסק' אין). ואין זה דומה לפורע חוב בחפץ שגנב שהבעלים נוטלים את החפץ, כי החפץ הגיע ללווה באיסור והמלווה היה צריך לסרב לקבלו. אמנם, אם אין לנותן הראשון לשלם, הרי כדי שהבעלים לא יפסידו – מוציאים את המתנה מיד המקבל השני, כמו פורע חובו בחפץ שגנב שמחזירים את החפץ לבעליו.

יום שישי ג' כסלו – האם אדם יכול להזיק לעצמו?

הלכות שלוחין ושותפין, פרק ח, הלכה ז: חָלָה אֶחָד מֵהֶן וְנִתְרַפָּא – נִתְרַפָּא מִן הָאֶמְצַע; וְאִם חָלָה בִּפְשִׁיעָה, כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ בַּשֶּׁלֶג, אוֹ בַּחַמָּה בִּימֵי הַחֹם, עַד שֶׁחָלָה, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה – הֲרֵי זֶה מִתְרַפֵּא מִשֶּׁל עַצְמוֹ.

בגמרא הובאו על כך דברי רבי חנינא "הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים (קור וחום)". ומשמע שדברים אלו נתונים לבחירת האדם והוא יכול להזיק לעצמו אף אם לא נגזר עליו משמים.

וכן נראה מדברי התוספות (ב"ב קמד, ב ד"ה הכל) "אבל ודאי אם רוצה לאבד עצמו יכול לאבד עצמו אע"פ שלא נגזר עליו כלום".

ובזה מבואר מה שאמרו חז"ל (שבת לב, א) "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה". ולכאורה, אם נגזר עליו משמים שינזק הדבר יארע בלאו הכי, אף אם לא יעמוד במקום הסכנה אלא שאם יעמוד במקום סכנה הוא עלול להינזק אע"פ שלא נגזר עליו (ראה תוס' כתובות ל, א ד"ה הכל בידי שמים).

אך יש שיטה אחרת בעניין, לפיה אין לאדם אפשרות כלל להזיק לעצמו אם הדבר לא נגזר עליו משמים. ומכל מקום אסור לסכן את עצמו משום שאולי אכן נגזרה עליו מיתה, ואף שבלאו הכי הגזירה היתה מתקיימת, אסור לו לבצע אותה בעצמו. וכשם שההורג את חברו נהרג למרות שלא היה מצליח לבצע את זממו אם לא נגזר על כך משמים, נענש על מעשהו הרע מכל מקום (ראה קובץ הערות ביאורי אגדות ז, ד).

כלומר: לשיטה זו, באופן כללי אכן אין משמעות לעמידת האדם במקום סכנה, כי בלאו הכי לא יארע דבר אם לא נגזר על כך מראש, ומכל מקום אסור לעמוד שם כדי שלא תתייחס המיתה אליו וייענש על כך.

ואילו הרבי נוקט כך: הכל נגזר משמים, אך כדי להינצל ממצב של סכנה נדרשות זכויות גדולות יותר ולכן אסור לאדם לעמוד במקום סכנה, כי יתכן ואין בידו די זכויות כדי להינצל מהסכנה וינזק, אע"פ שאם לא היה מסתכן, לא היה ניזוק, כי אמנם כל נזק הוא רק מחמת גזירת שמים, מכל מקום האדם יכול לגרום לנזק על ידי מעשיו, כי זו עצמה גזירת שמים שאם ישהה במקום סכנה יינזק (לקו"ש ל, עמ' 297).

שבת קודש ד' כסלו – מהו 'לאו שאין בו מעשה'?

הלכות עבדים, פרק א, הלכה ז: כָּל עֶבֶד עִבְרִי – אָסוּר לְיִשְׂרָאֵל שֶׁקְּנָהוּ לְהַעֲבִידוֹ בִּדְבָרִים בְּזוּיִים... שֶׁנֶּאֱמַר: "לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד". אֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ אֶלָּא כְּשָׂכִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ".

לדעת ספר החינוך (מצוה שדמ) העובד בעבד עברי עבודה שיש בה בזיון, אף שעובר על 'לא תעבוד בו עבודת עבד', אינו לוקה כי הוא 'לאו שאין בו מעשה'. וגם אם עשה מעשה, כיון שאפשר לעבור עליו ללא מעשה, הרי הוא נחשב 'לאו שאין בו מעשה'.

וכתב ה'יבין שמועה' (כלל קפד): גם לדעת הרמב"ם אין לוקים על הלאו 'לא תעבוד בו עבודת עבד' משום שנחשב כ'לאו שאין בו מעשה', שהרי במנין המצוות שלוקים עליהם שמנה הרמב"ם (בהל' סנהדרין פי"ט ה"ד) לא הזכיר לאו זה.

והקשה על זה ה'חזון נחום' (תמורה פ"א): איך אפשר לומר שגם לדעת הרמב"ם לאו שאפשר לעבור עליו שלא במעשה נחשב 'לאו שאין בו מעשה' גם כשעוברים עליו במעשה ואין לוקים עליו, הרי בהלכות חמץ ומצה (פ"א ה"ג) כתב "אינו לוקה משום לא יראה ולא ימצא אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חימצו כדי שיעשה בו מעשה, אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אף על פי שעבר על שני לאוין אינו לוקה מן התורה מפני שלא עשה בו מעשה". ואם כן, מפורש שלדעת הרמב"ם העובר על לאו במעשה, לוקה אף אם אפשר לעבור עליו בלי מעשה?

וביאר את דעת הרמב"ם באופן אחר: המעביד עבד עברי בעבודות בזויות, אף שעובר על 'לא תעבוד בו...' אינו לוקה, כי כיון שאינו רשאי להשתמש בו לעבודות אלו הרי זה גזל ואין לוקים על גזל, כי "הכתוב נתקו לעשה, שאם גזל חייב להחזיר שנאמר והשיב את הגזלה אשר גזל" (הל' גזלה ואבדה פ"א ה"א).

וה'שער המלך' (הל' חו"מ פ"א ה"ג) ביאר: אכן, לדעת הרמב"ם לאו שאפשר לעבור עליו בלא מעשה אין לוקים עליו אפילו כשעוברים עליו במעשה (כדברי ה'יבין שמועה'). אלא שלאו זה נחשב 'לאו שאין בו מעשה' רק כאשר באותו זמן שעובר על הלאו במעשה אפשר לעבור עליו בלא מעשה, אבל ב'בל יראה' – אף על פי שכשיש לו חמץ בערב פסח בביתו ולא ביערו עובר עליו בלא מעשה, הרי כאשר לא נשאר חמץ בבית מערב פסח אי אפשר לעבור עליו בתוך הפסח אלא אם עשה מעשה (שקנה חמץ או חימצו בידים) ולכן הוא 'לאו שיש בו מעשה'. וזהו שכתב הרמב"ם (בהל' חו"מ) שאם קנה חמץ בפסח או חימצו, שעבר במעשה, לוקה כיון שכעת אי אפשר לעבור עליו אלא במעשה.

שיעורי רמב"ם ג' פרקים ליום

יום ראשון כ"ח מרחשון

ספר קנין – הלכות שכנים

פרק ז

דיני חלונות הסמוכים לרשות חברו.

א. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חַלּוֹן בְּכָתְלוֹ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה חָצֵר בְּצִדּוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לְבַעַל הַחַלּוֹן: 'סְתֹם חַלּוֹן זֶה כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּבִּיט בִּי'; שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיק בְּהֶזֵּק זֶה. וְאִם בָּא חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת כֹּתֶל כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן כְּדֵי שֶׁיָּסִיר הֶזֵּק רְאִיָּתוֹ – צָרִיךְ לְהַרְחִיק אֶת הַכֹּתֶל מִכְּנֶגֶד הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל עָלָיו.

ב. הָיְתָה הַחַלּוֹן לְמַטָּה בַּכֹּתֶל – כּוֹפֶה אֶת חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת, וּלְהַגְבִּיהַּ הַבִּנְיָן אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַבִּיט בּוֹ מִן הַחַלּוֹן.

ג. הָיְתָה הַחַלּוֹן לְמַעְלָה בַּכֹּתֶל, וּבָנָה חֲבֵרוֹ כֹּתֶל כְּנֶגֶד הַחַלּוֹן מִלְּמַטָּה – אִם הָיָה מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל שֶׁבָּנָה עַד הַחַלּוֹן גָּבֹהַּ אַרְבַּע אַמּוֹת אוֹ יָתֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לְמָנְעוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִרְחִיק מִכֹּתֶל הַחַלּוֹן כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי לֹא הֶאֱפִיל עָלָיו וְאֵינוֹ מַזִּיקוֹ בִּרְאִיָּה. אֲבָל אִם נִשְׁאַר מֵרֹאשׁ הַכֹּתֶל שֶׁבָּנָה עַד הַחַלּוֹן פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – כּוֹפֵהוּ לְמַעַט הַכֹּתֶל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַעֲמֹד עַל רֹאשׁ הַכֹּתֶל וְיַשְׁקִיף מִן הַחַלּוֹן, אוֹ יַגְבִּיהַּ הַכֹּתֶל עַל הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת וְיִהְיֶה הַכֹּתֶל רָחוֹק מִן הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל וְלֹא יָצִיץ וְיִרְאֶה.

ד. בָּנָה כֹּתֶל אֶחָד בְּצַד הַחַלּוֹן – צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִן הַחַלּוֹן טֶפַח, וּמַגְבִּיהַּ הַכֹּתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת עַל הַחַלּוֹן, אוֹ כוֹנֵס רֹאשׁ הַכֹּתֶל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵשֵׁב עָלָיו וְיָצִיץ.

ה. בָּנָה שְׁנֵי כְּתָלִין מִשְּׁנֵי צִדֵּי הַחַלּוֹן – צָרִיךְ לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶן רֹחַב אַרְבַּע אַמּוֹת, וְהַחַלּוֹן בָּאֶמְצַע הָאַרְבַּע; וְלֹא יְסַכֵּךְ עַל גַּבֵּיהֶן אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק הַסִּכּוּךְ מִן הַכֹּתֶל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַחַלּוֹן אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל עָלָיו.

לְפִיכָךְ, מִי שֶׁבָּא לִפְתֹּחַ חַלּוֹן לַחֲצַר חֲבֵרוֹ – בֵּין חַלּוֹן גְּדוֹלָה בֵּין חַלּוֹן קְטַנָּה, בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה – בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו; שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: 'הַזֵּק לִי בִּרְאִיָּה; וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא גְּבוֹהָה, תַּעֲלֶה בְּסֻלָּם וְתִרְאֶה'.

ו. הֲרֵי שֶׁפָּתַח חַלּוֹן לַחֲצַר חֲבֵרוֹ, וּמָחַל לוֹ בַּעַל הֶחָצֵר, אוֹ שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִנִּיחוֹ, כְּגוֹן שֶׁבָּא וְסִיֵּעַ עִמּוֹ, אוֹ שֶׁיָּדַע הַנֶּזֶק וְלֹא עִרְעֵר – הֲרֵי זֶה הֶחֱזִיק בַּחַלּוֹן, וְאֵינוֹ יָכוֹל אַחַר כָּךְ לַחֲזֹר וּלְעַרְעֵר עָלָיו לְסָתְמוֹ.

וְכֵיצַד דִּינָהּ שֶׁל חַלּוֹן זֶה שֶׁהִנִּיחוֹ לְפָתְחָהּ? אִם חַלּוֹן שֶׁרֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִכְנָס מִמֶּנָּה הִיא, אוֹ שֶׁהָיְתָה לְמַטָּה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ נִכְנָס מִמֶּנָּה – אֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצְּדָדֶיהָ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

ז. הָיְתָה חַלּוֹן קְטַנָּה שֶׁאֵין רֹאשׁוֹ שֶׁל אָדָם נִכְנָס מִמֶּנָּה, וְהָיְתָה לְמַעְלָה מֵאַרְבַּע אַמּוֹת – בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ וּבִצְדָדֶיהָ; שֶׁהֲרֵי טוֹעֵן וְאוֹמֵר: 'לֹא הִנַּחְתִּיךָ לִפְתֹּחַ אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא קְטַנָּה וּגְבוֹהָה; אֲבָל שֶׁתַּחֲזִיק עָלַי עַד שֶׁאַרְחִיק הַבִּנְיָן, לֹא הִנַּחְתִּי'.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁפְּתָחָהּ לְתַשְׁמִישׁ, אוֹ כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס בָּהּ הָרוּחַ. אֲבָל אִם פְּתָחָהּ לְאוֹרָה – אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, וּגְבוֹהָה בְּיוֹתֵר – הוֹאִיל וְלֹא עִרְעֵר, הֶחֱזִיק, וְאֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצְּדָדֶיהָ עַד שֶׁיַּרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַאֲפִיל עָלָיו; שֶׁהֲרֵי מָחַל לוֹ עַל הָאוֹרָה.

וְכֵן מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חַלּוֹן מֻחְזֶקֶת, וּבָא חֲבֵרוֹ וּבָנָה כְּנֶגְדָּהּ אוֹ מִצְּדָדֶיהָ בְּלֹא הַרְחָקָה, אוֹ סְתָמָהּ, וְשָׁתַק בַּעַל הַחַלּוֹן – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְעַרְעֵר לִפְתֹּחַ הַחַלּוֹן אוֹ לְהַרְחִיק הַבִּנְיָן; כֵּיוָן שֶׁשָּׁתַק, מָחַל – שֶׁאֵין אָדָם עָשׂוּי שֶׁסּוֹתְמִין אוֹרוֹ בְּפָנָיו וְשׁוֹתֵק, אֶלָּא אִם כֵּן מָחַל.

ח. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ חַלּוֹנוֹת לְמַטָּה בְּכָתְלוֹ, וּבָא חֲבֵרוֹ לִבְנוֹת בִּפְנֵיהֶן, וְאָמַר לוֹ: 'אֲנִי אֶפְתַּח לְךָ חַלּוֹנוֹת אֲחֵרוֹת בְּכֹתֶל זֶה עַצְמוֹ לְמַעְלָה מֵאֵלּוּ' – הֲרֵי זֶה מְעַכֵּב עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ: 'בְּעֵת שֶׁתִּפְתַּח הַחַלּוֹנוֹת תַּרְעִיד אֶת הַכֹּתֶל וּתְקַלְקֵל אוֹתוֹ'. וַאֲפִלּוּ אָמַר לוֹ: 'אֲנִי אֶסְתֹּר כָּל הַכֹּתֶל, וְאֶבְנֶה לְךָ אוֹתוֹ בִּנְיָן חָדָשׁ, וְאֶעֱשֶׂה בּוֹ חַלּוֹנוֹת, וְאֶשְׂכֹּר לְךָ בַּיִת שֶׁתָּדוּר בּוֹ עַד שֶׁאֶבְנֶה' – יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו וְאוֹמֵר לוֹ: 'אֵין רְצוֹנִי שֶׁאֶטְרַח מִמָּקוֹם לְמָקוֹם'.

לְפִיכָךְ, אִם לֹא הָיָה שָׁם טֹרַח כְּלָל, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִפְנוֹת – אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו; וְכוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיִּהְיֶה חֲבֵרוֹ סוֹתֵם חַלּוֹן זֶה שֶׁלְּמַטָּה, וְעוֹשֶׂה לוֹ חַלּוֹן לְמַעְלָה; שֶׁזּוֹ מִדַּת סְדוֹם. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁזֶּה נֶהֱנֶה בּוֹ, וְאֵין חֲבֵרוֹ מַפְסִיד וְלֹא חָסֵר כְּלוּם – כּוֹפִין עָלָיו.

ט. אֲבָל בַּעַל הַחַלּוֹן שֶׁרָצָה לְשַׁנּוֹת מְקוֹם חַלּוֹנוֹ, בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה – אֲפִלּוּ הָיְתָה גְּדוֹלָה, וְאָמַר: 'אֶפְתַּח חַלּוֹן אַחֶרֶת קְטַנָּה וְאֶסְתֹּם זוֹ' – בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו. וְכֵן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְחִיב בַּחַלּוֹן כָּל שֶׁהוּא.

י. שְׁנֵי אַחִין שֶׁחָלְקוּ חָצֵר מִדַּעְתָּם, וְשָׁמוּ הַבִּנְיָן וְהָעֵצִים זֶה כְּנֶגֶד זֶה, וְלֹא הִשְׁגִּיחוּ עַל שׁוּמַת הָאֲוִיר, וְהִגִּיעַ לְאֶחָד מֵהֶן בְּחֶלְקוֹ מִרְבַּץ הֶחָצֵר, וְלַשֵּׁנִי הָאַכְסַדְרָה – אִם רָצָה בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת כֹּתֶל בְּסוֹף חֶלְקוֹ, בּוֹנֶה בִּפְנֵי הָאַכְסַדְרָה, וְאַף עַל פִּי שֶׁמַּאֲפִיל עָלָיו, שֶׁהֲרֵי לֹא שָׁמוּ הָאֲוִיר.

פרק ח

דיני חזקה בזיז, סולם וצינור; שימוש בכותל חברו.

א. הַמְבַקֵּשׁ לְהוֹצִיא זִיז מִכָּתְלוֹ עַל אֲוִיר חֲצַר חֲבֵרוֹ כָּל שֶׁהוּא – בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו, שֶׁהֲרֵי מַזִּיקוֹ בִּרְאִיָּה בְּעֵת שֶׁתּוֹלֶה בּוֹ וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. הוֹצִיא אֶת הַזִּיז, וְלֹא מָחָה בּוֹ לְאַלְתַּר בַּעַל הֶחָצֵר – הֲרֵי הֶחֱזִיק בַּעַל הַזִּיז.

ב. הָיָה בַּזִּיז טֶפַח, הֶחֱזִיק בַּאֲוִיר הֶחָצֵר כְּנֶגְדּוֹ; וְאִם רָצָה בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת תַּחַת הַזִּיז וּלְבַטֵּל תַּשְׁמִישׁוֹ – בַּעַל הַזִּיז מְעַכֵּב עָלָיו. וְאִם אֵין בַּזִּיז טֶפַח, לֹא הֶחֱזִיק בַּאֲוִיר הֶחָצֵר; וּבְכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת תַּחְתָּיו וּלְבַטֵּל תַּשְׁמִישׁוֹ שֶׁל זִיז – אֵין בַּעַל הַזִּיז יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו.

