וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן לָמָּה חָרָה לָךְ וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ (בראשית ד, ד-ז).
בהקדמה לספר שו"ת מנוחת אשר (בפתיחה לשו"ת ח"א) הביא הגה"ק רבי אשר אנשיל הלוי בן רבי שמואל בעל המנוחת אשר מטשענגער זי"ע לבאר הפסוקים, ודקדק מדוע אצל קין נאמר מנחה לה', ואילו אצל הבל לא נאמר שהביא מנחה לה', עוד דקדק מה שנאמר אצל הבל "והבל הביא גם הוא", מה הכוונה גם הוא, ועוד כמה דקדוקים.
והנה רש"י פירש מה היה החילוק בין קרבנו של קין לקרבנו של הבל, שקין הביא מן הגרוע, ויש אגדה שאומרת זרע פשתן היה, ואילו הבל הביא מבכורות הצאן, שהביא מן המובחר, ומשום כן קיבל השי"ת רק את קרבנו של הבל ולא קרבנו של קין.
אבל כאשר נתבונן בפסוקים נמצא שלגבי קרבנו של קין נאמר 'מנחה לה'', ואילו אצל הבל לא נאמר תואר חשוב זה 'מנחה לה'', אלא נאמר רק 'והבל הביא גם הוא'.
ומבאר שהנה חז"ל אמרו שלאדם הראשון לא הותר לאכול בשר בהמה וחיה, והותר לו לאכול רק פירות וירקות, וכמו שאמרו במסכת סנהדרין (דף נט:) 'אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה', ורק לאחר המבול הותר לבני נח לאכול בשר בהמה וחיה. ומביא המנוחת אשר חידוש נפלא, שאף שלא הותר לאדם הראשון לאכול בשר בהמה, היינו ב'בשר חולין', אבל משיירי 'הקרבנות' הותר לו לאכלם.
{וראה עוד בספר להורות נתן (ריש ויקרא) שהאריך בענין זה אם הותר לאדם הראשון לאכול מבשר הקרבנות, והביא ראיה שהיה מותר לו לאכול מבשר הקרבנות ממה שאמרו בגמרא זבחים (דף קטז.) על הפסוק 'והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן', 'איזהו דבר שחלבו קרב לגבי מזבח ואין כולו קרב לגבי מזבח הוי אומר זה שלמים', ולכאורה כיצד היה יכול להקריב שלמים, מאחר שאדם הראשון לא הותר לו לאכילה בשר בהמה, ומכאן ראיה שרק בבשר חולין היה אסור, אבל בשיירי הקרבנות היה מותר לו לאכול, עי' מה שהאריך בזה}.
ומבאר המנוחת אשר שהנה כאשר הקריב קין את קרבנו, היה זה כולו לה', שלא היה לו בזה שום מחשבה שלא לשמה, ומשום כן לקח כקרבן מן הפשתן, אבל הבל שהביא לקרבן מבכורות צאנו ומחלביהן, היתה לו בזה גם כוונה שלא לשמה, שעל ידי הבאת הקרבן יוכל לאכול בשר בהמה, וזהו 'והבל הביא גם הוא', שנתכוין גם לטובת עצמו, ומשום כן לא נאמר אצל הבל מנחה לה', לפי שהיה חסר בכוונתו מהיותו כולו לשם שמים.
אלא שיש להבין אם כן מהו הטענה על קין בכך שהביא רק מן הפשתן. ומבאר המנוחת אשר שמה שאמרו 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים', הכוונה דוקא במי שאין לו, אומרים לו שיביא מה שבכוחו ובלבד שיכוין לבו לשמים, אבל העשיר שמביא מנחה במקום פר, אינו מתכפר בזה. כמו כן מי שמביא קרבן מועט כדי שתהיה כוונתו כליל לשם שמים ולא יהיו לו בזה גם פניות לטובת עצמו, הרי זה בא מחמת רוע הלב, שמאחר שהשי"ת העניק לו כל טוב, היכן היא מדת 'הכרת הטוב' שלו, וכי לזה ייקרא 'כוונתו לשם שמים'. ואמנם הבל אכן היתה כוונתו גם כדי שיוכל לאכול בשר, אבל היות והביא מן המובחר, במשך הזמן 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', שהוא מרגיל עצמו לתת, עד שיהיה 'ויקחו לי', לי – לשמי, אבל קין מאחר שהוא מביא מן המועט, יש עליו טענה על שמיעט בקרבנו.
