ביאור עם "שפה ברורה - עוז והדר"
דף מט עמוד ב. אגב הנידון לעיל על רחיצה ב'בדרא', דנה הגמרא האם ראוי לאדם לייפות עצמו. מספרת הגמרא: אֲמֵימָר וְרַב זְוִידָא וְרַב אַשִׁי הֲווֹ יָתְבֵי – ישבו ביחד בשבת, אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ – הביאו לפניהם ממרקחת הַ'בַּרְדָּא'. אֲמֵימָר וְרַב אַשִׁי מָשׁוּ – רחצו בו ידיהם, ואילו מַר זוּטְרָא לָא מְשָׁא – לא רחץ. אֲמַרוּ לֵיהּ אמימר ורב אשי למר זוטרא, מדוע אינך רוחץ, וְכִי לָא סָבַר לָהּ מָר לְהָא דְּאָמַר רַב שֵׁשֶׁת, בַּרְדָּא שְׁרֵי לְרַחוֹצֵי בָּהּ בְּשַׁבָּת. השיבם רב מרדכי: אֲמַר לְהוּ רַב מָרְדֳּכַי, בַּר מִינֵּיהּ דְּמָר – אל תלמדו מדברי מר זוטרא לאסור רחיצה בשבת בברדא, שטעמו של מר זוטרא הוא מחוץ לנידון זה, דַּאֲפִילוּ בְּחוֹל נַמֵּי לָא סְבִירָא לֵיהּ – לפי שגם בימות החול סובר מר זוטרא שאין לרוחץ במרקחת זו, כיון שֶׁסָּבַר לָהּ כִּי הָא דְּתַנְיָא בִּבְרַיְיתָא, מְגָרֵד – מפרר אָדָם גִּלְדֵּי צוֹאָה – מלמולי זיעה יבשים, וְגִלְדֵּי מַכָּה – קרום פצעים יבשים שֶׁעַל בְּשָׂרוֹ, בִּשְׁבִיל צַעֲרוֹ – אם יש לו צער מהם, אבל אם רוצה לגררם בִּשְׁבִיל לְיַפּוֹת את עצמו, אָסוּר, משום שנאמר (דברים כב ה) 'לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה', ואיסור זה כולל כל התייפות שנוהגות בו הנשים. ואף ברדא, כיון שרוחץ בה כדי ליפות עצמו אסור. שואלת הגמרא: וְאִינְהוּ כְּמַאן סְבָרוּהָ – כשיטת מי סברו האמוראים שרחצו בברדא. משיבה הגמרא: הם סברו כִּי הָא דְּתַנְיָא בִּבְרַיְיתָא, רוֹחֵץ אָדָם פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּכָל יוֹם, בִּשְׁבִיל כְּבוֹד קוֹנוֹ, שֶׁהאָדָם נברא בצלם אלהים, שנאמר (בראשית ט ו) 'כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם', וכשמכבד את גופו הרי הוא מכבד את קונו, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד) 'כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ' – הכל עשה ה' בשביל שיקלסוהו, ואף את ענין היופי עשה ה' לכבודו. ומברייתא זו אנו למדים שאף אם רוחץ כדי לייפות עצמו מותר.