ג. הָיָה הַזִּיז שֶׁהוֹצִיאָהּ רָחְבּוֹ טֶפַח, וּמָשׂוּךְ עַל אֲוִיר חֲצֵרוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְלֹא מָחָה בּוֹ – הֶחֱזִיק בְּאַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים. וְאִם רָצָה לְהַרְחִיב אֶת הַזִּיז עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה אַרְבָּעָה טְפָחִים עַל אַרְבָּעָה טְפָחִים – הֲרֵי זֶה מַרְחִיב; וְאֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִבְנוֹת בַּאֲוִיר חֲצֵרוֹ תַּחַת הַזִּיז כֻּלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִנִּיחַ לוֹ תַּחְתָּיו גֹּבַהּ אֲוִיר עֲשָׂרָה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בַּזִּיז.

ד. הַמַּעֲמִיד סֻלָּם קָטָן שֶׁאֵין לוֹ אַרְבָּעָה שְׁלַבִּים בְּתוֹךְ חֲצַר חֲבֵרוֹ אוֹ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – לֹא הֶחֱזִיק בַּנֶּזֶק זֶה; וְכָל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה בַּעַל הֶחָצֵר – בּוֹנֶה בְּצַד הַסֻּלָּם, וּמְבַטֵּל תַּשְׁמִישׁוֹ. וְאִם הָיָה סֻלָּם גָּדוֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אַרְבָּעָה שְׁלַבִּים אוֹ יָתֵר, הֶחֱזִיק; וְאִם בָּא לִבְנוֹת וּלְבַטְּלוֹ – בַּעַל הַסֻּלָּם מְעַכֵּב עָלָיו עַד שֶׁיַּרְחִיק כְּשִׁעוּר, שֶׁהֲרֵי מָחַל לוֹ לְהַעֲמִיד סֻלָּם גָּדוֹל. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁיָּבוֹא בַּעַל הַגַּג לְהַעֲמִיד סֻלָּם גָּדוֹל – בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לִמְחוֹת בּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחֲזִיק עָלָיו; אֲבָל אִם הֶעֱמִיד סֻלָּם קָטָן – אֵינוֹ יָכוֹל לְמָנְעוֹ, שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לוֹ: 'אֵין עָלֶיךָ הֶפְסֵד, כָּל זְמַן שֶׁתִּרְצֶה, אַתָּה מְבַטְּלוֹ'.

ה. הָרוֹצֶה לְהוֹצִיא צִנּוֹר עַל חֲצַר חֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁיִּקְלַח שָׁם הַמַּיִם, אוֹ שֶׁעָשָׂה שָׁם מַזְחִילָה עַל כָּתְלוֹ שֶׁהֲרֵי הַמַּיִם נוֹזְלִין וְיוֹרְדִין לַחֲצַר חֲבֵרוֹ – בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו; וְאִם לֹא מָחָה בּוֹ, הֶחֱזִיק זֶה בַּצִּנּוֹר אוֹ בַּמַּזְחִילָה. רָצָה אַחַר כָּךְ בַּעַל הַגַּג לִסְתֹּם הַצִּנּוֹר, בַּעַל הֶחָצֵר מְעַכֵּב עָלָיו; כְּשֵׁם שֶׁהֶחֱזִיק בַּעַל הַגַּג לִשְׁפֹּךְ מֵימָיו לַחֲצַר חֲבֵרוֹ, כָּךְ הֶחֱזִיק בַּעַל הֶחָצֵר שֶׁיִּהְיוּ מֵימֵי גַּגּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ בָּאִין אֶצְלוֹ לִרְשׁוּתוֹ. רָצָה בַּעַל הַגַּג לַעֲקֹר הַצִּנּוֹר מִצַּד זֶה וּלְהַחֲזִירוֹ לְצַד אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיָה אָרֹךְ וְרָצָה לְקַצְּרוֹ – אֵין בַּעַל הֶחָצֵר יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו; שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק אֶלָּא בְּמֵימֵי הַגַּג, וַהֲרֵי הֵן בָּאִין לוֹ מִכָּל מָקוֹם. וְכֵן אִם רָצָה בַּעַל הֶחָצֵר לִבְנוֹת תַּחַת הַצִּנּוֹר, אֵין בַּעַל הַגַּג יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו; שֶׁאֵין הַצִּנּוֹר עָשׂוּי לְתַשְׁמִישׁ כְּזִיז, כְּדֵי שֶׁיַּחֲזִיק בַּאֲוִיר חֲצֵרוֹ; וְאֵינוֹ עָשׂוּי אֶלָּא לִקְלוֹחַ הַמַּיִם.

ו. מִי שֶׁהוֹרִיד מֵי גַּגּוֹ עַל חֲצַר חֲבֵרוֹ, וְלֹא מָחָה בּוֹ, וְהֶחֱזִיק בְּדָבָר זֶה – אִם הָיוּ הַמַּיִם מְנַטְּפִין, וְרָצָה [בעל הגג] לְקַבְּצָן לְמָקוֹם אֶחָד וְלַעֲשׂוֹתָן צִנּוֹר – עוֹשֶׂה; וְכֵן אִם הָיוּ בָּאִין מִמָּקוֹם אֶחָד, וְחִלְּקָן עַל רֹחַב הַכֹּתֶל, וְהֶחֱזִירָן נוֹטְפִין – עוֹשֶׂה; וַאֲפִלּוּ לִבְנוֹת עַל גַּגּוֹ כְּמִין צְרִיף כְּדֵי שֶׁיֵּרְדוּ הַמַּיִם בִּמְהֵרָה לַחֲצַר חֲבֵרוֹ – בּוֹנֶה; שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיקוּ מֵימָיו שֶׁל זֶה לֵירֵד לַחֲצַר זֶה.

ז. כֹּתֶל שֶׁבֵּין רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן – אִם הָיוּ שֻׁתָּפִין בּוֹ, שְׁנֵיהֶן מִשְׁתַּמְּשִׁין בּוֹ: זֶה חוֹפֵר מִצַּד זֶה וּמַכְנִיס קוֹרוֹתָיו כָּל שֶׁהֵן, וְזֶה חוֹפֵר מִצַּד זֶה וּמַכְנִיס קוֹרוֹתָיו כָּל שֶׁהֵן. הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁל רְאוּבֵן לְבַדּוֹ, אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ. חָפַר שִׁמְעוֹן בַּכֹּתֶל זֶה וְהִכְנִיס בּוֹ קוֹרָה אַחַת, וְשָׁתַק רְאוּבֵן וְלֹא מָחָה בּוֹ – הֶחֱזִיק בִּמְקוֹם הַקּוֹרָה; אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה, וְרָצָה שִׁמְעוֹן לְהַחֲלִיפָהּ בְּקוֹרָה גְּדוֹלָה אוֹ עָבָה – מַחֲלִיף.

הָיְתָה הַקּוֹרָה קוֹרַת סֻכַּת עֲרַאי – כָּל שְׁלֹשִׁים יוֹם, לֹא הֶחֱזִיק בָּהּ, שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן אוֹמֵר לוֹ: 'לֹא מָחִיתִי וְהִנַּחְתִּיךָ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֲרַאי'. לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם – הֶחֱזִיק, שֶׁאֵין זֶה עֲרַאי. וְאִם סֻכַּת הֶחָג [סוכות] הִיא – כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הֶחָג, לֹא הֶחֱזִיק; לְאַחַר שִׁבְעָה, הֶחֱזִיק. וְאִם חִבֵּר רֹאשׁ הַקּוֹרָה בַּכֹּתֶל בְּטִיט, מִיָּד הֶחֱזִיק; וְהוּא [–ובלבד], שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁרְאוּבֵן סִיֵּעַ עִמּוֹ אוֹ רָאָה וְלֹא מָחָה.

ח. מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּכֹתֶל זֶה בְּקוֹרָה אַחַת – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַכְנִיס בּוֹ קוֹרָה שְׁנִיָּה, שֶׁהֲרֵי לֹא מָחַל לוֹ אֶלָּא עַל אַחַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהוֹדָה שֶׁאֵין הַכֹּתֶל הַזֶּה שֶׁלּוֹ, אֶלָּא חֲבֵרוֹ מָחַל לוֹ עַל הַכְנָסַת קוֹרָה זוֹ. אֲבָל אִם טָעַן שֶׁכֹּתֶל זֶה, שֻׁתָּף אֲנִי בּוֹ – הוֹאִיל וְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ בְּקוֹרָה אַחַת, נֶאֱמָן; וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכֻלָּהּ, אַחַר שֶׁיִּשָּׁבַע הֶסֵּת שֶׁהוּא שֻׁתָּף בְּכָל הַכֹּתֶל.

ט. הָיוּ קוֹרוֹתָיו שֶׁל רְאוּבֵן בְּתוֹךְ הַכֹּתֶל, וּמִצַּד שִׁמְעוֹן מְקוֹמוֹת חֲפוּרִין לְהַכְנִיס בָּהֶן רָאשֵׁי הַקּוֹרוֹת – לֹא הֶחֱזִיק שִׁמְעוֹן לְהַכְנִיס בָּהֶן קוֹרוֹת, וְאֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹן שֶׁהוּא שֻׁתָּף בּוֹ; שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ בּוֹ תַּשְׁמִישׁ. וְיָכוֹל רְאוּבֵן לִטְעֹן: 'שֶׁאֲנִי חָפַרְתִּי מְקוֹמוֹת אֵלּוּ מִצִּדְּךָ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים עַד שֶׁתִּקְנֶה מִמֶּנִּי אוֹ שֶׁתְּבַקֵּשׁ מִמֶּנִּי וְאֶמְחַל לְךָ – תַּכְנִיס הַקּוֹרוֹת בְּלֹא חֲפִירָה בַּכֹּתֶל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְמַעֲמֵט כָּתְלִי בְּעֵת הַחֲפִירָה'.

פרק ט

דברים שאסור לעשותם בסמיכות לרשות חברו.

א. לֹא יַחְפֹּר אָדָם בּוֹר וְלֹא שִׁיחַ [–שוחה] וְלֹא מְעָרָה, וְלֹא יָבִיא אַמַּת הַמַּיִם, וְלֹא יַעֲשֶׂה בְּרֵכַת מַיִם לִשְׁרוֹת בָּהּ הַבְּגָדִים לְכַבֵּס, בְּצַד כָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ – אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִכָּתְלוֹ חֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְיָסוּד בְּסִיד כֹּתֶל בּוֹר זֶה, אוֹ מִקְוֵה מַיִם זֶה, אוֹ כֹּתֶל הָאַמָּה מִצַּד חֲבֵרוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבְלְעוּ הַמַּיִם וְיַזִּיקוּ כֹּתֶל חֲבֵרוֹ.

ב. מַרְחִיקִין אֶת הַגֶּפֶת [=פסולת זיתים] וְאֶת הַזֶּבֶל וְאֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַסִּיד וְאֶת הַסְּלָעִים מִכָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, אוֹ סָד בְּסִיד. מַרְחִיקִין אֶת הַזְּרָעִים וְאֶת הַמַּחֲרֵשָׁה וְאֶת הַגּוּמָה שֶׁמִּתְקַבֵּץ בָּהּ מֵי רַגְלַיִם מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים.

ג. מַרְחִיקִין אֶת הָרֵחַיִם [מן הכותל] שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מִן הָרֵחַיִם הַתַּחְתּוֹנָה, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה [טפחים] מִן הָעֶלְיוֹנָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָנִיד אוֹתוֹ, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִבָּהֲלוּ בְּקוֹל הָרֵחַיִם.

ד. וּמַרְחִיקִין אֶת הַתַּנּוּר מִן הַכֹּתֶל שְׁלֹשָׁה טְפָחִים מִקַּרְקָעִיתוֹ, שֶׁהֵן אַרְבָּעָה מִשְּׂפָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵחַם הַכֹּתֶל.

ה. אֶבֶן שֶׁהַכּוֹבֵס מַכֶּה הַבְּגָדִים עָלֶיהָ עַד שֶׁיִּתְלַבְּנוּ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק אוֹתָהּ אַרְבַּע אַמּוֹת מִכָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; שֶׁבְּעֵת שֶׁכּוֹבֵס עָלֶיהָ – הַמַּיִם נוֹתְזִין, וּמַזִּיקִין אֶת הַכֹּתֶל.

ו. לֹא יַשְׁתִּין אָדָם מַיִם בְּצַד כָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִמֶּנּוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכֹתֶל לְבֵנִים. אֲבָל בְּכֹתֶל אֲבָנִים – יַרְחִיק טֶפַח; וְאִם הָיוּ הָאֲבָנִים צַחִיחַ סֶלַע, מַשְׁתִּין בְּצִדּוֹ בְּלֹא הַרְחָקָה.

ז. מַרְחִיקִין אֶת הַסֻּלָּם מִן הַשּׁוֹבָךְ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּקְפֹּץ הַנְּמִיָּה בְּעֵת שֶׁמַּנִּיחַ הַסֻּלָּם, וְתַעֲלֶה לַשּׁוֹבָךְ וְתֹאכַל הַגּוֹזָלוֹת.

ח. וּמַרְחִיקִין אֶת הַכֹּתֶל מִן הַמַּזְחִילָה [–מרזב] שֶׁל חֲבֵרוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מָקוֹם לְבַעַל הַמַּזְחִילָה לִזְקֹף סֻלָּם וּלְתַקֵּן מַזְחִילָה שֶׁלּוֹ, הוֹאִיל וְהֶחֱזִיק בָּהּ.

ט. רְאוּבֵן שֶׁהָיָה כָּתְלוֹ סָמוּךְ לְכָתְלוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן כְּמִין גָּם [ג' ביוונית], וּבָא רְאוּבֵן לַעֲשׂוֹת כֹּתֶל שֵׁנִי כְּנֶגֶד כֹּתֶל שִׁמְעוֹן עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ שְׁלָשְׁתָּן [האות] כְּמִין בֵּית – הֲרֵי שִׁמְעוֹן מְעַכֵּב עָלָיו, עַד שֶׁיַּרְחִיק מִכָּתְלוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַמָּקוֹם בֵּין שְׁנֵי הַכְּתָלִים רָחָב, כְּדֵי שֶׁיָּדוּשׁוּ [–ילכו] בּוֹ רַבִּים וְתִתְחַזֵּק הָאָרֶץ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּכֹתֶל גִּנָּה אוֹ בְּכֹתֶל חָצֵר בְּעִיר חֲדָשָׁה; אֲבָל בְּעִיר יְשָׁנָה – כְּבָר נִתְחַזְּקָה, וּבוֹנֶה כְּנֶגְדּוֹ בְּלֹא הַרְחָקָה. וְכֵן אִם לֹא הָיָה בְּאֹרֶךְ כֹּתֶל שִׁמְעוֹן אֶלָּא כְּנֶגְדּוֹ בּוֹנֶה פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת, בּוֹנֶה כְּנֶגְדּוֹ וְאֵינוֹ מַרְחִיק, וְאַף עַל פִּי שֶׁמּוֹנֵעַ הָרֶגֶל מִלַּהֲלֹךְ שָׁם; שֶׁהַכֹּתֶל שֶׁהוּא פָּחוֹת מֵאַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ צָרִיךְ חִזּוּק הָאָרֶץ.

י. מִי שֶׁבָּא לַחְפֹּר בּוֹר בְּסוֹף שָׂדֵהוּ סָמוּךְ לַמֶּצֶר [–גבול השדה של] חֲבֵרוֹ – אִם שְׂדֵה חֲבֵרוֹ אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת, סוֹמֵךְ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ. וְאִם יָמְלַךְ [=יחליט] חֲבֵרוֹ לַחְפֹּר בּוֹר בְּצִדּוֹ – צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִכֹּתֶל הַבּוֹר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, עַד שֶׁיִּהְיֶה בֵּין חֲלַל שְׁנֵי הַבּוֹרוֹת עֹבִי שִׁשָּׁה טְפָחִים. הָיְתָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ עֲשׂוּיָה לְבוֹרוֹת – אֵינוֹ סוֹמֵךְ, עַד שֶׁיַּרְחִיק מִן הַמֶּצֶר שְׁלֹשָׁה טְפָחִים וְיַחְפֹּר; וּכְשֶׁיָּבוֹא חֲבֵרוֹ לַחְפֹּר – יַרְחִיק גַּם הוּא שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וְיַחְפֹּר.

יא. הַבַּיִת וְהָעֲלִיָּה שֶׁל שְׁנַיִם – לֹא יַעֲשֶׂה בַּעַל הַבַּיִת תַּנּוּר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ עַל גַּבָּיו גֹּבַהּ [–חלל] אַרְבַּע אַמּוֹת; וְכֵן לֹא יַעֲמִיד בַּעַל הָעֲלִיָּה תַּנּוּר, עַד שֶׁיִּהְיֶה תַּחְתָּיו מַעֲזִיבָה שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וּבְכִירָה טֶפַח. וְאִם תַּנּוּר שֶׁל נַחְתּוֹמִין הוּא, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה תַּחְתָּיו אַרְבָּעָה טְפָחִים; וְכִירָה שֶׁל נַחְתּוֹמִין, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיק כַּשִּׁעוּר, אִם יָצְאת הָאֵשׁ וְהִזִּיקָה – מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.

