הקדמה
כבר התבאר כי ההפטרות תוקנו על ידי חז''ל כדי להיות כעין תחליף לפרשה כאשר לא ניתן היה לקרוא בתורה בצבור, משום גזירות היוונים. ומאז תוקנו לא זזו ממקומן, גם לאחר חלוף הגזירות. ובשל כך נבחרו הפטרות שיש בהן כדי להזכיר את ענייני הפרשה.
ואשר על כן יֵאָמֵר בביאור ההפטרה ושייכותה לפרשה
לפשוטו של מקרא, הקשר בין ההפטרה והפרשה נראה כבר בתחילת ההפטרה בפסוק הראשון: מלכים א פרק-א פסוק א' וְהַמֶלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַיָּמִים. ומזכיר בזה את אשר נאמר באברהם בפרשתנו: [כד,א] וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַיָּמִים.
ובשימת לב, לא יהיה זה הקשר היחידי לפרשה. אלא כעין כותרת לשלל עניינים, שבין אברהם אבינו לדוד המלך: שכן ההפטרה היא מעין המשך לפעלו של אברהם אבינו, שהוא אבי האומה, והוא הראשון בשבעת הרועים שעמדו לישראל, ודוד המלך הוא השביעי לרועים הנאמנים. ובשניהם התבררה תוקפה של מלכות, כשבאברהם נאמר בפרשתנו [כג,ו'] נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנו, והוא עניין של מלכות, ובדוד המלך נאמר: [בסוף ההפטרה] יְחִי אֲדֹנִי הַמֶלֶךְ דָּוִד לְעֹלָם.
וכן מצינו בפרשתנו שאברהם מעמיד המשך לדורותיו הוא יצחק אבינו וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַיָּמִים וַיהוָ'ה בֵּרַךְ אֶת-אַבְרָהָם בַּכֹּל (כד,א') וכפירוש רש''י בפסוק זה: בַּכֹּל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אשה. וכן בהפטרתנו דוד המלך מעמיד המשך למלכותו הוא שלמה המלך: {ל} כִּי כַאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי וגו' כִּי שְׁלֹמֹה בְנֵךְ יִמְלֹךְ אַחֲרַי וְהוּא יֵשֵׁב עַל כִּסְאִי תַחְתָּי.
ולעומקו של מקרא יֵאָמֵר כי בשניהם, באברהם ובדוד נאמרו כיסויים, שיש לגלותם, כי עניין אחד להם. באברהם אומר הקב''ה הָמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה, והיינו שגילה לו את דרכיו. ומהפיכת סדום נתגלגל הדבר שיצא דוד מרות המואביה.
ובדוד נאמר {א} וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. על דרך הפשט יהיו בגדיו בגדים המחממים כפשוטו. אך לעומקו של מקרא יבואר שהוא כדרך שנאמר ביצחק {בראשית כז-כז} וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, וכדדרש ר' זירא [סנהדרין לז.] אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו, שכיסוהו לדוד המלך בבגדים הם הבוגדים המבקשים ליקח ממנו המלוכה, ומתוך התגברות על בוגדיו צמחה מלכות שלמה, ומלך המשיח שנאמר בו "והריחו ביראת ה'".