שהנה כשעומדים שני עשירים לפנינו, ומבקשים מהם סכום הגון לצדקה גדולה, והראשון נותן סכום גדול, אבל הוא מכוין גם לכבוד עצמו, ואילו חבירו נותן רק סכום קטן, והוא אומר שכוונתו היא לשם שמים בלבד, לכאורה יש להתבונן מי החשוב יותר, הראשון שנתן נדבה גדולה עם פניות לכבוד עצמו, או השני שנתן סכום קטן אך לשם שמים. שהנה השני בא בטענה, שבאמת בידו לתת סכום גדול, אבל אז לא יוכל לכוין ליבו רק לשמים, שהרי יתנו לו כבוד, ומשום כן הוא נותן סכום קטן, והרי זה נחשב כסכום גדול, כי אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, ואפשר שהוא חשוב מהראשון, לפי שכל כונתו הוא לשמים.
ומבאר ה'מנוחת אשר' שדבר זה פשוט הוא שהעשיר שנותן סכום קטן אין ערך לנתינתו, לפי שהוא כפוי טובה, שהשי"ת נותן לו את כל הטוב, ומשפיע עליו שיוכל לתת הרבה, ואם כן עליו לתת ככל אשר יושת עליו, ואף אם עדיין אינו בדרגה שיכול לתת לשם שמים, אבל עדיין יש עליו חובת הכרת הטוב לתת הון רב לצדקה, כדי להכיר טובה להשי"ת על כל הטובה שגמלו, ואם הוא מסוגל לתת רק סכום קטן, הרי זה מורה על רוע לבבו, שאין לו הכרת הטוב להשי"ת, שהוא מרגיש שכל הממון הוא שלו, ויש לו חשבונות של לשם שמים. אבל הראשון שנותן סכום גדול, אף שיש לו גם כוונה של כבוד, אבל יש בו ההבנה שמאחר שהשי"ת משפיע עליו טובה, הרי הוא צריך להשיב לו טובה, 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך', ומה שהוא נותן שלא לשמה, על כגון הא קיי"ל 'מתוך שלא לשמה בא לשמה', אבל מי שיש לו לב רע ומרגיש שהממון שלו, לא ישפר את דרכיו, נמצא שמן הראוי שיתן האדם הרבה גם כשחסר בכוונה.
ועל פי יסוד זה מבאר המנוחת אשר את הפסוקים, כי הנה כבר הזכרנו לעיל שעד לדורו של נח לא הותר להם לאכול בשר, ורק אצל נח לאחר המבול הותר לו לאכול בשר, 'לפי שהציל את כל הבעלי חיים', ואיתא בקדמונים, שגם קודם המבול, כששחטו זבח לה', היו מקריבים את החלבים לה', ואז היה מותר למקריב לאכול מבשר הזבח, והנה כשהבל הביא קרבן היה זה מבכורות צאנו ומחלביהן, שהיה זה קרבן גדול ושמן, אבל לא היה זה מנחה לה', שלא היה זה רק לשם שמים, אלא הביא 'גם הוא', שעל ידי הקרבת הקרבן יוכל לאכול גם הוא חתיכת בשר. ואילו קין שהביא מפרי האדמה, וכוונתו היתה 'לשם שמים' – מנחה לה', וחשב שאף שהוא ממעיט בקרבנו, אבל הוא מכוין ליבו לשמים. אבל השי"ת שעה רק לקרבנו של הבל, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, ויחר לקין מאד ויפלו פניו וגו', מאחר שכוונתו היתה רק לשם שמים ולדעתו היה עדיף מהבל, ועל זה אמר לו השי"ת: למה חרה לך ולמה נפלו פניך, הלוא אם תיטיב – שאת, ואם לא תיטיב וגו', שמי שעושה פעולה שיוכל לצאת מזה טובה, אף שהוא 'שלא לשמה', אבל יכול לצאת מזה לשמה, 'שאת', הרי זה רצוי למעלה, אבל 'ואם לא תיטיב', שהוא עושה פעולה שבאה מחמת רוע הלב, ואין רואים את העתיד שיהיה לטובה, את זה אין השי"ת מקבל.
ובענין מאמר חז"ל הנ"ל 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים', מן הראוי לציין מה שביאר בזה הרה"ק רבי דוד בנו של הרה"ק מקאצק זי"ע, הנה העולם לומדים שכוונת מאמר חז"ל הוא שהממעיט יכוין ליבו לשמים, ואז הוא חשוב כמרבה, אבל הוא ביאר להיפך, שהנה הממעיט מחמת מיעוט קרבנו בודאי שהוא מכוין לבו לשמים, אלא שאומרים למרבה שגם הוא יכוין לבו לשמים, ולא יתפאר בקרבנו המרובה.
ביאור נוסף בפסוק זה איתא מהרה"ק רבי ישעיה'לע מקרעסטיר זי"ע, שהנה ידוע שהרה"ק רבי ישעיה'לע היה נותן מזון לבני ישראל, והיה עומד קודם תקיעת שופר ומכין מזון למתפללים, והיה אומר, כל הצדיקים עוסקים בשעה זו קודם תקיעת שופר ברזא דרזין, ואני עוסק ב'לשובע ולא לרזון', שהוא מכין מזון לבני ישראל הרעבים.
ואמרו עליו צדיקי דורו הלשון שבספרא דאדם קדמאה נכתב שבעקבתא דמשיחא הרה"ק 'רבי ישעיה ברבי משה' יהיה "דער קעכער" של כלל ישראל, ואמרו צדיקים הכוונה שעל ידי שהיה עומד ומכין מזון לבני ישראל היה משפיע מלעילא השפעות טובות ופרנסה טובה בהרחבה לבני ישראל עד היום הזה.
ומסופר, כי משנתרבו הבאים לאכול אצלו, בקשו ממנו לסדר שעות מיוחדות בהם יוגשו הסעודות, ולא שבכל רגע שאחד נכנס יתנו לפניו לאכול בהרחבה. אבל רבי ישעיה'לע מאן לשמוע על קביעת השעות, ובאותה עת אמר רבי ישעיה'לע את פירוש הפסוק בנוסח קרעסטיר: 'וישע ה' אל הבל ואל מנחתו', שהנה יש ב' מיני מנחות – נחת רוח שעושים בני ישראל להשי"ת, מנחה אחת היא תורה ותפילה, שהוא הבל התורה והתפילה, ומנחה זו יש לה זמן קבוע, יש להם 'שעות', כלשון וישע, ששייך לקבוע זמן של תורה ותפילה, וכבחז"ל 'זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד' ויש עוד מנחה של קין, עבודת הקייען {לעיסה}, מה שנותנים לבני ישראל לאכול, ועל זה נאמר 'ואל קין ואל מנחתו לא שעה', שעבודת הקייע"ן {ללעוס} אין לה שעה, שבכל זמן וכל עת צריך להציע ליהודי לאכול... בלי שום הגבלה של זמנים, כי כשהדבר נוגע למזונו של אדם מישראל, צריכים להעמיד לפניהם לאכול בריווח ללא צמצום והגבלה.
ובאופן זה המשיך הרה"ק מקרעסטיר כדרכו השפעות טובות על בני ישראל בכל זמן ועידן.