יב. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ חֲנוּת תַּחַת אוֹצָרוֹ [–מחסן פירות] שֶׁל חֲבֵרוֹ – לֹא יַעֲשֶׂה בָּהּ לֹא נַחְתּוֹם [=אופה], וְלֹא צַבָּע, וְלֹא רֶפֶת בָּקָר, וְלֹא יַכְנִיס לָהּ אִסְפַּסְתָּא; וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם מִדְּבָרִים שֶׁעוֹלֶה מֵהֶן הֶבֶל חַם הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַחֹם מַפְסִיד פֵּרוֹת שֶׁבָּאוֹצָר. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה אוֹצַר יַיִן בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאֵין הַחֹם מַפְסִידוֹ – הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בַּחֲנוּתוֹ כָּל מְלֶאכֶת אֵשׁ; אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה רֶפֶת בָּקָר, מִפְּנֵי שֶׁמַּפְסִיד רֵיחַ הַיַּיִן. וְאִם הֻחְזְקָה הַחֲנוּת בַּתְּחִלָּה לְרֶפֶת אוֹ לְנַחְתּוֹם וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְאַחַר כָּךְ רָצָה בַּעַל הָעֲלִיָּה לַעֲשׂוֹת עֲלִיָּתוֹ אוֹצָר – אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת בְּיָדוֹ.

יג. כִּבֵּד [–טאטא] בַּעַל הָעֲלִיָּה וְרִבֵּץ [=שטף] עֲלִיָּתוֹ, אוֹ שֶׁרִבָּה בַּחַלּוֹנוֹת, כְּדֵי לַעֲשׂוֹתָהּ אוֹצָר, וְקָדַם זֶה [–התחתון] וְעָשָׂה [למטה] נַחְתּוֹם קֹדֶם שֶׁיַּכְנִיס פֵּרוֹת לָאוֹצָר, אוֹ שֶׁהִתְחִיל [בעל העליה] לֶאֱצֹר שֻׁמְשְׁמִין אוֹ רִמּוֹנִים אוֹ תְּמָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְקָדַם זֶה וְעָשָׂה הַתַּנּוּר קֹדֶם שֶׁיֶּאֱצֹר הַחִטִּין, אוֹ [קודם] שֶׁיַּעֲשֶׂה בַּעַל הַחֲנוּת מְחִלָּה עַל גַּבָּהּ לְהַבְדִּיל בֵּין הַחֲנוּת וּבֵין הָאוֹצָר – בְּכָל אֵלּוּ בַּעַל הָאוֹצָר מְעַכֵּב עָלָיו; וְאִם עָבַר וְעָשָׂה תַּנּוּר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ – אֵין בַּעַל הָאוֹצָר יָכוֹל לְהָסִיר הַתַּנּוּר בְּכָל אֵלּוּ.

פרק י

דברים שאסור לעשותם בסמיכות לעיר; דיני נזק הנגרם מאליו.

א. מַרְחִיקִין אֶת הָאִילָן מִן הָעִיר עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ אַמָּה, וּבֶחָרוּב וּבַשִּׁקְמָה חֲמִשִּׁים אַמָּה, מִפְּנֵי נוֹאי [=יופי] הָעִיר. וְכָל אִילָן הַנִּמְצָא קָרוֹב לָעִיר בְּפָחוֹת מִזֶּה, קוֹצְצִין אוֹתוֹ. וְאִם הָאִילָן קָדַם [לבניית העיר], נוֹתְנִין לוֹ בְּנֵי הָעִיר אֶת דָּמָיו; וְאִם הָיָה הַדָּבָר סָפֵק וְלֹא נוֹדַע אֵיזֶה מֵהֶן קָדַם, אֵין לוֹ לְבַעַל הָאִילָן דָּמִים, אֶלָּא נוֹטֵל עֵצָיו, וְהוֹלֵךְ.

ב. מַרְחִיקִין גֹּרֶן קְבוּעָה מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹלִיךְ הָרוּחַ הַתֶּבֶן בְּעֵת שֶׁזּוֹרֶה [אותו], וְיַזִּיק לִבְנֵי הָעִיר. וְכֵן לֹא יַעֲשֶׂה אָדָם גֹּרֶן קְבוּעָה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק הַתֶּבֶן לִנְטִיעַת חֲבֵרוֹ אוֹ לְנִירוֹ.

ג. מַרְחִיקִין אֶת הַנְּבֵלוֹת וְאֶת הַקְּבָרוֹת וְאֶת הַבֻּרְסְקִי מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה.

ד. וְאֵין עוֹשִׂין בֻּרְסְקִי אֶלָּא לְמִזְרַח הָעִיר, מִפְּנֵי שֶׁרוּחַ מִזְרָחִית חַמָּה וּמְמַעֶטֶת הֶזֵּק רֵיחַ עִבּוּד הָעוֹרוֹת.

ה. מִי שֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת מִשְׁרָה שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצַד יֶרֶק שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁהֲרֵי מֵי הַמִּשְׁרָה נִבְלָעִין בָּאָרֶץ וְהוֹלְכִין וּמַפְסִידִין הַיֶּרֶק, אוֹ שֶׁנָּטַע כְּרֵשִׁין [–מין ירק] קָרוֹב מִן הַבְּצָלִים שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁהֵן מְפִיגִין טַעְמָן [של הבצלים], אוֹ שֶׁנָּטַע חַרְדָּל בְּצַד כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, שֶׁהֲרֵי הַדְּבוֹרִים אוֹכְלִין הֶעָלִין [של החרדל] וּמַפְסִידִין הַדְּבַשׁ – בְּכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַרְחִיק בִּכְדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיק; וְעַל הַנִּזָּק לְהַרְחִיק אֶת עַצְמוֹ, אִם יִרְצֶה, עַד שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ הַנֶּזֶק; שֶׁזֶּה בְּתוֹךְ [חצרו] שֶׁלּוֹ הוּא עוֹשֶׂה, וְהַנֶּזֶק בָּא לַחֲבֵרוֹ מֵאֵלָיו.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהָיָה הַנֶּזֶק בָּא מֵאֵלָיו אַחַר שֶׁיִּפְסְקוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל מַזִּיק. אֲבָל אִם הָיוּ מַעֲשָׂיו שֶׁל זֶה שֶׁעוֹשֶׂה בִּרְשׁוּתוֹ מַזִּיקִין אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת עֲשִׂיָּתוֹ, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁמַּזִּיק בְּיָדוֹ; הָא לְמָה זֶה דּוֹמֶה? לְמִי שֶׁעָמַד בִּרְשׁוּתוֹ, וְיוֹרֶה חִצִּים לַחֲצַר חֲבֵרוֹ וְאָמַר: 'בִּרְשׁוּתִי אֲנִי עוֹשֶׂה', שֶׁמּוֹנְעִין אוֹתוֹ. וְכֵן כָּל הַהַרְחָקוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה בְּעִנְיָן זֶה – אִם לֹא הִרְחִיקוּ, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהִזִּיק בְּחִצָּיו. לְפִיכָךְ, צָרִיךְ לְהַרְחִיק מִשְׁרָה מִן הַיֶּרֶק, וּכְרֵשִׁין מִן הַבְּצָלִים, וְחַרְדָּל מִן הַדְּבוֹרִים, שְׁלֹשָׁה טְפָחִים אוֹ יָתֵר מְעַט – כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה הֶזֵּק בַּיָּדַיִם; אֲבָל לְהַרְחִיק עַד שֶׁלֹּא יָבוֹא הַנֶּזֶק מֵאֵלָיו, אֵינוֹ צָרִיךְ.

ו. בַּעַל עֲלִיָּה שֶׁהָיָה שׁוֹפֵךְ מַיִם, וְהֵן יוֹרְדִין עַל הַדָּר בַּבַּיִת לְמַטָּה – אִם הָיְתָה שָׁם מַעֲזִיבָה שֶׁהַמַּיִם כָּלִין [–נספגים] בָּהּ בְּעֵת שְׁפִיכָה, וְאַחַר שֶׁיִּפְסֹק עֶלְיוֹן מִלִּשְׁפֹּךְ יִבָּלְעוּ הַמַּיִם וְיֵרְדוּ וִינַטְּפוּ עַל הַתַּחְתּוֹן – צָרִיךְ הַתַּחְתּוֹן לְתַקֵּן וּלְהַרְחִיק עַצְמוֹ מִן הַנֶּזֶק; וְאִם אֵין שָׁם מַעֲזִיבָה, אֶלָּא כְּשֶׁיִּשְׁפֹּךְ [העליון] יֵרְדוּ הַמַּיִם מִיָּד – הֲרֵי זֶה כְּמַזִּיק בְּחִצָּיו, וְהָעֶלְיוֹן מְתַקֵּן, אוֹ יִמָּנַע מִלִּשְׁפֹּךְ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

ז. מִי שֶׁהָיָה לוֹ בּוֹר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ, וּבָא חֲבֵרוֹ וְנָטַע אִילָן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ קָרוֹב לְבוֹר חֲבֵרוֹ [–שלו] – אֵין בַּעַל הַבּוֹר יָכוֹל לְעַכֵּב עָלָיו וְלוֹמַר לוֹ: 'הֲרֵי שָׁרְשֵׁי הָאִילָן נִכְנָסִין לְבוֹר שֶׁלִּי וּמַפְסִידִין אוֹתוֹ'; שֶׁזֶּה נֶזֶק הַבָּא מֵאֵלָיו הוּא לְאַחַר זְמַן, וּבְעֵת שֶׁנָּטַע אֵינוֹ מַזִּיקוֹ; וּכְשֵׁם שֶׁזֶּה חוֹפֵר בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, כָּךְ זֶה נוֹטֵעַ בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ.

וְכֵן רְאוּבֵן שֶׁחָפַר בּוֹר, וְיָרַד וּמָצָא שָׁרָשֵׁי אִילָן שֶׁל שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ – קוֹצֵץ וְחוֹפֵר, וְהָעֵצִים שֶׁלּוֹ [–של ראובן]. וְאִם הָיָה קָרוֹב לָאִילָן שִׁמְעוֹן בְּתוֹךְ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה – הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל שִׁמְעוֹן, קוֹצְצָן וְנוֹתְנָן לוֹ. וְאִם [ראובן] אֵינוֹ צָרִיךְ לַחְפֹּר [בור], וְיָצְאוּ הַשָּׁרָשִׁים שֶׁל שִׁמְעוֹן לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ – הֲרֵי זֶה מַעֲמִיק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְעַכֵּב הַמַּחֲרֵשָׁה, וְכָל שֹׁרֶשׁ שֶׁיִּמְצָא בְּתוֹךְ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים – קוֹצְצוֹ; וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא יִיבַשׁ הָאִילָן שֶׁל חֲבֵרוֹ, שֶׁזֶּה בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ הוּא חוֹפֵר.

ח. מִי שֶׁהָיְתָה שְׂדֵה חֲבֵרוֹ נְטוּעָה גְּפָנִים אוֹ שְׁאָר אִילָנוֹת, וּבָא הוּא לִנְטֹעַ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ גְּפָנִים כְּנֶגֶד גְּפָנִים אוֹ אִילָנוֹת כְּנֶגֶד אִילָנוֹת – צָרִיךְ לְהַרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ, יַרְחִיק בֵּין גְּפָנִים לִגְפָנִים שְׁתֵּי אַמּוֹת; וּבֵין גְּפָנִים לִשְׁאָר אִילָנוֹת, אוֹ בֵּין אִילָנוֹת לְאִילָנוֹת, אַרְבַּע אַמּוֹת בְּכָל מָקוֹם. הָיָה גָדֵר בֵּינְתַיִם, זֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר וְזֶה סוֹמֵךְ לַגָּדֵר בְּכָל מָקוֹם.

מִי שֶׁהָיָה אִילָן חֲבֵרוֹ נוֹטֶה לְתוֹךְ שָׂדֵהוּ, קוֹצֵץ מְלֹא מַרְדֵּעַ עַל גַּבֵּי הַמַּחֲרֵשָׁה; וּבְחָרוּב וּבְשִׁקְמָה – קוֹצֵץ כָּל הַנּוֹטֶה, עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁקוּל [–קצוץ בדיוק] כְּנֶגֶד הַמֶּצֶר. וְכֵן אִם הָיָה נוֹטֶה עַל בֵּית הַשְּׁלָחִין שֶׁל חֲבֵרוֹ, אוֹ עַל בֵּית הָאִילָן [–מטע] – קוֹצֵץ אֶת כָּל הַנּוֹטֶה, עַד שֶׁיִּהְיֶה שָׁקוּל כְּנֶגֶד הַמֶּצֶר.

פרק יא

נזק הנגרם על ידי רוח או נדנוד; אדם המחזיק בנזק.

א. מִי שֶׁעָשָׂה גֹּרֶן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, אוֹ קָבַע בֵּית הַכִּסֵּא, אוֹ כָּל מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אָבָק וְעָפָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן – צָרִיךְ לְהַרְחִיק [אותם] כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ הָעָשָׁן אוֹ רֵיחַ בֵּית הַכִּסֵּא אוֹ הָאָבָק וְהֶעָפָר לַחֲבֵרוֹ, עַד שֶׁלֹּא יַזִּיקוֹ.

אֲפִלּוּ הָיְתָה הָרוּחַ הִיא שֶׁמְּסַיַּעַת אוֹתוֹ בְּעֵת שֶׁעוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ, וּמוֹלֶכֶת הֶעָפָר אוֹ נְעֹרֶת הַפִּשְׁתָּן וְהַתֶּבֶן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וּמַגִּיעָתָן לַחֲבֵרוֹ – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יַגִּיעוּ וְלֹא יַזִּיקוּ, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי הָרוּחַ הַמְּצוּיָה; שֶׁכָּל אֵלּוּ כְּמִי שֶׁהִזִּיק בְּחִצָּיו הֵן.

ב. אַף עַל פִּי שֶׁהוּא חַיָּב לְהַרְחִיק כָּל כָּךְ – אִם הוֹלִיכָה הָרוּחַ הַמְּצוּיָה אֶת הַתֶּבֶן וְאֶת הֶעָפָר וְהִזִּיקָה בָּהֶן, הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם; שֶׁהָרוּחַ הִיא שֶׁסִּיְּעָה אוֹתוֹ, וְאֵין נֶזֶק זֶה בָּא מִכֹּחַ הַמַּזִּיק עַצְמוֹ.

ג. הַכּוֹתֵשׁ אֶת הָרִיפוֹת [=חיטים] וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ, וּבְעֵת שֶׁמַּכֶּה מְנַדְנֵד חֲצַר חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּתְנַדְנֵד כִּסּוּי הֶחָבִית עַל פִּי הֶחָבִית – הֲרֵי זֶה כְּמַזִּיק בְּחִצָּיו, וְחַיָּב לְהַרְחִיק כְּדֵי שֶׁלֹּא יְנַדְנֵד, אוֹ יְבַטֵּל מִמְּלַאכְתּוֹ שֶׁמַּזֶּקֶת. וְאִם הִזִּיק בְּעֵת הַנִּדְנוּד – חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי מִכֹּחוֹ בָּא הַנֶּזֶק.

ד. כָּל־הַהַרְחָקוֹת הָאֲמוּרוֹת בִּפְרָקִים שֶׁל מַעְלָה – אִם לֹא הִרְחִיק, וְרָאָה חֲבֵרוֹ וְשָׁתַק – הֲרֵי זֶה מָחַל, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר וּלְהַצְרִיכוֹ לְהַרְחִיק. וְהוּא [–ובלבד], שֶׁיֵּרָאֶה מִמֶּנּוּ שֶׁמָּחַל – כְּגוֹן שֶׁסִּיֵּעַ עִמּוֹ מִיָּד, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ לַעֲשׂוֹת, אוֹ שֶׁרְאָהוּ שֶׁעָשָׂה בְּצִדּוֹ בְּלֹא הַרְחָקָה וְשָׁתַק וְלֹא הִקְפִּיד עַל זֶה; שֶׁכָּל הַמַּחֲזִיק בַּנֶּזֶק, זָכָה בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּשְׁאָר נְזִיקִין, חוּץ מֵאַרְבַּעַת מִינֵי נְזִיקִין אֵלּוּ הָאֲמוּרוֹת בְּפֶרֶק זֶה – שֶׁהֵן: הֶעָשָׁן, וְרֵיחַ בֵּית הַכִּסֵּא, וְהָאָבָק וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, וְנִדְנוּד הַקַּרְקַע; שֶׁכָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ, אֵין לוֹ חֲזָקָה. וַאֲפִלּוּ שָׁתַק הַנִּזָּק כַּמָּה שָׁנִים, הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וְכוֹפֵהוּ לְהַרְחִיק. וְכֵן הֶזֵּק רְאִיָּה בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ מְחִצָּה, כּוֹפֵהוּ לַעֲשׂוֹת מְחִצָּה בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

וְלָמָּה שֻׁנּוּ [–שונים] נְזָקִים אֵלּוּ מִשְּׁאָר נְזָקִין? לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם סוֹבֶלֶת נֶזֶק מֵאֵלּוּ; וְחֶזְקָתָם – שֶׁאֵינוֹ מוֹחֵל, שֶׁהַנֶּזֶק הַזֶּה נֶזֶק קָבוּעַ. וְאִם קָנוּ מִיָּדוֹ שֶׁמָּחַל בִּנְזָקִין אֵלּוּ, אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ.

ה. מִי שֶׁהֶחֱזִיק לַעֲשׂוֹת מְלֶאכֶת דָּם אוֹ נְבֵלוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּמְקוֹמוֹ, וְיָבוֹאוּ הָעוֹרְבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּגְלַל הַדָּם וְיֹאכְלוּ, וַהֲרֵי הֵן מְצֵירִין לַחֲבֵרוֹ בְּקוֹלָן וְצִפְצוּפָן, אוֹ בַּדָּם שֶׁבְּרַגְלֵיהֶן שֶׁהֵן יוֹשְׁבִין עַל הָאִילָנוֹת וּמְלַכְלְכִין פֵּרוֹתֵיהֶן – אִם הָיָה חֲבֵרוֹ קַפְּדָן אוֹ חוֹלֶה שֶׁצִּפְצוּף זֶה מַזִּיקוֹ, אוֹ שֶׁהַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ נִפְסָדִין בַּדָּם – חַיָּב לְבַטֵּל אוֹתָהּ הַמְּלָאכָה, אוֹ יַרְחִיק עַד שֶׁלֹּא יָבוֹא הַנֶּזֶק מֵחֲמָתוֹ; שֶׁנֶּזֶק זֶה דּוֹמֶה לְרֵיחַ בֵּית הַכִּסֵּא וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, שֶׁאֵין לוֹ חֲזָקָה.

