אִם רִאׁשֹונִים כְּמַל ְָּאכִים - ַהָרב ָ שִמְּחה ִ ב ּונם ֵ ס ֹופר- ֶׁשֵבט ֵ ס ֹופר זצ"ל
- Vayeitzei
- 5787
- Yiddish
הגאון ר' שמחה בונם סופר (שרייבר) זצ"ל, בעל 'שבט סופר'- נולד ב-כ"ה בכסלו ה'תר"ג (5708) בפרשבורג, כבן שלישי. גדל בבית אביו ולמד בישיבתו, שם התחנך לאהבת תורה, למידות טובות וליראת שמיים. הצטיין בהתמדתו, בחריפותו, בבקיאותו ובצניעותו. כבר בצעירותו נודע כעילוי בין טובי תלמידי הישיבה. לאחר נישואיו תמך בו חותנו כדי שיוכל להמשיך בלימוד התורה, ואכן ישב שלוש שנים רצופות בפרשבורג. לאחר מכן עבר לווינה, שם עסק במסחר לצד לימודיו. קהילות רבות ביקשו למנותו לרבן, אך הוא סירב. למרות שהיה בנו השלישי אביו ייעדו למלא את מקומו. לאחר פטירת אביו בשנת ה'תרל"ב (5755) בהיותו כבן 80 שנים, התמנה לרבה של פרשבורג ולראש הישיבה, שבה למדו כ-011 בחורים ורבים מתלמידיה נעשו לימים רבני קהילות. נודע בחריפותו ובשנינותו ומכל רחבי המדינה הופנו אליו שאלות בהלכה ובענייני הנהגת הציבור. פעל לחיזוק היהדות האורתודוקסית בהונגריה ועמד בראש המאבק בתנועת הנאולוגים. ביתו היה פתוח. הרבה במעשי צדקה וחסד. שקידתו הייתה עצומה. במשך היום היה ביתו הומה במבקשי עצתו, ואילו את הלילות הקדיש ללימוד התורה, כשהוא מסתפק בשעתיים או שלוש שעות שינה.
גדולי הדור הפליגו בשבחו. האדמו"ר ר' חיים הלברשטאם מצאנז אמר עליו בהיותו בחור צעיר: "תלמיד חכם רך בשנים כזה, לא נמצא אצלנו בגליציה". כאשר הגיע הגאון ר' משה שיק (המהר"ם שיק) לפרשבורג, הקדים לבקר את רבינו בטרם פנה לאכסנייתו ובצאתו צעד לאחור כשפניו מופנות אליו, ואף כינה אותו 'הדרת גאונותו'. מסופר שכאשר נפגש עם הגאון ר' אליעזר זוסמן סופר, אב"ד פאקש ובעל 'ילקוט אליעזר' ו'ספר המקנה', שהיה מבוגר ממנו ונמנה עם גדולי תלמידי ה'כתב סופר', הרכין הגאון את ראשו כדי לנשק את יד ימינו של רבינו.
הגאון ר' שמואל לוי וינברגר, אב"ד סרדאהלי, אמר עליו: "דרך לימודו של הרב מפרשבורג, כדרכו של הרשב"א!". ואילו הגאון ר' שמואל רוזנברג, אב"ד אונסדורף ובעל 'באר שמואל' התבטא כי מוחו כמוחו של זקנו, הגאון ר' עקיבא איגר. בשנותיו האחרונות נחלש ונאלץ לצמצם את שיעוריו, ובנו סייע לו בהנהגת הישיבה והקהילה. בשנת ה'תרס"ו (5013) נסע לפרנקפורט כדי להתרפא ממחלתו, אך הרופאים לא הצליחו לפראותו. נפטר בפרנקפורט ב-ט"ו בכסלו ה'תרס"ז (5013.) חי כ-30 שנים. ארונו הועבר לפרשבורג ונטמן בבית העלמין האורתודוקסי סמוך לציון אביו. שימש כ-51 שנים כרבה של פרשבורג וכראש הישיבה.
