שיעורים בספר התניא — קונטרס אחרון

לימוד תניא בכל יום

"כיון שלימוד התניא הוא אחד מהשיעורים ששמענו כמה פעמים אודותו מכ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע שהוא מסוגל לכמה ענינים, מהנכון שנוסף על לימודו תניא כפי שכותב, ילמוד גם כן כפי שנחלק התניא לימות השנה".
(אגרות קודש, כרך י''ד, אגרת ה'רלט)

"המנהג הטוב שנהגו חסידים (בדורות שלפני זה, וגם בדורנו) - ללמוד פרק תניא בכל יום (לפני תפלת הבוקר). וכדאי לפרסם ולחזק מנהג זה"
(משיחת ש"פ אחרי, מבה"ח אייר תשמ"ט - התוועדויות תשמ"ט ח"ג עמ' 68)

תניא יומי

יום ראשון כ"ח מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 306, עיין ע"ח שער... עד עמ' קנד, כנודע.

קונטרס אחרון

עיין ע"ח שער הנקודות ש"ח פ"ו שאין החזרת פב"פ כ"א ע"י מצות מעשיות דוקא. וטעם הדבר כי ע"י מע"ט גורם זיווג העליון וכו'. ולהבין אמאי דוקא מעשיות דוקא יובן ממ"ש בשער מ"ן ומ"ד כי צריך תחלה להעלות מ"ן דנוק' דז"א ומ"ן דנוק' הן בחי' עשיה כמו ש"ש פ"א. והנה המע"ט נק' כסוח וקיצוץ...

עַיֵּן 'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר הַנְּקֻדּוֹת, שַׁעַר ח' פֶּרֶק ו, שֶׁאֵין הַחֲזָרַת 'פָּנִים בְּפָנִים' כִּי־אִם עַל־יְדֵי מִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת דַּוְקָא. – שם ב"עץ חיים", הוא אומר לפני זה, שהספירות "ז"א" ו"מלכות" שב"אצילות" ("ז"א" נקרא "דכר", זכר ומשפיע, ו"מלכות" נקראת "נוקבא", נקבה ומקבל, וכשנעשה היחוד בין שניהם – זה נקרא "יחוד קודשא־בריך־הוא ושכינתי'"1, שכן "ז"א" הוא "קדוש" ו"מובדל", למעלה מהעולם (הקדוש־ברוך־הוא), ו"מלכות" נקראת "שכינה" ששוכנת בעולם – הרי היחוד של ז"א ומלכות פועל שתומשך התגלות אלקות בעולם), הרי בשעה שהם נאצלו ונתגלו ממקורם (ספירות חכמה ובינה), הנה כיוון שאדם הראשון עדיין לא נברא ולא היה עדיין ענין קיום המצוות, הרי אם זעיר־אנפין ומלכות היו ביחוד של פנים בפנים, שהיתה נמשכת המשכה פנימית מזעיר־אנפין במלכות – היו הקליפות יכולות לקבל אז יניקה יותר מאשר נקבע להן (לינוק מקדושה), לכן הם היו אז ביחוד של "אחור באחור" בלבד, כלומר, שנמשכה רק החיצוניות של זעיר־אנפין ומלכות, כדי שלא תהיה יניקה לקליפות. אלא, אחרי שנברא אדם הראשון והוא קיים מצוות – דבר הפועל "כיסוח וקיצוץ הקוצים" (מפסיק את יניקת החיצונים), היה יכול להיות אז שזעיר־אנפין ומלכות יהיו שוב ביחוד של "פנים בפנים". בלשון אחרת, היינו, שכדי שתהיה התגלות אלקות בעולם (ושהקליפות לא תוכלנה לקבל יניקה ממנה) הרי זה דוקא כשמקיימים מצוות מעשיות. וְטַעַם הַדָּבָר, – אומר ב"עץ חיים", כִּי עַל־יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים גּוֹרֵם – האדם, זִוּוּג הָעֶלְיוֹן וְכוֹ'. – ונעשה ההחזרה של "פנים בפנים" בזעיר־אנפין ומלכות. וּלְהָבִין, אִמַּאי "מַעֲשִׂיּוֹת" דַּוְקָא? – מדוע על־ידי מצוות מעשיות דוקא גורמים את הזיווג העליון והחזרה של "פנים בפנים", ולא על־ידי מצוות אחרות? יוּבַן מִמַּה שֶׁכָּתוּב בְּ – "עץ חיים" שַׁעַר מַ"ן וּמַ"ד, כִּי צָרִיךְ תְּחִלָּה לְהַעֲלוֹת "מַיִן נוּקְבִין דִּזְעֵיר־אַנְפִּין", – לפני הזיווג העליון – מן ההכרח שתהיה לפני זה העלאת מ"ן מנוקבא דז"א, וּ"מַיִן נוּקְבִין דְּנוּקְבָא" הֵן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם פֶּרֶק א. – כלומר, שמן ההכרח שתהיה לפני זה "העלאת מ"ן" מעניני העולם, שהענינים של "העולם" (ששרשם מ"מלכות" (נוקבא דז"א)) יתעלו למעלה בקדושה – שזאת, על־ידי מצוות מעשיות הנעשות בדברים גשמיים של העולם, ורק אז יכול להיות הזיווג העליון ושתימשך התגלות אלקות בעולם. להלן יסביר רבנו הזקן, כיצד מבטיחים, שבשעה שישנה התגלות אלקות בעולם, לא תוכלנה הקליפות לינוק תוספת יניקה מהקדושה: וְהִנֵּה, הַמַּעֲשִׂים טוֹבִים – של המצוות המעשיות, נִקְרָאִים – ב"עץ חיים", "כִּסּוּחַ וְקִצּוּץ הַקּוֹצִים", – שבכרם, הַנֶּאֱחָזִים בָּאַחוֹרַיִם, – בבחינת אחוריים, שֶׁהֵן בְּחִינַת עֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ – "עץ חיים" שַׁעַר מ"ז פֶּרֶק ה, – הרי שעל־ידי המעשים הטובים, נעשה "כיסוח וקיצוץ" של ענינים אלה שיש בכוחם לתת יניקה לחיצונים – על־דרך־משל מזמירת הקוצים שבכרם שלא יפריעו לצמחים שבכרם, וְהַיְנוּ עַל־יְדֵי הַעֲלָאַת הַטּוֹב הַגָּנוּז בָּהֶם – בענינים של עשיה, הַמְלֻבָּשׁ בְּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת – לִמְקוֹרוֹ, – של הטוב, שהוא לִקְדֻשַׁת הָאֲצִילוּת שֶׁכְּבָר נִתְבָּרְרָה. – יכול דבר זה להביא לבירור הדברים הגשמיים הדורשים בירור ותיקון, להוציא את הטוב ולהעלותו לקדושה. וּמַה שֶׁכָּתוּב שָׁם – ב"עץ חיים", שֶׁאָדָם הָרִאשׁוֹן תִּקֵּן גַּם־כֵּן עַל־יְדֵי תְּפִלָּה, – הרי, שלא רק על־ידי מצוות מעשיות יכולים לפעול זאת, אלא גם על־ידי תפלה? – הַיְנוּ עַל־יְדֵי אוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר, – לא על־ידי הכוונה הרוחנית שבתפלה, כי־אם על־ידי אותיות הדיבור, דַּעֲקִימַת שְׂפָתָיו הָוֵי – היא, מַעֲשֶׂה,2 – הרי שגם בזה ישנו ענין של עשיה, כִּי הֵן – אותיות הדיבור מִנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית שֶׁבַּגּוּף וְדָמוֹ, אֲשֶׁר שָׁרְשָׁן – וחיותן, מִנֹּגַהּ. – כפי שמוסבר בחלק ראשון של ספר ה"תניא", בפרק ל"ז, שאין בכוח הנפש האלקית לבטא מילות התורה או התפילה (שיש לבטא בשפתיים, פה, לשון ושיניים גשמיות) – רק על־ידי הנפש החיונית המלובשת באברי הגוף ממש. על־כל־פנים, יש כאן הרי גם "העלאת מ"ן" של "נוקבא דעשיה", כפי שהדבר במצוות מעשיות. וְהִנֵּה, הַבֵּרוּרִים דַּעֲשִׂיָּה – שמבררים על ידי מצוות מעשיות, עוֹלִין לִיצִירָה עַל־יְדֵי שֵׁם בַּ"ן, וּמִיצִירָה לִבְרִיאָה וּלַאֲצִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ – "עץ חיים" שַׁעַר מַ"ן דְּרוּשׁ י"א סִימָן ז. וּבָזֶה יוּבַן – הנאמר בזוהר (חלק ג' קה, א), כנזכר בסימן הקודם ב"קונטרס אחרון", דְּהִרְהוּרָא – מחשבה בלבד, מבלי לבטא בדיבור, לָא עָבֵיד מִידֵי, – אינו פועל שום דבר, כִּי בְּלִי הַעֲלָאַת "מַיִן נוּקְבִין" מֵהַ"מְּלָכִים"3 שֶׁבְּ"נֹגַהּ", – "העלאת מ"ן" זו היא דוקא מענינים של עשיה, כנזכר לעיל, אִי אֶפְשָׁר לְהַמְשִׁיךְ טִפִּין מִלְּמַעְלָה לְזִוּוּג זְעֵיר־אַנְפִּין וְנוּקְבָא, – כדי שיהיה יחוד וזיווג זו"נ, "ז"א ו"מלכות", הוא על־ידי ההמשכה שנמשך אור עליון שלמעלה משניהם, על־דרך כמו שהוא ביחוד "דכר" (זכר) ו"נוקבא" (נקבה) למטה, הרי כתוב: "זכר ונקבה ברא אותם ויברך אותם אלקים ויאמר להם אלקים פרו ורבו", שצריכה להיות ברכה והמשכה מכוח עליון בשביל היחוד והתולדות הבאים מהיחוד – ואי אפשר להמשיך את ה"טיפין" – ההמשכה מלמעלה – אם אין "העלאת מ"ן" של הבירורים מ"נוגה", כִּי – "ז"א", "מֵאִמָּא יָנִיק" – מ"בינה", וְלֹא לְהַשְׁפִּיעַ לְמַטָּה, – "ז"א" רוצה לקבל מ"בינה", – שממנה היא באה – ולא להשפיע ב"מלכות". רק על־ידי "העלאת מ"ן" מ"נוגה" דוקא, ממשיכים מלמעלה אור עליון, דבר שפועל ש"ז"א" יהיה במצב של המשכה וירידה כדי להתייחד ולהזדווג עם "מלכות", כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ – "עץ חיים" שַׁעַר מַ"ן דְּרוּשׁ ב'. וְעַיֵּן זֹהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי דַּף רמ"ד עַמּוּד ב: דְּאִית סִדְרָא כו' לְאִסְתַּכָּלָא כו', – (סדר שקיים של תפלה ודיבור, וקיים גם סדר של תפלה על־ידי כוונה ו)הסתכלות, עד למעלה מעלה ב"אין סוף", וְהֵן – מפרש רבנו הזקן, כַּוָּנוֹת הַתְּפִלָּה וְיִחוּדִים עֶלְיוֹנִים לַיּוֹדְעִים וּמַשִּׂיגִים לְאִסְתַּכָּלָא כו', – למסתכלים, עד "אין סוף", בהם יכול להיות הענין של לפעול בעולם על ידי כוונות בלבד – בלי דיבור, כִּי נֶפֶשׁ־רוּחַ־נְשָׁמָה שֶׁלָּהֶם עַצְמָן הֵן – העלאת "מַיִן נוּקְבִין", בִּמְסִירַת נַפְשָׁם עַל הַתּוֹרָה, וּבִנְפִילַת אַפַּיִם, – של תחנון, בו אומרים "אליך ה' נפשי אשא", שהוא ענין של מסירות נפש, כַּנּוֹדָע: – הרי כיוון שהנפש, רוח ונשמה שלהם, הן כשלעצמן, על־ידי מסירות נפשם, "העלאת מ"ן" – יש בכוחם "לפעול" גם כשחסר ענין הדיבור (והעלאת המ"ן הנעשה על־ידי דיבור), אך, דבר זה אמור ביחידי סגולה, ואילו הסדר בכל בני ישראל הוא – שעל־ידי "העלאת מ"ן" של עשיה הנעשה על ידי מצוות מעשיות או על־ידי דיבור – דוקא על־ידי־זה ממשיכים היחוד "פנים בפנים" של ז"א ומלכות, היחוד של קודשא־בריך־הוא ושכינתי', וזה ממשיך התגלות אלקות בעולם.

