Skip to content
פניני הצדיקים

אִם רִאׁשֹונִים כְּמַל ְָּאכִים- ָהַמְּקֻבל ַ ׁשָלֹום הֵדָאיָה זצ"ל

  • Vayeitzei
  • 5787
  • Yiddish
View printout

המקובל הגאון ר' שלום הדאיה זצ"ל- נולד בשנת ה'תרכ"ב (5738) בארם צובא שבסוריה.

כשהיה כבן שלוש שנים בלבד התייתם מאביו, וגדל בהשגחת אמו וסבתו מצד אמו, שהייתה בתו של הגאון ר' יצחק עטיה בעל 'זרע יצחק'. בצעירותו למד תורה אצל גדולי חכמי ארם צובא, וכבר בהיותו כבן שמונה עשרה התכתב בדברי תורה והלכה עם רבנים ופוסקים, ובהם ר' אליהו חמווי ורבי ישעיה דיין, אב בית הדין בארם צובא. היה מקורב לחכם באשי ולחכמים נוספים בעיר. מצבו הכלכלי היה דחוק, וכמעט שנאלץ לפרוש מלימודיו, אולם חכמי העיר ונדיביה תמכו בו ודאגו שיוכל להמשיך להתעלות בתורה. בשנת ה'תרמ"ד (5770) התחתן. בשנת ה'תרמ"ז (5775) ביקר בארץ ישראל והתארח בבית הראשון לציון ר' יעקב שאול אלישר בירושלים. לאחר מכן שב לארם צובא. בתקופה זו חלה בעיניו וכמעט שהתעוור לחלוטין, ונאלץ להמשיך בלימוד התורה מתוך זיכרונו. בעקבות הידרדרות מצבו ובהמלצת רופאיו נסע לנא אמון שבמצרים, שם עבר ניתוח בידי רופא מומחה, וראייתו שבה אליו באופן חלקי.

בחודש אלול ה'תרנ"ח (5707) עלה לירושלים עם חמיו ומשפחתו. תחילה התגוררו בשכונת הבוכרים ולאחר מכן בשכונת אהל משה. בשנת ה'תרס"ד (5010) התמנה לדיין ולמורה צדק בבית הדין לעדת הספרדים בירושלים. בשנת ה'תרפ"ו (5083) שימש גם כדיין וכמורה צדק בבית הדין של יוצאי ארם צובא בשכונת הבוכרים. נחשב לאחד מגדולי המקובלים בירושלים, והצטרף לחבורת המקובלים בישיבת 'בית א-ל', שבה למד אצל גדולי חכמי הקבלה. בשנת ה'תרפ"ז (5085) לאחר פטירת ראש הישיבה, התמנה לראש ישיבת המקובלים 'בית א-ל' ולראש המכוונים. זכה לתואר 'הרב החסיד'. לפי אחד המקורות התמנה לראש אב בית הדין הספרדי כבר בשנת ה'תר"ע (5051) ואילו מקורות אחרים מציינים את שנת ה'תר"ץ (5051.) במשך יותר מארבעים שנה ישב על כס הדיינות, ונודע ביושרו, בבקיאותו ובאומץ לבו בפסיקת ההלכה. דרשותיו השפיעו רבות על הציבור, והוא פעל גם להוצאתם לאור של כתבי יד עתיקים מחכמי ארם צובא. נהג לחתום את כתביו במילים 'עבד אל ואחד' (עבד לא-ל אחד). למרות חולשת עיניו ומחלותיו המשיך ללמוד, לכתוב ולהרביץ תורה. נודע בצניעותו ובמעשי החסד שלו, וסייע לעניים ולתלמידי חכמים בסתר. נפטר בירושלים ב-י"ג בכסלו ה'תש"ה (5000) בגיל 78. ציונו בהר-הזיתים בחלקת הספרדים בירושלים. לאחר פטירתו המשיך בנו בהנהגת ישיבת המקובלים 'בית א-ל'.

