והעניין בעריות הזהירה התורה, כי התורה התירה האסורים ובמאכלים האסורים, והייתה הבשר והביאה להיות מקוּם התאוה. בעל התאוה ימצא נשיו הרבות או אשתו בזימת אשתו, בזוללי בשר בסובאי יין, ולהיות נבל ברשות התורה, זה בתורה איסור שפרט אחרי הכתוב, לפיכך בא הכתוב וציווה לגמרי, שאסר אותן האיסורים. המותרות שנהיה פרושים מהן כללית בדבר.
וכך מצינו לאדמו"ר הזקן בתניא קדישא (ליקוטי אמרים – פרק כז) שהלך בדרך זו וכתב: ולא המותרות בלבד, אלא אפילו בדברים המותרים, עוד אלא כל מה שהאדם זובח יצרו לגמרי, לאכפיא ומתכוון לאכפיא קלה שעה קלה את היצר שבחלל השמאלי, עד לאחר סעודתו ומאחר סעודתו לאכול, ומאחר לאכול כשהוא עוסק בתורה פחות או שעה, או פחות שעה, בולע פיו מלדבר דברי עולמות, אפילו בהרהורי מחשבתו בענייני העולם הזה, דאתכפיא סטרא אחרא מזעיר במעט, וקדושתו דקוב"ה אסתלק יקרא לתתא.
שמקיים מצוות לבד מה שעושה של תורה, הרבה לעילא וכו'...
כשמקדש עצמו במותר לו, עצמו במותר לו, כשמקדש עצמו.
הפרישות מהמותרות
ועניין הפרישות מהמותרות מבואר באריכות בתניא (שם פרק ז), כי כל ענייני העולם הזה שאין בהם שום צד איסור כלל ועיקר נשפעין מן הקליפה הרביעית הנקראת 'קליפת נוגה', אשר היא ממוצעת בין שלושת הקליפות הטמאות לגמרי לבין צד הקדושה, ולכן היא מעורבת מטוב ורע, ופעמים שהיא יורדת ונכללת בצד הטומאה ופעמים שהיא עולה ונכללת בצד הקדושה.
כאשר משתמשים בענייני העולם הזה לצורך עבודת ה', ועל דרך משל, כשאדם אוכל מאכל ערב או ישן מספר שעות כדי שיהיה לו כח וישוב הדעת לעבוד את הקב"ה וללמוד את תורתו הקדושה, וכן כשהוא עובד או עוסק במסחר כדי שיוכל לפרנס את משפחתו ולגדל את ילדיו לתורה ולמצוות ובכדי לתת צדקה מכספו ביד רחבה, וכל כיוצא בו בשאר ענייני העולם הזה, החלק הטוב שמעורב באותו מאכל או באותו מעשה מתברר ונבדל מהחלק הרע שבו, ועולה לה' כעולה וכקרבן ונכלל בקדושה.
אולם כאשר אדם משתמש בענייני העולם הזה רק כדי למלא את רצון הגוף וחפצו ותאוותו, וכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה', כגון שהוא בזוללי בשר וסובאי יין כדי למלא את תאוות גופו, החיות שבאותם מאכלים שאכל ובאותם מעשים שעשה יורדת מטה מטה ונכללת בקליפות הטמאות עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו. וכל עניין עונש 'חיבוט הקבר' הנזכר בדברי חז"ל אשר לאחר פטירת האדם באים מלאכי חבלה לקברו וחובטים אותו חבטות איומות עד שמתפרק כל גופו וכו', זהו בכדי לטהר את גופו ולנקותו מאותה טומאה שדבקה בו על ידי הנאותיו ממותרות ומנעמי העולם הזה ותענוגיו שלא לצורך עבודת ה' אלא רק כדי למלא את תאוותיו.
ולכן כותב הרבי הרש"ב באחד ממאמריו (הובא בהיום יום – כ"ז שבט): חסידים הראשונים עשו הסכם בנפשם שכל דבר שיש לו איזה רצון במותר, זה נעשה על ידי זה, ועל ידי זה לא יעשנו, הלב לזה, שבירת התאוה.
הפתגם הראשון של בעל התניא
וכך סיפר החסיד ר' מרדכי מהורודוק (הובא בהיום יום כ"ה אדר שני): שמענו מרבינו הראשונים, הפתגם הראשון של בעל התניא זיע"א בליאזנא כשבאנו לליאזנא: 'המותר מיותר, והאסור אסור'. היה: בזה עבדנו ארבע שנים, כשלש שנים, אז ורק אז בענייני חיינו אופני העבודה, לשאול דרכים ליחידות, נכנסנו ליחידות.
התקדשות כפולה
ובנוגע למה שנאמרה במצוה זו לשון כפולה, 'והתקדשתם והייתם קדושים', מפרשים חז"ל (יומא לט.): אדם מקדש את עצמו מעט מלמטה – הקב"ה מקדש אותו הרבה מלמעלה על ידי שהוא מסייע לאדם סיוע רב ועצום לעבודתו יתברך (כמבואר בתניא), ובעד מה שהאדם מקדש את עצמו בעולם הזה – הקב"ה עושה אותו קדוש ונשגב גם בעולם הבא...