קונטרס אחרון

הקוצים הנאחזים באחוריים שהן בחי' עשיה כמו ש"ש בשער מ"ז פ"ה והיינו ע"י העלאת הטוב הגנוז בהם המלובש במצות מעשיות למקורו לקדושת האציל' שכבר נתבררה. ומ"ש שם שאהר"ד תיקן ג"כ ע"י תפלה היינו ע"י אותיות הדבור דעקימת שפתיו הוי מעשה כי הן מנפש החיונית שבגוף ודמו אשר שרשן מנוגה. והנה הבירורים דעשי' עולין ליצי' ע"י שם ב"ן ומיצי' לבריאה ולאצי' כמו ש"ש בשער מ"ן דרוש י"א סי' ז'. ובזה יובן דהרהור לא עביד מידי כי בלי העלאת מ"ן ממהלכים שבנוגה א"א להמשיך טיפי' מלמעלה לזווג זו"נ כי רוצה לינק מאמו ולא להשפיע למטה כמו ש"ש בשער מ"ן דרוש ב' ועיין זהר פ' פקודי דרמ"ד ע"ב דאית סדרא כו' דהן כוונות התפלה ויחודים עליונים ליודעים ומשיגים לאסתכלא כו' כי נר"ן שלהם עצמן הן מ"ן במס"נ על התורה ובנפילת אפים כנודע:

1. ראה ח"א פמ"א.
2. סנהדרין סה, א.
3. התואר "מלכים" מוסבר באריכות בחסידות ובקבלה. ההסברה בקיצור היא, שכל הדברים שהם בקליפות נפלו לשם משבעת ה"מלכים" של "עולם התוהו", ו"מלכים" אלה שנפלו ב"קליפת נוגה" מתבררים ומתעלים על ידי עבודת האדם.

יום שני כ"ט מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קנד, להבין מ"ש בשער... עד עמ' 308, ואות כו'.

קונטרס אחרון

להבין מ"ש בשער היחודים פ"ב דע"י תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ושם הביא מזהר פ' שלח דלית קלא דאתאביד כו' בר קלא דאורייתא וצלותא כו'

בפרקים ל"ט ומ' בחלק הראשון של ספר ה"תניא", הסביר רבנו הזקן, מקום ומדריגת העולם שבו עולות הנשמות על־ידי תורתן ועבודתן, והסביר, שזה תלוי באיזו כוונה (של אהבת ה' ויראת ה') נעשו תורתן ועבודתן: אם הן היו באהבה ויראה (שכליות) שנוצרו משכל והתבוננות בגדלות ה' – הן עולות בעולם ה"בריאה" שהוא עולם ההשגה; ואם האהבה והיראה הן טבעיות (שהן בטבע בבני ישראל) – הן עולות בעולם ה"יצירה" שהוא עולם המדות.

כן אמר רבנו הזקן, שהתורה והעבודה עצמן עולות בספירות, שהן בחינת האלקות של העולמות. אך, כל זה הוא כשהתורה והעבודה באות מתוך כוונה לשמה – מצד אהבה ויראה – הרי בהתאם לכוונה כך היא העליה – בעולם ה"בריאה" או בעולם ה"יצירה" וכו'; אך, כשהתורה אינה לשמה, כשחסרה הכוונה לשמה (למרות שאין זה "שלא לשמה", לשם פניה (שהפניה מתלבשת בתורה ואינה מאפשרת לה לעלות), אלא שחסר ה"לשמה" של אהבת ה' ויראת ה' (שהוא לומד סתם, כי כך הרגילו אותו)), אין הלימוד שלו עולה בספירות של העולמות, שהספירות הן אלקות ו"בלא דחילו ורחימו לא יכלא למיקם קדם הוי'" (בלי אהבה ויראה אין זה יכול לעמוד לפני ה', שיעלה לאלקות), אלא הוא עולה בחיצוניות העולמות, מקומם של המלאכים. על כך הביא רבנו הזקן מרבי חיים וויטאל, שאומר (ב"שער הנבואה" פרק ב'), שעל־ידי תורה שלא בכוונה, נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ועל־ידי מצוות שלא בכוונה, נבראים מלאכים בעולם ה"עשיה". "בלי כוונה" היינו בלי כוונה לשמה הבאה מצד אהבה ויראה, אך אין זה שזה בלי מחשבה וכוונה כלל, כפי שרבנו הזקן מציין זאת שם במלים "וכל המלאכים הם בעלי חומר וצורה", שבהתאם לביאורו של אבי הרבי, הגאון הצדיק המקובל הרב ר' לוי יצחק נשמתו־עדן הכוונה היא, שכיוון שהמלאכים הם בעלי חומר וצורה, הרי זה מורה, שהתורה שממנה נבראו המלאכים, יש בה גם "חומר" וגם "צורה", כלומר, הלימוד בדיבור יש בו גם מחשבה וכוונה (שהן ה"צורה"); אלא "בלי כוונה" היינו, בלי כוונה "לשמה" הבאה מאהבה ויראה.