ועוד לעניין כיסוי ומַעֲטֶה, התשובה והגאולה בהפטרה
וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ (מלכים א, פרק א, פסוק א')
מפרש רש''י ולא יחם לו: אמרו רבותינו (ברכות סב ב): כל המבזה בגדים, אינו נהנה מהם לסוף, לפי שקרע את כנף המעיל לשאול. ומדרש אגדה: אמר רב שמואל בר נחמני: כשראה דוד את המלאך עומד בירושלים וחרבו בידו, נצטנן דמו מיראתו. ומובא בְּפִרְקֵי דרבי אֱלִיעֶזֶר בְּפֶרֶק מג: רַבִּי אֲבָהוּ אוֹמֵר: תֵּדַע לְךָ כֹּחַ הַתְּשׁוּבָה, מִדָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאָבוֹת הָרִאשׁוֹנִים לְהַרְבּוֹת אֶת זַרְעָם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא יִסָּפֵר מֵרֹב, וּבָא דָוִד לִמְנוֹת מִסְפָּרָם, אֲמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: דָּוִד, אֲנִי נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לְהַרְבּוֹת אֶת זַרְעָם וְאַתָּה בָּאתָ לְבַטֵּל אֶת דְּבָרַי - בִּשְׁבִילְךָ נִתְּנָה הַצֹּאן לְמַאֲכָל, וּבְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת נָפְלוּ מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ'' (דברי הימים־א כא, יד).
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא נָפַל מִיִּשְׂרָאֵל אֶלָּא אֲבִישַׁי בֶּן צְרוּיָה, שֶׁהָיָה שָׁקוּל בְּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים כְּשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ; ''אֲנָשִׁים'' לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא: אִישׁ.
וְשָׁמַע דָּוִד וְקָרַע אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ שַׂק וָאֵפֶר וְנָפַל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה' וְהָיָה מְבַקֵּשׁ תְּשׁוּבָתוֹ מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲנִי הוּא שֶׁחָטָאתִי, הַעֲבֵר נָא חַטָּאתִי. וְנִתְרַצֵּית תְּשׁוּבָתוֹ.
וְאָמַר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית: הֶרֶף יָדֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב לָךְ'' (שם שם, טו) וּמַהוּ ''רַב לָךְ''? אָמַר לוֹ: אָדָם רָב נָפַל מִיִּשְׂרָאֵל. וּמֶה עָשָׂה הַמַּלְאָךְ? לָקַח חַרְבּוֹ וְקִנְּחָהּ בְּטַלִּיתוֹ שֶׁל דָּוִד.
וְרָאָה דָוִד חַרְבּוֹ שֶׁל מַלְאָךְ וְהָיָה מְרַתֵּת בְּכָל אֵיבָרָיו עַד יוֹם מוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ''וְלֹא־יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'''.
ודרשינן סמוכים, כתיב בסוף שמואל ב,(כד,טז') וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ | יְרוּשָׁלַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם יְהוָ'ה אֶל-הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וגו' וכתיב ''וְלֹא־יָכֹל דָּוִיד לָלֶכֶת לְפָנָיו לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים כִּי נִבְעַת מִפְּנֵי חֶרֶב מַלְאַךְ ה'' ואומר הפרקי דר''א: וְנִתְרַצֵּית תְּשׁוּבָתוֹ.
ומה כתיב בסמוך לו, וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בָּא בַיָּמִים וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ. ונתגלגל מכאן המלכת שלמה והוא הכנה למלך משיח בן דוד לעתיד לבוא בעת הגיע הגאולה השלימה. והרי כסות התשובה והגאולה.
נמצאנו למדים כח הכיסוי של התשובה כדכתיב (תהלים לב,א') לְדָוִד מַשְׂכִּיל, אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה. ופירש רש''י שם: אשרי מי שהקב''ה נושא פשע ומכסה חטאיו.
ואמרו חז''ל (ירושלמי תענית א,א), אין ישראל נגאלין אלא בתשובה '' וכתב הרמב''ם (הלכות תשובה פ''ז ה''ה), וכְבָר הִבְטִיחָה תּוֹרָה שֶׁסּוֹף יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּסוֹף גָּלוּתָן וּמִיָּד הֵן נִגְאָלִין.
ולאור כל הנ''ל יש לומר כי אור התשובה והגאולה כה חזק שיש לכסותו במעטה וכסות של הצפיה לגאולה. ובזה יתבאר חיבור ההפטרה לפרשתנו, בה מבוארים ג' הכיסויים של אמונה יראה ואהבת ה', כהכנה לגילוי הכסות של התשובה והגאולה.