אביו: הגאון ר' משה חיים הדאיה. אמו: מרת סבתיה (נכדת הגאון ר' יצחק עטיה, בעל 'זרע יצחק'). אשתו: מרת שרה (בת הגאון ר' יצחק לבטון. נישאו בשנת ה'תרמ"ד [5770.)] בניו: המקובל הגאון ר' עובדיה הדאיה (ראש ישיבת המקובלים 'בית א-ל', בעל שו"ת 'ישכיל עבדי' וראב"ד לעדת הספרדים בפתח תקווה), הגאון ר' עזרא הדאיה (ראש אב בית הדין בחיפה ובעל 'נחלת עזרא'), המקובל ר' יצחק הדאיה, ר' משה הדאיה. בנותיו: מרת מזל (נישאה למקובל ר' יעקב קצין, מייסד ישיבת המקובלים 'גן הלבנון' בירושלים), מרת רינה (נישאה לגאון ר' משה עזרא מזרחי. אב"ד ורבה הראשי של חאלב). מרבותיו: המקובלים והגאונים ר' ששון בכר משה פריסיאדו, ר' משה סוויד (רבה של ארם צובא ובעל שו"ת 'אמת ומשפט'), ר' יצחק בכור מזרחי, ר' רפאל יעקב חיים ישראל אלפיה, ר' מסעוד הכהן אלחדד. מתלמידיו: המקובלים והגאונים ר' עובדיה הדאיה, ר' מתתיה דוויס (ר"מ בישיבת 'עץ חיים'), ר' יהודה הכהן שאקו (ראב"ד לעדת הספרדים בירושלים), ר' אברהם פטאל (חותנו של מרן הרב עובדיה יוסף), ר' ניסים לופס, ר' מרדכי שרעבי, ר' שלום יצחק מזרחי. מספריו: •שלום לעם- דרושים במעלת הצדקה ומידת הרחמנות •ודובר שלום- שו"ת על ארבעת חלקי הטור •החיים והשלום- דרושים בעניינים שונים •שאלת שלום- קונטרס שאלות בהלכה •שה לבית אבות- פירוש על פרקי אבות.

מרן המקובל הגדול הרב בניהו שמואלי סיפר: חמיו של הרב שלום הדאיה היה רבי יצחק לבטון אב"ד של חאלב. לעת זקנותו עלה לארץ ישראל ובא לחתנו (רבינו). רבינו אמר לו: "אולי נלמד ביחד?". חמיו שאל: "מה נלמד?". רבינו הציע לו: "נלמד קבלה- עץ חיים". חמיו הסכים. במשך שנתיים הם למדו יחד 'עץ חיים'. הם קבעו ביניהם שמי שיפטר ראשון יבוא לשני ויספר מה קורה איתו למעלה. מטבע הדברים הרב יצחק לבטון שהיה מבוגר יותר נפטר ראשון לבית עולמו. לאחר תקופה רבינו ראה אותו בחלום.

חמיו אמר לו: "באתי לקיים את הבטחתי. אסור לי לספר לך מה קורה למעלה. אבל אומר לך רק שעשית איתי חסד גדול שהצעת לי ללמוד ביחד עץ חיים- קבלה. כל מה שלמדתי, לימדתי ודנתי את עם ישראל במשך כל החיים שלי עד זקנותי בחאלב לא עזר לי כמו השנים שהיתי בארץ ישראל ולמדתי איתך את ספר 'עץ חיים'. השנתיים הללו עולים על כל מה שעשיתי בחיים שלי". מכאן אנחנו למדים מהי המעלה העצומה של לימוד קבלה.

למרות שרבינו היה חסר אמצעים הוא השתדל רבות למען עניי העיר. מצעירותו עד יומו האחרון נזהר להפריש מעשר מכל כספו. הרב חילק מכספו לעניים ולתלמודי התורה. רבינו סייע אישית לתלמידי חכמים צנועים כדי שלא יתבטלו מלימודם. מדי ערב שבת היה מסייע לעניים ותלמידי חכמים צנועים בסיוע כספי שיהיה להם להוצאות השבת. בהשפעתו עזבו את המלאכה וחזרו ללמוד תורה וכיום משמשים ברבנות במקומות שונים. ענוותנותו וצניעותו היו לשם דבר. היה משמח לב אנשים ומרנין לב עגומים. רבינו לא חת מפני איש. היה חוקר ודורש כדי להוציא משפט לאשורו. ידוע בצניעותו הרבה, ובגמילות החסדים שבו. הפרסם כבקי עצום וגאון בנגלה ובנסתר. היה שקדן גדול בתורה. כח זכרונו היה מפליא וידע בעל־פה את ארבע חלקי שולחן ערוך וכמה ראשונים ואחרונים. כאשר שאלו אותו לגבי דבר הלכה היה ממהר לענות ולציין את כל המקורות.

More in this printout

View the whole printout