סבו (מצד אביו): הגאון ר' משה (בעל 'חת"ם סופר'). אביו: הגאון ר' אברהם שמואל בנימין (בעל 'כתב סופר'). אמו: מרת חוה לאה (בת ר' יצחק וייס מגורליץ). אשתו: מרת רחל (בת הגביר ר' פרץ ניימאן מווינה). בניו: הגאון ר' עקיבא (בעל 'דעת סופר', ממלא מקומו ברבנות פרשבורג), ר' משה (נפטר בצעירותו). אחיו: הגאונים ר' יעקב עקיבא, ר' משה, ר' יצחק לייב, ר' שלמה (בעל 'חוט המשולש'), ר' שמעון (בעל 'התעוררות תשובה'). אחיותיו: מרת הינדל (נישאה לר' אברהם יעקב הירש), מרת רוזה (נישאה לר' יצחק צבי פרי), מרת רחל (נישאה בזיווג ראשון לר' רפאל דייטש ובזיווג שני לר' צבי הירש וייס), מרת שרה (נישאה לר' יעקב יהודה הכהן שטרסר). חברותא: הגאון ר' עקיבא יוסף שלזינגר (בעל 'לב העברי'). מתלמידיו: הגאונים ר' ישראל משה מאנדל מטעגלאש, ר' יצחק וייס הי"ד (ראב"ד וערבוי), ר' מרדכי אפרים פישל סופר (רב בנאדי סנט מיקלוש). מספריו: •שבט סופר- שו"ת על ארבעת חלקי שו"ע וחידושים על מסכתות הש"ס, ובהן חולין, גיטין וכתובות •שערי שמחה- חידושים וביאורים על התורה.
כשחלה אחד מתלמידיו ונפל למשכב, הובא לידיעת רבינו, כי מחלתו גברה, ומצבו מוגדר כמסוכן. נחרד הצדיק ועלה לבקרו, כשהוא מעתיר על ראשו של החולה ומברכו, שיזכה לאריכות ימים עד מאה שנים!. פלא מופלא היה, שאותו תלמיד לא זו בלבד שנחלץ. ממחלתו ושב לארצות החיים, אלא שזכה להינצל ממוראות השואה האיומה באורח פלאי והאריך ימים בירושלים עיה"ק עד מאה שנים כברכת רבינו. (הקדמת 'שערי שמחה - שבט סופר)'
איש כפרי בא לפני רבינו בזעקה גדולה ובבכיה מרה. בכפרו לא היה להם בית עלמין משלהם, מכיוון שמעולם לא השיגה ידם של יהודי הכפר מספיק כסף לקנות, אלא היה הקרקע בשכירות מאלמנה נוכרית אחת, שאת שטר השכירות חידשה מזמן לזמן. והנה כעת, לאחר שנים רבות, שהם קוברים את נפטריהם בחלקה זו, מתעקשת הנוכרית ואינה רוצה בשום אופן להשכיר להם עוד את קרקע בית העלמין, והסכנה מרחפת על קברי ישראל, שלא יתחללו ח"ו. האיש שפך את מרי שיחו לפני רבינו ושאל ממנו עצה ותושיה.
רבינו ענהו: "יסע לביתו בשקט ובטחה. והנני מבטיחו שלא יקרה שום דבר, וזכות הנטמנים שם יגן בעדם". האיש נסע לביתו למרחקים. לאחר זמן בהיות רבינו במרחץ קרלסבד יחד עם זוגתו הרבנית, ראתה הרבנית יום אחד את האיש הכפרי ההוא שם. מחמת רוב המורא לא מלאו ליבו לגשת אל רבינו. הצדיק ציווה לקרותו ושאלו על סופו של דבר. האיש סיפר: "בערב, כשחזרתי לביתי שכבתי לישון, והנה בחצות לילה נשמעו נקישות חזקות בחלון וקול גדול קרא "פתחו!". כשהצצתי מבעד האשנב ראיתי, כי היא זאת הנוכרית, שממנה כל הצרות! לא ידעתי, מה מביאה לביתי בשעת חצות לילה.
כשנכנסה, פתחה ואמרה, כי כל מה שאמרה בעניין בית העלמין בטל ומבוטל, וכי יכולים אנו להמשיך ולשכור את המקום לעולמי עד. ובעודה מבוהלת, סיפרה, כי כעת ראתה בחלומה את בעלה המנוח שנפטר לפני שנים רבות, שבא אליה בפנים זועפות ומקל בידו, והיכה אותה מכות אכזריות על רוע מחשבתה לחלל את בית העלמין, וכשאמרה זאת, הראתה חבורות ופצעים, שיש עליה מאותן המכות. (כתב זאת זכרון)