על־כל־פנים, הרי מתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה". היינו, שהתורה "עולה" בעולם ה"יצירה", ומעליה זו של התורה נבראים שם מלאכים. על כך נשאלת השאלה: בתפלה אין אנו מוצאים כך: כשהתפלה היא בלי כוונה – היא נדחית למטה. כיצד, איפוא, בשעה שהתורה והתפלה הן בכוונה – משתוות תורה ותפלה במדריגה בה הן עולות (שאם הכוונה היא כזו שיש לה שייכות לעולם ה"בריאה" – העליה גם של תורה וגם של תפלה היא בעולם ה"בריאה"; ואם הכוונה היא כזו שיש לה שייכות ל"יצירה" – העליה היא ב"יצירה"), ואילו כשהן שלא בכוונה, קיים הבדל בין תורה לתפלה, שבתורה היא עולה בעולם ה"יצירה" ונבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ובתפלה שלא בכוונה היא נדחית למטה?

בנושא זה דן רבנו הזקן ב"קונטרס אחרון" שנלמד להלן: לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בְּ'שַׁעַר הַיִּחוּדִים' פֶּרֶק ב, – "שער היחודים" של רבי חיים וויטאל (כפי שנדפס ב"שמונה שערים" המצויים בידינו) הוא חלק מ"שער רוח הקודש". וכפי שהעיר הרבי (באחת משיחותיו הקדושות), כתוב בהקדמת "שער היחודים" שהוא מתחלק לכמה "שערים" ("שער הנבואה", "שער רוח הקודש" ו"שער תיקון עוונות"). והרבי העיר על דיוקו של רבנו הזקן, שבפרק מ' ב"תניא" הוא מציין על ענין אחד (שהוא מביא מ"שער היחודים") שזה ב"שער הנבואה", ועל ענין שני – שהוא ב"שער היחודים". בהתאם לכך, נדרשת הסברה, מדוע בפרק מ' וכשהוא מדבר על הענין שמ"תורה שלא לשמה" נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה" – הוא מביא זאת מ"שער הנבואה" פרק ב'. דְּעַל־יְדֵי תּוֹרָה שֶׁלֹּא בְכַוָּנָה נִבְרָאִים מַלְאָכִים בְּעוֹלַם הַיְצִירָה, וְשָׁם הֵבִיא מֵהַזֹּהַר פָּרָשַׁת שְׁלַח:1 – מסתבר שמשם, "דְּלֵית קָלָא דְּאִתְאֲבִיד כו' – אין קול הנאבד מהעולם, אלא באיזה מקום שהוא נשאר הקול, וכפי שהוא מביא שם מהזוהר, שאפילו הקול של הכאה במקל יש לו השפעה, עד להשפעה על קול אחר שנשאר באיזה שהוא מקום בעולם, בַּר קָלָא דְאוֹרַיְיתָא וּצְלוֹתָא דְּסָלִיק וּבָקַע כו'". – חוץ מקול התורה והתפלה שעולה ובוקע את הרקיע, הרי שאין קול התורה והתפלה נשאר למטה – אלא הוא עולה למעלה. וְהִנֵּה, מִכַּוָּנַת הַתְּפִלָּה נִבְרְאוּ מַלְאָכִים בְּעוֹלָם הַבְּרִיאָה כְּמוֹ מִכַּוָּנַת הַתּוֹרָה, – משתוות הרי תורה ותפלה בענין העבודה והכוונה, ששתיהן עולות באותה מדריגה – בעולם ה"בריאה", וּבְלֹא כַּוָּנָה נִדְחֵית – התפלה, לְמַטָּה לְגַמְרֵי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי דַּף רמ"ה עַמּוּד ב: "גּוֹ רְקִיעַ תַּתָּאָה כו'" – כשהתפלה אינה "יאה" (בלשון הזוהר), כלומר, שהיא בלא כוונה, היא נדחית ב"רקיע תתאה" (תחתון) מהרקיעין תתאין ש"מדברין גו עלמא". וכפי שאומר שם להלן בזוהר: דְּאִקְרִיָן צְלוֹתִין פְּסִילָן כו'", – הנקראות תפלות פסולות, וְעַיֵּן שָׁם פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל דַּף ר"א עַמּוּד ב: – שם הזוהר אומר, "אִי הִיא מִלָּה כִּדְקָא יָאוּת כו'". – אם המלה (של תפלה) היא כדבעי (כלומר, התפלה היא בכוונה – הממונה "נשיק לה" (מנשק אותה) ומעלה אותה למעלה). מכך מובן, שרק כשהיא "כדקא יאות" (כדבעי – בכוונה) היא עולה למעלה, אך כשהתפלה היא שלא בכוונה – אין היא עולה למעלה. נשאלת הרי השאלה, כיוון שעם כוונה משתוות התורה והתפלה, מדוע, איפוא, כשחסרה הכוונה, נבראים מהתורה מלאכים בעולם ה"יצירה" (שכן באותו עולם עולה התורה), ואילו התפלה נדחית למטה, ב'רקיע תתאה'?

קונטרס אחרון

קלא דאורייתא וצלותא דסליק וכו' והנה מכוונת התפלה נבראו מלאכים בעולם הבריאה כמו מכוונת התורה ובלא כוונה נדחית למטה לגמרי כמ"ש בזהר פ' פקודי דרמ"ה ע"ב גו רקיע תתאה כו' דאקרין צלותין פסילאן כו' וע"ש פ' ויקהל דר"א ע"ב אי היא מלה כדקא יאות כו'.

1. קסח, ב. קסט, א.

יום שלישי ל' מרחשון

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 308, אַךְ הַהֶפְרֵשׁ... עד עמ' 308, פקודי.

אַךְ הַהֶפְרֵשׁ בֵּין תּוֹרָה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה – מוּבָן מֵאֵלָיו, כִּי לִמּוּד הַתּוֹרָה שֶׁהוּא שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, הַיְינוּ שֶׁ–הוּא מֵבִין וְיוֹדֵעַ מַה שֶּׁלּוֹמֵד, דִּבְלָא־הָכִי לָא מִקְרֵי לִמּוּד כְּלָל, – כשאומרים שלימוד שלא בכוונה, היינו שהוא מבין ויודע מה שלומד, שבלי זה אין זה נקרא לימוד כלל, רק – לימוד שלא בכוונה הוא, שֶׁלּוֹמֵד סְתָם, בְּלֹא כַּוָּנָה לִשְׁמָהּ הבא מֵאַהֲבַת ה' שֶׁבְּלִבּוֹ בִּבְחִינַת גִּלּוּי, – שכך צריך להיות לימוד התורה לשמה – שמצד האהבה הגלויה שבלבו להקדוש־ברוך־הוא – הוא לומד תורה, אך אצלו אין הדבר כך, רַק מֵאַהֲבָה הַמְסֻתֶּרֶת הַטִּבְעִית, – אהבה זו בלבד שוררת אצלו בשעה שהוא לומד תורה, אך חסרה בו אהבה שתהיה גלויה בלבו, שאהבה זו תביא אותו ללמוד את התורה שהוא לומד, אַךְ אֵינוֹ לוֹמֵד "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" מַמָּשׁ – שהלימוד יהיה מצד פניה – לְהִתְגַּדֵּל – שֶׁיִּקְרְאוּ לוֹ "רַב" וְכַדּוֹמֶה, כו', דְּהָא לָא סָלִיק לְעֵילָא מִן שִׁמְשָׁא, – סוג לימוד כזה אינו עולה למעלה מהשמש, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ– זוהר פָּרָשַׁת וַיְחִי דַּף רכ

ג עַמּוּד ב', שמה שהפסוק אומר: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אין הכוונה לעמל התורה ש"לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש. לאחר מכן הוא אומר שם, שאפילו "עמלא דאורייתא" (עמל תורה), אם זה "בגין יקרא דילי'" (בשביל יוקרו וכבודו העצמי), הוא גם כן "תחת השמש", שכן, אין זה עולה למעלה, וְהַיְינוּ מִשּׁוּם דְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ – שהוא עושה זאת לשם פניה של כבוד וכדומה, הֵן מִתְלַבְּשׁוֹת בְּאוֹתִיּוֹת הַדִּבּוּר – בדברי התורה שביטא בדיבורו, וְאֵינָן מַנִּיחוֹת אוֹתָן לִסְלָקָא לְעֵילָא. – לעלות למעלה – הפניה שבאה מצד ה'קליפה' עוצרת את אותיות הדיבור של תורה מלעלות למעלה, וְהָכֵי נַמֵּי בִּתְפִלָּה שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה, – וכן גם כאן בתפלה שלא בכוונה, (אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם – כיוון שיש אצלו הכוונה הכללית – לשמים. וזהו שממשיך ומבאר: דהיינו, שֶׁמְּחַשֵּׁב מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת – שלא מפירוש המילות, שמחשבה זרה זו מתלבשת בדיבור וממשיכו למקומו כו' למטה כו' – כלומר, בלי הכוונה של פירוש המילות, שאינה עושה את התפלה פסולה, כיוון שיש לו את הכוונה הכללית, שהוא מתפלל "לשם שמים", אלא שמחשב מחשבות זרות, כלומר, מחשבות שלא מפירוש המילות – הרי מחשבה זרה זו מתלבשת בדיבור ומורידה אותו למטה – מחשבות זרות אלו אינן מאפשרות לאותיות התפלה לעלות למעלה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לַשָּׁמַיִם, – הוא הרי מתפלל להקדוש־ברוך־הוא, אלא שמתערבבות מחשבות זרות בתפלתו, לְכָךְ יֵשׁ לָהּ תִּקּוּן בְּקַל לַחֲזוֹר וְלַעֲלוֹת, – מהמקום שאליו נדחתה, כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה אֲפִילּוּ תְּפִלָּה אַחַת מְלוּקֶּטֶת מִתְּפִלּוֹת כָּל הַשָּׁנָה, – ביום אחד התפלל חלק אחד מהתפלה בכוונה, וביום שני – חלק שני, וכו', הרי כשמתאספות יחד, מכל התפילות שבמשך שנה שלימה, תפלה אחת בכוונה – עולות אז כל התפילות של כל השנה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ' פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי). – על כל פנים, הרי, שתורה שלא בכוונה, היא למעלה בפרט אחד, מאשר תפלה שלא בכוונה, שמתורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם ה"יצירה", ואילו תפלה שלא בכוונה נדחית למטה. מצד שני, כאשר ה"שלא בכוונה" של תורה מבוסס על ענין שאינו מאפשר לה לעלות למעלה (שזוהי פניה) – היא אז למטה מתפלה שלא בכוונה. שכן, בתפלה – כשהוא מתפלל, לאחר מכן, תפלה בכוונה, כולל גם תפלה אחת מלוקטת מתפילות שנה שלימה – עולה שוב התפלה למעלה; ואילו בתורה הרי גם כשהוא חוזר עליה בכוונה לשמה, אין זה מועיל לתורה שלמד מתוך פניה – אלא עליו לעשות תשובה, ועד שהוא עושה תשובה – התורה היא בגלות ב'קליפה' שממנה באה הפניה. אלא, כיוון שכל יהודי הרי סוף־כל־סוף יעשה תשובה, שהרי "לא ידח ממנו נדח" – לכן, "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה" (כולל "שלא לשמה" של פניה), כי הרי סוף־כל־סוף יהיה "בא לשמה", כשיעשה תשובה, כפי שמסביר רבנו הזקן בסוף פרק ל"ט ב"תניא".

יום רביעי א' כסלו

וּמַה שֶׁכָּתוּב בְּ– זוהר פָּרָשַׁת פְּקוּדֵי: – דף רמ"ה עמוד ב', הנזכר לעיל, שתפלה שלא בכוונה נדחית "גּוֹ רְקִיעַ תַּתָּאָה", – לרקיע התחתון, הרי על־כל־פנים התפלה עולה ב"רקיע תתאה", וּבְ– זוהר פָּרָשַׁת וַיַּקְהֵל – דף ר"א עמוד ב' הנזכר לעיל, מַשְׁמַע דְּדַוְקָא אִי אִיהִי מִלָּה כִּדְקָא יָאוּת, סָלְקִין עִמָּהּ עַד אֲוִירָא דִּרְקִיעַ דִּלְעֵילָא כו' – שדוקא אם זו מלה כדבעי (אם התפלה היא בכוונה), היא עולה איתה עד לאויר הרקיע העליון, הרי, מתי היא עולה לרקיע? – דוקא כשזה "מלה כדקא יאות", כשהיא בכוונה, כיצד זה תואם, איפוא, למה שאומר בפרשת פקודי, שגם כשהתפלה היא שלא בכוונה היא עולה על־כל־פנים ברקיע תתאה (התחתון)? לָא קַשְׁיָא מִידִי; – לא קשה כלל, דִּרְקִיעַ תַּתָּאָה – התחתון, מֵאוֹתָן רְקִיעִין דִּמְדַבְּרֵי גּוֹ עַלְמָא שֶׁבְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי – מאותם רקיעים המנהיגים בעולם, הֵן דְּמַלְכוּת דַּעֲשִׂיָּה; וְדִפְרָשַׁת וַיַּקְהֵל – הרקיע אודותו מדובר בפרשת ויקהל שבזוהר, הֵן דְּ"זְעֵיר אַנְפִּין" דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּ'עֵץ חַיִּים' שַׁעַר הַשֵּׁמוֹת פֶּרֶק ג' גַּבֵּי "זְעֵיר אַנְפִּין" דַּעֲשִׂיָּה, עַיֵּן שָׁם. – אפשר ללמוד, שבשאלה היתה הסברא, שה"רקיע תתאה" שבזוהר פרשת פקודי, הוא גם המקום והמדריגה של "רקיע דלעילא" אשר בזוהר פרשת ויקהל, שהרי גם "רקיע תתאה" הוא "לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש, ואילו בתירוץ הן שתי מדריגות נפרדות, בזוהר פרשת פקודי הוא "מלכות דעשיה" ובפרשת ויקהל הוא "ז"א דעשיה", שם עולה התפלה כשהיא "כדקא יאות", כדבעי, ומשם – למעלה יותר באלקות של עשר הספירות של "יצירה" ו"בריאה" – כנזכר לעיל, אלא בעיקר הוא רוצה "להודיע" את הדיוק, שבאם אין זה "כדקא יאות", כדבעי, אין היא עולה אף לא "בז"א דעשיה" – כי־אם ב"מלכות דעשיה".

יכולים להסביר בזה, שבתפלה שלא בכוונה, כשהתפלה נדחית ל"רקיע תתאה", אין זה ענין של עליה של תפלה לפעול הפעולה שעל התפלה לפעול, כי כדי לפעול מילוי הבקשות שבתפלה – צריך הרי להימשך מלמעלה מהעולם – בעולם, לפעול רפואתו של חולה או ברכת השנה וכדומה, הרי בשעה שהתפלה נדחית עד "מלכות דעשיה" – הרי זה המקום והמדריגה שמהם מקבלים כל עניני העולם חיות, אי אפשר הרי שתהיה משם המשכה למלא ענין החסר בעולם, ואילו בשעה שהעליה היא ב"ז"א דעשיה" (וזאת על־ידי תפלה בכוונה) שמשם יכולה להימשך המשכה בעולם למלא את הבקשה בענינים החסרים בעולם.

וַהֲדָא דְּמַשְׁמַע – ומה שנראה לִכְאוֹרָה בְּפָרָשַׁת פְּקוּדֵי – בזוהר, דְּגַם תְּפִלָּה פְּסוּלָה – תפלה שלא בכוונה, שמחשבות זרות מתערבבות בה, עוֹלָה עַד הֵיכָל הָרִאשׁוֹן שֶׁמִּמֶּנּוּ נִדְחֵית לְמַטָּה, וְהוּא בְּ"זְעֵיר אַנְפִּין" דִּבְרִיאָה. – ה"היכל הראשון" הוא בזעיר־אנפין דבריאה. הרי, שאפילו תפלה פסולה עולה לכתחילה עד זעיר־אנפין דבריאה? – לָא קַשְׁיָא מִידִי; – לא קשה כלל, שֶׁהֲרֵי אֲפִילּוּ כָּל הָעֲוֹנוֹת מַמָּשׁ קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת עוֹלוֹת לְשָׁם אֲפִילּוּ עַד הֵיכָל הד', כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב – בזוהר שם, דַּף רנ"ב עַמּוּד א, אֶלָּא וַדַּאי שֶׁאֵין מַהוּת הָעֲלִיּוֹת שָׁווֹת, וְאֵין עֵרֶךְ וְדִמְיוֹן בֵּינֵיהֶם – בין ה"עליות", אֶלָּא בְּשִׁתּוּף הַשֵּׁם בִּלְבַד, – שכולן נקראות בשם "עליה", וְדַי לַמֵּבִין. – כלומר, העליה של הענינים הטובים, היא עליה שהדבר מתעלה שם במדריגה עליונה יותר בקדושה, ופועל מה שהוא צריך לפעול; ואילו בעליה של עוונות – הדבר הפוך, היא פועלת שם – במדריגה העליונה יותר שבקדושה – פגם. על־דרך־זה מה שאומרים שתפלה פסולה עולה עד "היכל הראשון", אין זה ענין העליה שבתפלה בכוונה.

וּבָזֶה יוּבַן גַּם־כֵּן מַה שֶׁכָּתוּב שָׁם – בזוהר, דַּף רמ"ז, שֶׁבַּהֵיכָל הב' [אוּלַי צָרִיךְ לִהְיוֹת: אִזְדַּמַּן הַמְמוּנֶה; וְאוּלַי צָרִיךְ לִהְיוֹת: קַיָּימִין הַלְּבוּשִׁים] מְמֻנֶּה עַל הַלְּבוּשִׁים שֶׁמַּלְבִּישִׁים הַנְּשָׁמָה מִמַּעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן בְּגַ"ע הַתַּחְתּוֹן דַּעֲשִׂיָּה כמש"ש ד"ר, – מובאות כאן גירסאות שונות שרבנו הזקן מעתיק כאן מהזוהר: או "אזדמן הממונה", הממונה נמצא במזומן, או "קיימין הלבושין", עומדים שם הלבושים, הוספת כ"ק רבינו: וואס אזדמן או קיימין איז מדגיש זייער שייכות צו היכל הב' – [אזדמן וקיימין הוא מדגיש – שייכותם להיכל הב'], אַף שֶׁהֵן – מעשה המצוות ובמילא הלבושים לנשמה הנעשים ממעשה המצוות, הֵן בְּגַן־עֵדֶן הַתַּחְתּוֹן דַּעֲשִׂיָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב שָׁם – בזוהר, דַּף ר"י. – כיצד, איפוא, אומרים שבהיכל הב' שבעולם ה"בריאה" ישנו הממונה או הלבושים שממעשה המצוות? אלא, כאמור לעיל, מהות העליה אינה דומה, ובמילא מובן, שמבלי הבט על כך שהמקום והמדריגה למצוות המעשיות הוא בגן־עדן התחתון של עולם ה"עשיה" – אין בכך סתירה למה שאומרים שהנשמה עולה בהיכל הב' של עולם ה"בריאה" ואשר משם באים הלבושים לנשמות ממעשה המצוות – שכן, "מהות" העליה אינה דומה, מה שאומרים שהעליה היא עד עולם ה"בריאה" על ענין שיש לו שייכות למעשה המצוות – אין זו העליה הנעשית ממעשה המצוות עצמן בגן־עדן התחתון של עולם ה"עשיה", ולכן, למרות שהמדריגה ממעשה המצוות עצמן היא בגן־עדן התחתון של עולם ה"עשיה", אין זה סותר למה שהנשמות יכולות לעלות בעולם ה"בריאה" ואשר משם באים הלבושים ממעשה המצוות, שכן עליה זו איננה עליה ממש כפי העליה שממעשה המצוות עצמן.

וְהִנֵּה, תְּפִלָּה פְּסוּלָה – תפלה עם מחשבות זרות, עֲדִיפָא – עדיפה, מִתּוֹרָה "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" מַמָּשׁ, – מאשר תורה מתוך פניה של כבוד וכדומה, שֶׁהִיא – תורה שלא לשמה ממש, היא תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ – כלומר, שאין היא עולה כלל למעלה, כנזכר לעיל מהזוהר שתורה היא "לעילא מן שמשא", למעלה מן השמש, אך כשהוא "עביד בגין יקרי'", כשהוא לומד מתוך פניה של כבוד וכדומה, היא "תחת השמש", וְהַתְּפִלָּה – גַּם תְּפִלָּה פְּסוּלָה, הִיא גּוֹ רְקִיעַ כו'. – היא ברקיע תחתון, כנזכר לעיל, הרי שבפרט זה תפלה פסולה היא למעלה מתורה שלא לשמה ממש, אֲבָל תּוֹרָה סְתָם שֶׁאֵינָהּ "שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ" רַק מֵאַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת טִבְעִית – להקדוש־ברוך־הוא, שיש בכל יהודי בטבע, כי גם כשהוא לומד תורה סתם, מפני שכך הרגילו אותו ללמוד תורה – אבל הרי בפנימיות יש בזה האהבה המסותרת שבטבע כל אחד מישראל להקדוש־ברוך־הוא, לָא גָּרְעָא מֵהֶבֶל פִּיהֶן שֶׁל תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, – אינה גרועה, מילדי ה"חדר" שלומדים תורה, דְּסָלִיק לְעֵילָא, מִפְּנֵי שֶׁהוּא הֶבֶל שֶׁאֵין בּוֹ חֵטְא, וְסָלִיק לְעֵילָא – שעולה למעלה, של הבל הפה של תינוקות של בית רבן עולה למעלה, אַף אִם הוּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ מַמָּשׁ, מִיִּרְאַת הָרְצוּעָה שֶׁבְּיַד הַסּוֹפֵר, – ה"מלמד", הרי, שלימודם, במקרה זה, הוא רק מפני פחד הרצועה – ואף־על־פי־כן זה עולה למעלה, כיוון שאין בזה שום חטא, כך גם כשלימוד התורה הוא סתם – לא שלא בכוונה, הרי שאין בלימוד זה שום חטא (שלא כפי שהדבר בלימוד תורה שלא לשמה, לשם פניה), ולכן זה עולה למעלה, וְעַיֵּן שָׁם – בזוהר, דַּף רנ"ה עַמּוּד ב', שֶׁהַמַּלְאָכִים הֵם מַעֲלִים הַהֶבֶל שֶׁל 'תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן' עַד הָאֲצִילוּת:

יום חמישי ב' כסלו

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' קנה, להבין מ"ש בפע"ח... עד עמ' 310, דז"א כו'.

לְהָבִין מַה שֶּׁכָּתוּב בְּ"פֵרוֹת עֵץ חַיִּים"1, דִּבִזְמַן הַזֶּה2, – בדורות האחרונים, עִקַּר הַבֵּרוּר – בירור הניצוצות דתהו שנפלו בקליפת "נוגה" מצד3 "שבירת הכלים" שהיתה בתהו, שבני ישראל (נשמות בגופים) מבררים אותם מה'קליפה' ומעלים אותם לשורשם הנעלה שבתהו, דבר הנעשה גם על ידי קיום מצוות מעשיות שעושים בדברים גשמיים שחיותם היא מקליפת "נוגה", וגם על ידי לימוד התורה שנתלבשה בדברים גשמיים, ויהודי לומד אותה בפיו ובשפתיו הגשמיים, וגם על ידי תפלה שהיא עבודה רוחנית שהנפש האלקית "פועלת" על הנפש הבהמית (שחיותה היא מקליפת "נוגה"), שתתברר ותגיע לאהבת השם יתברך – אומר ב"פרי עץ חיים", שבזמן הזה, עיקר בירור ניצוצות התהו, הוא עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה דַּוְקָא, אַף שֶׁתַּלְמוּד תּוֹרָה לְמַעְלָה מֵהַתְּפִלָּה. שהרי "ותלמוד תורה כנגד כולן"4, למעלה גם מ"עיון תפלה", מדוע, איפוא, עיקר הבירור הוא על ידי תפלה דוקא? – הָעִנְיָן הוּא, שֶׁעַל־יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת מוֹסִיפִין אוֹר בָּאֲצִילוּת כו', – הרי ישנה ההמשכה שב"סוד שורש", כמה שקבע הקדוש ברוך הוא שיומשך גילוי "אור אין סוף" ואלקות בעולמות, וישנה ההמשכה ש"בסוד תוספת", מה שעל ידי עבודה ממשיכים הוספה בזה, וה"תוספת" – "מרובה על העיקר", למעלה מעלה מכפי שזה נמשך "בסוד שורש". הרי שעל ידי תורה ומצוות ממשיכים "בסוד תוספות", הוספה באור של עולם

ה"אצילות". פֵּרוּשׁ – כֵּלִים וּסְפִירוֹת דְּאֲצִילוּת; עַל־יְדֵי תַּלְמוּד תּוֹרָה – מַמְשִׁיכִים "אוֹר אֵין סוֹף" בִּפְנִימִיוּת, דְּהַיְנוּ הַמְשָׁכַת הַמֹּחִין; – שכשם שלימוד התורה הוא הרי במוחין והשגה (של האדם הלומד), כך הוא פועל למעלה המשכת מוחין בספירות (ומוחין הם הרי פנימיות הספירות), וּבְקִיּוּם הַמִּצְוֹת – מַמְשִׁיכִים "אוֹר אֵין סוֹף" בַּחִיצוֹנִית הַכֵּלִים, שֶׁהֵם בְּחִינוֹת: נֶצַח־הוֹד־יְסוֹד, שֶׁבְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת "זְעֵיר אַנְפִּין" שֶׁבַּאֲצִילוּת; – "זעיר אנפין", ששת המדות, הן הרי "פרצוף" שלם שיש בו עשר ספירות, הרי שב"נצח־הוד־יסוד" (חיצוניות ה"ז"א") שהן "לבר מגופא"5 (מחוץ לגוף "פרצוף" ז"א) – נמשך בהן "אור אין סוף" על ידי שמקיימים מצוות במעשה בכוח העשיה של האדם, שהוא הרי החיצוניות שבאדם (הרי עיקר ההמשכה שממשיכים "אור אין סוף" – על ידי תורה ומצוות – הוא ב"אצילות"), רַק שֶׁמִּתְלַבְּשִׁים בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת הַגַּשְׁמִיִּים שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה. – מהמשכת המוחין הנמשך ב"אצילות" – נעשה התלבשות בתורה שבעולם הזה, ומההמשכה שבחיצוניות הכלים של "ז"א דאצילות" – נעשה התלבשות במצוות שבעולם הזה – הרי זה פועל רק בגשמיות של התורה והמצוות – אך לא בגשמיות העולם. אֲבָל הַתְּפִלָּה הִיא הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לִבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה דַּוְקָא, לֹא בְּדֶרֶךְ הִתְלַבְּשׁוּת בִּלְבַד, – שהאור מתלבש בדבר אחר ואותו דבר נמשך בעולם הזה, כפי שהדבר בתורה, רַק הָאוֹר – של "אין סוף" מַמָּשׁ, – פועל בעולם הזה, לְשַׁנּוֹת הַנִּבְרָאִים מִכְּמוֹת שֶׁהֵם, שֶׁיִּתְרַפֵּא הַחוֹלֶה, – על ידי בקשת "רפאנו" שבתפלה, וְיֵרֵד הַגֶּשֶׁם מִשָּׁמַיִם לָאָרֶץ וְיוֹלִידָהּ וְיַצְמִיחֶהָ.6 – על ידי ההמשכה של "ברכת השנים", הרי שהאור פועל שינוי בנבראים הגשמיים. מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן בַּתּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁאֵין שִׁנּוּי בִּקְלַף הַתְּפִלִּין – שעליהם נכתבו פרשיות התפילין, עַל־יְדֵי הַנָּחָתָן – של התפילין, בְּרֹאשׁ וּבִזְרוֹעַ.7 – על ידי הנחת התפילין על הראש, לא מתהווה שינוי בקלף התפילין מצד המשכת המוחין ושיעבוד המוח הנמשך על ידי התפילין שבראש, ועל ידי הנחת התפילין על היד לא מתהווה שינוי בקלף התפילין על ידי ההמשכה של תפילין של יד והשפעתה לשעבד הלב. וְגַם בַּמִּצְוֹת שֶׁעֲשִׂיָּתָן הוּא גְּמַר מִצְוָתָן – שלא כפי שהדבר בתפילין, שבתחילה ישנן התפילין ולאחר מכן מניחין אותן על הראש ועל הזרוע, אלא אפילו המצוות שעשייתן היא השלמתה של המצוה (כמו למשל כתיבת ספר תורה, או הקמת סוכה (בהתאם לדיעות שעשיית הסוכה עצמה יש בה משום מצוה8) – כאן יש כבר שינוי בדבר עצמו כשהמצוה נעשית – אך, הרי הַשִּׁנּוּי – שמתהווה בדבר, הוּא עַל־יְדֵי אָדָם, וְלֹא בִּידֵי שָׁמַיִם כְּבַתְּפִלָּה, – שהתפלה פועלת שינוי בעולם, בחולה שיתרפא וכו', שֶׁהִיא הַמְשָׁכַת הַחַיּוּת מֵאֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, שֶׁהוּא לְבַדּוֹ "כֹּל יָכוֹל"; – ובכוחו לשנות ממצב אחד בעולם הזה למצב אחר, ממצב של חולה למצב של ריפוי החולה, ושירד גשם כדי שהארץ תצמיח, וּלְכָךְ, כְּדֵי לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְמַטָּה, – בעולם הזה אִי־אֶפְשָׁר בְּלִי הַעֲלַאת "מַיִן נוּקְבִין" מִלְּמַטָּה דַּוְקָא. – שהאדם שלמטה מעלה "מ"ן" ועושה "אתערותא דלתתא" (התעוררות מלמטה) בעבודתו בתפלה להמשיך "אור אין סוף" למטה, וכפי שיסביר רבנו הזקן מיד להלן, שזו עבודה בבחינת בלי־גבול של האדם, שהיא כלי להמשיך הבלי־גבול שלמעלה ובזה מתבטא ה"העלאת מ"ן". מַה־שֶּׁאֵין־כֵּן לְתַלְמוּד תּוֹרָה שֶׁבַּאֲצִילוּת, – לפני שההמשכה נמשכת על ידי לימוד התורה, שהמשכה זו היא, כאמור לעיל, בעיקר ב"אצילות", הַמְיֻחֶדֶת בְּ"אוֹר אֵין־סוֹף" – התורה מיוחדת בְּ"אוֹר אֵין סוֹף" בְּהַאי־עָלְמָא, בָּרוּךְ־הוּא. – שהאציל עולם ה"אצילות". וכיוון שאין על המשכה זו להיות המשכת "אור אין סוף" למטה – לא נדרשת "העלאת מ"ן" מלמטה. הערת כ"ק אדמו"ר שליט"א: "ואיך זה מ"ן (ושייכות) לאא"ס – ע"ז מבאר" – וכיצד זה יכול להיות "מיין נוקבין" (ושיהיה לה שייכות) ל"אור אין סוף" – על כך מסביר רבנו הזקן להלן: וְהַעֲלַאַת "מַיִן נוּקְבִין" בְּמֹחוֹ וְלִבּוֹ

שֶׁל אָדָם, הִיא בְּחִינַת – אהבת "רִשְׁפֵּי אֵשׁ" בְּלִי גְבוּל, – כמו "אין סוף", וְ– אהבה בלי גבול זו נִקְרֵאת "מְאֹדְךָ", – האהבה שהיא "בכל מאדך", בלי גבול של האדם. למרות שזה "מאדך", "מאד" שלך, שבאדם אחד זה בלי גבול ובאדם שני זה בבחינת גבול, ובנוסף על כך שהאדם כולו הוא הרי מוגבל, ואפילו הבלי־גבול שלו הוא גם כן גבול, בכל זאת מספיק הדבר – כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּחִינַת אֵין־סוֹף, – ובלי גבול, בלי גבול שלמעלה – בלי גבול אמיתי, שהרי ה"העלאת מ"ן" צריכה להיות מעין בחינת ואופן האור שעליה להמשיך, ובשעה שזה בבחינה של בלי־גבול באדם – הרי זו "העלאת מ"ן" להמשיך ה"בלי גבול שלמעלה" – אין סוף, וְהַיְנוּ עַל־יְדֵי גְּבוּרוֹת דְּשֵׁם סַ"ג, שֶׁהֵן הֵן הָרַפַּ"ח – 288 ניצוצין כו'. – האהבה וה"רצוא" של "בכל מאדך" בעבודת התפלה שלו, נעשות באדם על ידי ההמשכה מגבורות של שם "ס"ג", השם שהוא מקור לרפ"ח ניצוצות התהו, הבאים מכלים דתהו, שספירות דתהו היו ב"רצוא" בלי הגבלה, כך גם ה"רצוא" והאהבה של הנשמה הוא בבחינת "בכל מאדך", בלי הגבלה. וְלָכֵן נִקְרֵאת הַתְּפִלָּה "חַיֵּי שָׁעָה",9 הִיא – שעה היא מַלְכוּת הַיּוֹרֶדֶת בִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, – הפירוש הפשוט של "חיי שעה" הוא, שתפלה היא בקשה על עניני העולם הנתונים תחת גדר הזמן: בקשה לרפואה, שלום ומזונות, כפי שרש"י מפרש. כאן מפרש רבנו הזקן כפי שהדבר הוא בשורש, בספירות העליונות, שספירת ה"מלכות" היא הרי מקור הזמן, שכן, ב"מלכות" ישנו הענין של "מלך מָלַךְ ימלוך", "מָלַךְ" בעבר "מֹלֵךְ" בהוה, ו"ימלוך" בעתיד, ובמיוחד כפי ש"מלכות" יורדת להחיות עולמות בריאה־יצירה־עשיה, הרי זו חיות העולמות שיש בהם ענין הזמן. הרי כיוון שעל ידי תפלה ממשיכים המשכה בבריאה־יצירה־עשיה, וזאת על ידי ספירת ה"מלכות", מקור בריאה־יצירה־עשיה – לכן נקראת תפלה "חיי שעה", וְתוֹרָה – שבספירות, נקראת "חַיֵּי עוֹלָם",10 – "עולם" הוא "זְעֵיר אַנְפִּין", כִּי רְמַ"ח – 248 פִּקּוּדִין – מצוות־העשה של תורה, הֵן מִתְחַלְּקִין בְּעֶשֶׂר כֵּלִים דְּעֶשֶׂר סְפִירוֹת דְּ"זְעֵיר אַנְפִּין" כו'. – ו"זעיר־אנפין" הרי היא ספירות שב"אצילות", וב"תורה אור" סוף פרשת תרומה, כתוב שז"א היא סוף עולמות האין־סוף, למעלה לגמרי מבריאה־יצירה־עשיה.

וְהִנֵּה, בְּמָקוֹם אַחֵר11 כָּתַב12 שֶׁרְמַ"ח – 248 מִצְוֹת־עֲשֵׂה הֵן בַּה' חֲסָדִים – של ז"א דאצילות, שכל מצות־עשה, היא הרי כלי לחסד ולהמשכת אלקות, וְשַׁסָ"ה – 365 מצוות לֹא־תַעֲשֶׂה בַּה' גְּבוּרוֹת כו', – של ז"א דאצילות, שגבורות הן הרי ענין של צמצום והגבלה – באות מהן מצוות הלא־תעשה שהן הגבלה לעצירת השפעת הקדושה שלא תגיע ל"חיצונים", וּבְמָקוֹם אַחֵר כָּתַב13 שֶׁהֵן – תרי"ג (613) המצות, הֵן תְּרֵי־גַּ"ע אָרְחִין נִמְשָׁכִין מֵחַד אָרְחָא כו', – 613 דרכים (המשכות), הנמשכות מ"דרך" אחת (מקור והמשכה), שֶׁהוּא לְבָנוּנִית וְכוּ'. – לובן וחסד של "כתר עליון", שם אין גבורה כלל, כפי הלשון בזוהר (שם): "לית שמאלא בהאי עתיקא" – אין שמאל וגבורה ב"עתיק" (בפנימיות ה"כתר"), כי־אם חסדים בלבד. הרי לכאורה יש בכך משום סתירה: כאן הוא אומר שרמ"ח המצוות הן בכלים של עשר ספירות דז"א, ובזוהר אומר שרמ"ח מצוות־עשה הן בה' חסדים, ושס"ה לא־תעשה בה' גבורות של ז"א, ובמקום אחר בזוהר הוא אומר, שהמצוות הן במדריגה שהיא "לבנונית" (הלובן של "כתר עליון") שאין בה כלל גבורות? אַךְ הָעִנְיָן, שֶׁכָּל הַמִּצְוֹת לְתַקֵּן רְמַ"ח – 248 אֵבָרִים דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין", עַל־יְדֵי הַמְשָׁכַת אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא בְּמוֹחִין, הַכְּלוּלִין בַּה' חֲסָדִים וְה' גְּבוּרוֹת, – על דרך־משל באדם, הנטיה במוח לחסד ולגבורה; הרי, כיוון שענין המצוות הוא לתקן רמ"ח האברים של "ז"א" – לכן אומרים, שמצוות הן בכלים של הספירות דז"א. וכיוון שמתקנים רמ"ח האברים דז"א על ידי המשכת "אור אין סוף" במוחין, שהם בה' חסדים וה' גבורות – לכן הוא אומר לפעמים שהמצוות הן בה' חסדים וה' גבורות. וּמְקוֹר הַמּוֹחִין הוּא לִבְנוּנִית כו', – של "כתר", הוּא הָעֹנֶג וְחֵפֶץ הָעֶלְיוֹן לְהַמְשִׁיךְ הָאוֹר לְמַטָּה לִרְמַ"ח אֵבָרִין דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין", – "ז"א" לגבי "כתר" נקראת "מטה" לגבי "מעלה", וּמִתְחַלֶּקֶת הַהַמְשָׁכָה לִתְרֵי־גַּ"ע – 613 הַמְשָׁכוֹת פְּרָטִיּוֹת, לְפִי בְּחִינַת עֵרֶךְ הַמִּצְוֹת, כְּגוֹן בִּצְדָקָה וּגְמִילוּת־חֲסָדִים נִמְשָׁךְ אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לַחִיצוֹנִיּוּת הַכְּלִי דְּחֶסֶד דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין", – "חסד דרועא ימינא", על ידי חסד למטה נמשך ב"דרועא ימינא" מחסד ד"אצילות", כלומר, כשם שה"אתערותא דלתתא" (ההתעוררות מלמטה) של האדם היא בפעולה של חסד, כך היא ה"אתערותא דלעילא" (ההתעוררות מלמעלה) הפועלת למעלה המשכה של חסד (חסד דז"א), וּבְקִיּוּם הַדִּינִין – על ידי קיום המצוות בענינים של דינים, נמשך "אור אין סוף" בַּחִיצוֹנִית דִּגְבוּרָה, – של ז"א, וּבְרַחֲמִים כו'. – כשהאדם מרחם או מעורר רחמים על נפשו – נמשך על־ידי־זה "אור אין סוף" במדת הרחמים (תפארת) של ז"א. וְדֶרֶךְ וּמַעֲבָר הַהַמְשָׁכָה – הנמשכת מ"אור אין סוף" בחיצוניות הכלים דז"א, הוּא עַל־יְדֵי פְּנִימִיּוּת הַכֵּלִים וּמוֹחֵיהֶן, שֶׁהֵן – בעבודתו של בן ישראל, דְּחִילוּ וּרְחִימוּ – יראה ואהבה, שִׂכְלִיִּים – הנוצרות על ידי שכל והתבוננות, אוֹ טִבְעִיִּים, – אהבה ויראה שבטבע כל אחד מישראל – הראשונות הן מוחין, והשניות הן מדות, שֶׁ – בספירות שלמעלה הֵן בְּחִינַת מוֹחִין דְּקַטְנוּת וְגַדְלוּת. – "מוחין דקטנות" הוא כמו למשל באדם אהבה ויראה טבעיים, ו"מוחין דגדלות" הוא כמו למשל באדם אהבה ויראה הנוצרות על ידי השכל (שכליים). על כל פנים, אין גם סתירה ממה שהוא אומר שכל תרי"ג המצוות נמשכות מאור (והמשכה) אחד, מה"לבנונית" וכו', שכן זה כפי ששורש ההמשכה הוא בעונג וחפץ העליון של "כתר". וּלְזֶה בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם מְאֹד לְקַיֵּם הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת הַתְּלוּיֹת בָּאָרֶץ, – כפי שהגמרא14 אומרת, שמה שמשה רבנו רצה כל־כך להיכנס לארץ ישראל, היה כדי לקיים המצוות התלויות בארץ, שֶׁ – המצוות המעשיות הֵן תַּכְלִית הַהִשְׁתַּלְשְׁלוּת, לְהַמְשִׁיךְ אוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא לְבָרֵר הַכֵּלִים דִּ"זְעֵיר אַנְפִּין" דִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה, שֶׁבָּהֶן הֵן הָרְפַּ"ח – 288, נִיצוֹצִין, – משבירת הכלים דתהו – לברר אותם עַל־יְדֵי תּוֹרָה וּמִצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת שֶׁבִּבְרִיאָה־יְצִירָה־עֲשִׂיָּה דַּוְקָא. הרי, כיוון שזה תכלית כל ההשתלשלות, ושלימות קיום המצוות היא הרי בארץ ישראל, לכן רצה כל־כך משה רבינו להיכנס לארץ ישראל ולקיים המצוות התלויות בארץ. על־כל־פנים, הוסבר כאן, מדוע עיקר הבירור הוא על ידי תפלה, למרות שתורה היא למעלה מתפלה; שכן הבירור של תפלה הוא העלאת ניצוצי התהו לשורשם הגבוה ביותר בתהו, ועל־ידי־זה – למעלה יותר, עד ב"אין סוף". ומה שבזמן הזה עיקר הבירור הוא על ידי תפלה, אומר רבנו הזקן להלן (קסב, ב) שבדורות הראשונים, שהיו אז "נשמות האלקית גדולי הערך", נעשה הבירור באופן מהיר, בקריאת שמע והברכות שלפני קריאת שמע, ופסוקי דזמרה בקיצור בלבד – אך בזמן הזה, כשאין נשמות גבוהות כאלו, נדרש הבירור על ידי תפלה.

שבת קודש ד' כסלו

מורה שיעור לשנה פשוטה: מעמ' 310, וְהִנֵּה לְקִיּוּם מִצְוָה... עד עמ' קנו, אֲחוֹרַי כו'.

וְהִנֵּה, לְקִיּוּם מִצְוָה שֶׁאִי־אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת עַל־יְדֵי אֲחֵרִים, מְבַטְּלִין תַּלְמוּד תּוֹרָה,15 וַאֲפִלּוּ – הענינים הנעלים ביותר בתורה, מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה, וְכָל־שֶׁכֵּן – שמבטלים תְּפִלָּה שֶׁהִיא בְּחִינַת מוֹחִין וּדְחִילוּ וּרְחִימוּ – יראה ואהבה שִׂכְלִיִּים, וְהַטַּעַם כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. – בגלל ענין בירור הניצוצות הנעשה על־ידי מצוות מעשיות, שזה דוקא הוא תכלית ההשתלשלות. וְעוֹד זֹאת, שֶׁבֶּאֱמֶת מְאֹד גָּדְלָה וְגָבְהָה מַעֲלַת מַעֲשֵׂה הַמִּצְוֹת מַעֲשִׂיּוֹת, וְכֵן לִמּוּדָם, – של ההלכות, עַל מַעֲלַת וְגַדְלוּת, הַמּוֹחִין שֶׁהֵן דְּחִילוּ וּרְחִימוּ – יראה ואהבה שִׂכְלִיִּים. העליונות מתבטאת (נוסף על ביצוע הכוונה העליונה בענין ה"בירורים") גם בהתאחדות הנפש עם אלקות, דבר הנעשה על ידי מצוות מעשיות או על־ידי לימוד ההלכות של המצוות המעשיות – גם בכך ישנן עליונות וגדלות לגבי המוחין והאהבה ויראה שכליים, כִּי הֲגַם דִּכְתִיב:16 "וּלְדָבְקָה־בוֹ" – בהקדוש ברוך הוא, וזאת עַל־יְדֵי מִדּוֹתָיו, – שעל־ידי מדת החסד והאהבה של האדם הוא נדבק במדת החסד של הספירות העליונות שהן דבר אחד עם הקדוש־ברוך־הוא, מִכָּל־מָקוֹם אֵינֶנּוּ דָּבֵק אֲפִלּוּ בַּמִּדּוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת אֶלָּא בִּמְצִיאוּתָן, – ב"מציאות" המדות, וְלֹא בְּמַהוּתָן, – הוא נדבק במציאות ובחיצוניות המדות בלבד, אך לא במהות ובפנימיות המדות, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב:17 "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר". – שלפי המוסבר ב"אגרת הקודש" סימן ט"ו בשם המגיד ממזריטש, שזאת אמר אברהם אבינו על הארת נשמתו שהאירה בגופו מהאור של חסד עליון, שמבלי הבט על האהבה הגדולה (שהיא מדת החסד) שהיתה לאברהם אבינו להקדוש־ברוך־הוא, עד שהיה "מרכבה" לו, אמר על מדת החסד שבנשמתו, שהיא "עפר ואפר" בלבד בהשוואה למדת החסד של הספירות העליונות, ולמשל אפר הוא הרי המהות והעצם של העץ שנשרף והפך לאפר. העץ היה מורכב מארבעת היסודות אש, רוח, מים, עפר. ועל־ידי שריפתו, נתנדפו שלושת היסודות אש, רוח, מים – בעשן, ונשאר יסוד העפר בלבד, שהוא האפר, הרי למרות שהוא אותו מהות ועצם של העץ, אבל אין לאפר שום ערך לגבי העץ שהיה "עץ נחמד למראה וטוב למאכל", וכעת הוא אפר בלבד. כך, למשל, אין שום ערך למדת החסד והאהבה של אברהם אבינו כפי שנשמתו היא בגוף, לגבי מדת וספירת החסד שבספירות העליונות. על־כל־פנים, הרי שאינו דבק אפילו לא במדות העליונות – רק במציאותן בלבד ולא במהותן. וְכָל־שֶׁכֵּן שאינו דבק בְּאוֹר אֵין־סוֹף בָּרוּךְ־הוּא, דְּלֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ – שאין מחשבה ה"תופסת" בו, בְּאוֹרוֹ וְהִתְפַּשְּׁטוּת הַחַיּוּת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרֵךְ, – אי אפשר להיות "תפיסא" באור זה, כִּי־אִם בִּמְצִיאוּתוֹ, שֶׁהוּא – אורו יתברך, "מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם", וְלֹא בְּמַהוּתוֹ, – אי אפשר להיות "תפיסא" במהותו אֲפִלּוּ – לא לַ – נבראים ולמלאכים של העולמות עֶלְיוֹנִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב:18 "קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת כו'", – ש"ה' צבאות" קדוש ומובדל מהם, כך אומרים הרי השרפים, שהם מלאכים עליונים של עולם ה"בריאה", והם אומרים זאת על "ה' צבאות", שאפילו מהות האור קדוש ומובדל מהם, לְבַד "עֲלוּלִים הַנֶּאֱצָלִים" – המדריגות של עולם ה"אצילות" שהן "עלולים" מהמדריגות הנעלות יותר הנקראות "עילות" לגבי ה"עלולים", וה"עלול" הרי משיג את ה"עילה" שלו, הֵם מַשִּׂיגִים כָּל אֶחָד בְּ"עִלָּתוֹ" – כפי ש – נמנה ב"עץ חיים" – בְּהִתְלַבְּשׁוּת הַ"פַּרְצוּפִים", – כפי שמסביר ב"עץ חיים" איך ה"פרצופים" של הספירות העליונות של "אצילות" מתלבשים זה בזה, שהמלובש הוא "עלול" של המתלבש – מבין ומשיג ה"עלול" ב"עילה" ו"פרצוף" שלו המתלבש בו, אֲבָל לֹא בַּנִּבְרָאִים, אֲפִלּוּ – לא, בְּנִשְׁמוֹת דַּאֲצִילוּת, – שלמרות שהן הרי אלקות, בכל זאת, כיוון שהן כבר נפרדו מהכלים של עשר ספירות, כפי שאומר ב"אגרת הקודש" סימן כ'19 – הן כבר נקראות "נבראים" ואי אפשר שתהיה להן "תפיסא" והשגה במהות האלקות, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו־הַשָּׁלוֹם:20 "וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי כו'"21 – את החיצוניות והמציאות של אלקות ולא את המהות; הרי, שאפילו במשה רבנו, מצד הראיה של הנשמה (לא כפי שזה מצד מצוה – אלא מצד הנשמה) יכול הוא לראות רק את ה"אחוריים" והחיצוניות, שהם המציאות של אלקות, לא את המהות. אך, מעשה המצוות – יסביר רבנו הזקן להלן – הוא ענין של מהות אלקות, ובשעה שיהודי אוחז אתרוג בידו יחד עם שאר המינים ומקיים את המצוה – הרי הוא תופס במהות האלקות. וכך הדבר בכל המצוות המעשיות.