מביאה הגמרא דעה החולקת על שמואל: אָמַר רַב חִנָּנָא (אמר רב) [אָמַר רַבִּי], אָסוּר לְהַטְמִין אֶת הַצוֹנֵן בשבת. מקשה הגמרא סתירה בדברי רבי: וְהָתַנְיָא, רַבִּי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצוֹנֵן. מתרצת הגמרא: לָא קַשְׁיָא, הָא – זה שאסר רבי להטמין היה מִקַּמֵּיהּ דְּלִישְׁמְעֵיהּ – לפני ששמע מֵרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי להתיר, וְהָא – וזה שהתיר היה לְבָתַר דְּלִישְׁמְעֵיהּ – לאחר ששמע מרבי ישמעאל ברבי יוסי. שכך היה מעשה, כִּי הָא דְּיָתֵיב – ישב רַבִּי וְאָמַר, אָסוּר לְהַטְמִין אֶת הַצוֹנֵן. אָמַר לְפָנָיו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אַבָּא – אבי רבי יוסי הִתִּיר לְהַטְמִין אֶת הַצוֹנֵן. אָמַר רַבִּי, אִם כָּךְ כְּבָר הוֹרָה זָקֵן – רבי יוסי להתיר, חוזר אני מדברי. הגמרא מציינת את החביבות ששררה בין החכמים, הניכרת ממעשה זה: אָמַר רַב פָּפָּא, בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה מְחַבְּבִין רבי ורבי יוסי זֶה אֶת זֶה, שֶׁהֲרֵי אִילוּ רַבִּי יוֹסֵי הָיָה קַיָּים, הָיָה כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי כאחד מתלמידיו, וּמִנַּיִן שֶׁכָּךְ, דְּהָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי דִּמְמַלֵּא מְקוֹם אֲבוֹתָיו הֲוָה, כלומר, שהיה גדול וחשוב כאביו, וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה כָּפוּף וְיוֹשֵׁב לִפְנֵי רַבִּי מפני כבוד הנשיאות, ומסתבר שגם רבי יוסי היה עושה כך ויושב כפוף לפני רבי, ולא היה מורה בפניו אף על פי שהיה גדול ממנו, וְקָאָמַר – ואף על פי כן כיבד רבי את רבי יוסי באומרו כְּבָר הוֹרָה זָקֵן, ופסק כמותו.
הנהגת רב נחמן בענין הטמנת צונן בשבת, ובענין בישולי נכרים. מספרת הגמרא: אָמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְדָרִי עַבְדֵּיהּ – לעבדו ששמו דרו, אַטְמִין לִי צוֹנֵן בשבת. [ועוד אמר לו, אַיְיתִי לִי מַיָּא דְּאַחִים קַפִּילָא אַרְמָאָה – הבא לי מים שחימם נחתום נכרי, ללמדנו שאין בזה משום איסור בישולי נכרים וביום חול היה. מספרת הגמרא: שָׁמַע זֹאת רַבִּי אַמֵּי וְאִיקְפַּד, שסבר שלא היה ראוי לו להקל בזה.
רש"י
בַּרְדָּא: רש"י: משום ליפות את עצמו אסור. משום "לֹא יִלְבַּשׁ גֶּבֶר שִׂמְלַת אִשָּׁה" (דברים כב). לִרְחוֹצֵי פָנָיו: לכבוד קונהו, דכתיב (בראשית ט) "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה" וגו'. וְעוֹד: דְּהָרוֹאֶה בְּרִיּוֹת נָאוֹת אומר "בָּרוּךְ שֶׁכָּכָה לוֹ בְּעוֹלָמוֹ". כָּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ: הכל בָּרָא לִכְבוֹדוֹ:
דנה הגמרא מדוע הקפיד רבי אמי: אָמַר רַב יוֹסֵף, מַאי טַעְמָא אִיקְפַּד רַבִּי אַמֵּי, הֲרֵי כִּרְוָוֹתֵיהּ עֲבַיד – על פי הוראת רבותיו נהג רב נחמן. חֲדָא – כִּשְׁמוּאֵל, בדין אחד נהג כשמואל, וַחֲדָא כְּרַב, כשאמר להטמין צונן נהג כשמואל, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, מוּתָּר לְהַטְמִין אֶת הַצוֹנֵן. וכשביקש מים שחימם הנכרי נהג כרב, דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר רַב, כֹּל דָּבָר שֶׁהוּא נֶאֱכָל כְּמוֹת שֶׁהוּא חַי – ללא בישול, כגון דגים קטנים מלוחים, אף אם בשלו נכרי, אֵין בּוֹ אִיסוּר מִשּׁוּם בִּשׁוּלֵי נָכְרִים, שלא הועיל הנכרי כלום ואין זה נחשב כבישול, ומים ראויים לשתיה כמות שהן. מתרצת הגמרא את דעת רבי אמי: (הוּא) – רבי אמי שהקפיד סָבַר, שֶׁאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי, ויש לו להחמיר על עצמו בדברים שנראה לאנשים שיש בהם איסור כדי שלא ילמדו ממנו להקל יותר.
רש"י
אָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי: שֶׁהָרוֹאֶה אוֹתוֹ שֶׁהוּא מֵיקֵל – עוֹמֵד וּמֵיקֵל יוֹתֵר: