ָָׂ֛וְאַבְרָׂהֵָּׂ֣ם זָׂקֵָ֔ן בָָׂ֖א בַיָׂמִִּ֑ים וַָֽיהו' ְַָ֥ךה בֵר אֶת-אַבְרָׂהָָׂ֖ם בַכָֹֽל

לפשוטו של מקרא, פירש רש''י בַּכֹּל עולה בגימטריא בן, ומאחר שהיה לו בן, היה צריך להשיאו אשה.

ובזה ינתן טעם לסמיכות פסוק זה לשאחריו: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ וגו' אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי וגו'. וכן מעיר השפתי חכמים במקום: דאם לא כן מה ענינו לכאן.

ועל דרך הצח, ולתפארת פירושו של רש''י, יש לומר כי ידויקו דבריו מטעם הטיפחא אשר במלה אברהם. וַֽיהוָ֛'ה בֵּרַ֥ךְ אֶת אַבְרָהָם, וטיפחא הוא טעם מפסיק, והוא מעין הפסקה קלה לומר שהמלה אַבְרָהָם המוטעמת בטיפחא, היא כעין הכנה למלה שתבוא אחריה: בַּכֹּל.

וכאומרו: וַֽיהוָ֛'ה בֵּרַ֥ךְ אֶת אַבְרָהָם, ובמה ברכו, בבן. שכן כ''ל בגימטרי'ה הוי נ', והמילה בכ''ל בגימטריה ב''ן, וצריך להשיאו אשה ולכן מיד סמיך ליה - וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ וגו' אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי וגו'.

ולעומקו של מקרא, ועל דרך הסוד, המילה כל היא כינוי למידת היסוד המשיקה למלכות, כמבואר בספר שערי אורה (לר' יוסף ג'יקיטאלי, מתלמידי הרמב''ן) ולכן תִּקָּרֵא גם המלכות במידת כל, ורמז כאן שיהיה אברהם מודיע מלכות ה' בעולם. ככתוב כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, לְךָ ה' הַמַּמְלָכָה וגו' (דה''א כט, יא).

זה שאמר וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. שבירכו שתהיה מידת המלכות מתפרסמת על ידו. וכמבואר לקמן בפס' הבא.

ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. וזה שאמר וְאַשְׁבִּיעֲךָ, בה' אֱלֹקֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ. (כד,ג'). ופירש רש"י וֵאלֹקֵי הָאָרֶץ שהרגיל מלכותו בפי הבריות. וכדלקמן.

ואין מלך בלא עם, ועתה העת ליצירת העם שימליכוהו, ולכן מיד וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל-עַבְדּוֹ וגו' אֲשֶׁר לֹא-תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי וגו'.

ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וגו' הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. (כד, פסוק ז')

אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם. פירש רש"י ולא אמר ואלהי הארץ, ולמעלה אמר ואשביעך בה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ. אמר לו: עכשיו הוא אלהי השמים ואלהי הארץ, שהרגלתיו בפי הבריות, אבל כשלקחני מבית אבי, היה אלהי השמים ולא אלהי הארץ, שלא היו באי עולם מכירים בו, ושמו לא היה רגיל בארץ.

ויש לשאול, הרי סוף סוף כבר הרגיל בפי הבריות לומר ואלקי הארץ. והוא מורה על מלכותו והשגחתו ית' בארץ. וכיצד ישנה מן ההרגל לומר עתה כמאז רק אלקי השמים.

ואע"פ שאז עדיין לא הורגל בפי הבריות, אבל עתה, על כל פנים הוא כבר מורגל בפיהם כאלקי הארץ. ולכאורה יש כאן כמין המעטה בשבחי הקב"ה. ולא יתכן שאברהם עצמו ימעט בשבחו של מקום, ובעיקר במלכותו ית' בארץ.

ובשימת לב, והתבוננות בדברי אברהם יש לומר שאכן אין הוא ממעט בשבחו של מקום, ואע"פ שלא אמר בפירוש אלקי הארץ מכל מקום אין הוא מחסיר חלילה בשבח המלכות והשגחת השם בארץ, אלא אדרבה, בדבריו הוא שוזר את שבח ההשגחה, ואת תוקף מלכותו יתברך בארץ.

ויודגש בדבריו תוקף ההשגחה והמלכות באומרו:

ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מָֽוֹלַדְתִּי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִֽשְׁבַּע-לִי לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם.

הרי שבפעולות אלו של הקב"ה יש תיאור מדויק והגדרה מפורטת מה היא כוחה של השגחת ה' ומלכותו בעולם. אֲשֶׁר לְקָחַנִי וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע-לִי הוּא יִשְׁלַח.

היוצא מכך, איפוא, שאברהם בדבריו הרויח שני הדברים גם יחד. גם הדגיש ההבדל בין מה שהיה נקרא אז ומה שהוא מורגל בפי הבריות עתה, וגם החזיר העטרה והכבוד למי שהכבוד שלו, לתאר אופן השגחתו ומלכותו בעולם.

ועל דרך הרמז והסוד ירמוז כאן להשתלשלות ההוי'ה דרך ארבע עולמות, אצילות בריאה יצירה עשייה, שם תוקף ההשגחה ומלכות ה' בארץ:

• אֲשֶׁר לְקָחַנִי - עולם האצילות
• וַאֲשֶׁר דִּבֶּר-לִי - עולם הבריאה
• וַאֲשֶׁר נִֽשְׁבַּע-לִי - עולם היצירה
• הוּא יִשְׁלַח - עולם העשייה.