וְכֵן בְּנֵי מָבוֹי אוֹ בְּנֵי חָצֵר שֶׁנַּעֲשָׂה אֶחָד מֵהֶן אֻמָּן [–בעל מלאכה] וְלֹא מָחוּ בוֹ, שֶׁהֲרֵי הֶחֱזִיק, וְהָיוּ הָעָם נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין לִקְנוֹת מִמֶּנּוּ, וְשָׁתְקוּ – לֹא הֶחֱזִיק בְּדָבָר זֶה, וְיֵשׁ לָהֶן בְּכָל עֵת לְעַכֵּב וְלוֹמַר: 'אֵין אָנוּ יְכוֹלִין לִישַׁן מִקּוֹל הַנִּכְנָסִין וְהַיּוֹצְאִין'; שֶׁזֶּה הַנֶּזֶק קָבוּעַ הוּא, כְּמוֹ הֶעָשָׁן וְהָאָבָק. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים.

ו. מִי שֶׁהֶחֱזִיק בְּנֶזֶק שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲזָקָה, כְּגוֹן שֶׁפָּתַח חַלּוֹן, אוֹ הֶעֱבִיר אַמַּת הַמַּיִם, אוֹ לֹא הִרְחִיק מַה שֶּׁרָאוּי לְהַרְחִיק, וַהֲרֵי הַמַּחֲזִיק טוֹעֵן: 'אַתָּה אָמַרְתָּ לִי לַעֲשׂוֹת', אוֹ 'מָחַלְתָּ לִי אַחַר שֶׁרָאִיתָ', אוֹ 'שֶׁהֶכַּר הַנֶּזֶק וְשָׁתַקְתָּ וְלֹא מָחִיתָ בִי', וְהַנִּזָּק אוֹמֵר: 'עַכְשָׁו הוּא שֶׁרָאִיתִי, וְלֹא יָדַעְתִּי מִקֹּדֶם', אוֹ שֶׁאָמַר: 'כְּשֶׁרָאִיתִי מָחִיתִי בְךָ, וְאַתָּה אוֹמֵר עַתָּה אַרְחִיק אוֹ אֶסְתֹּם, וְאַתָּה מַדְחֶה אוֹתִי מִיּוֹם לְיוֹם כְּדֵי שֶׁתִּקְבַּע הֶזֵּקְךָ' – בְּכָל אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, עַל הַנִּזָּק לְהָבִיא רְאָיָה; וְאִם לֹא הֵבִיא, יִשָּׁבַע הַמַּזִּיק הֶסֵּת [–שבועה דרבנן] וְיִפָּטֵר.

ז. הֶחֱזִיק בְּנֶזֶק שֶׁאֵין לוֹ חֲזָקָה, כְּגוֹן עָשָׁן וּבֵית הַכִּסֵּא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְטָעַן הַמַּזִּיק שֶׁקָּנָה מִיָּדוֹ שֶׁל נִזָּק – עַל הַמַּזִּיק לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁקָּנָה מִיָּדוֹ; וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה, יִשָּׁבַע הַנִּזָּק הֶסֵּת שֶׁלֹּא קָנוּ מִיָּדוֹ עַל כָּךְ, וִיסַלֵּק זֶה הֶזֵּקוֹ.

פרק יב

חלוקת נכסים שווים בין שותפים; דיני בעל המצר.

א. הָאַחִין אוֹ הַשֻּׁתָּפִין שֶׁבָּאוּ לַחֲלֹק אֶת הַשָּׂדֶה, וְלִטּוֹל כָּל אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ – אִם הָיְתָה כֻּלָּהּ שָׁוָה וְאֵין שָׁם מָקוֹם טוֹב וּמָקוֹם רַע, אֶלָּא הַכֹּל אֶחָד [–ללא הבדל] – חוֹלְקִין לְפִי הַמִּדָּה בִּלְבַד. וְאִם אָמַר אֶחָד מֵהֶן: 'תְּנוּ לִי חֶלְקִי מִצַּד זֶה [–מסוים], כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה סָמוּךְ לִשְׂדֵה הָאַחֶרֶת שֶׁלִּי וְיִהְיֶה הַכֹּל שָׂדֶה אֶחָת' – שׁוֹמְעִין לוֹ, וְכוֹפֶה אוֹתָן עַל זֶה; שֶׁעִכּוּבָן בְּדָבָר זֶה, מִדַּת סְדוֹם הִיא-ב.

אֲבָל אִם הָיָה חֵלֶק אֶחָד מִמֶּנָּה טוֹב, אוֹ קָרוֹב לַנָּהָר יוֹתֵר, אוֹ קָרוֹב לַדֶּרֶךְ, וְשָׁמוּ [=העריכו] אוֹתָהּ הַיָּפָה כְּנֶגֶד הָרַע, וְאָמַר: 'תְּנוּ לִי בְּשׁוּמָא שֶׁלִּי מִצַּד זֶה' – אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא נוֹטֵל בְּגוֹרָל.

אָמַר: 'תְּנוּ לִי חֲצִי מִדָּתָהּ מִן הַצַּד הָרַע בְּלֹא שׁוּמָא, וּטְלוּ אַתֶּם אֶת הַחֲצִי הַטּוֹב, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה חֶלְקִי סָמוּךְ לִשְׂדֵה שֶׁלִּי' – הוֹרוּ מִקְצָת הַגְּאוֹנִים שֶׁשׁוֹמְעִין לוֹ; וְלָזֶה דַּעְתִּי נוֹטָה, וּבוֹ רָאוּי לָדִין.

ב. הַבְּכוֹר שֶׁחָלַק, נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים שֶׁלּוֹ כְּאֶחָד. אֲבָל הַיָּבָם שֶׁחָלַק עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי הָאָב, נוֹטֵל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק אָחִיו בְּגוֹרָל; וְאִם עָלוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, עָלוּ; וְאִם עָלוּ לוֹ בִּשְׁנֵי מְקוֹמוֹת, עָלוּ.

ג. אֶרֶץ מְרֻבַּעַת שֶׁהָיָה הַנָּהָר מַקִּיף לָהּ מִזְרָח וְצָפוֹן, וְהַדֶּרֶךְ דָּרוֹם וּמַעֲרָב – חוֹלְקִין אוֹתָהּ בַּאֲלַכְסוֹן, כְּדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לָזֶה נָהָר וָדֶרֶךְ, וְלָזֶה נָהָר וָדֶרֶךְ. וְאִם אָמַר: 'תְּנוּ לִי הַחֲצִי שֶׁמִּצַּד זֶה שֶׁהוּא בְּצַד שָׂדִי', שׁוֹמְעִין לוֹ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: כָּל דָּבָר שֶׁהוּא טוֹב לָזֶה, וְאֵין עַל חֲבֵרוֹ הֶפְסֵד כְּלָל – כּוֹפִין אֶת חֲבֵרוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ.

ד. אֶחָד מִן הָאַחִין אוֹ מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁמָּכַר חֶלְקוֹ לְאַחֵר – מְסַלְּקִין אֶת הַלּוֹקֵחַ, וְנוֹתְנִין לוֹ שְׁאָר הָאַחִין אוֹ הַשֻּׁתָּפִין דָּמִים שֶׁנָּתַן, וְהוֹלֵךְ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנֵס זָר בֵּינֵיהֶם.

ה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא כָּל הַמּוֹכֵר קַרְקַע שֶׁלּוֹ לְאַחֵר – יֵשׁ לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא בְּצַד הַמֶּצֶר שֶׁלּוֹ לִתֵּן הַדָּמִים לַלּוֹקֵחַ, וּלְסַלֵּק אוֹתוֹ, וְזֶה הַלּוֹקֵחַ הָרָחוֹק, כְּאִלּוּ הוּא שְׁלִיחַ שֶׁל בֶּן הַמֶּצֶר; בֵּין שֶׁמָּכַר הוּא [–המוכר בעצמו], בֵּין שֶׁמָּכַר שְׁלוּחוֹ, בֵּין שֶׁמָּכְרוּ בֵּית דִּין, בֵּין שֶׁמָּכַר שְׁלוּחָן – יֵשׁ בּוֹ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר.

אֲפִלּוּ הָיָה הַלּוֹקֵחַ תַּלְמִיד חֲכָמִים וְשָׁכֵן וְקָרוֹב [משפחה] לַמּוֹכֵר, וּבֶן הַמֶּצֶר עַם הָאָרֶץ רָחוֹק – בֶּן הַמֶּצֶר קוֹדֵם, וּמְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ. וְדָבָר זֶה, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב"; אָמְרוּ חֲכָמִים: הוֹאִיל וְהַמֶּכֶר אֶחָד הוּא – טוֹב וְיָשָׁר הוּא שֶׁיִּקְנֶה מָקוֹם זֶה בֶּן הַמֶּצֶר, יָתֵר מִן הָרָחוֹק.

ו. הָיוּ בְּנֵי הַמֶּצֶר רַבִּים – כֻּלָּם זוֹכִים בְּזוֹ הַשָּׂדֶה הַנִּמְכֶּרֶת, וְהִיא בֵּינֵיהֶם לְפִי מִנְיָנָם, וְנוֹתְנִין כֻּלָּם הַדָּמִים לַלּוֹקֵחַ; וְהוּא – [ובלבד] שֶׁבָּאוּ כֻּלָּם פַּעַם אַחַת. אֲבָל אִם קָדַם אֶחָד מֵהֶם וְסִלֵּק הַלּוֹקֵחַ – זָכָה בָּהּ לְבַדּוֹ, הוֹאִיל וְהוּא בֶּן הַמֶּצֶר.

וְכֵן אִם בָּאוּ מִקְצָתָן, וּמִקְצָתָן בִּמְדִינָה אַחֶרֶת – מְסַלְּקִין אוֹתוֹ אֵלּוּ הָעוֹמְדִין כָּאן בִּלְבַד, וְהִיא לָהֶן. וְכֵן הַמּוֹכֵר לְאֶחָד מִבְּנֵי הַמֶּצֶר, אוֹ לְאֶחָד מִן הַשֻּׁתָּפִין שֶׁלּוֹ בְּמַשָּׂא וּמַתָּן – אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ שֻׁתָּפוֹ בַּקַּרְקַע, זָכָה בָּהּ; וְאֵין שְׁאָר הַשֻּׁתָּפִין אוֹ שְׁאָר בְּנֵי הַמֶּצֶר נוֹטְלִין עִמּוֹ.

ז. הַמּוֹכֵר לְגוֹי – מְשַׁמְּתִין [=מנדים] אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל כָּל אֹנֶס שֶׁיָּבוֹא מִן הַגּוֹי, עַד שֶׁיִּנְהַג הַגּוֹי עִם בֶּן הַמֶּצֶר שֶׁלּוֹ כְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל בַּכֹּל. וְאִם אֲנָסוֹ [הגוי] בְּדָבָר שֶׁלֹּא כְּדִין יִשְׂרָאֵל, מְשַׁלֵּם הַמּוֹכֵר.

ח. הַשְּׂכִירוּת, אֵין בָּהּ מִשּׁוּם דִּין בֶּן הַמֶּצֶר. הַמּוֹכֵר כָּל נְכָסָיו לְאֶחָד – אֵין בַּעַל הַמֶּצֶר שֶׁל שָׂדֶה אַחַת מֵהֶן מְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ מֵאוֹתָהּ הַשָּׂדֶה, שֶׁהֲרֵי הִיא וְאַחֶרֶת קָנָה כְּאֶחָד. וְכֵן הַמּוֹכֵר לַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים, אוֹ הַלּוֹקֵחַ מִן הַגּוֹי – אֵין בּוֹ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר.

ט. הַמְמַשְׁכֵּן מָקוֹם, וְאַחַר כָּךְ מְכָרוֹ לָזֶה שֶׁהוּא מְמֻשְׁכָּן בְּיָדוֹ – אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דִּין בֶּן הַמֶּצֶר. וְכֵן הַמּוֹכֵר מָקוֹם רָחוֹק כְּדֵי לִגְאֹל [=לקנות] מָקוֹם קָרוֹב, אוֹ שֶׁמָּכַר רַע כְּדֵי לִגְאֹל מָקוֹם יָפֶה בִּדְמָיו, אוֹ שֶׁמָּכַר כְּדֵי לִתֵּן מַס [=מנת] הַמֶּלֶךְ, אוֹ שֶׁמָּכַר לִקְבוּרָה, אוֹ שֶׁמָּכְרוּ לִמְזוֹן הָאִשָּׁה [האלמנה] אוֹ הַבָּנוֹת – אֵין בְּאֶחָד מֵאֵלּוּ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר, אֶלָּא זָכָה הַלּוֹקֵחַ.

י. וְלָמָּה אֵין בָּהֶן דִּין בֶּן הַמֶּצֶר? שֶׁכָּל אֵלּוּ טְרוּדִין לִמְכֹּר, וּמִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל מוֹכְרִין, וְאִם תֹּאמַר 'יֵשׁ בָּהֶן דִּין בֶּן הַמֶּצֶר', לֹא יִמְצְאוּ לוֹקֵחַ, שֶׁהֲרֵי הוּא [הלוקח] אוֹמֵר: 'לָמָּה אֶטְרַח וְאֶקַּח, וְיָבוֹא זֶה וִיסַלֵּק אוֹתִי?' וְאֵין הַבְּעָלִים יְכוֹלִין לְהַמְתִּין עַד שֶׁיָּבִיא בַּעַל הַמֶּצֶר מָעוֹת וְיִקְנֶה.

יא. הֲרֵי שֶׁטָּעַן הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר: 'מִפְּנֵי הַמַּס וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מָכַר לִי הַמּוֹכֵר', וּבַעַל הַמֶּצֶר אוֹמֵר: 'שֶׁקֶר אַתָּה טוֹעֵן לְבַטֵּל זְכוּתִי' – עַל בַּעַל הַמֶּצֶר לְהָבִיא רְאָיָה, וְאַחַר כָּךְ יוֹצִיא מִיַּד הַלּוֹקֵחַ; וְאִם לֹא הֵבִיא רְאָיָה, יִשָּׁבַע הַלּוֹקֵחַ הֶסֵּת.

יב. אֲפִלּוּ הָיָה שָׁם בַּדָּבָר סָפֵק, אֵין הַלּוֹקֵחַ מִסְתַּלֵּק אֶלָּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁמֵּבִיא בַּעַל הַמֶּצֶר. לְפִיכָךְ, אִם טָעַן הַלּוֹקֵחַ וְאָמַר לוֹ [לבן המצר]: 'גַּזְלָן אַתָּה לְשָׂדֶה זוֹ', 'אָרִיס אַתָּה', אוֹ 'שׂוֹכֵר אַתָּה' אוֹ 'מְמֻשְׁכָּן' – צָרִיךְ בַּעַל הַמֶּצֶר לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא בַּעַל הַמֶּצֶר, וְשֶׁקַּרְקַע זוֹ בְּחֶזְקָתוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

יג. הַמּוֹכֵר לִיתוֹמִים קְטַנִּים, אֵין בּוֹ דִּין בַּעַל הַמֶּצֶר; [כי] הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר שֶׁעוֹשִׂין חֶסֶד עִם אֵלּוּ, יָתֵר מִבַּעַל הַמֶּצֶר.

יד. וְכֵן הַמּוֹכֵר לְאִשָּׁה – אֵין בּוֹ דִּין בַּעַל הַמֶּצֶר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין דַּרְכָּהּ לִטְרֹחַ תָּמִיד וְלִקְנוֹת, וְהוֹאִיל וְלָקְחָה, חֶסֶד הוּא שֶׁתַּעֲמֹד [תישאר] הַקַּרְקַע בְּיָדָהּ.

טו. מָכַר לְטֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס, אֵין בַּעַל הַמֶּצֶר יָכוֹל לְסַלְּקָן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן סְפֵק אִשָּׁה.

טז. הָיְתָה הַקַּרְקַע שֶׁל אֶחָד, וְהַבִּנְיָן אוֹ הָאִילָנוֹת שֶׁל אֶחָד [–אדם אחר] – אִם יֵשׁ לְבַעַל הַבִּנְיָן אוֹ לְבַעַל הָאִילָנוֹת זְכוּת [כלשהי] בַּקַּרְקַע, כָּל אֶחָד מֵהֶן בֶּן מֶצֶר שֶׁל חֲבֵרוֹ; לְפִיכָךְ, אִם מָכַר אֶחָד מֵהֶן חֶלְקוֹ, חֲבֵרוֹ מְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ. אֲבָל אִם אֵין לְבַעַל הָאִילָנוֹת אוֹ לְבַעַל הַבִּנְיָן כְּלוּם בַּקַּרְקַע, אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה יֹאמַר לוֹ [בעל הקרקע]: 'עֲקֹר אִילָנְךָ אוֹ הֲרֹס בִּנְיָנְךָ', וּמָכַר בַּעַל הַשָּׂדֶה – זָכָה הַלּוֹקֵחַ, וְאֵין בַּעַל הָאִילָנוֹת אוֹ בַּעַל הַבִּנְיָן מְסַלֵּק אוֹתוֹ. וְאִם מָכַר בַּעַל הָאִילָנוֹת אוֹ בַּעַל הַבִּנְיָן, הֲרֵי בַּעַל הַקַּרְקַע מְסַלֵּק אוֹתוֹ.

יז. הָיָה מַפְסִיק בֵּינוֹ וּבֵין מְצַר חֲבֵרוֹ רֶכֶב [=שורה] שֶׁל דְּקָלִים, אוֹ בִּנְיָן גָּבוֹהַּ וְחָזָק, אוֹ גֻּמָּא וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם – רוֹאִין: אִם יָכוֹל לְהַכְנִיס אֲפִלּוּ תֶּלֶם אֶחָד בְּתוֹךְ הַדָּבָר הַמַּפְסִיק, עַד שֶׁיִּתְעָרְבוּ שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת – הֲרֵי זֶה בֶּן מֶצֶר שֶׁלּוֹ, וּמְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ; וְאִם לָאו, אֵינוֹ מְסַלֵּק הַלּוֹקֵחַ.

