אִם רִאׁשֹונִים כְּמַל ְָּאכִים - ַהָרב הַצַדִיק דָוִ ד ַ אָבִיחָצִירא זצ"ל הי"ד
- Vayeitzei
- 5787
- Yiddish
הצדיק המקובל רבי דוד אביחצירא הי"ד המכונה 'עטרת ראשנו'- נולד בשנת ה'תרכ"ו (5733) בעיר ריסאני שבמחוז תאפיללת במרוקו, כבן בכור. כבר בצעירותו נודע כעילוי, והתחנך על ברכי גדולי משפחתו בתורת הנגלה והנסתר. לאחר שסבו יצא לדרכו לארץ בשנת ה'תר"ם (5771) קיבל אביו את הנהגת הקהילה והישיבה. באותן שנים עסק רבינו לבדו בתורה, נהג במנהגי פרישות ולא התערב בהנהגת הקהילה. בשנת ה'תרס"ח (5017) לאחר פטירת אביו, בהיותו כבן 08 שנים, קיבל על עצמו את הנהגת הקהילה והישיבה, אולם כעבור פחות משנה חילק את סמכויותיו בין קרובי משפחתו. משנת ה'תרס"ט (5010) ועד סוף שנת ה'תרע"ד (5050) הסתגר רבינו עם שני מקובלים גדולים, חמיו וחברו, בעליית הגג שבביתו.
שם התבודדו, הרבו בתעניות ובסיגופים ולמדו יומם ולילה את תורת הנגלה והנסתר.
התחתן והתאלמן פעמיים. נולדו לו שמונה בנים ובת. רוב בניו נפטרו בחייו. אף שסבל ממחלות רבות ומייסורים קשים בעקבות פטירת ילדיו, היה ידוע כאדם שמח שעודד אחרים.
נמנע ככל האפשר מלצאת לרחוב, ובית מדרשו והמקווה שלו היו בתוך ביתו. כאשר נאלץ לצאת מביתו, דילג מגג לגג, ובאותה שעה הכריזו שלא תצא אישה מפתח ביתה עד שישוב.
פרישותו המופלאה נודעה ברבים. נמנע מאכילת בשר בשל חשש בענייני שחיטה, הרבה בתעניות, לעיתים אף משבת לשבת, מיעט באכילה. לא ישן על מיטה אלא על כיסא. מדי בוקר, לפני לימודיו, היה מסתגר בחדרו, נכנס לארון קבורה וכיסה את עצמו בעפר, כדי לזכור את יום המיתה, להכניע את מידת הגאווה ולהתגבר על יצרו. בשנת ה'תר"פ (5081) בתקופת המאבקים בין המורדים המקומיים לשלטון הצרפתי במרוקו, האשים מנהיג המורדים מולאי מוחמד אל-קאסם את יהודי ריסאני בשיתוף פעולה עם הצרפתים וגזר עליהם גזרת מוות. לבסוף החליט להוציא להורג את רבינו ושניים מפרנסי הקהילה. בשבת קודש, י"ד כסלו ה'תר"פ (5050) נרצח רבינו על קידוש ה' בירי תותח, יחד עם ר' יצחק בן שמחון ובנו ר' דוד. קודם הריגתו הודיע לבני הקהילה כי מיתתו תהיה לכפרה עליהם. לאחר הרצח נאסר על יהודי העיר להתאבל עליו. אחיו הצעירים נמלטו לבודניב ושם חידשו את פעילות הישיבה. אחיו, ה'בבא סאלי', התאבל עליו במשך כשבע שנים, עד שרבינו נגלה אליו בחלום והורה לו להפסיק להתאבל. חי כ-15 שנים. ציונו בריסאני שבמרוקו.
סבו (מצד אביו): המקובל ר' יעקב (בעל 'אביר יעקב'). אביו: המקובל ר' מסעוד. אמו: מרת עיישה. נשותיו: בת המקובל ר' אליהו הכהן. בניו: שמונה, רובם נפטרו בחייו. בנותיו: מרת אסתר (נישאה לדודה, המקובל ר' יצחק אביחצירא, ה'בבא חאקי'). אחיו: המקובלים ר' ישראל (ה'בבא סאלי'), ר' יצחק (ה'בבא חאקי'). מרבותיו: המקובלים ר' יעקב (סבו), ר' יצחק (דודו). חברותא: ר' אליהו הכהן (חמיו), ר' משה תורג'מן (ה'בבא סי'). מספריו: •פתח האהל- ביאורים על התורה בדרך הפרד"ס •שכל טוב- דרשות, חידושי תנ"ך ומוסר •רישא וסיפא- קשר בין סוף הפרשה לתחילתה •ליקוטי תורה- ליקוטים מתורתו.
בשנת ה'תרע"ז (5055) צבא צרפת כבש את מרוקו. הערבים התארגנו בראשות מולאי מוחמד בן קאסם ונלחמו בצרפתים. לאחר תקופה ארוכה נסוגו הצרפתים. מולאי מוחמד נלחם מול משפחת המלוכה המרוקאית, הרגם ותפס את כס השלטון בכח זרועו. בשנת ה'תר"פ (5050) הוציא גזירה להרוג את כל היהודים שגרים במחוז תאפיללת, בטענה שהם קושרים קשר חשאי עם הכובש הצרפתי כדי לגרש את שלטון המורדים בראשותו. כדי להגביר את החרדה לא פורסם תאריך לביצוע הגזירה. בשבת י"ד כסליו ה'תר"ץ (5080) לבש רבינו בגדי חול שחורים במקום בגדי השבת הלבנים אותם שנהג ללבוש. התושבים היהודים התפלאו מאוד והבינו, כי רבינו יודע דבר מה ומכינם לכך. בשבת בצהריים החל מולאי מוחמד לרכז את יהודי האזור, כדי להוציאם להורג. חייליו הקיפו את האיזור וגרמו לפחד רב. אז הצדיק עודד את הקהילה ואמר כי התפלל לבורא עולם שבמקום שיהרגו כל אנשי הקהילה, ביקש למות כפרת כולם.
לאחר שהתקבצו כל היהודים אל הכיכר המרכזית, שכנעו יועציו של מולאי שכדאי לו להרוג רק את רבם של היהודים, בהטעימם שאם ימותו כולם לא יוכלו לגבות מהם מיסים ותשלומים אחרים. תפילתו של ר' דוד נענתה בשמיים ונכנסו דברי יועציו של מולאי מוחמד באוזניו. מיד ציווה לקחת את רבינו ואת שני עשירי העיר, ר' יצחק בן שמחון ובנו ר' דוד למפקדתו. העריץ הציב את גופם מול לוע של תותח וירה משם פגז. לאחר מותו גזר מולאי מוחמד, כי אסור להתאבל על מות רבינו ואיים כי מי שימצא מתאבל על פטירת הצדיק יוצא להורג! מספר ימים אחרי הריגתו של רבינו הועברה גופתו לראשי הקהילה. הוא נקבר בלוויה צנועה, שאף בה בלשו חיילי המורדים שלא יעז איש לבכות על פטירת הצדיק. שנים אחר כך סיפר ה'בבא סאלי' זצ"ל, אח רבינו סיפור מדהים- כשבאו אנשי החברא קדישא של תפלילת לאסוף את חלקי גופתו הקדושים לקבורה, הם לא מצאו חלק מיד שמאל באזור השריר שעליו מניחים את התפילין של יד, ולאחר חיפושים רבים נאלצו לקבור את הצדיק ללא חלק זה של גופו. אנשי ה'חברא קדישא' סיפרו שרבי דוד בא בחלום לאחר הקבורה ואמר להם שלא יצטערו, כי זה עונשו משמיים על שפעם אחת בשעת הנחת תפילין, בין תפילין של יד לתפילין של ראש הרהר בדברי תורה ולכן נענש שאותו חלק באזור השריר מיד שמאל, במקום בו מניח את תפילין של יד דווקא הוא נעלם! הוא אף גילה להם איפה נמצא החלק החסר והם הלכו לאותו מקום, וכמובן, מצאו את החלק, כפי שגילה להם ר' דוד והוסיפו אותו לקבורה בדיעבד.
הצדיק ר' ישראל אביחצירא זצוק"ל (ה'בבא סאלי)' מיאן להתנחם על אחיו, ונהג אבלות מעבר לשנה הנהוגה. לאחר שבע שנים בדיוק, ביום ההילולה, חלם חלום. בחלומו טבל במקווה של סבו ה'אביר יעקב' זיע"א. לפתע נפתחו השמיים. ממעל ירדו שבעת רועי ישראל בדמות מנורות אש בוהקות, ונבלעו בביה"מ. אחריהם הופיעה דמותו המאירה של רבי דוד. הבבא סאלי רצה להיכנס איתו להיכל, אולם אחיו עצר בעדו: "אינך יכול להיכנס, מפני שאתה עדיין בעולם החיים. אני מתיר לך לשבת סמוך לפתח ולומר איתנו תיקון חצות." לאחר מכן הוסיף: "דע לך, אחי, שיש לי צער גדול מכך שאתה מוסיף להתאבל עלי. כל הצער שהיה לי לא ארך יותר משניה אחת. תיכף ומיד העלו אותי למחיצתי בעולמות העליונים, למקום שאיני יכול לפרט לך את גודל מעלתו ועוצם התענוגים שבו. ואם ברצונך לגרום לי קורת רוח, הפסק להתאבל!". הבבא סאלי התעורר מחלומו. לאחר שהתפלל שחרית, ערך התרת נדרים למנהגי האבלות שקיבל על עצמו. הוא סיפר ברבים את דבר החלום, ואותו יום נקבע ליום משתה ושמחה לכבוד נשמת הקדוש, רבי דוד אביחצירא הי"ד.