וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֕ל פְּנֵ֣י מֵתִ֑וֹ (כג,ג')
יש ליתן טעם מה רצה הכתוב לומר בזה. שיכול היה הכתוב לומר לכאורה וַיְדַבֵּ֥ר אברהם אֶל-בְּנֵי-חֵ֖ת לֵאמֹֽר, מבלי להקדים ולומר וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֕ל פְּנֵ֣י מֵתִ֑וֹ. ומה תלמוד לומר וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֕ל פְּנֵ֣י מֵתִ֑וֹ.
ומובא בזוה''ק קכ''א במדרש הנעלם, שתרמוז הפרשה לגוף ונשמה. שרה היא הגוף ואברהם היא הנשמה, והגוף ללא נשמה הרי הוא כמת, ועל ידי הגוף הנשמה מתעלית ונכספת אל קונה, הדא הוא דכתיב וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֕ל פְּנֵ֣י מֵתִ֑וֹ.
ולהשלים למדרש הנעלם הנ''ל, יש לומר לעומקו של מקרא, שלכן נקרא בעל השדה עפרון בן צחר.
עפרון הוא הגוף שֶמֵּעָפָר יסודו, והנשמה היא המאירה בגוף, צחורה ונקיה, ולכן נקרא עפרון בן צֹחַר. והאות ח' והאות ה' מתחלפות הן, וקרי ביה צֹהַר. כמה דאת אמרת צֹ֣הַר | תַּעֲשֶׂ֣ה לַתֵּבָ֗ה. שהתבה היא הגוף והנשמה היא הצהר ומאירה כאבן טובה.
כן אברהם כנגד הנשמה המאירה בְּשָׂרָה, היא בְּשָׂרָהּ של הנשמה, ובהיותה מוטמנת במערת המכפלה, הנשמה שבה עולה בעילוי כפול ומכופל לפני קונה ומבקשת על בנה. הדא הוא דכתיב וַיָּ֙קָם֙ אַבְרָהָ֔ם מֵעַ֕ל פְּנֵ֣י מֵתִ֑וֹ. שהנשמה עולה מעלה מעלה מֵעַ֕ל פְּנֵ֣י מֵתִ֑וֹ.
ועל דרך הצח ירמוז הפסוק לנשמה שמרחפת כטפח מעל פני הגוף, עד הקבורה, כמובא בספרים הק', ומכאן ואילך מתחילה לעלות. ולכן מוטעמת המלה מֵעַ֕ל בטיפחא, שהנשמה מרחפת מֵעַ֕ל, כטפח.
וַיַעֲנ֧וּ בְנֵי-חֵ֛ת אֶת-אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֥ר לָֽוֹ: שְׁמָעֵ֣נוּ | אֲדֹנִ֗י נְשִׂ֨יא אֱלֹהִ֤ים אַתָּה֙ בְּתוֹכֵ֔נוּ בְּמִבְחַ֣ר קְבָרֵ֔ינוּ קְבֹ֣ר אֶת-מֵתֶ֑ךָ אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת-קִבְר֛וֹ לָֽא-יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ: (כג,ה-ו)
לָֽא יִכְלֶ֥ה, פירש"י לפשוטו של מקרא לא יִמְנַע. כמו אַתָּ֤ה ה' לֹא-תִכְלָ֣א רַחֲמֶ֣יךָ מִמֶּ֑נִּי (תהלים מ, יב.), וכמו וַיִּכָּלֵ֥א הַגֶּ֖שֶׁם מִן-הַשָּׁמָֽיִם (בראשית ח, ב.).
ולעומקו של מקרא, בשימת לב לדוגמאותיו של רש''י, יש לומר לתפארת פירושו, שהשמים היו טעונים ומלאים והקב"ה כָּלָא אותם בעל כרחם ומנע מהם מלרדת, כדכתיב בפרשת קריאת שמע "ועצר".
וכמו כן ברחמי שמים, הרחמים מרובים עד אין ערוך, ומתפשטים בעולמות למען הורדת השפע לזה העולם, ודוד המלך מבקש מהקב"ה שלא יִכְלָא את רחמיו ולא יעצרם ולא ימנעם אלא יתן להם להתפשט ברוב עוז ושלום.
וכן יֵאָמֵר לגבי באברהם, שרצונו לקבור את מתו במערת המכפלה היה כה עז, כגשמים המבקשים לירד ברב שפע לעולם, וכרחמים המרובים אשר ביד הקב"ה לבדו ליתן להם להתפשט בעולם.
ומעתה יש לשאול, מאחר ולָֽא יִכְלֶ֥ה פירושו לֹא יִכְלָ֣א, מדוע תכתוב התורה לָֽא יִכְלֶ֥ה באות ה''א ולא באות אל"ף.
ועל דרך הרמז תרמוז האות ה''א על שם ה', לומר לך בלתי לה' לבדו. וכשם שבידי השם לא לכלוא הגשם ולא לכלוא רחמיו, כן בידי ה' לבדו להועיד את מערת המכפלה לאברהם. ולכן נאמר איש מִמֶּ֔נּוּ, שלפשוטו הכוונה איש מאתנו, אך לעומקו של מקרא יש לדרוש מִמֶּ֔נּוּ - מהקב''ה. וכאומרו: אִ֣ישׁ לָֽא יִכְלֶ֥ה ואִ֣ישׁ לֹא יִכְלָא בלתי מִמֶּ֔נּוּ, מהקב"ה. ומכיון שנשיא אלקים אתה, הרי שלך המערה, ועל כָּרְחַם הודו לו כי מה' יצא הדבר.
ועוד ה כְת יב הכתוב, אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת-קִבְר֛וֹ לָֽא יִכְלֶ֥ה ועל דרך סרסהו ודרשהו: אִ֣ישׁ אֶת-קִבְר֛וֹ לָֽא יִכְלָא מִמְּךָ֖, וכאומרם, אפילו את קברותינו שלנו אשר הועדנו לנו, ניתן לך.
ועל דרך הצח, לתפארת פירושו של רש''י, יש לומר שבדין החליף את האות ה''א עם האות אל''ף, לומר לָֽא יִכְלָא במקום לָֽא יִכְלֶ֥ה. שכן זו דרכה של האות ה' להיקרא ה''א. שתוכל האל''ף תמיד לבא במקום הה''א.
ועוד על דרך הצח, ובשימת לב הַשֹּׁרֶשׁ של יִכְלֶה בה''א הוא כלה. מלשון כליה וסוף. ובאומרו לָֽא-יִכְלֶה, בזה רמז הכתוב שאין כליה וסוף למערת המכפלה, והיא קניין נצחי ביד אברהם לדורותיו.
ועוד על דרך הסוד, באומרו אִ֣ישׁ מִמֶּ֔נּוּ אֶת-קִבְר֛וֹ לָֽא-יִכְלֶ֥ה מִמְּךָ֖ מִקְּבֹ֥ר מֵתֶֽךָ, רמז הכתוב למלאך הרחמים ששמו "כלה" ובהיפוך אותיות נקרא גם "לכה". כמוזכר לעיל בעניין סדם ובנות לוט, באמור הבכירה לכה ונשקה את אבינו יין. וכפי שמוזכר בפרשת וישב באמור יעקב ליוסף "לכה ואשלחך אליהם". ששלח עמו את מלאך הרחמים הנקרא "לכה". והוא מע''ב שמות היוצאים מד' הפסוקים של ויסע ויבא ויט בפרשת שלח י''ד, יט-כא'.
וכמבואר, שיש בו במלאך "כלה" תגבורת הדין ותגבורת הרחמים. לעפרון בן צוחר יהיה בו תגבורת הדין, לקיים שליחותו כמלאך הנקרא "כלה", ובזה יִכְלֶה רשותו של עפרון במערה. וכן יהיה בו תגבורת החסד, בשם הרחמים "לכה", שלא יִכְלֶה רשותו של אברהם ממערת המכפלה, ובזה יקיים "לכה" שליחותו ליתן את מערת המכפלה לאברהם לאחוזת עולם.
וכן מביא ה"אוהב ישראל" מאפטא שכל ע''ב שמות היוצאים מ-ג' פסוקים של "ויסע ויבא ויט" שבפרשת בשלח [י''ד יט-כא'], נקראים ישר והפוך, והם מלאכי חסד ורחמים לישראל, ומכאן שיש בהם תגבורת הדינים לכל המונע חסד מישראל.