פֶּרֶק יג

א. הַנּוֹתֵן מַתָּנָה, אֵין בָּהּ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר. הָיָה כָּתוּב בִּשְׁטַר מַתָּנָה שֶׁאַחֲרָיוּת מַתָּנָה זוֹ עַל הַנּוֹתֵן, יֵשׁ בָּהּ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר; הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ אַחֲרָיוּת – מְכִירָה הִיא, וְלֹא כָּתַב מַתָּנָה, אֶלָּא לְבַטֵּל זְכוּת בֶּן הַמֶּצֶר. וְכַמָּה נוֹתֵן לוֹ? מַה שֶּׁהִיא שָׁוָה.

ב. אָמַר הַלּוֹקֵחַ: 'כֵּן הוּא, וְהַעֲרָמָה עָשִׂינוּ וּמְכִירָה הִיא, וּבְכָךְ וְכָךְ קְנִיתִיהָ' – נִשְׁבָּע בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וְנוֹטֵל כְּדִין כָּל הַשְּׁלוּחִין. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁצָּרִיךְ לִטְעֹן דָּמִים שֶׁהֵן רְאוּיִין, אוֹ יָתֵר מְעַט; אֲבָל אִם אָמַר עַל שָׁוֶה מֵאָה: 'בְּמָאתַיִם קָנִיתִי', אֵינוֹ נֶאֱמָן.

ג. הָיָה כָּתוּב בִּשְׁטַר מַתָּנָה: 'וְקִבַּלְתִּי עָלַי אַחֲרָיוּת מַתָּנָה זוֹ, שֶׁאִם תֵּצֵא מִיָּדוֹ אֶתֵּן לוֹ מָאתַיִם' – נוֹתֵן לוֹ בֶּן הַמֶּצֶר מָאתַיִם, וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקוֹ, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ שָׁוָה אֶלָּא מָנֶה.

ד. הֶחֱלִיף חָצֵר בְּחָצֵר, אֵין בָּהּ דִּין בַּעַל הַמֶּצֶר. הֶחֱלִיף חָצֵר בִּבְהֵמָה אוֹ בִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין – רוֹאִין דְּמֵי אוֹתָהּ הַבְּהֵמָה אוֹ אוֹתָן הַמִּטַּלְטְלִין, וְנוֹתֵן לוֹ בֶּן הַמֶּצֶר וּמְסַלְּקוֹ; וְאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לוֹ: 'תֵּן לִי כְּמִין שֶׁלָּקַחְתִּי בּוֹ', שֶׁזּוֹ הַעֲרָמָה הִיא, וְאֵינָהּ מוֹעֶלֶת כְּלוּם.

ה. מָכַר לוֹ מְעַט קַרְקַע בְּאֶמְצַע שָׂדֵהוּ, וְאַחַר כָּךְ מָכַר לוֹ קַרְקַע בְּצַד אוֹתָהּ שֶׁבָּאֶמְצַע – רוֹאִין: אִם אוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁמָּכַר לוֹ תְּחִלָּה הוּא עִדִּית [=יותר משובחת] אוֹ זִבּוּרִית [=גרועה] לְגַבֵּי זֹאת הַקַּרְקַע שֶׁמָּכַר לוֹ בָּאַחֲרוֹנָה – זָכָה הַלּוֹקֵחַ, וְאֵין בֶּן הַמֶּצֶר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא עַצְמוֹ בֶּן מֶצֶר הוּא, מִפְּנֵי אוֹתוֹ הַמְּעַט שֶׁקָּנָה בָּאֶמְצַע. וְאִם אוֹתוֹ הַמְּעַט כְּמוֹ זֹאת שֶׁמָּכַר לוֹ בַּסּוֹף בְּצִדּוֹ – הֲרֵי זֶה מַעֲרִים, וּבֶן הַמֶּצֶר מְסַלֵּק אוֹתוֹ מִן הַשָּׂדֶה שֶׁקָּנָה בַּסּוֹף.

ו. הַמּוֹכֵר עַל תְּנַאי, בֵּין שֶׁהִתְנָה מוֹכֵר בֵּין שֶׁהִתְנָה לוֹקֵחַ – אֵין בַּעַל הַמֶּצֶר יָכוֹל לְסַלְּקוֹ עַד שֶׁיִּתְקַיְּמוּ הַתְּנָאִין, וְיִזְכֶּה הַלּוֹקֵחַ בַּקַּרְקַע וְלֹא תִּשָּׁאֵר בָּהּ עִלָּה כְּלָל; וְאַחַר כָּךְ יְסַלֵּק אוֹתוֹ.

ז. הַלּוֹקֵחַ שֶׁבָּנָה וְהִשְׁבִּיחַ, אוֹ סָתַר וְהִפְסִיד – בֶּן הַמֶּצֶר מְסַלְּקוֹ וְנוֹתֵן לוֹ דָּמִים הָרְאוּיִין לוֹ, וַהֲרֵי הוּא בְּכָל מַעֲשָׂיו כְּמוֹ הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן אִם לָוָה הַלּוֹקֵחַ קֹדֶם שֶׁיְּסַלְּקוֹ אוֹתוֹ בֶּן הַמֶּצֶר, וְסִלְּקוֹ בֶּן הַמֶּצֶר – אֵין בַּעַל חוֹב שֶׁלּוֹ טוֹרֵף מִיַּד בֶּן הַמֶּצֶר. זֶה הוּא הָעִקָּר בְּכָל אֵלּוּ הַדִּינִין: שֶׁכָּל הַלּוֹקֵחַ בְּצַד מֵצַר חֲבֵרוֹ, הֲרֵי הוּא כְּמוֹ שָׁלִיחַ לַחֲבֵרוֹ, וּלְתַקֵּן שְׁלָחוֹ, וְלֹא לְעַוֵּת. לְפִיכָךְ, אִם הִשְׁבִּיחַ – נוֹטֵל הַהוֹצָאָה; וְאִם הִפְסִיד וְחָפַר וְהָרַס [אֶת הַקַּרְקַע] אוֹ אָכַל פֵּרוֹת – מְנַכִּין אוֹתוֹ מִן הַדָּמִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמְּחַשְּׁבִין לוֹ הַפֵּרוֹת? כְּשֶׁאֲכָלָן אַחַר שֶׁבָּא בֶּן הַמֶּצֶר וְהֵבִיא מָעוֹת לְסַלְּקוֹ. אֲבָל כָּל הַפֵּרוֹת שֶׁאָכַל מִקֹּדֶם – שֶׁלּוֹ הוּא אוֹכֵל, וְאֵין מְחַשְּׁבִין אוֹתָן.

ח. אֶחָד שֶׁלָּקַח מִשְּׁנַיִם שָׂדֶה אַחַת, וּבָא בַּעַל הַמֶּצֶר לְסַלְּקוֹ מֵחֶצְיָהּ בִּלְבַד שֶׁלָּקַח מִן הָאֶחָד – אֵינוֹ יָכוֹל, אֶלָּא מְסַלְּקוֹ מִכֻּלָּהּ אוֹ מַנִּיחַ כֻּלָּהּ. אֲבָל הַמּוֹכֵר קַרְקַע לִשְׁנַיִם – יֵשׁ לְבַעַל הַמֶּצֶר לְסַלֵּק שְׁנֵיהֶם, אוֹ לְסַלֵּק הָאֶחָד וּלְהַנִּיחַ הָאֶחָד.

ט. בֶּן הַמֶּצֶר שֶׁבָּא לְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ, וְקָדַם שֶׁיְּסַלְּקוֹ מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ עַל הַמֶּצֶר – אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ.

י. שָׁלִיחַ שֶׁמָּכַר, וַהֲרֵי הוּא בַּעַל הַמֶּצֶר – אֵינוֹ מְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ; שֶׁהֲרֵי הוּא [בְּעַצְמוֹ] מָכַר לוֹ, וְאֵין לְךָ מְחִילָה גְּדוֹלָה מִזּוֹ.

יא. בַּעַל חוֹב שֶׁל מוֹכֵר שֶׁטָּרַף הַשָּׂדֶה מִיַּד בַּעַל הַמֶּצֶר – הֲרֵי בַּעַל הַמֶּצֶר חוֹזֵר וְנוֹטֵל מִן הַלּוֹקֵחַ שֶׁסִּלְּקוֹ, וְהַלּוֹקֵחַ חוֹזֵר וְנוֹטֵל מִן הַמּוֹכֵר.

יב. כָּל בַּעַל חוֹב שֶׁטָּרַף בְּחוֹבוֹ, יֵשׁ לְבַעַל הַמֶּצֶר לְסַלְּקוֹ; לֹא יִהְיֶה כֹּחַ הַטּוֹרֵף גָּדוֹל מִכֹּחַ הַלּוֹקֵחַ. וְאִם יִרְצֶה הַנִּטְרָף לִתֵּן [לְבַעַל הַמֶּצֶר] הַדָּמִים שֶׁהָיוּ חוֹב עָלָיו – תַּחֲזֹר לוֹ שָׂדֵהוּ לְעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ.

יג. קָטָן שֶׁהָיָה בֶּן הַמֶּצֶר, וְרָאוּ בֵּית דִּין שֶׁזְּכוּת הִיא לוֹ – מְסַלְּקִין לוֹ אֶת הַלּוֹקֵחַ, אוֹ יִטְלוּ לוֹ חֵלֶק עִם שְׁאָר בַּעֲלֵי הַמֶּצֶר כְּמוֹ שֶׁיִּרְאוּ.

יד. בַּעַל שֶׁהָיְתָה אִשְׁתּוֹ בַּת הַמֶּצֶר, הֲרֵי זֶה מְסַלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ; שֶׁכָּל נִכְסֵי אִשְׁתּוֹ בִּרְשׁוּתוֹ, וְכָל זְכוּת שֶׁתָּבוֹא לָהּ – זְכוּת הִיא לוֹ. אֲפִלּוּ קָנוּ מִיַּד אִשְׁתּוֹ שֶׁמָּחֲלָה בִּזְכוּת זוֹ לַלּוֹקֵחַ – אֵינוֹ מוֹעִיל, אֶלָּא הַבַּעַל מְסַלְּקוֹ.

עָמְדָה הָאִשָּׁה מִדַּעְתָּהּ, וְסִלְּקָה אֶת הַלּוֹקֵחַ, וְכֵן הָעֶבֶד שֶׁהָיָה נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּנִכְסֵי אֲדוֹנָיו, שֶׁסִּלֵּק אֶת הַלּוֹקֵחַ – אִם רָצָה הַבַּעַל אוֹ הָאָדוֹן, מְקַיֵּם עַל יְדֵיהֶן [אֶת מַעֲשֵׂיהֶם]; וְאִם רָצָה, לֹא יְקַיֵּם, וְתַחֲזֹר [הַקַּרְקַע] לַלּוֹקֵחַ, וְיַחֲזִיר הַדָּמִים.

פֶּרֶק יד

סיום דיני בעל המצר; סדר הקדימה במכירת קרקע.

א. הָרוֹצֶה לִמְכֹּר שָׂדֵהוּ, וְהֵבִיא בֶּן הַמֶּצֶר שֶׁלּוֹ וְזֶה שֶׁהוּא רוֹצֶה לִקַּח מִמֶּנּוּ לְבֵית דִּין, וְאָמַר לְבֶן הַמֶּצֶר: 'אִם תִּרְצֶה לִקְנוֹת בְּכָךְ וְכָךְ קְנֵה, וְאִם לָאו – סַלֵּק עַצְמְךָ, וַהֲרֵי זֶה לוֹקֵחַ' [–וַהֲרֵי זֶה בַּעַל הַמֶּצֶר] – לֹא נִשְׁאֲרָה לוֹ טַעֲנָה; אֶלָּא אוֹ מֵבִיא מָעוֹת מִיָּד וְקוֹנֶה, אוֹ בָּטְלָה זְכוּתוֹ.

אָמַר: 'אֶטְרַח וְאָבִיא', אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. 'אֵלֵךְ וְאָבִיא' – אִם הוּא אָמוּד [=מוּעֲרָךְ] שֶׁיֵּשׁ לוֹ, מַמְתִּינִין לוֹ עַד שֶׁיֵּלֵךְ וְיָבִיא; וְאִם אֵינוֹ אָמוּד, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה אֶלָּא לְהִשָּׁמֵט. לְפִיכָךְ אוֹמְרִים לוֹ: 'אוֹ הוֹצֵא עַתָּה זוּזִים, אוֹ בָּטְלָה זְכוּתְךָ'; שֶׁאֵין קוֹבְעִין זְמַן לְבַעַל הַמֶּצֶר.

הוֹצִיא בֶּן הַמֶּצֶר מָעוֹת, וְהוֹצִיא הַלּוֹקֵחַ מָעוֹת – אִם הָיוּ שֶׁל לוֹקֵחַ טוֹבִים מִזּוּזָיו, אוֹ מְהַלְּכִין לָצֵאת יוֹתֵר מִזּוּזָיו – בָּטְלָה זְכוּתוֹ, וְאֵין לוֹ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר. הָיָה רוֹצֶה הַלּוֹקֵחַ לִקְנוֹתָהּ [כְּדֵי] לִבְנוֹת בָּהּ בָּתִּים, וּבֶן הַמֶּצֶר רוֹצֶה לְזָרְעָהּ – הַלּוֹקֵחַ זוֹכֶה, מִשּׁוּם יִשּׁוּב הָאָרֶץ, וְאֵין בָּהּ דִּין בֶּן הַמֶּצֶר.

ב. בָּא הַלּוֹקֵחַ וְנִמְלַךְ [=הִתְיַעֵץ] בְּבֶן הַמֶּצֶר, וְאָמַר לוֹ: 'הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶּן הַמֶּצֶר שֶׁלְּךָ רוֹצֶה לִמְכֹּר לִי שָׂדֶה זוֹ, אֵלֵךְ וְאֶקַּח מִמֶּנּוּ?' וְאָמַר לוֹ: 'לֵךְ וּקַח' – לֹא בִּטֵּל זְכוּתוֹ; [וְיֵשׁ לוֹ רְשׁוּת] לְסַלְּקוֹ אַחַר שֶׁקָּנָה, אֶלָּא אִם כֵּן קָנוּ מִיָּדוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ קִנְיָן? כְּשֶׁמָּחַל לוֹ קֹדֶם שֶׁיִּקְנֶה. אֲבָל אִם מָחַל לוֹ זְכוּתוֹ אַחַר שֶׁלָּקַח, כְּגוֹן שֶׁבָּא בֶּן הַמֶּצֶר וְסִיַּע עִמּוֹ, אוֹ שָׂכַר מִמֶּנּוּ, אוֹ שֶׁרְאָה אוֹתוֹ בּוֹנֶה וְסוֹתֵר כָּל שֶׁהוּא וּמִשְׁתַּמֵּשׁ וְלֹא מָחָה בּוֹ וְלֹא עִרְעֵר – הֲרֵי זֶה מָחַל, וְשׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ.

ג. הָיָה בֶּן הַמֶּצֶר בִּמְדִינָה אַחֶרֶת, אוֹ חוֹלֶה, אוֹ קָטָן, וְאַחַר זְמַן הִבְרִיא הַחוֹלֶה, אוֹ הִגְדִּיל הַקָּטָן, וּבָא הַהוֹלֵךְ – אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ; [מִכֵּיוָן] שֶׁאִם אַתָּה אוֹמֵר כֵּן – אֵין [אַף] אָדָם יָכוֹל לִמְכֹּר קַרְקָעוֹ, שֶׁהֲרֵי הַלּוֹקֵחַ אוֹמֵר: 'לְאַחַר כַּמָּה שָׁנִים תֵּצֵא מִיָּדִי'. וְכָזֶה הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים.

ד. הַמּוֹכֵר [קַרְקַע] שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה – אִם לְכָל הָעָם מוֹזִיל וּמוֹכֵר, נוֹתֵן לוֹ [לַלּוֹקֵחַ] בֶּן הַמֶּצֶר מֵאָה וּמְסַלְּקוֹ; וְאִם אֵינוֹ מוֹזִיל לְכָל הָעָם – נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם שֶׁהִיא שָׁוָה, [מִשּׁוּם] שֶׁהַמּוֹכֵר נָתַן לָזֶה מַתָּנָה. לָקַח שָׁוֶה מָנֶה בְּמָאתַיִם – אֵינוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, עַד שֶׁיִּתֵּן הַמָּאתַיִם. טָעַן בֶּן הַמֶּצֶר שֶׁזּוֹ קְנוּנְיָא בֵּינֵיהֶם – נִשְׁבָּע הַלּוֹקֵחַ בִּנְקִיטַת חֵפֶץ, וְנוֹטֵל מָאתַיִם. וְאִם הָיוּ שָׁם עֵדִים שֶׁנָּתַן מָאתַיִם, וּבֶן הַמֶּצֶר טוֹעֵן שֶׁאֲמָנָה [=הֶסְכֵּם] הָיְתָה בֵּינוֹ וּבֵין הַמּוֹכֵר, וַאֲנִי יוֹדֵעַ בְּוַדַּאי שֶׁלֹּא לָקַח מִמֶּנּוּ אֶלָּא מֵאָה – הֲרֵי זֶה נוֹתֵן הַמָּאתַיִם כְּמוֹ שֶׁהֵעִידוּ הָעֵדִים, וְאַחַר כָּךְ מְסַלְּקוֹ, וּמַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁלָּקַח בְּמָאתַיִם, וְנִפְטָר.

ה. כָּל הָרוֹצֶה לִמְכֹּר קַרְקַע, וּבָאוּ שְׁנַיִם, כָּל אֶחָד מֵהֶן אוֹמֵר: 'אֲנִי אֶקַּח בְּדָמִים אֵלּוּ', וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בַּעַל הַמֶּצֶר – אִם הָיָה הָאֶחָד מִיּוֹשְׁבֵי הָעִיר וְאֶחָד מִשְּׁכֵנֵי הַשָּׂדֶה, בֶּן הָעִיר קוֹדֵם; שָׁכֵן וְתַלְמִיד חֲכָמִים, תַּלְמִיד חֲכָמִים קוֹדֵם; קָרוֹב [מִשְׁפָּחָה] וְתַלְמִיד חֲכָמִים, תַּלְמִיד חֲכָמִים קוֹדֵם; שָׁכֵן וְקָרוֹב, הַשָּׁכֵן קוֹדֵם; שֶׁגַּם זֶה בִּכְלַל הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר הוּא. קָדַם אֶחָד מֵהֶן וְקָנָה, זָכָה; וְאֵין חֲבֵרוֹ שֶׁרָאוּי לִקְדֹּם לוֹ יָכוֹל לְסַלְּקוֹ, הוֹאִיל וְאֵין אֶחָד מֵהֶן בַּעַל הַמֶּצֶר; [מִכֵּיוָן] שֶׁלֹּא צִוּוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה דֶּרֶךְ דִּין, אֶלָּא דֶּרֶךְ חֲסִידוּת וְנֶפֶשׁ טוֹבָה הִיא שֶׁעוֹשָׂה כָּךְ.

בְּרִיךְ רַחֲמָנָא דְּסִיְּעַן

הִלְכוֹת שְׁלוּחִין וְשֻׁתָּפִין

עִנְיַן אֵלּוּ הַהֲלָכוֹת – לֵידַע דִּין שְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם וְשֻׁתָּפוֹ, וּמִשְׁפָּטֵיהֶן בְּמִקָּחָן וּמִמְכָּרָן וּבְהֶפְסֵדָן וּשְׂכָרָן. וּבֵאוּר כָּל הַדִּינִים הָאֵלּוּ – בִּפְרָקִים אֵלּוּ.

נקודות משיחות קודש: ענינם של "שלוחין ושותפין"

'שלוחין ושותפין' בפנימיות הענינים מלמד על כל יהודי שהוא שלוחו של הקב"ה לעשות לו ית' דירה בתחתונים, ועל ידי שממלא שליחותו נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית.

ומכיון ש"שלוחו של אדם כמותו", צריך שיהי' השליח דומה למשלח – "מה אתם בני ברית, אף שלוחכם בני ברית" ולכן, יכולה שליחות זו להעשות רק על ידי יהודי שנשמתו היא "חלק אלקה ממעל ממש", כי ענין השליחות הוא מצד עצם מציאותו של יהודי ועל ידי עבודתו נעשה גם שותף לקב"ה.

יתרה מכך, ע"י קיומם, פועלים ישראל עילוי במצוות שגם בהן יש ענין השליחות כמאמר חז"ל "היו מכבדין את המצוות שהן שלוחי" – כתורת המגיד עה"פ "ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם", שהאדם הוא העושה אותם להיות מצוות על ידי פעולת המצוות ולדוגמא: מצות תפילין שכיון ש"הזמנה לאו מילתא היא" גם לאחר עשייתן בתכלית הכשרות והידור אין בהן שלימות קדושת תפילין עד שיניחם (בפעם הראשונה).

ענין השליחות מצד עצם מציאותו של יהודי הוא עוד לפני עבודתו, וע"י העבודה נפעל בו גם ענין השותפות – "נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית", שזו כל תכלית ירידת הנשמה בעולם "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" וירידה זו לצורך עלי' גם ביחס למעלת הנשמה קודם ירידתה לעולם כי נעשה שותף לקב"ה כו'.

והנה, ידוע מדרש חז"ל על הפסוק "ארץ יראה ושקטה . . בתחילה יראה ואח"כ שקטה . . מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלין התורה אתם מתקיימין ואם לאו אני מחזיר את העולם לתוהו ובוהו" וא"כ, מובן בפשטות שבעבודתו של יהודי נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, כיון שבזכות עבודתו אין הקב"ה מחזיר את העולם לתוהו ובוהו וזהו שע"י עבודתם נעשים ישראל שותפים שווים לקב"ה בשותפות גמורה בכל נקודה ונקודה בעולם שכן בריאת העולם היא על ידי הקב"ה וקיומו הוא ע"י עבודת בנ"י.

ולא עוד אלא שפועלים עילוי גדול יותר בעולם, כי מצב העולם – "שקטה" יש בו עילוי לגבי מצבו הקודם – "יראה" והוא על דרך שטר שיצא עליו ערעור ונתקיים בבית דין שיש לו תוקף גדול יותר משטר שלא יצא עליו ערעור מעולם.

כך הוא גם בעבודתו הפרטית של כל יהודי שנעשה שותף בכללות הבריאה היינו לא רק בנוגע לביתו הפרטי שבו עובד עבודתו "נר דלוק שולחן ערוך ומטה מוצעת" אלא גם בכללות הבריאה שהרי "כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם".

פֶּרֶק א

דיני שליחות

א. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: 'צֵא וּמְכֹר לִי קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין', אוֹ 'קְנֵה לִי' – הֲרֵי זֶה מוֹכֵר וְלוֹקֵחַ וְעוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ, וְכָל מַעֲשָׂיו קַיָּמִין. וְאֵין הָעוֹשֶׂה [שָׁלִיחַ צָרִיךְ קִנְיָן וְלֹא עֵדִים, אֶלָּא בַּאֲמִירָה בִּלְבַד בֵּינוֹ לְבֵין חֲבֵרוֹ; וְאֵין צְרִיכִין עֵדִים אֶלָּא לְגַלּוֹת הַדָּבָר, אִם כָּפַר אֶחָד מֵהֶם, כִּשְׁאָר כָּל הַטְּעָנוֹת.

ב. שָׁלִיחַ שֶׁעָבַר עַל דִּבְרֵי מְשַׁלְּחוֹ, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. וְכֵן אִם טָעָה בְּכָל שֶׁהוּא, בֵּין בְּקַרְקַע בֵּין בְּמִטַּלְטְלִין – חוֹזֵר, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ: 'לְתַקֵּן שְׁלַחְתִּיךָ, וְלֹא לְעַוֵּת'. וְלֹא אָמְרוּ שֶׁהַהוֹנָאָה בְּמִטַּלְטְלִין שְׁתוּת, וְהָעֲבָדִים וְהַשְּׁטָרוֹת וְהַקַּרְקָעוֹת אֵין בָּהֶן הוֹנָאָה, אֶלָּא בְּמוֹכֵר שֶׁלּוֹ, אוֹ קוֹנֶה לְעַצְמוֹ; אֲבָל הַשָּׁלִיחַ שֶׁטָּעָה בְּכָל שֶׁהוּא, בְּכֻלָּן חוֹזֵר.

ג. נָתַן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקְנוֹת לוֹ קַרְקַע, וְקָנָה לוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת [–שֶׁאֵין הַמּוֹכֵר חַיָּב לְשַׁלֵּם בְּמִקְרֶה וְגָבָה בַּעַל חוֹב אֶת הַקַּרְקַע] – הֲרֵי זֶה עִוּוּת; וְהַשָּׁלִיחַ לוֹקֵחַ אוֹתָהּ לְעַצְמוֹ שֶׁלֹּא בְּאַחֲרָיוּת כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה, וְחוֹזֵר וּמוֹכְרָהּ לַמְשַׁלֵּחַ בְּאַחֲרָיוּת; הוֹאִיל וְקָנָה אוֹתָהּ בִּמְעוֹתָיו, הָאַחֲרָיוּת עַל הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. לְפִיכָךְ, אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת – אֲפִלּוּ מָכַר לוֹ שָׁוֶה מֵאָה בְּדִינָר, אוֹ לָקַח שָׁוֶה דִּינָר בְּמֵאָה – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ, וְחַיָּב הַמְשַׁלֵּחַ לִתֵּן לוֹ כְּפִי הַתְּנַאי.

ד. הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: 'מְכֹר לִי מִשָּׂדִי בֵּית סְאָה', וּמָכַר לוֹ בֵּית סָאתַיִם – הֲרֵי זֶה מוֹסִיף עַל דְּבָרָיו, וְקָנָה הַלּוֹקֵחַ בֵּית סְאָה בִּלְבַד. אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי בֵּית סָאתַיִם', וּמָכַר לוֹ בֵּית סְאָה – הֲרֵי זֶה מַעֲבִיר עַל דְּבָרָיו, וְלֹא קָנָה לוֹקֵחַ. אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי שָׂדִי לְאָדָם אֶחָד', וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּמְכָרָהּ לִשְׁנַיִם – מִמְכָּרוֹ בָּטֵל, שֶׁהֲרֵי עָבַר עַל דְּבָרָיו.

אָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי שָׂדִי', וְלֹא פֵּרַשׁ – אֲפִלּוּ מְכָרָהּ לְמֵאָה, מִמְכָּרוֹ קַיָּם.

ה. הַנּוֹתֵן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ לִקַּח לוֹ בָּהֶן חִטִּים, אוֹ מִין מִמִּינֵי סְחוֹרָה, וְלֹא לָקַח – אֵין לוֹ עָלָיו אֶלָּא תַּרְעֹמֶת. נָתַן לוֹ מָעוֹת לִקַּח בָּהֶן חִטִּים בֵּין לַאֲכִילָה בֵּין לִסְחוֹרָה, וְהָלַךְ וְלָקַח לוֹ בָּהֶן שְׂעוֹרִים, אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ לִקְנוֹת שְׂעוֹרִים וְהָלַךְ וְלָקַח לוֹ חִטִּים – אִם פָּחֲתוּ דְּמֵי זֶה שֶׁלָּקַח – פָּחֲתוּ לַשָּׁלִיחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְשַׁנֶּה; וְאִם הוֹסִיפוּ דְּמֵיהֶן, הוֹסִיפוּ לְבַעַל הַמָּעוֹת. הָיָה הַשַּׁעַר קָצוּב וְיָדוּעַ, וְהוֹסִיפוּ לַשָּׁלִיחַ בְּמִנְיָן אוֹ בְּמִשְׁקָל אוֹ בְּמִדָּה – כָּל שֶׁהוֹסִיפוּ לוֹ הַמּוֹכְרִים, הֲרֵי הֵן שֶׁל שְׁנֵיהֶם; וְחוֹלֵק הַתּוֹסֶפֶת, הַשָּׁלִיחַ עִם בַּעַל הַמָּעוֹת. וְאִם הָיָה הַדָּבָר שֶׁאֵין לוֹ קִצְבָּה, הַכֹּל לְבַעַל הַמָּעוֹת.

ו. מִי שֶׁהָיָה חַיָּב לַחֲבֵרוֹ מָמוֹן, בֵּין מִשּׁוּם מִלְוָה בֵּין מִשּׁוּם פִּקָּדוֹן אוֹ שְׂכִירוּת, וְנָתַן הַמָּמוֹן בְּיַד הַשָּׁלִיחַ, וְאָמַר לוֹ: 'הוֹלֵךְ מָמוֹן זֶה לְבַעַל חוֹבִי' – אֵין הַשָּׁלִיחַ צָרִיךְ לְהִפָּטֵר וְלִתֵּן לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים; וְאִם אָמַר לַשָּׁלִיחַ: 'אַל תִּפְרַע חוֹב זֶה אֶלָּא בְּעֵדִים', וּפְרָעוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְכֵן אִם הָיָה הַחוֹב בִּשְׁטָר, בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'קַח לִי הַשְּׁטָר וְתֵן לוֹ הַמָּעוֹת', בֵּין שֶׁאָמַר לוֹ: 'תֵּן לוֹ הַמָּעוֹת וְקַח הַשְּׁטָר', וְנָתַן בְּלֹא עֵדִים וְלֹא לָקַח הַשְּׁטָר – חַיָּב לְשַׁלֵּם, שֶׁהֲרֵי לְתַקֵּן שְׁלָחוֹ, וְלֹא לְעַוֵּת.

ז. הַשּׁוֹלֵחַ מָמוֹן שֶׁבְּיָדוֹ בְּיַד שָׁלִיחַ, וְאָמַר לוֹ: 'הוֹלֵךְ מָמוֹן זֶה לִפְלוֹנִי שֶׁאֲנִי חַיָּב לוֹ', וְהָלַךְ וּנְתָנוֹ לוֹ שֶׁלֹּא בְּעֵדִים – הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: 'נָתַתִּי', וּבַעַל חוֹב אוֹ הַפּוֹעֵל אוֹמֵר: 'לֹא לָקַחְתִּי', וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין – הַשָּׁלִיחַ נִשְׁבָּע הֶסֵּת, וּבַעַל חוֹב אוֹ הַפּוֹעֵל נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁלֹּא לָקַח, וִישַׁלֵּם הַלָּוֶה לְבַעַל חוֹבוֹ אוֹ לַפּוֹעֵל אוֹ לְבַעַל הַפִּקָּדוֹן. וַאֲפִלּוּ הָיוּ הַשְּׁלוּחִין שְׁנַיִם – אֵין עֵדוּתָן מוֹעֶלֶת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כְּנוֹגְעִים בְּעֵדוּתָן, שֶׁהֲרֵי חַיָּבִין לְהִשָּׁבַע הֶסֵּת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁהָיָה הַשָּׁלִיחַ מַכְחִישׁ אֶת בַּעַל חוֹב, וַהֲרֵי שְׁלָשְׁתָּן עוֹמְדִין. אֲבָל אִם בָּא שָׁלִיחַ וְאָמַר: 'נָתַתִּי כְּמוֹ שֶׁאָמַרְתָּ לִי' – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ, שֶׁהֲרֵי אֵין שָׁם טוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ. וְכֵן אִם מֵתוּ הַשְּׁלוּחִין, אוֹ הָלְכוּ לָהֶן לִמְדִינַת הַיָּם, וּבָא בַּעַל חוֹב לִתְבֹּעַ חוֹבוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לְהַשְׁבִּיעוֹ הֶסֵּת שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ הַשָּׁלִיחַ, שֶׁהֲרֵי אֵין כָּאן מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלָיו טַעֲנַת וַדַּאי שֶׁלָּקַח; אֶלָּא מַחֲרִים הַלּוֶֹה סְתָם, וּמְשַׁלֵּם הַחוֹב שֶׁעָלָיו. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

ח. רְאוּבֵן שֶׁשָּׁלַח כְּתָב לְשִׁמְעוֹן, וְאָמַר לוֹ: 'מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, שַׁלְחֵהוּ לִי בְּיַד לֵוִי' – אִם רָצָה לְשָׁלְחוֹ, אֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, בֵּין שֶׁהָיָה מִלְוָה בֵּין שֶׁהָיָה פִּקָּדוֹן; וְהוּא, שֶׁיַּכִּיר שֶׁהוּא כְּתַב יָדוֹ. וְאִם טָעַן הַמַּלְוֶה וְאָמַר: 'לֹא כָתַבְתִּי וְלֹא שָׁלַחְתִּי לְךָ' – יִשָּׁבַע הַלּוֶֹה הֶסֵּת שֶׁכְּתַב יָדוֹ בָּא אֵלָיו וּלְפִיכָךְ שָׁלַח, וְיִפָּטֵר; וְכָזֶה הוֹרוּ רַבּוֹתַי.

אֲבָל אִם לֹא הָיָה הַכְּתָב בִּכְתַב יָדוֹ, אוֹ שֶׁאֵין הַלֹּוֶה יוֹדֵעַ אִם הוּא כְּתַב יָדוֹ אוֹ אֵינוֹ – אֲפִלּוּ הָיוּ כְּתוּבִין בּוֹ סִימָנִים וְאוֹתוֹת שֶׁבֵּינֵיהֶן בְּיִחוּדִי – אִם טָעַן רְאוּבֵן וְאָמַר: 'לֹא שָׁלַחְתִּי כְּתָב וַאֲחֵרִים רָמוּ בָּךְ', שִׁמְעוֹן חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ, וִישַׁלֵּם לִרְאוּבֵן אַחַר שֶׁיַּחֲרִימוּ עַל מִי שֶׁשָּׁלַח כְּתָב זֶה מִדַּעְתּוֹ וְלֹא יוֹדֶה כו'. וְיֵשׁ מִי שֶׁהוֹרָה שֶׁיִּשָּׁבַע רְאוּבֵן וְאַחַר כָּךְ יִטּוֹל, כְּדִין כָּל הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין.

ט. לֵוִי שֶׁבָּא בִּשְׁלִיחוּת רְאוּבֵן, וְלָקַח חֲמִשִּׁים מִשִּׁמְעוֹן, וּבָא רְאוּבֵן וְאָמַר: 'לֹא שְׁלַחְתִּיו לִקַּח אֶלָּא עֶשְׂרִים, וְעֶשְׂרִים בִּלְבַד הֵבִיא לִי' – הֲרֵי רְאוּבֵן נִשְׁבָּע שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ לִקַּח אֶלָּא עֶשְׂרִים וְעֶשְׂרִים בִּלְבַד הֵבִיא לוֹ, כְּדִין כָּל מוֹדֶה בְּמִקְצָת; וְלֵוִי נִשְׁבָּע הֶסֵּת שֶׁהַחֲמִשִּׁים שֶׁנָּתַתָּ לִי נָתַתִּי לִרְאוּבֵן. וִישַׁלֵּם שִׁמְעוֹן מִבֵּיתוֹ, אִם הָיָה חַיָּב לִרְאוּבֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.

פֶּרֶק ב

א. אֵין הַגּוֹי נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם. וְכֵן אֵין יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ לַגּוֹי לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: "כֵּן תָּרִימוּ גַם אַתֶּם" – מָה "אַתֶּם" בְּנֵי בְּרִית, אַף שְׁלוּחֲכֶם בְּנֵי בְּרִית; וְהוּא הַדִּין לְכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּמָה מְשַׁלַּחֲכֶם בֶּן בְּרִית, אַף בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ הַמְשַׁלֵּחַ בֶּן בְּרִית.

ב. עוֹשֶׂה אָדָם שָׁלִיחַ אִישׁ אוֹ אִשָּׁה, וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת אִישׁ; וַאֲפִלּוּ עֶבֶד וְשִׁפְחָה – הוֹאִיל וְהֵן בְּנֵי דַּעַת וְיֶשְׁנָן בְּמִקְצָת מִצְווֹת, נַעֲשִׂין שְׁלוּחִין לְמַשָּׂא וּמַתָּן. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן דַּעַת, וְהוּא חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן – אֵינָן נַעֲשִׂין שְׁלוּחִין; וְלֹא עוֹשִׂין שָׁלִיחַ, אֶחָד הַקָּטָן וְאֶחָד הַקְּטַנָּה. לְפִיכָךְ, הַשּׁוֹלֵחַ בְּנוֹ קָטָן אֵצֶל הַחֶנְוָנִי וּבְיָדוֹ פֻּנְדְּיוֹן, וּמָדַד לוֹ בְּאִסָּר שֶׁמֶן, וְנָתַן לוֹ אֶת הָאִסָּר הַנּוֹתָר, וְאִבֵּד אֶת הַשֶּׁמֶן וְאֶת הָאִסָּר – הַחֶנְוָנִי חַיָּב לְשַׁלֵּם; שֶׁלֹּא שְׁלָחוֹ אֶלָּא לְהוֹדִיעוֹ, וְלֹא הָיָה לוֹ לִשְׁלֹחַ אֶלָּא בֶּן דַּעַת. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם פֵּרַשׁ וְאָמַר: 'שְׁלַח לִי עִם הַקָּטָן', הֲרֵי זֶה פָּטוּר.

ג. הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ: 'מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיָדְךָ, בֵּין פִּקָּדוֹן בֵּין מִלְוָה, שַׁלְחֵהוּ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי' – אֲפִלּוּ הָיָה קָטָן – אִם רָצָה לְשָׁלְחוֹ בְּיָדוֹ, נִפְטַר; וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתוֹ. וְכֵן שְׁנַיִם שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶן שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּרְצֶה לִשְׁלֹחַ לַחֲבֵרוֹ יִשְׁלַח בְּיַד מִי שֶׁיִּרְצֶה הַמְשַׁלֵּחַ – הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּחַ בְּיַד מִי שֶׁיֵּרָאֶה לוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לְהוֹלִיךְ דָּבָר זֶה; וְאִם אָבַד אוֹ נִגְנַב בַּדֶּרֶךְ, אוֹ שֶׁכָּפַר בּוֹ הַשָּׁלִיחַ – הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ פָּטוּר, שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם.

ד. הַשָּׁלִיחַ שֶׁקָּנָה אוֹ שֶׁמָּכַר, וְהוֹדִיעַ שֶׁהוּא שְׁלִיחַ פְּלוֹנִי לְדָבָר זֶה – אַף עַל פִּי שֶׁמָּשַׁךְ הַלּוֹקֵחַ אוֹ שֶׁהִמְשִׁיךְ, וְנִמְצָא שֶׁעָבַר עַל דַּעַת מְשַׁלְּחוֹ – בָּטֵל הַמִּקָּח, וּמַחֲזִיר. וְאִם לֹא הוֹדִיעַ שֶׁהוּא שָׁלִיחַ – נִקְנָה הַמִּקָּח, וְיִהְיֶה הַדִּין בֵּינוֹ וּבֵין זֶה שֶׁשְּׁלָחוֹ.

ה. רְאוּבֵן שֶׁקָּנָה שָׂדֶה מִשִּׁמְעוֹן, וְאָמַר לוֹ: 'לְלֵוִי קְנִיתִי אוֹתָהּ', וְכָתַב שְׁטַר מֶכֶר בְּשֵׁם לֵוִי, וְחָזַר רְאוּבֵן וְאָמַר לְשִׁמְעוֹן: 'לְעַצְמִי קְנִיתִיהָ, חֲזֹר וּכְתֹב שְׁטָר אַחֵר בִּשְׁמִי' – אֵין כּוֹפִין אֶת הַמּוֹכֵר לִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר אַחֵר בְּשֵׁם רְאוּבֵן. וְאִם הִתְנָה עִמּוֹ בַּתְּחִלָּה וְאָמַר לוֹ: 'לְעַצְמִי אֶקְנֶה, וְזֶה שֶׁאֶכְתֹּב שְׁטָר בְּשֵׁם לֵוִי כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ בִי שֶׁאֲנִי הוּא הַקּוֹנֶה' – הֲרֵי זֶה כּוֹפֵהוּ לַחֲזֹר וְלִכְתֹּב לוֹ שְׁטָר אַחֵר בִּשְׁמוֹ.

ו. הַסַּרְסוֹר – שָׁלִיחַ הוּא, אֶלָּא שֶׁהוּא נוֹטֵל שָׂכָר עַל שְׁלִיחוּתוֹ; לְפִיכָךְ, אִם שִׁנָּה עַל דַּעַת הַבְּעָלִים, מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִפְסִיד. כֵּיצַד? הֲרֵי שֶׁנָּתַן רְאוּבֵן חֵפֶץ לְשִׁמְעוֹן הַסַּרְסוֹר, וְאָמַר לוֹ: 'מְכֹר לִי זֶה, וְאַל תִּמְכֹּר בְּפָחוֹת מִמָּאָה', וְהָלַךְ וּמְכָרוֹ בַּחֲמִשִּׁים – מְשַׁלֵּם חֲמִשִּׁים מִבֵּיתוֹ; מְכָרוֹ בְּמָאתַיִם – הַכֹּל לִרְאוּבֵן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. רְאוּבֵן אוֹמֵר: 'בְּמָאָה אָמַרְתִּי לְךָ לִמְכֹּר', וְהַסַּרְסוֹר אוֹמֵר: 'בַּחֲמִשִּׁים אָמַרְתָּ לִי, וְכֵן מָכַרְתִּי בַּחֲמִשִּׁים' – נִשְׁבָּע הַסַּרְסוֹר שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה, שֶׁהֲרֵי הוֹדָה בְּמִקְצָת; וְאִם כְּבָר נָתַן לוֹ הַחֲמִשִּׁים שֶׁעָשָׂה שְׁלִיחוּתוֹ – נִשְׁבָּע הֶסֵּת, וְהַלּוֹקֵחַ זוֹכֶה. וְאִם יָדַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה שֶׁל רְאוּבֵן הוּא, וְשֶׁזֶּה הַמּוֹכֵר לוֹ סַרְסוֹר הוּא – יַחֲזִיר הַחֵפֶץ לִבְעָלָיו; וְיַחֲרִים עַל מִי שֶׁנָּתַן לוֹ רְשׁוּת לִמְכֹּר בַּחֲמִשִּׁים, אוֹ שֶׁרָצָה בַּחֲמִשִּׁים, וְחָזַר בּוֹ אַחַר שֶׁקָּנִיתִי.

ז. כָּל סַרְסוֹר שֶׁהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ שֶׁחֵפֶץ זֶה אוֹ קַרְקַע זֶה שֶׁל רְאוּבֵן, וְאַחַר שֶׁקָּנָה אָמַר רְאוּבֵן: 'אֵינִי רוֹצֶה לִמְכֹּר בִּדְמִים אֵלּוּ' – מַחֲזִיר הַלּוֹקֵחַ, שֶׁהֲרֵי לֹא פָּסַק דָּמִים אֶלָּא רְאוּבֵן. וְכָל סַרְסוֹר שֶׁאָבַד הַחֵפֶץ מִיָּדוֹ, אוֹ נִגְנַב, אוֹ נִשְׁבַּר – חַיָּב לְשַׁלֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא שָׂכָר.

ח. הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן לְשַׁגְּרָן לְבֵית חֲמִיו, וְאָמַר לוֹ: 'אִם מְקַבְּלִין אוֹתָן מִמֶּנִּי, אֲנִי נוֹתֵן לְךָ אֶת דְּמֵיהֶן; וְאִם לָאו, אֶתֵּן לְךָ שְׂכַר מְעַט', וְנֶאֶנְסוּ בַּהֲלִיכָה – הֲרֵי זֶה חַיָּב לְשַׁלֵּם; וְאִם נֶאֶנְסוּ בַּחֲזָרָה, פָּטוּר. נְטָלָן עַל מְנָת לְמָכְרָן לַאֲחֵרִים, וְאָמַר לוֹ: 'אִם יִמָּכְרוּ בִּמְקוֹם פְּלוֹנִי אוֹ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אֶתֵּן לְךָ דָּמִים כָּךְ וְכָךְ, וְאִם לֹא יִמָּכְרוּ, אַחֲזִירֵם לְךָ', וְנֶאֶנְסוּ, בֵּין בַּהֲלִיכָה בֵּין בַּחֲזָרָה – חַיָּב לְשַׁלֵּם.

ט. כָּל שָׁלִיחַ שֶׁטָּעַן שֶׁאֵרְעוֹ אֹנֶס פְּלוֹנִי, וְהִפְסִיד כָּךְ וְכָךְ – הֲרֵי זֶה נִשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַשּׁוֹמְרִין עַל טַעֲנָתוֹ, וְיִפָּטֵר. וְאִם הָיָה הָאֹנֶס בְּמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר לְהָבִיא עָלָיו עֵדִים, אוֹ דָּבָר שֶׁהוּא גָּלוּי וְיָדוּעַ לַכֹּל, שֶׁהֲרֵי יִמָּצְאוּ עֵדִים – הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עַל טַעֲנָתוֹ; וְאִם לֹא הֵבִיא עֵדִים – אֵינוֹ נֶאֱמָן, וּמְשַׁלֵּם.

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: 'קְנֵה לִי אַרְבַּע מֵאוֹת גַּרְבֵי יַיִן', מָעוֹת שֶׁהָיוּ לוֹ בְּיָדוֹ, וְקָנָה לוֹ, וְנִמְצְאוּ חֹמֶץ. וְאָמְרוּ חֲכָמִים: מִנַּיִן בְּקוֹל גָּדוֹל כָּזֶה שֶׁהֶחְמִיץ, קוֹל יֶשׁ לוֹ; וְהוֹאִיל וְאֶפְשָׁר לְהָבִיא רְאָיָה – יָבִיא רְאָיָה שֶׁהָיָה יַיִן בְּעֵת שֶׁלְּקָחוֹ וְיִפָּטֵר; וְאִם לֹא יָבִיא רְאָיָה, יְשַׁלֵּם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה מִדְּבָרִים שֶׁהָרְאָיָה מְצוּיָה בָּהֶן. אֲבָל דָּבָר הַנֶּעְלָם שֶׁאֵין רְאָיָתוֹ מְצוּיָה, יִשָּׁבַע עָלָיו הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן הַדִּין בְּכָל טַעֲנָה שֶׁיִּטְעַן הַשֻּׁתָּף כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ.

פרק ג

א. מִי שֶׁהָיְתָה לוֹ קַרְקַע תַּחַת יַד אַחֵר, אוֹ שֶׁהָיוּ לוֹ מִטַּלְטְלִין פִּקָּדוֹן, וְרָצָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לָדוּן עִם זֶה, וּלְהוֹצִיא הַקַּרְקַע אוֹ הַפִּקָּדוֹן מִתַּחַת יָדוֹ – הֲרֵי זֶה כּוֹתֵב לוֹ הַרְשָׁאָה, וְצָרִיךְ לִקְנוֹת מִיָּדוֹ, וְאָמַר לוֹ: 'לֵךְ דּוּן וּזְכֵה וְהוֹצֵא לְעַצְמְךָ', וְכַיּוֹצֵא בָּעִנְיָנִים הַלָּלוּ; וְאִם לֹא כָּתַב לוֹ כֵּן, אֵינוֹ יָכוֹל לָדוּן עִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: 'אֵין אַתָּה בַּעַל דִּינִי'. אַף עַל פִּי שֶׁכָּתַב לוֹ כֵּן, אֵינוֹ אֶלָּא שָׁלִיחַ, וְכָל מַה שֶּׁיִּזְכֶּה בּוֹ, הֲרֵי הוּא שֶׁל מְשַׁלְּחוֹ. וְכָל הַהוֹצָאוֹת שֶׁיּוֹצִיא הַשָּׁלִיחַ עַל דִּין זֶה שֶׁהֻרְשָׁה בּוֹ, הֲרֵי הַמְשַׁלֵּחַ חַיָּב בָּהֶן; שֶׁכָּךְ כּוֹתְבִין בַּהַרְשָׁאָה: 'כָּל שֶׁתּוֹצִיא בְּדִין זֶה, עָלַי לְשַׁלְּמוֹ'.

ב. הִקְנָה לָזֶה שְׁלִישׁ אוֹ רְבִיעַ מַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ, הֲרֵי זֶה דָּן עַל הַכֹּל; הוֹאִיל וְדָן עַל חֶלְקוֹ, וַהֲרֵי הוּא בַּעַל דִּינוֹ בְּחֶלְקוֹ – דָּן עַל הַכֹּל.

ג. אֶחָד מִן הָאַחִים שֶׁלֹּא חָלְקוּ, אוֹ מִן הַשֻּׁתָּפִין, שֶׁבָּא לִתְבֹּעַ – תּוֹבֵעַ עַל הַכֹּל; הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּמָּמוֹן, אֵין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מִשְּׁאָר שֻׁתָּפִין. וְאֵין הַשֻּׁתָּף הָאַחֵר יָכוֹל לוֹמַר לַשֻּׁתָּף שֶׁדָּן: 'אִלּוּ אֲנִי הָיִיתִי הַתּוֹבֵעַ, הָיִיתִי טוֹעֵן טַעֲנָה אַחֶרֶת וּמְחַיְּבוֹ בַּעַל דִּינִי', שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִין לוֹ: 'לָמָּה לֹא בָּאתָ לִתְבֹּעַ גַּם אַתָּה?'. לְפִיכָךְ, אִם בָּא מִמְּדִינָה אַחֶרֶת, יֵשׁ לוֹ לַחֲזֹר עַל בַּעַל הַדִּין, וְלָדוּן עִמּוֹ, וְלוֹמַר לוֹ: 'אֲנִי אֵינִי מוֹדֶה בְּכָל מַה שֶּׁטָּעַן שֻׁתָּפִי שֶׁלִּי'; לְפִיכָךְ יֵשׁ לַנִּתְבָּע לְעַכֵּב וְלוֹמַר לָזֶה: 'אוֹ דּוּן עִמִּי בְּחֶלְקְךָ, אוֹ הָבֵא הַרְשָׁאָה, שֶׁהֲרֵי מָמוֹן שְׁנֵיכֶם בְּיָדִי וּשְׁנֵיכֶם בַּעֲלֵי דִּינִי, וּלְמָחָר יָבוֹא אָחִיךָ אוֹ שֻׁתָּפְךָ וְיִתְבַּע גַּם הוּא'.

ד. הַבַּעַל בְּנִכְסֵי אִשְׁתּוֹ, צָרִיךְ הַרְשָׁאָה; וְאִם יֵשׁ שָׁם פֵּרוֹת בַּקַּרְקַע – מִתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ לָדוּן עַל הַפֵּרוֹת שֶׁהֲרֵי הֵן שֶׁלּוֹ, דָּן עַל הַקַּרְקַע, וְאֵין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה מֵאִשְׁתּוֹ, שֶׁאִם אֵין קַרְקַע אֵין פֵּרוֹת.

ה. מִי שֶׁהָיָה לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ פִּקָּדוֹן אוֹ מִלְוָה, בֵּין מִטַּלְטְלִין בֵּין מָעוֹת, וְעָשָׂה שָׁלִיחַ בְּעֵדִים לַהֲבִיאָן לוֹ – הָרְשׁוּת בְּיַד זֶה שֶׁהֵן אֶצְלוֹ: אִם רָצָה לִתֵּן – נִפְטַר וְאֵינוֹ חַיָּב בְּאַחֲרָיוּתָן, שֶׁהֲרֵי נָתַן לִשְׁלוּחוֹ; וְאִם לֹא רָצָה לִתֵּן – אֵינוֹ נוֹתֵן, שֶׁאֵין זֶה בַּעַל דִּינוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא בְּהַרְשָׁאָה עַל הַפִּקָּדוֹן. וְכָל הַבָּא בְּהַרְשָׁאָה, הֲרֵי הוּא בִּכְלַל הַנֶּאֱמָר בָּהֶן: "וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו".

ו. הַתּוֹבֵעַ חֲבֵרוֹ בְּדִין בְּמִטַּלְטְלִין אוֹ בְּמָעוֹת שֶׁהִפְקִיד אֶצְלוֹ, וְכָפַר בּוֹ – אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה עָלָיו; שֶׁנִּמְצָא זֶה כִּמְשַׁקֵּר – שֶׁהוּא אוֹמֵר לוֹ: 'הִרְשֵׁיתִיךָ לִטֹּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי בְּיַד פְּלוֹנִי', וּכְבָר אָמַר פְּלוֹנִי שֶׁאֵין לוֹ אֶצְלוֹ כְּלוּם. וְכֵן מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב לוֹ חֲבֵרוֹ שְׁבוּעָה, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַרְשׁוֹת עָלָיו אַחֵר לְהַשְׁבִּיעוֹ; שֶׁאֵין שָׁם דָּבָר שֶׁיִּקְנֶה לוֹ, וְאֵין אָדָם מַרְשֶׁה עַל תְּבִיעַת דְּבָרִים, שֶׁאֵין הַדְּבָרִים נִקְנִין אֶלָּא עִם תְּבִיעַת הַמָּמוֹן.

ז. מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מְעוֹת פִּקָּדוֹן בְּיַד אַחֵר, וְרָצָה לְהַרְשׁוֹת שָׁלִיחַ לַהֲבִיאָן – אֵין הַקִּנְיָן מוֹעִיל בָּהּ, שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. אֶלָּא כֵּיצַד עוֹשֶׂה? נוֹתֵן לוֹ קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא, וּמַקְנֶה לוֹ הַמָּעוֹת עַל גַּבָּהּ כְּדֵי לְהוֹצִיאָן בְּהַרְשָׁאָה זוֹ, וְהוֹלֵךְ וְדָן עִמּוֹ, וּמוֹצִיאָן. הָיְתָה לוֹ מִלְוָה בְּיַד אַחֵר – אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה עָלֶיהָ, וַאֲפִלּוּ הָיָה חוֹב בִּשְׁטָר, מִפְּנֵי שֶׁמִּלְוָה לְהוֹצָאָה נִתְּנָה, וְאֵין אָדָם מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ בָּעוֹלָם. וְאֵין לְךָ דֶּרֶךְ שֶׁיִּקְנֶה אָדָם בָּהּ חוֹב, אֶלָּא אוֹ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, וְהוּא דָּבָר שֶׁאֵין לוֹ טַעַם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ, אוֹ בְּמַקְנֶה שְׁטַר הַחוֹב עַצְמוֹ בִּכְתִיבָה וּמְסִירָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַקְנֶה הַשִּׁעְבּוּד שֶׁבּוֹ. זֶה הוּא הַדִּין שֶׁיֵּרָאֶה לִי מִן הַתַּלְמוּד. אֲבָל הַגְּאוֹנִים תִּקְּנוּ שֶׁכּוֹתְבִין הַרְשָׁאָה אַף עַל הַמִּלְוָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטֹּל כָּל אֶחָד מָמוֹן חֲבֵרוֹ, וְיֵלֵךְ לוֹ לִמְדִינָה אַחֶרֶת; וְעוֹד תִּקְּנוּ, שֶׁאִם הִרְשׁוּהוּ לִטֹּל מָעוֹת שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּיַד חֲבֵרוֹ אוֹ לִתְבֹּעַ מִמֶּנּוּ הַלְוָאָה, וְלֹא הָיְתָה קַרְקַע לַמַּקְנֶה – מַקְנֶהוּ אַרְבַּע אַמּוֹת מֵחֶלְקוֹ שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּמַקְנֶה לוֹ הַמָּעוֹת עַל גַּבָּן. וּדְבָרִים אֵלּוּ דְּבָרִים קַלִּים הֵם עַד מְאֹד, וּרְעוּעִים: שֶׁזֶּה מִי יֹאמַר שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֵלֶק בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל? וַאֲפִלּוּ הוּא רָאוּי, אֵינוֹ בִּרְשׁוּתוֹ. וְהַגְּאוֹנִים עַצְמָם שֶׁתִּקְּנוּ תַּקָּנָה זוֹ אָמְרוּ, שֶׁאֵין אוֹמְרִין בָּהּ 'יִקֹּב הַדִּין אֶת הָהָר', וְאֵינָהּ אֶלָּא כְּדֵי לְאַיֵּם עַל הַנִּתְבָּע: אִם רָצָה לָדוּן בְּהַרְשָׁאָה זוֹ וְלִתֵּן, נִפְטַר. וְלָמָּה יִפָּטֵר? שֶׁאֵין זֶה הַבָּא בַּהַרְשָׁאָה זוֹ הָרְעוּעָה פָּחוֹת מִשָּׁלִיחַ שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים. אֲבָל אִם לֹא יִרְצֶה הַנִּתְבָּע לָדוּן עִמּוֹ – אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לָדוּן עִמּוֹ וְלֹא לִתֵּן לוֹ, עַד שֶׁיָּבוֹא בַּעַל דִּינוֹ, אוֹ יִשָּׁבַע.

ח. מִי שֶׁהִרְשָׁה לְאֶחָד, וְרָצָה לְבַטֵּל הַשְּׁלִיחוּת וּלְהַרְשׁוֹת לְאַחֵר – הֲרֵי זֶה מְבַטֵּל. וְאֵין לַמֻּרְשֶׁה רְשׁוּת לִכְתֹּב הַרְשָׁאָה לְאַחֵר, שֶׁזֶּה אוֹמֵר לוֹ: 'אֵין רְצוֹנִי שֶׁיִּהְיֶה פִּקָּדוֹנִי בְּיַד אַחֵר'. לְפִיכָךְ, אִם הִתְנָה עָלָיו שֶׁיַּרְשֶׁה הוּא לְאַחֵר, וְאַחֵר לְאַחֵר – הֲרֵי הַשָּׁלִיחַ כּוֹתֵב הַרְשָׁאָה לַשֵּׁנִי, וְשֵׁנִי לַשְּׁלִישִׁי; הַכֹּל לְפִי תְּנָאוֹ.

ט. הַבָּא בַּהַרְשָׁאָה שֶׁמָּחַל לָזֶה הַנִּתְבָּע, אוֹ שֶׁמָּכַר לוֹ, אוֹ שֶׁמָּחַל לוֹ עַל הַשְּׁבוּעָה, אוֹ שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ פְּשָׁרָה – לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר: 'לְתַקֵּן שְׁלַחְתִּיךָ, וְלֹא לְעַוֵּת'. לְפִיכָךְ אִם הִתְנָה עִמּוֹ, בֵּין לְתַקֵּן בֵּין לְעַוֵּת – אֲפִלּוּ מָחַל לוֹ עַל הַכֹּל, הֲרֵי זֶה מָחוּל.

י. רְאוּבֵן שֶׁבָּא בְּהַרְשָׁאָה, וְתָבַע אֶת שִׁמְעוֹן – אֵין שִׁמְעוֹן יָכוֹל לִדְחוֹתוֹ וְלוֹמַר לוֹ: 'שֶׁמָּא הַמְשַׁלֵּחַ אוֹתְךָ הִרְשָׁה אַחֵר וּבִטֵּל שְׁלִיחוּתְךָ'; שֶׁהֲרֵי רְאוּבֵן אוֹמֵר לוֹ: 'תֵּן לִי הַפִּקָּדוֹן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדְךָ, וְזוֹ הַרְשָׁאתִי תְּהִי אֶצְלְךָ'; אִם הַמַּפְקִיד הִרְשָׁה אַחֵר, הוּא הִפְסִיד עַל עַצְמוֹ, וְשִׁמְעוֹן פָּטוּר, שֶׁהֲרֵי בְּהַרְשָׁאָתוֹ נָתַן.

יא. רְאוּבֵן שֶׁבָּא בְּהַרְשַׁאת שִׁמְעוֹן, וְתָבַע אֶת לֵוִי, וְאָמַר: 'לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, אֲבָל יִשָּׁבַע שִׁמְעוֹן וְיִטֹּל' – מוֹצִיאִין הַמָּמוֹן מִיַּד לֵוִי, וְיִהְיֶה מֻנָּח בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיָּבוֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁבַע וְיִטֹּל. וְכֵן כָּל הַדְּבָרִים שֶׁתּוֹלֶה לֵוִי בְּשִׁמְעוֹן – יָדוּן עִם רְאוּבֵן, וְיִהְיֶה הַמָּמוֹן מֻנָּח עַד שֶׁיָּבוֹא שִׁמְעוֹן וְיִשָּׁאֵל; וְיֵשׁ לִרְאוּבֵן לְהַחֲרִים עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן טַעֲנַת שֶׁקֶר כְּדֵי לְעַכֵּב הַמָּמוֹן וּלְאַחֲרוֹ. נִתְחַיֵּב לֵוִי שְׁבוּעָה – אֵינוֹ יָכוֹל לְעַכֵּב וְלוֹמַר: 'אֵינִי נִשְׁבָּע, עַד שֶׁאַחֲרִים בִּפְנֵי שִׁמְעוֹן עַל מִי שֶׁטּוֹעֵן עָלַי טַעֲנוֹת שֶׁקֶר'; שֶׁאֵין זֶה הַחֵרֶם אֶלָּא תַּקָּנָה קַלָּה שֶׁתִּקְּנוּ הַגְּאוֹנִים הָאַחֲרוֹנִים כְּדֵי שֶׁיְּכַוְּנוּ בַּעֲלֵי דִּינִין טַעֲנוֹתֵיהֶן, וְאֵין מְעַכְּבִין שְׁבוּעָתוֹ שֶׁל זֶה מִפְּנֵי תַּקָּנָה זוֹ הַקַּלָּה.

פרק ד

א. כְּשֶׁיִּרְצוּ הַשֻּׁתָּפִין לְהִשְׁתַּתֵּף, בַּמֶּה יִקְנֶה כָּל אֶחָד מֵהֶן מָמוֹן חֲבֵרוֹ לְהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ? אִם בִּמְעוֹת נִשְׁתַּתְּפוּ – יָבִיא זֶה מְעוֹתָיו, וְיָבִיא זֶה מְעוֹתָיו, וְיַטִילוּ אוֹתָן לְכִיס אֶחָד, וְיַגְבִּיהוּ אֶת הַכִּיס שְׁנֵיהֶם. אֲבָל אִם כָּתְבוּ שְׁטָר וְהֵעִידוּ עֵדִים – אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיַּד שְׁנֵיהֶם שֶׁיָּבִיא זֶה מֵאָה וְזֶה מֵאָה וְיִשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן – לֹא קָנוּ, וַעֲדַיִן לֹא נַעֲשׂוּ שֻׁתָּפִין; שֶׁאֵין הַמַּטְבֵּעַ נִקְנֶה בַּחֲלִיפִין. לְפִיכָךְ, אִם נִשְׁתַּתְּפוּ בִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין, כֵּיוָן שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם שֶׁיָּבִיא זֶה חָבִיתוֹ שֶׁל יַיִן וְזֶה כַּדּוֹ שֶׁל דְּבַשׁ, וַהֲרֵי נִשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן – נַעֲשׂוּ שֻׁתָּפִין בָּהֶן. וְכֵן אִם עֵרְבוּ פֵּרוֹתֵיהֶן, אוֹ שֶׁשָּׂכְרוּ מָקוֹם בְּשֻׁתָּפוּת, וְהִנִּיחַ זֶה חָבִיתוֹ וְזֶה כַּדּוֹ שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן – הֲרֵי אֵלּוּ שֻׁתָּפִין. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר: בְּכָל הַדְּרָכִים שֶׁהַלּוֹקֵחַ קוֹנֶה, בְּאוֹתָן הַדְּרָכִים עַצְמָן קוֹנִין הַשֻּׁתָּפִין זֶה מִזֶּה הַמָּמוֹן הַמֻּטָּל בֵּינֵיהֶן לְהִשְׁתַּתֵּף בּוֹ.

ב. הָאֻמָּנִין שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בְּאֻמָּנוּת – אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדָם, אֵינָם שֻׁתָּפִין. כֵּיצַד? שְׁנֵי חַיָּטִים אוֹ שְׁנֵי אוֹרְגִים שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל שֶׁיִּקַּח זֶה וְזֶה בִּמְלַאכְתּוֹ, יִהְיֶה בֵּינֵיהֶם בְּשָׁוֶה – אֵין כָּאן שֻׁתָּפוּת כְּלָל, שֶׁאֵין אָדָם מַקְנֶה לַחֲבֵרוֹ דָּבָר שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹקְחִין הַבְּגָדִים מִמָּמוֹן עַצְמָן וְתוֹפְרִין אוֹתָן וּמוֹכְרִין, וְלוֹקְחִין הַשְּׁתִי וְהָעֵרֶב מִמְּעוֹתֵיהֶן וְאוֹרְגִין וּמוֹכְרִין, וְנִשְׁתַּתְּפוּ בַּמָּמוֹן שֶׁלּוֹקְחִין בּוֹ – הֲרֵי אֵלּוּ שֻׁתָּפִין; וְכָל שֶׁיַּרְוִיחוּ בִּשְׂכַר מְלַאכְתָּן וּבְמַשָּׂאָן וּמַתָּנָן, הֲרֵי הוּא לָאֶמְצַע.

ג. הַשֻּׁתָּפִין שֶׁהֵטִילוּ לַכִּיס, זֶה מָנֶה וְזֶה מָאתַיִם וְזֶה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת, וְנִתְעַסְּקוּ כֻּלָּם בַּמָּמוֹן, וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ – הַשָּׂכָר אוֹ הַפְּחָת בֵּינֵיהֶן בְּשָׁוֶה לְפִי מִנְיָנָם [שְׁלֹשָׁה לְכָל אֶחָד], לֹא לְפִי הַמָּעוֹת. וַאֲפִלּוּ לָקְחוּ שׁוֹר לִטְבִיחָה, שֶׁאִלּוּ טְבָחוּהוּ הָיָה כָּל אֶחָד נוֹטֵל מִבְּשָׂרוֹ כְּפִי מְעוֹתָיו – אִם מְכָרוּהוּ חַי וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ, הַשָּׂכָר אוֹ הַפְּחָת לָאֶמְצַע. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשֶׁנָּשְׂאוּ וְנָתְנוּ בַּמָּעוֹת שֶׁנִּשְׁתַּתְּפוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם הַמָּעוֹת קַיָּמִין, וַעֲדַיִן לֹא הוֹצִיאוּ אוֹתָן, וּפָחֲתוּ אוֹ הוֹתִירוּ מֵחֲמַת הַמַּטְבֵּעַ, שֶׁשִּׁנּוּהוּ הַמֶּלֶךְ אוֹ אַנְשֵׁי הַמְּדִינָה – חוֹלְקִין הַשָּׂכָר אוֹ הַהֶפְסֵד לְפִי הַמָּעוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּסְתָם. אֲבָל אִם הִתְנוּ שֶׁיִּטֹּל בַּעַל הַמֵּאָה שְׁלֹשָׁה רְבָעִים מִן הַשָּׂכָר, וְיִטֹּל בַּעַל הַמָּאתַיִם רְבִיעַ, וְאִם יִפְחֲתוּ לֹא יִפְחוֹת זֶה שֶׁיִּטֹּל שְׁלֹשֶׁת רִבְעֵי הַשָּׂכָר אֶלָּא רְבִיעַ הַהֶפְסֵד, וְיַפְסִיד זֶה שֶׁנּוֹטֵל רְבִיעַ הַשָּׂכָר שְׁלֹשָׁה רְבָעִים מִן הַפְּחָת – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְקִין לְפִי מַה שֶּׁהִתְנוּ; שֶׁכָּל תְּנַאי שֶׁבְּמָמוֹן קַיָּם.

ד. שֻׁתָּפִין שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם שֶׁיַּעַמְדוּ בְּשֻׁתָּפוּת זוֹ עַד זְמַן קָצוּב – כָּל אֶחָד מֵהֶן מְעַכֵּב עַל חֲבֵרוֹ, וְאֵינוֹ יָכוֹל לַחֲלֹק עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן, אוֹ עַד שֶׁיִּכְלֶה כָּל מָמוֹן הַשֻּׁתָּפוּת. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לִטֹּל חֶלְקוֹ מִן הַקֶּרֶן, וְלֹא מִן הָרֶוַח, עַד סוֹף הַזְּמַן הַקָּצוּב. נִשְׁתַּתְּפוּ סְתָם וְלֹא קָבְעוּ לָהֶם זְמַן – הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְקִין כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה אֶחָד מֵהֶם, וְזֶה נוֹטֵל חֶלְקוֹ מִן הַסְּחוֹרָה וְזֶה נוֹטֵל חֶלְקוֹ. וְאִם לֹא הָיְתָה בְּאוֹתָהּ הַסְּחוֹרָה דִּין חֲלֻקָּה, אוֹ הָיָה בַּחֲלֻקָּתָהּ הֶפְסֵד – הֲרֵי אֵלּוּ מוֹכְרִין אוֹתָהּ, וְחוֹלְקִין אֶת הַדָּמִים. הָיָה זְמַן יָדוּעַ לִמְכִירַת אוֹתָהּ הַסְּחוֹרָה – יֵשׁ לְכָל אֶחָד מֵהֶן לְעַכֵּב שֶׁלֹּא יַחְלֹקוּ עַד שֶׁתִּמָּכֵר הַסְּחוֹרָה בַּזְּמַן הַיָּדוּעַ לִמְכִירָתָהּ. וְאֵין אֶחָד מֵהֶן נוֹטֵל לֹא מִן הַקֶּרֶן וְלֹא מִן הָרֶוַח, עַד זְמַן הַחֲלֻקָּה, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנוּ בֵּינֵיהֶם. הָיָה לָהֶם חוֹב אֵצֶל אַחֵר – אֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר לַחֲבֵרוֹ: 'לֹא נַחֲלֹק עַד שֶׁנִּגְבֶּה כָּל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לָנוּ', אֶלָּא חוֹלְקִין; וּכְשֶׁיִּפָּרְעוּ הַחוֹבוֹת, יִטֹּל כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ. הָיָה עֲלֵיהֶם חוֹב לְאֶחָד – אִם אֵינָן אַחֲרָאִין זֶה עַל זֶה, חוֹלְקִין; וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַחוֹב לְפָרְעוֹ, יִתֵּן כָּל אֶחָד חֶלְקוֹ. וְאִם הֵן אַחֲרָאִין – כָּל אֶחָד מְעַכֵּב עַל חֲבֵרוֹ מִלַּחֲלֹק, עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁטָר לְפָרְעוֹ וְיִפְרְעוּ הַחוֹב. וְלָמָּה מְעַכֵּב? שֶׁהֲרֵי חֲבֵרוֹ אוֹמֵר לוֹ: 'הוֹאִיל וְכָל אֶחָד מִמֶּנּוּ חַיָּב לְשַׁלֵּם כָּל הַשְּׁטָר, נִשָּׂא וְנִתֵּן בַּדָּמִים אֵלּוּ עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן'. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ: 'נַחֲלֹק, וְטֹל אֶת הַדָּמִים כְּנֶגֶד כָּל הַשְּׁטָר וַעֲשֵׂה בָּהֶן סְחוֹרָה לְעַצְמְךָ, וּתְשַׁלֵּם כָּל הַשְּׁטָר בִּזְמַנּוֹ' – יֵשׁ לוֹ לְעַכֵּב עֲדַיִן וְלוֹמַר לוֹ: 'שֶׁמָּא נַפְסִיד, וְהַשְּׁנַיִם יָתֵר מִרְוָחִין מִן הָאֶחָד'.

ה. הַנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ מָמוֹן לֵילֵךְ בּוֹ לִמְדִינָה פְּלוֹנִית לִסְחוֹרָה, אוֹ לִקְנוֹת פֵּרוֹת לִסְחוֹרָה, אוֹ לֵישֵׁב בּוֹ בַּחֲנוּת – אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ וּלְהַחֲזִיר הַמָּמוֹן מִיַּד הַשֻּׁתָּף, עַד שֶׁיֵּלֵךְ לַמָּקוֹם שֶׁהִתְנוּ, אוֹ שֶׁיִּקְנֶה אוֹתָן הַפֵּרוֹת וְיִמְכֹּר, אוֹ עַד שֶׁיֵּשֵׁב בַּחֲנוּת; שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁקָּבַע זְמַן הוּא.